2022-09-02

אבא אחד בבית הספר שלנו מסיע כל יום את הבן שלו ללימודים במכונית בוערת, ובסוף היום, כשהוא חוזר לאסוף אותו, הלהבות עדיין מתפרצות מתוכה. בתחילת השנה, אחרי כמה ימים כאלה, הוא התבקש בנימוס על ידי ועד ההורים לעצור רחוק יותר מהשער, כי החום פגע בקירות הפלסטיק של ביתן השומר בכניסה. הוא הבטיח להיזהר, ומאז הוא עוצר בדרך כלל מעבר לכביש, למרות שגם זה עורר ביקורת לא מעטה בקרב הורים מסוימים, כי ככה הילד צריך לחצות לבד ולהסתכן שלא לצורך. בכלל, היו הרבה לחשושים סביב הנושא, אבל אף אחד לא הצליח להסביר בצורה משכנעת מה הולך שם, וכמו שקורה תמיד, אחרי תקופה מסוימת אנשים איבדו עניין ועברו לרכל על דברים אחרים. רק אני, מסתבר, המשכתי להיות מוטרד מזה. תקופה ארוכה רציתי לשאול את האבא איך יכול להיות שהאש לא הורסת את המכונית, אבל התביישתי להיות חטטן, וגם אחר כך, כשהסקרנות גברה על הבושה וניסיתי להתקרב אליו בנונשלנטיות כשהגענו לבית הספר באותו זמן, הרגשתי כאילו אני צועד לתוך כבשן ונשברתי תמיד באמצע הדרך. הדבר היחיד שהצלחתי לעשות היה לבקש מהבן שלי לשאול את הבן שלו על זה באחת ההפסקות, כאילו במקרה. אבל הילד לא נתן תשובה ברורה, ואמר רק: אני לא שׂם על האש הזאת; היא כלום לעומת מה שקורה אצלנו בבית.

One father in our school always arrives to drop off his son in a burning car, and at the end of the day, when he comes to pick him up, it's still engulfed in flames. At the beginning of the year, after a few such days, he was politely asked by the PTA to stop farther away from the gate, because the heat had damaged the plastic walls of the guard shack at the entrance. He promised to be more careful, and since then he has usually preferred to stop across the street, although that too has been criticized by certain parents, because now the boy has to cross by himself and take an unnecessary risk. Generally there were many murmurings over this whole affair, but nobody was able to come up with a convincing explanation for what was going on there, and as always, after a while people lost interest and found other topics to gossip about. Apparently, I remained the only one bothered by this. For a long time I wanted to ask that father how it could be that the fire did not destroy the car, but I felt embarrassed to be so nosy, and even later, when my curiosity had overcome my embarrassment and I tried to nonchalantly walk up to him whenever we arrived in school at the same time, I felt as if I was marching into a furnace and always gave up midway. The only thing I managed to do was ask my son to casually ask his son about it in one of the recesses. But the boy didn't give a clear answer, and only said: I don't give a damn about that fire; it's nothing compared to what's going on in our home.