קטגוריות
כללי

היטלר = mc²

יש משהו מעורר צמרמורת בהשוואות לנאצים במסגרת ויכוח פוליטי, אבל זו לא צמרמורת מהסוג שהמשווים מקווים להשיג אצל המושווים — כזו שנובעת מפחד, בושה, או רגשות אשם. השימוש במטבע הרטורי הזה מעורר, לפחות אצלי, רק את הצמרמורת המכונה באנגלית cringe — זו שמרגישים, לדוגמה, כשמישהו מספר בדיחה גרועה שהוא-עצמו היחיד שצוחק ממנה בחדר מלא אנשים. התחושה היא מעין השתתפות בצערו של מי שלא יודע בכלל שיש לו על מה להצטער.

ההשוואות לנאצים אהובות בעיקר על האגף השמאלי במפה הפוליטית, שבמסגרתו הן מתפקדות על תקן האספרסו הכפול של הגידוף השמאלי הוותיק "פשיסטים". אבל למה, בעצם, הן בשימוש נפוץ כל כך בתקופות סוערות כמו זו? למה בכלל צריך להשוות דברים ואנשים לאותה "תקופה אפלה בהיסטוריה", כמאמר אחת הקלישאות האהובות על המשווים? ולמה ההשוואה המגוחכת והזולה הזאת נתפסת אצל מי שמשתמש בה כנשק יום הדין, מין פצצת אטום סודית שמכריעה מיד כל ויכוח לטובתו?

הסיבה הראשונה מובנת מאליה: הנאצים נחשבים לשיא הרוע האנושי, ולכן כל השוואה אליהם מבטאת רצון קצת ילדותי לתאר גם את המושווים כנמצאים בדרגת הרוע המקסימלית. אבל את זה, בעצם, אפשר היה לבטא גם בצורה פחות סנסציונית ופחות קלישאית.

סיבה שנייה היא שבהקשר שלנו, היהודי-ישראלי, הנאצים הם לא סתם "רעים" אלא גם האנטיתזה המוחלטת לזהות הקבוצתית שבה מתקיים השיח, ולכן כל קישור אליהם מהווה לא רק תיאור כמותי של רוע אלא הרבה מעבר מזה: שלילת עצם הלגיטימיות של מושא ההשוואה והוצאתו מתחום הוויכוח. זה הופך את ההשוואה הזאת לחזקה יותר מאשר בתרבויות אחרות שנלחמו בנאציזם רק כאויב אכזרי במלחמה ולא כאידאולוגיה שלמה שהתבססה על אובססיית השמדה ספציפית כלפיהן.

סיבה שלישית, שמתחילה להתקרב בחשיבותה לסיבה האמיתית בעיניי, היא שההשוואה לנאצים הפכה לסמל שמעיד על השתייכות לקבוצה ומתפקד כמותג — כלומר סימן מקוצר שמזוהה עם "חוויה" שלמה ומוגדרת. מי שמשווה אחרים לנאצים משמיע בזה הצהרה שהוא שייך לקבוצה ש"יודעת" מהו מוסר, ומחזיקה בכוח להגדיר אותו ולקטלג אחרים על בסיס מוסרי. כשאתה משווה מישהו לנאצים, זה אומר שאתה, בניגוד אליו, לא דומה לנאצים. וזה הופך אותך למקובל על אנשים אחרים שגם הם רוצים להשתייך לאותה קבוצה של לא-דומים-לנאצים.

וכאן מגיעה הסיבה הרביעית, שנראית לי משמעותית יותר מכל האחרות. אלה שנוהגים לעשות השוואות עם הנאצים נוטים גם באופן כללי להשוואות בין ישראל והיהודים לבין מדינות ועמים אחרים. אפשר לשמוע אצלם לעתים קרובות ביטויים כמו "בחו"ל" (מקום ערטילאי מעבר לים שהפוך מישראל בכל מובן אפשרי), "מדינות מתוקנות" (דימוי אנכרוניסטי מוסווה של מדינות מערביות לבנות שבהן אין דריסת רגל לפראי אדם), ו"עולם שלישי" (מזבלת ענק של ברבריות שבה לישראל יש מקום של כבוד, מלבד בפעמים שבהן היא מושלכת למטה לקטגוריה נפרדת משלה — העולם הרביעי). אלה גם אנשים שמבחינתם חברות במועדונים בינלאומיים אקסקלוסיביים היא לא אות כבוד אלא הזדמנות לתוכחה מתמדת; אלה שאצלם תדירות ההשוואות הלא מחמיאות בין ישראל למדינות ה-OECD הגיעה כבר לרמה של OCD.

ההשוואה לנאצים, אם ככה, היא רק מקרה פרטי במגמה כללית יותר שמבטאת פרובינציאליות מתוסכלת: חוסר יכולת לבחון את הקיום שלנו במושגים עצמאיים, אלא רק לפי דפוסים מיובאים ובהשוואה לדגמים יוקרתיים זרים.

מהזווית הזאת המוטיבציה נעשית ברורה: המשווה לנאצים בעצם מנסה באופן לא מודע "לשדרג" את המושווים — ודרכם את התרבות שבה הם פועלים וכך גם את עצמו — לדרגת אירופה הקלאסית. ההשוואות שנשמעות פה ושם למדינות דומות יותר לישראל, כמו טורקיה, פשוט לא מספקות את הסחורה הזאת. להאשים את יריביך באוטוריטריות ארדואנית — זה אמנם מנמיך אותם, אבל זה לא גורם לך להרגיש שאתה חלק מתרבות גבוהה וגם נמצא בצד הנכון שלה.

מי שמשווה לנאצים הוא, בקיצור, סנוב שהיה מת לחיות במקום שבו יש נאצים אמיתיים, אבל נאלץ ברוב תסכולו לחיות הרחק בלבנט. פנטזיית ההגירה, שנפוצה גם היא אצל המשווים בדרגות שונות של רזולוציית-כנוּת באשר ליעד — חו"ל, מדינות מתוקנות, המערב, אירופה, ולבסוף הודאה מלאה באשמה וחזרה לזירת הפשע הנכספת, ברלין — היא צדו השני של המטבע הרטורי.

אבל מה עושה מי שלא מהגר? נשאר כאן ומדמיין שהיטלר, גבלס, והימלר חיים בינינו ומדברים מגרונם של טיפוסים מזרח-תיכוניים מיוזעים ונטולי עידון. הוא מדמיין שישראל היא דווקא גרמניה של 1933 (ולא, למשל, צ'ילה של 1973) פשוט כי הוא רוצה שנהיה גרמניה; זה מחניף לאגו האליטיסטי לשים אותנו על נקודת זמן כלשהי בהיסטוריה של המקום שאליו האליטה רוצה יותר מכל להידמות.

2 replies on “היטלר = mc²”

רק שלושה דברים אני רוצה להעיר:
א. כמדומני שמרבית המשתמשים באנלוגיה שציינת, בעצם אומרים את מה שאי אפשר להתכחש לו: שמרבית המשטרים הפאשיסטים (כולל הנאצים) עלו לשלטון בדרך דמוקרטית. לפשיזם יש הגדרה מילונית של האקדמיה העברית: "כל תנועה, השקפה או משטר המבוססים על טוטליטאריות ימנית בייחוד במאה העשרים". אם אוסף החוקים הדרקוניים שהממשלה הנוכחית ממהרת לחוקק אינה טוטליטארית ימנית, אז מהי? אבל נניח להגדרה הזו, כי היא בוודאי אינה מקובלת/נוחה לאלו שדרכי משטר כזה מתאימים להשקפתם או לאינטרסים שלהם.
ב. הטענה שההשוואה לנאצים מיוחסת באופן גורף למחנה השמאל, אינה עומדת בפני המציאות: אצל החרדים, הרבנים שלהם והפוליטיקאים שלהם (שאי אפשר לקטלג אותם כשמאלנים) – השוואת האחר לנאצים היא התבטאות נפוצה ומשום מה כשהם עושים זאת – לא מתרגשים מכך.
ג. במדינה דמוקרטית אמיתית יש לפרט זכות דיבור מלאה, גם כשזה אינו מוצא חן בעיניי הריבון (ובדמגוגיה שלו מכנה זאת "הסתה". וכי ההסתה במחוזותינו אינה הדדית? ), כפי שלך יש הזכות המלאה לכתוב פוסט זה.

אהבתי

תודה על תגובתך. אני חושב שאין בינינו חילוקי דעות משמעותיים, אבל אתייחס למטה לפי סדר הדברים.

1.
ההגדרה של פשיזם היא עניין בעייתי מכמה סיבות.
דבר ראשון, הפשיזם האיטלקי בהחלט לא היה ימין במובן המקובל, שהוא אמנם לאומי אבל גם שמרני בניגוד למהפכנות הפשיסטית (מהפכנות נגד הסדר החברתי הקיים היא סימן היכר שמאלי ולא ימני). הפשיזם היה בעצם תערובת של אידאולוגיות מימין ומשמאל, לדוגמה כפי שנכתב בוויקיפדיה: "האידאולוגיה הפשיסטית היא מקבץ רעיונות הטרוגני, ותווי הגדרתו כאידאולוגיה הם 'נזילים' ושנויים במחלוקת בין חוקרים ממדעי הרוח והחברה".
בפרט, מוסוליני עצמו היה איש שמאל קיצוני לפני שהמציא את הפשיזם. שוב מוויקיפדיה: "לפני שיצר את המערכת האידאולוגית הפשיסטית, היה מוסוליני אחד ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית (שהייתה מפלגה מרקסיסטית) ועורך ביטאונה "אוואנטי!". הוא גורש מן המפלגה הסוציאליסטית בשל התנגדותו להשתתפות איטליה במלחמת העולם הראשונה לצידן של בעלות הברית, בניגוד להסכם ההגנה עליו הייתה חתומה עם גרמניה ואוסטריה ערב המלחמה." (שים לב לסיבה שבגללה הוא גורש — בימינו הגישות של הצדדים הפוליטיים הפוכות לגמרי).
דבר שני, פשיזם הוא שם של תנועה היסטורית מסוימת, מזמן ומקום מוגדרים. בימינו לא ידוע לי על אף מפלגה או תנועה שמגדירה את עצמה כפשיסטית. זה תמיד תיאור שמוצמד מבחוץ, ומשמאל, ולכן השימוש בו בימינו הוא אנכרוניזם מכוון שנועד בעצם לעשות דה לגיטימציה באמצעות אסוציאציה, במקום לדון לגופו של עניין במאפייני היריב. (דומה למצב שבו, לדוגמה, מישהו יכנה ברצינות את מפלגת מרצ בשם "חמר רוז'").
גם אם מקבלים שפשיזם יכול להיות שם לתופעה רחבה יותר מהתנועה המקורית, אני חושב שיהיה מדויק יותר להגדיר אותו לא כטוטליטריות ימנית אלא כטוטליטריות לאומנית, כי כאמור הפשיזם יכול בעצם להתקיים גם בימין וגם בשמאל. הקומוניזם הרוסי והסיני הם בפועל, גם אם לא בשם, סוגים של פשיזם — הם לאומניים וטוטליטריים אבל גם מהפכניים, ולכן נוטים לשמאל בפרטים חשובים רבים של המדיניות (כמו הפשיזם המקורי).

2.
נכון שגם אצל החרדים מקובל להשתמש כלאחר יד בהשוואות לנאצים. לא התייחסתי אליהם כי שם ברור שזה גידוף ילדותי שעושה צחוק בעיקר ממי שמשמיע אותו. אצל השמאל, לעומת זאת, ההשוואה נעשית מתוך יומרות אינטלקטואליות, והיא מבקשת להילקח ברצינות כאילו יש ממש בדברים. אגב, הגופים הפוליטיים החרדיים לא משתייכים לא לימין (מאחר שהם לא לאומיים, וחלקם אפילו אנטי לאומיים) ולא לשמאל (הם שמרניים ולא מהפכניים).

3.
בוודאי שחופש הדיבור הוא חלק מרכזי בחברה דמוקרטית, ולדעתי האישית צריך לתת לו כוח מקסימלי. לא טענתי אחרת. מה שאני כן אומר הוא שבמידה ורוצים לנהל שיח אמיתי, הדרך לעשות את זה היא באמצעות דיבור שמיועד להשיג הקשבה ולא סתם להתרסה ושחרור קיטור. כדי להשיג הקשבה, אי אפשר לקטלג את הצד השני באופן שעושה לו דה-לגיטימציה. וההשוואה לנאצים היא הסוג הנפוץ של דה-לגיטימציה כזאת. מעבר לזה, זו דרך התבטאות זולה, עצלה, עבשה, שהתרוקנה מכל כוח עקב שימוש מוגזם. כך שכל מי שרוצה לדבר ככה מוזמן בהחלט לממש את זכותו הדמוקרטית לעשות את זה, רק שלא יתפלא שלא מקשיבים לו ולא לוקחים אותו ברצינות.

אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s