היטלר = mc²

יש משהו מעורר צמרמורת בהשוואות לנאצים במסגרת ויכוח פוליטי, אבל זו לא צמרמורת מהסוג שהמשווים מקווים להשיג אצל המושווים — כזו שנובעת מפחד, בושה, או רגשות אשם. השימוש במטבע הרטורי הזה מעורר, לפחות אצלי, רק את הצמרמורת המכונה באנגלית cringe — זו שמרגישים, לדוגמה, כשמישהו מספר בדיחה גרועה שהוא-עצמו היחיד שצוחק ממנה בחדר מלא אנשים. התחושה היא מעין השתתפות בצערו של מי שלא יודע בכלל שיש לו על מה להצטער.

ההשוואות לנאצים אהובות בעיקר על האגף השמאלי במפה הפוליטית, שבמסגרתו הן מתפקדות על תקן האספרסו הכפול של הגידוף השמאלי הוותיק "פשיסטים". אבל למה, בעצם, הן בשימוש נפוץ כל כך בתקופות סוערות כמו זו? למה בכלל צריך להשוות דברים ואנשים לאותה "תקופה אפלה בהיסטוריה", כמאמר אחת הקלישאות האהובות על המשווים? ולמה ההשוואה המגוחכת והזולה הזאת נתפסת אצל מי שמשתמש בה כנשק יום הדין, מין פצצת אטום סודית שמכריעה מיד כל ויכוח לטובתו?

הסיבה הראשונה מובנת מאליה: הנאצים נחשבים לשיא הרוע האנושי, ולכן כל השוואה אליהם מבטאת רצון קצת ילדותי לתאר גם את המושווים כנמצאים בדרגת הרוע המקסימלית. אבל את זה, בעצם, אפשר היה לבטא גם בצורה פחות סנסציונית ופחות קלישאית.

סיבה שנייה היא שבהקשר שלנו, היהודי-ישראלי, הנאצים הם לא סתם "רעים" אלא גם האנטיתזה המוחלטת לזהות הקבוצתית שבה מתקיים השיח, ולכן כל קישור אליהם מהווה לא רק תיאור כמותי של רוע אלא הרבה מעבר מזה: שלילת עצם הלגיטימיות של מושא ההשוואה והוצאתו מתחום הוויכוח. זה הופך את ההשוואה הזאת לחזקה יותר מאשר בתרבויות אחרות שנלחמו בנאציזם רק כאויב אכזרי במלחמה ולא כאידאולוגיה שלמה שהתבססה על אובססיית השמדה ספציפית כלפיהן.

סיבה שלישית, שמתחילה להתקרב בחשיבותה לסיבה האמיתית בעיניי, היא שההשוואה לנאצים הפכה לסמל שמעיד על השתייכות לקבוצה ומתפקד כמותג — כלומר סימן מקוצר שמזוהה עם "חוויה" שלמה ומוגדרת. מי שמשווה אחרים לנאצים משמיע בזה הצהרה שהוא שייך לקבוצה ש"יודעת" מהו מוסר, ומחזיקה בכוח להגדיר אותו ולקטלג אחרים על בסיס מוסרי. כשאתה משווה מישהו לנאצים, זה אומר שאתה, בניגוד אליו, לא דומה לנאצים. וזה הופך אותך למקובל על אנשים אחרים שגם הם רוצים להשתייך לאותה קבוצה של לא-דומים-לנאצים.

וכאן מגיעה הסיבה הרביעית, שנראית לי משמעותית יותר מכל האחרות. אלה שנוהגים לעשות השוואות עם הנאצים נוטים גם באופן כללי להשוואות בין ישראל והיהודים לבין מדינות ועמים אחרים. אפשר לשמוע אצלם לעתים קרובות ביטויים כמו "בחו"ל" (מקום ערטילאי מעבר לים שהפוך מישראל בכל מובן אפשרי), "מדינות מתוקנות" (דימוי אנכרוניסטי מוסווה של מדינות מערביות לבנות שבהן אין דריסת רגל לפראי אדם), ו"עולם שלישי" (מזבלת ענק של ברבריות שבה לישראל יש מקום של כבוד, מלבד בפעמים שבהן היא מושלכת למטה לקטגוריה נפרדת משלה — העולם הרביעי). אלה גם אנשים שמבחינתם חברות במועדונים בינלאומיים אקסקלוסיביים היא לא אות כבוד אלא הזדמנות לתוכחה מתמדת; אלה שאצלם תדירות ההשוואות הלא מחמיאות בין ישראל למדינות ה-OECD הגיעה כבר לרמה של OCD.

ההשוואה לנאצים, אם ככה, היא רק מקרה פרטי במגמה כללית יותר שמבטאת פרובינציאליות מתוסכלת: חוסר יכולת לבחון את הקיום שלנו במושגים עצמאיים, אלא רק לפי דפוסים מיובאים ובהשוואה לדגמים יוקרתיים זרים.

מהזווית הזאת המוטיבציה נעשית ברורה: המשווה לנאצים בעצם מנסה באופן לא מודע "לשדרג" את המושווים — ודרכם את התרבות שבה הם פועלים וכך גם את עצמו — לדרגת אירופה הקלאסית. ההשוואות שנשמעות פה ושם למדינות דומות יותר לישראל, כמו טורקיה, פשוט לא מספקות את הסחורה הזאת. להאשים את יריביך באוטוריטריות ארדואנית — זה אמנם מנמיך אותם, אבל זה לא גורם לך להרגיש שאתה חלק מתרבות גבוהה וגם נמצא בצד הנכון שלה.

מי שמשווה לנאצים הוא, בקיצור, סנוב שהיה מת לחיות במקום שבו יש נאצים אמיתיים, אבל נאלץ ברוב תסכולו לחיות הרחק בלבנט. פנטזיית ההגירה, שנפוצה גם היא אצל המשווים בדרגות שונות של רזולוציית-כנוּת באשר ליעד — חו"ל, מדינות מתוקנות, המערב, אירופה, ולבסוף הודאה מלאה באשמה וחזרה לזירת הפשע הנכספת, ברלין — היא צדו השני של המטבע הרטורי.

אבל מה עושה מי שלא מהגר? נשאר כאן ומדמיין שהיטלר, גבלס, והימלר חיים בינינו ומדברים מגרונם של טיפוסים מזרח-תיכוניים מיוזעים ונטולי עידון. הוא מדמיין שישראל היא דווקא גרמניה של 1933 (ולא, למשל, צ'ילה של 1973) פשוט כי הוא רוצה שנהיה גרמניה; זה מחניף לאגו האליטיסטי לשים אותנו על נקודת זמן כלשהי בהיסטוריה של המקום שאליו האליטה רוצה יותר מכל להידמות.