כמו בכל שנה, השטן העמיד פנים שהוא מופתע ונרגש מכך שהוחלט לתת לו פרס מפעל חיים על הקמתו והפעלתו של הגיהנום. וכמו בכל שנה, כשהוא עלה לבמה וקיבל לידו את הפרס, הוא הצטנע ואמר את השורות הקבועות: "התפקיד שלי בגיהנום לא כזה משמעותי. אני אמנם המייסד, אבל כבר מזמן לא מעורב בפרטים הקטנים של הפעילות היומיומית. אני בעיקר מפקח על המדיניות מגבוה, תחשבו עליי כיו"ר מועצת המנהלים. הקרדיט האמיתי על ניהולו המוצלח של המקום הוא של מישהי שבלעדיה שום דבר לא היה יכול לקרות שם. כן, אל תתביישי, קומי בבקשה! המנכ"לית שלנו!" ואז הוא הצביע על התקווה, שישבה מכווצת בפינה ונראתה כאילו היא מנסה להיבלע באדמה. השטן ביקש מכולם למחוא לה כפיים, אבל כרגיל, אף אחד לא העז; כולם חיכו, כמוה, שרגע החשיפה המצמית הזה יחלוף, והתפללו שהיא לא תרגיש, בצדק או בטעות, שמישהו מהם תרם איכשהו להארכתו המיותרת.
קטגוריות
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 