אחרי התאקלמות של שבוע-שבועיים חשבתי שיפן היא בסך הכל מקום שקט ונעים. אבל אז יצאתי עם כמה תלמידים למסעדה בעיר הגדולה — נגויה. זו היתה הפעם הראשונה שנסעתי ברכבת ביפן; לא ידעתי את השפה ולא היה לי מושג איך המערכת הזאת עובדת. תלמידה ותיקה יותר הובילה אותנו ונתנה לנו הוראות: פה לקנות כרטיס, שם להכניס אותו לשער האוטומטי, כאן לעמוד בתור בנקודה שלידה ייפתחו דלתות הקרון. הדוחק, הבלבול, וחוסר השליטה בהתרחשויות היו רק ההקדמה; הסיפור האמיתי התחיל כשהגענו לתחנת הרכבת הגדולה של נגויה ונשפכנו החוצה מהרכבת יחד עם כמעט כל הנוסעים האחרים שהיו עליה, בתוך זרמים אנושיים אדירים שכמוהם לא ראיתי מימיי. המדריכה שלנו הובילה אותנו למטה, אל הרכבת התחתית, והדוחק והרעש השפיעו עליי בעוצמה. המחנק הפך לתחושת בחילה, כמעט סחרחורת, שנשארה איתי עוד שעות אחר כך, כי גם המסעדה, שבה ישבנו יחפים על רצפת טטאמי, היתה מלאה ורועשת כמו המקומות שבהם עברנו כדי להגיע אליה. בסוף הערב היה צריך לחזור על המסלול בכיוון ההפוך, עד לשעמום המבורך בעיירה שלנו — אבל גם הוא הפך בהדרגה לשעמום אמיתי, שמעגליו התרחבו עד שכללו בשלב מסוים אפילו את העיר הגדולה עצמה.
קטגוריות
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 
One reply on “זיכרונות יפניים / 6”
היינו בטוקיו, ושם ובה למדנו משהו על גאונות תכנון הרכבות ולוחות הזמנים. אין ספק שהמון בני אדם, בעיר תחת טוקיו [עיר הרכבות והתחנות כנראה] מבלבלת, מפחידה ומאתגרת מאוד.
בטוקיו, לפחות בתחנות הגדולות יש גם אנגלית, כך שאפשר פחות או יותר להתמצא. ברגע שמתרגלים, הולכים כמו אוטומט [ככה האנשים שם בבוקר, בכלל לא מסתכלים, הולכים כמו סוסים חזרה לשוקת עם הניידים].
אהבתיאהבתי