אמנם בחרת לשים אותי בדרכה של המכונה, כך שהיא דורסת אותי הלוך ושוב ושוברת לי את העצמות כל פעם מחדש. ובכל זאת אני מודה לך על שבחסדך הרב אתה שומר על תקינות המכונה כשהיא מתקרבת לעברי, ובכך מאפשר לה גם לרדת ממני באותה מהירות שהיא עלתה עליי. זאת בזמן שאחרים, שאליהם הארת פנים פחות מאשר אליי, נלכדים תחתיה בדיוק כשפוקד אותה אחד מקלקוליה הרבים, ונשארים שם ימים ולילות, לפעמים שבועות וחודשים ושנים, כשהם צורחים מכאב תוך כדי צפייה מקרוב במאמצי התיקון הקדחתניים, שלעתים קרובות מסתיימים בהצלחה רק כשהצופה עצמו כבר איבד כל צלם אנוש, או אפילו אינו בין החיים. בתור מי שזכה שהמכונה לא תיתקע מעליו, בקשתי אליך היא שתדאג שהיא לא תיתקע גם על אף אחד אחר; תקן אותה, שמן אותה היטב, ותן לה להאיץ בלי לעצור – שתדרוס מצדי את כולנו, אבל רק פעם אחת, ואז תמשיך הלאה אל האופק עד שתיעלם מחיינו לנצח.
Indeed, you have chosen to put me in the path of the machine, so that it runs over me back and forth and breaks my bones again and again. And yet I am grateful that you bestow your grace on me by keeping the machine in perfect condition as it approaches me, thereby enabling it to get off me as quickly as it got on. Conversely, others, to whom you have been less kind, are trapped under the machine just when it is afflicted by one of its many malfunctions, and remain there for many days and nights, sometimes for weeks and months and years, screaming in agony while closely watching the frenetic repair efforts, which often end successfully only after the watching person himself has lost any semblance of humanity, or even his very life. As one who has been spared the machine's getting stuck over him, I ask you to ensure that it does not get stuck on anyone else, either; repair it, oil it well, and let it speed without stopping—let it run over all of us, if you must, but only once, and then keep it going toward the horizon until it disappears from our lives forever.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 