קטגוריות
כללי

הרודיון

כמה שעות אחרי הניסוי הגרעיני האיראני, בנאום שהועבר בשידור חי מירושלים, הזהיר ראש הממשלה שלישראל יש "יכולות הגנתיות, התקפיות, ואחרות", ושהממשלה לא תהסס להשתמש בהן בשעת הצורך. רק מעטים מהעיתונאים שנכחו במקום שמו לב לניסוח התמוה, ומאחר שלא הותר לאף כלי תקשורת להציג שאלות בסוף הנאום, גם אותם מעטים שכחו מהעניין בשטף ההתרחשויות.

אבל אז חזר ראש הממשלה ללשכתו, ושם חיכה לו שר הביטחון, שצפה בשידור במסך הטלוויזיה הגדול שבחדר ונחרד לשמוע את הדברים האלה. השר התעמת עם ראש הממשלה ושאל אותו מה היתה כוונתו במילה "אחרות" ולמה הוסיף אותה לנאום על דעת עצמו למרות שלא הופיעה בנוסח המקורי. ראש הממשלה טען שהוא לא זוכר שאמר את המילה הזאת, ולמעשה, הוא בטוח שלא אמר אותה כלל. השר החוויר, קם בבהלה, ומלמל שהוא יוצא לרגע ויחזור מיד. את צעדיו הראשונים במסדרון הוא עשה באיטיות, ואז, כשהתרחק מהחדר, התחיל לשעוט לכיוון המדרגות. בחזית הבניין חנתה מכונית השרד שלו. השר נכנס לתוכה ומצא את הנהג מנמנם. הוא טלטל אותו ואמר: מהר, נוסעים למנחם.

התנועה בכביש 398 היתה דלילה. אף גורם צבאי לא עודכן מראש על הנסיעה, והיא התבצעה בלי ליווי או אבטחה. כעבור פחות מחצי שעה הגיעה המכונית לשער הראשי של תקוע. הנהג העמיד פנים שהוא תושב המקום ונמצא לבדו ברכב, והשומרים, מותשים משבועות רצופים של כוננות עליונה, אפשרו לו להמשיך אל תוך היישוב בלי לחשוד בדבר.

הם נעצרו מול בית קטן עם גג רעפים. שר הביטחון ביקש מהנהג שלא יחכה לו, והמכונית התרחקה באיטיות ונעלמה מעבר לפינה. השר צעד בשביל עד לדלת הכניסה, ומיד כשצלצל בפעמון היא נפתחה, כאילו מנחם עמד וחיכה לו מאחוריה כל הזמן. השר שאל אם יש התפתחויות, ומנחם אמר: ממשיך להתחזק. הם ירדו במדרגות לקומה התחתונה, שנבנתה נמוך יותר במדרון. מנחם הוביל את השר למרפסת, והם התיישבו על המעקה בין שתי אנטנות מגושמות וצפו אל מבצר הרודיון המואר בשמש השוקעת.

אז ככה זה מתחיל, אמר השר. ככה זה מתחיל וככה זה נגמר. ידעתי שהמדינה לא תשרוד אם יפי הנפש יגיעו לשלטון. אני מתבייש שככה העולם יזכור אותנו, שיהיה כתוב בספרי ההיסטוריה שאחד כזה היה ראש הממשלה האחרון של ישראל. 

ומנחם אמר: תגיד עליו מה שתגיד, הוא יותר רגיש מהמכשירים שלי. הוא קלט את ההפרעות לפני שהגלאים קלטו אותן. בלעדיו לא היינו יודעים שזה בא.

השר ביקש להיכנס למעבדה ולראות את המדידות במו עיניו. הם קמו וחזרו פנימה. סבך של כבלים צבעוניים הוביל מהאנטנות שבמרפסת דרך חלל הקומה אל חדר פנימי נטול חלונות מתחת לאדמה. הנה, הצביע מנחם על אחד המסכים, תסתכל איך הוא משתולל. אף פעם לא היינו ברמה גבוהה כל כך. לדעתי נשארו פחות משעתיים.

אתה באמת מאמין שהוא יקום הפעם, שאל השר. 

מנחם ענה: אני מאמין רק בבורא עולם. כל השאר הוא תצפית פשוטה. עובדות בשטח.

ובכל זאת, אמר השר, קשה לדמיין.

אז אל תדמיין, חייך מנחם. פשוט תירגע ותסתכל. תנסה לראות את היופי.

רק עכשיו התחיל השר להרגיש את לחץ העניבה על צווארו, ונזכר שהוא יכול לשחרר אותה – יכול בעצם להוריד אותה ולהיפטר ממנה לגמרי. הרי אין לו כבר את מי להרשים עם חתיכת הבד הזאת שעלתה אלפי דולרים. בוודאי שלא את מנחם, שגם עכשיו, ברגע גורלי כל כך, לבש כמו תמיד גופייה לבנה מוכתמת ומכנסיים קצרים מדי.

נו, שים אותה על הרצפה, אמר מנחם כשראה שהשר עומד עם העניבה ביד ולא יודע מה לעשות בה. זרוק אותה, אלא אם אתה מתכוון לתלות את עצמך או משהו.

חס וחלילה, אמר השר ושמט את העניבה.

אתה רואה, אמר מנחם, כולנו רוצים לחיות כמה שיותר, גם ברגע האחרון.

הם יצאו מהמעבדה ועלו חזרה לקומת הכניסה. מנחם הציע לשר מים מהברז והתנצל שאין בבית כלום חוץ מזה, לא קפה ולא אוכל. לפני שעה הוא שם הכל באוטו של אשתו ושלח אותה עם הילדים דרומה, לנווה זוהר, והבטיח שיצטרף אליהם אם יתאפשר לו. השר גיחך: כאילו שלנווה זוהר זה לא יגיע. ומנחם משך בכתפיו ואמר: בוודאי שזה יגיע, אבל שוב, רוצים למשוך זמן ולחיות. ושם זה יכול לקחת עוד כמה שעות. לא שווה? עוד כמה שעות שאפשר להסתכל על הכוכבים, על ים המלח, להקשיב לשקט, להיפרד בנחת מכל הדברים הטובים שבורא עולם נתן לנו.

השר גמר לשתות את המים, ומתוך הרגל פתח את המקרר. הוא מעולם לא ראה אותו ריק כל כך, מואר כל כך, בלי כמויות המצרכים האדירות שתמיד השרו בו אפלולית גם כשהמנורה דלקה. חבל על החשמל, אמר השר, לפחות תוציא אותו מהשקע. ומנחם צחק ואמר: להפך, עכשיו הזמן לבזבז כמה שרק רוצים, אף אחד לא ישלח לנו את החשבון.

השמש שקעה והטמפרטורות צנחו. הם לא ממש ידעו מה לעשות עם עצמם. מנחם הציע לחזור למעבדה, שם הציוד האלקטרוני פלט בקביעות חום שהפך את ההמתנה לנסבלת יותר. הם ירדו ונכנסו לחדר. קצב ההתעדכנות התזזיתי של המסכים המחיש, גם לעיניו הלא מקצועיות של השר, שהגיע השלב הקריטי ואין דרך חזרה. 

אני אשב כאן, אמר מנחם, יש לי עוד כמה דברים לסגור; ואתה יכול לשכב על השמיכה הזאת שם בפינה. 

כמו כלב, רטן השר, והוסיף, קצת יותר בשקט: אבל לכלבים לפחות נותנים משהו לאכול.

בפינה פעלה טלוויזיה קטנה עם קול מושתק. הכותרות שהופיעו על המסך עסקו כולן באיראן, והפרשנים באולפן דיברו בתנועות ידיים מוגזמות ופרצופים מאיימים. שר הביטחון צפה בשידור האילם, הניד בראשו ועצם עיניים. כולם מפחדים מהפרסים ומהפצצות העלובות שלהם, ולא קולטים שהמכה עוד רגע תבוא מכיוון אחר לגמרי. טוב, לי אין זכות להעביר ביקורת. גם אני לא הייתי קולט כלום, גם אני הייתי מת בלי להבין מה פגע בי, בדיוק כמו כל הממסד העיוור שאני עומד בראשו. רק בזכות מנחם אני יכול ללכת אל הסוף בראש צלול ומורם. וגם זה רק בגלל המקריות הזאת, שאנחנו מכירים מילדות והוא יכול היה לסמוך רק עליי, דווקא עליי, שאגלה הבנה לתגלית הפסיכית שלו ואסכים איתו שהיא חייבת להישמר בסוד מכל שאר העולם, כי ממילא לאף אחד אין דרך לעצור או לשנות את מהלך האירועים.

השר התעורר פתאום והסתכל סביבו. מה, נרדמתי? מתי? ומנחם, על הכיסא המשרדי המרופט שלו, הסתובב לאחור ואמר: ועוד איך. וגם נחרת. כבר התכוונתי להעיר אותך בעצמי. בוא נצא. קח את השמיכה, קר בחוץ.

הם התיישבו שוב על המעקה, באותה נקודה. המאסה השחורה של ההרודיון בלטה על רקע השמיים המוארים בירח קטן וצר. מנחם הציץ מדי פעם במסך הטלפון שלו, שהציג לו נתונים מהמערכות שבמעבדה. אתה נראה עצבני, אמר השר. מנחם אמר: בוודאי שאני עצבני, ואתה לא? הוא הידק את הכיפה לראשו והוסיף: אבל העיקר שאנחנו יחד. אי אפשר לבקש יותר מזה. בוא ננשום עמוק ומה שיהיה יהיה.

הם המשיכו לחכות. מנחם הסתכל שוב על הטלפון, כיסה את פניו בידו הפנויה, והשליך את המכשיר מעבר למעקה. וככה השר ידע שהגיע הרגע. הוא התכונן להתאכזב, כי זה מה שניסיונו לימד אותו, שהדברים הכי גדולים הם גם הכי מאכזבים. אבל פתאום הכל נעלם. הוא לא ראה יותר את הנוף. שדה הראייה שלו כוסה לגמרי בפרט אחד – דמות בהירה, דמוית פרפר צהוב, שכאילו נצרבה אל תוך ראשו בקרינה חמה. במשך כמה רגעים התמונה הזאת נשארה תקועה ללא תנועה, ואז התפוגגה והמראות הרגילים חזרו והופיעו. מפסגת ההרודיון עלתה לשמיים תולעת זוהרת, שהזכירה שובל שיגור של זיקוק או רקטה; אבל הפיצוץ, שאליו השר התכונן באינסטינקט, לא הגיע. התולעת ריחפה לאט צפונה והם עקבו אחריה במבטם עד שאיבדו איתה קשר עין.

הוא מתחיל בירושלים, אמר מנחם.

כמה מהר אתה חושב שהוא מסוגל לעבוד, שאל השר.

מהר מאוד, ענה מנחם. אבל ייקח לו קצת זמן עד שיתפנה אלינו. 

כמה זמן בדיוק, שאל השר, ומנחם אמר: קשה להעריך. בכל מקרה את הזריחה מחר אנחנו לא נראה.

הם החליטו לצאת דרומה. בלאו הכי הם כבר היו עדים לאירוע החשוב, זה שמנחם התכונן לקראתו במשך עשורים, ולא היה טעם לשבת ולהתייבש שם עד שיגיע תורם לקבל את המכה עצמה – בין אם היא תהיה קצרה ועלובה או ממושכת ורצופת סבל.

המכונית החבוטה של מנחם היתה כמעט היחידה על הכביש. הוא נהג בפראות, כמו תמיד, אבל הפעם שר הביטחון לא העיר לו, לא על המהירות ולא על הצורה המרושלת שבה הוא חגר את חגורת הבטיחות. תוך פחות מעשר דקות הם הגיעו לאפרת ופנו שמאלה לכביש 60.

קצת לפני חברון כבו בבת אחת כל האורות על הכביש ובכפרים שסביבו. גם חברון עצמה היתה שרויה באפלה מוחלטת, ושר הביטחון לא ראה אפילו חלון מואר אחד בעיר במשך כל הנסיעה סביבה בכביש העוקף. מה קרה כאן, חשב השר בקול רם, לפחות כמה גנרטורים היו צריכים לפעול. 

אחרי שפנו מזרחה אל כביש 31 התנועה נעשתה מורגשת יותר. גם כאן עמודי התאורה היו מושבתים, אבל לא מעט מכוניות נסעו לכיוון ערד ובכיוון ההפוך לבאר שבע. תראה אותם, הם לא יודעים כלום, אמר השר. מקסימום שמעו שמשהו רע קורה בירושלים ולא אכפת להם, כי לאנשים אף פעם לא אכפת עד שזה מגיע אליהם. ואולי עדיף ככה, שזה יבוא בהפתעה ובלי להבין כלום, במקום לדעת הכל ולחכות לזה שנים כמונו.

שום דבר לא עדיף על האמת, אמר מנחם, גם אם היא לא נוחה למישהו.

אגב, סיפרת לשרית מה קורה, שאל השר.

לא, ענה מנחם. היא לא תבין ואני לא רוצה לצער אותה. אמרתי לה שתתחיל מלחמה גדולה, זה הכל.

נו, אמר השר, הנה. גם בעיניך רגשות לפעמים יותר חשובים מהאמת. 

מנחם לא ענה. השר הוציא מהכיס את הטלפון. אף אחד לא חיפש אותו. גם הודעות לא היו. הוא ניסה להתקשר לנהג שלו, אבל לא שמע אפילו צליל חיוג. בינתיים הם התקרבו לערד, שגם היא היתה מואפלת. פתאום הופיע ניצוץ בשמיים מעל העיר. מנחם התחיל להאיץ. מה אתה עושה, שאל השר, ומנחם אמר: אולי אם ניסע מספיק מהר…

תגיד, התפרץ השר, מה קרה לו שהוא החליט להשמיד אותנו? למה הוא תמיד עזר לנו ודווקא עכשיו, כשאנחנו הכי צריכים אותו, הוא פתאום נגדנו?

אני לא מתיימר לדבר בשמו, אמר מנחם. אבל אולי זה להפך, אולי אלה אנחנו שנגדו. כמו אז, בלילה האחרון במצרים, כשהוא העניש את אלה שלא רצו להתאמץ בשבילו.

אחרי כמה קילומטרים מנחם עצר בשוליים בחריקת בלמים ודומם את המנוע. שניהם הסכימו שאי אפשר יהיה לעבור את ערד. דמותו המסנוורת של המשחית נעה הלוך ושוב ברחבי העיר. חום כזה ממיס את האספלט ברגע, אמר מנחם, והביע תקווה שכלום לא קרה עדיין בנווה זוהר, ושתורם של היישובים הקטנים יגיע מאוחר ככל האפשר. אמנם שרית והילדים מחכים לו, אבל הם בוודאי לא יכעסו שהפר את הבטחתו. אולי בקרוב הוא יתאחד איתם מחדש בעולם הבא.

שר הביטחון נאנח: לך לפחות יש עם מי להתאחד שם. אתה יודע, רק באשמתך אני לבד. אם לא היית מגלה לי בזמנו מה יש מתחת להרודיון הייתי עכשיו כמוך, נשוי עם ילדים. אתה חיסלת לי את כל האשליות שנותנות טעם לחיים.

אצלנו מתחתנים מוקדם, אמר מנחם. אם הייתי יודע את האמת בגיל צעיר יותר, גם אני הייתי נשאר לבד.

הם ישבו שם כמה דקות והשקיפו בשתיקה על ערד הנחרבת, ופתאום השר ביקש לעבור למושב הנהג. מנחם שאל בשביל מה, והשר אמר: ככה. הם יצאו והחליפו מקומות. השר התניע ושילב להילוך. בשביל מה, חזר מנחם על השאלה, והשר אמר שנמאס לו לחכות. עשרים שנה חיכיתי איתך כמו ילד טוב, אבל שיניתי את דעתי. עכשיו אקלקל להם את החגיגה. 

השר דרך על דוושת הגז. הוא האיץ, והמשיך להאיץ, בלי אף מילת מחאה ממנחם. ובאחד הסיבובים, כשהעיר היתה ממש לפניהם, הוא הפעיל את כל שרירי גופו כדי להתגבר על הרגלי הנהיגה הטבועים בו, ונמנע מלסובב את ההגה יחד עם הכביש. זו היתה התרחשות קטנה, בלתי־מורגשת לעומת הזוועות הרועמות שמסביב. אבל כשיצא המשחית מערד הוא התעכב מעל המכונית המעוכה, כאילו הרגיש אכזבה קלה מכך שידו לא שפכה את הדם הזה; ולבסוף התנער מהרהוריו והמשיך בכל הכוח אל המטרה הבאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s