אפליקציית הניווט הציגה לי שני מסלולים אפשריים, שניהם דרך שכונות עוני מוכות פשע שאף נהג שפוי לא נכנס אליהן אחרי רדת החשכה. היא נתנה לי רגע לעכל את המצב, ואז הציגה הודעה בצבעים עליזים: לחץ כאן למסלול פרימיום. כמובן שלחצתי. התשלום החד פעמי הזה היה שערורייתי בפני עצמו, אבל זול בהרבה מכל מה שאיאלץ לשלם בכסף שדוד, או בנזקי גוף ורכוש, אם אהיה מספיק טיפש כדי להתקמצן ולנסוע במסלולים החינמיים. כבר ידעתי שהאפליקציה תנצל את החולשה שהפגנתי ותציע לי, אחרי סיום הנסיעה, לשדרג למנוי קבוע במחיר משתלם, במקום לרכוש ביוקר כל נסיעה בנפרד. חייכתי לעצמי כשחשבתי על האכזבה שלה כשאסרב גם הפעם. מאז ששכחתי איך לנווט בכוחות עצמי נשאר לי רק המרד הקטן הזה: לשלם יותר מדי על דבר שלא רציתי לשלם עליו בכלל.
The navigation app showed me two alternative routes, both through crime-ridden rough neighborhoods that no sane driver dared to enter after dark. It gave me a moment to come to terms with the situation, then displayed a cheerfully colored message: tap here for a premium route. Naturally, I tapped. That one-time payment was outrageous by itself, but far cheaper than anything I might have to pay in robbed cash, or in body and property damages, if I were stupid enough to skimp and take one of the free routes. I already knew that the app would exploit the weakness I had shown, and offer me, once the ride was over, to upgrade to a recurring subscription at a bargain rate rather than make an expensive purchase for every ride separately. I smiled to myself when I thought of its disappointment when I refused once again. Ever since I had forgotten how to navigate on my own, all I had left was this little rebellion: to pay too much for something I never wanted to pay for at all.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 