2022-10-18

המורה השנואה למוזיקה הודיעה מראש שהשיעור ייערך במקלט בית הספר, כמו שקרה לפעמים כשהכיתה הרגילה שלנו היתה בשימוש למטרה אחרת. אבל הפעם היא הובילה אותנו למפלס עמוק הרבה יותר של המקלט, שעל קיומו אפילו לא ידענו קודם לכן, ונעלה היטב את דלתות ההדף הכבדות לפני שהדליקה את המסך המיושן והחבוט שבו תמיד צפינו בקונצרט או אופרה או סוג אחר של קקופוניה מודרנית צורמת; המורה הזאת שנאה מוזיקה נעימה לאוזן לפחות כמו שאנחנו, התלמידים, שנאנו את המורה עצמה. והנה, להפתעתנו נשמעה מהרמקולים מנגינה יפה לשם שינוי. על המסך הופיע לדקה או שתיים הכיתוב "מערכת שידור לשעת חירום", ואז תפס את מקומו סרטון איטי של הרים מדבריים כלשהם, שמאחוריהם, כמעט שקוף, התנופף במרץ דגל המדינה. המורה התבוננה בסיפוק גלוי בפרצופינו המשתוממים, ואז חייכה חיוך שטני ובישרה לנו שמלחמת יום הדין התחילה בזה הרגע, ואף אחד מאיתנו לא יוכל עוד לצאת מהמקלט הזה, לפחות לא חזרה לאותו עולם שממנו נכנסנו אליו. ואז היא שינתה את קולה לטון סימפטי מעושה ושאלה איך אנחנו מרגישים לנוכח החדשות האלה. אחד התלמידים ביקש את רשות הדיבור, וכשקיבל אותה, אמר בשם הכיתה — לא היה לו ספק שכולנו מסכימים איתו — שמה שבאמת מטריד אותנו הוא לא האפוקליפסה שבחוץ, אלא זו שבפנים, כלומר, העובדה ששיעור המוזיקה הזה עתיד היה להסתיים רק יחד עם החיים שלנו, ולא רגע אחד קודם.

The hated music teacher had informed us in advanced that the lesson would take place in the school’s bomb shelter, as would sometimes happen when our regular class was in use for another purpose. But this time she led us down to a far deeper level in the shelter, which we had never even known existed, and carefully locked the heavy blast doors before turning on the old, worn-out monitor on which we always watched a concert or an opera or some other kind of shrill modern cacophony; that teacher hated pleasant-sounding music at least as intensely as we, the students, hated the teacher herself. But now, to our great surprise, a beautiful melody poured out of the speakers for a change. For a minute or two the screen showed the title Emergency Broadcast System, which then transitioned into a slow-moving video of some desert mountains, behind which, almost transparent, the national flag was vigorously fluttering in the wind. The teacher, with visible satisfaction, looked at our puzzled faces, and then, smiling diabolically, announced that Armageddon had just erupted and none of us would ever be able to leave this shelter, at least not back to the same world from which we had entered it. She suddenly changed her voice to a fake sympathetic tone and asked how we felt about the news. One of the students asked permission to speak, received it, and said on behalf of the whole class—he had no doubt we all agreed with him—that what really bothered us wasn’t the apocalypse outside, but the one inside; that is, the fact that this music lesson was only going to end when our own lives did, and not a moment earlier.