אז מה זה, בעצם, דמוקרטיה?

כששני צדדים יריבים בעם טוענים שהם נלחמים למען הדמוקרטיה, וכל אחד מהם רואה בתבוסת השני תנאי לניצחונה של אותה דמוקרטיה, זה קודם כל מצב אבסורדי. והאבסורד מעיד שהמחלוקת היא לא רק על רעיונות מעשיים כאלה ואחרים, אלא על עצם כללי המשחק שבתוכו מתקיים הדיון על הרעיונות. הצדדים לא מסכימים על הגדרת המושג שבשמו הם נאבקים — ואולי אפילו לא הגדירו אותו בצורה ברורה בינם לבין עצמם. והבעיה הגדולה במלחמה על מושג ערטילאי היא שיש לה פוטנציאל אינסופי להקצנה, כי לא קיימים גבולות שלפיהם אפשר למדוד הצלחה וכישלון. המושג יכול להשתנות ולהתגלגל כל הזמן, בהתאם לדרישותיה של אש האלימות והשנאה, שאצל בני האדם היא יסוד שעומד בפני עצמו וצריך רק תירוצים קלושים כדי להמשיך לבעור.

הבלבול בנוגע לדמוקרטיה קיים כנראה ברוב המדינות שבהן נהוגה שיטת המשטר הזאת. הוא בוודאי קיים אצלנו בישראל בעשורים האחרונים ובמיוחד בתקופה הנוכחית. שני הצדדים הפוליטיים העיקריים, שמכונים שמאל וימין, רואים את המושג בצורות שונות לגמרי שהופכות את דבריו של הצד הנגדי על "דמוקרטיה" לסוג של ג'יבריש באוזניים של מי שלא משתייך לאותו מחנה. מנקודת מבט ימנית, לדוגמה, הטענה השמאלנית שישנם "שומרי סף" — אנשי מקצוע שלא רק שאינם עומדים לבחירת האזרחים אלא שתפקידם הוא למעשה הגנה על השיטה הפוליטית מפני האזרחים — סותרת את לב הרעיון הדמוקרטי, שהוא שלטון העם. מנקודת מבט שמאלנית, לדוגמה, הטענה הימנית שהעם רשאי לבחור את נציגיו ללא כל מגבלה, ויכול אם ירצה להציב בראשו גם עבריינים, סותרת את עיקרון היסוד הדמוקרטי של עליונות החוק.

אז מי צודק? כל צד צודק, אבל הם לא משחקים על אותו מגרש, אלא על שני מגרשים מופרדים בגדר תיל שמעליה ודרכה מוחלפות קללות ומהלומות. כשמסתכלים על הוויכוח בין ימין לשמאל בישראל מבינים שהצדדים לא מתחלקים ישירות לפי קווים אידיאולוגיים אלא קודם כל לפי האופן שבו הם מגדירים דמוקרטיה, בין אם במודע או לא.

מה שנקרא אצלנו "ימין" הוא צד שמגדיר דמוקרטיה באופן בלעדי לפי העיקרון של רצון העם, שאותו מבטאת הצבעת רוב. זה עולה בקנה אחד עם המאפיין הלאומי של הימין: העם הוא קבוצת ההשתייכות החשובה והוא גם, באופן טבעי, הריבון במדינה. מכאן משתמע שבמדינה כלשהי יכול להיות רק עם אחד שהוא בעל הבית; לא יכולים להיות שני ריבונים, או ריבון מפוצל-אישיות. זאת הסיבה שהימין הוא בבסיסו דמוקרטי במובן הפשוט, המילולי, של המושג: "שלטון העם" על עצמו ועל ענייניו, כלומר עצמאות על בסיס לאומי, שהיא התגלמות הרעיון הימני. לפי המחשבה הזאת, העם רשאי לשנות את דעתו ולנוע פעם ימינה, פעם שמאלה, פעם להפוך את השלטון ליותר חופשי ופעם לפחות או בכלל לא, כל עוד מי שמחליט הוא רובו של אותו עם. למעשה, המשחק הדמוקרטי שאנחנו מכירים, שבו השלטון מחליף ידיים ונטיות במסגרת הצבעת רוב של בני עם אחד, הוא ימני ולא שמאלני. והדגש כאן הוא כמובן על עם אחד, שבו קיימת זהות תרבותית מאחדת כלשהי.

מה שנקרא אצלנו "שמאל" הוא צד שמגדיר דמוקרטיה בצורה שונה לגמרי, שבה רצון העם הוא יסוד יחסית זניח — וזה בגלל ההתייחסות הביקורתית של אותו צד לעצם מושג ה"עם": השמאל, באופן שגם הוא תואם למשמעות המקורית של "דמוקרטיה" כפי שהיתה באתונה, קורא את המושג "שלטון העם" כ"שלטון הפרטים בעלי האזרחות". אבל מרכז הכובד בתפיסה השמאלית נמצא ממילא במקום אחר. מבחינת השמאל הדמוקרטיה היא שיטת משטר עם אידאולוגיה מובנית — כזו שבה רעיונות פוליטיים מקודדים בדי-אן-איי של השיטה עצמה ונמצאים מעל למחלוקות רעיוניות מקומיות ואפילו מעבר להישג ידם של האזרחים. הדמוקרטיה, במובנה השמאלי, מבוססת על שורה של אקסיומות שאותן היא בהגדרה מוכרחה לקיים ובהיעדרן היא מפסיקה להיות דמוקרטיה. לדוגמה: שלטון החוק, זכויות מיעוטים, שוויון, צדק חברתי, חופש העיסוק, חופש התנועה, וכדומה. אלה, לגמרי לא במקרה, גם ערכי יסוד שמזוהים עם השמאל עצמו.

וכאן הנקודה הקריטית. הימין רואה את הדמוקרטיה ככלי לביטוי עצמי של העם, שהוא מניח (בישראל זו הנחה מבוססת) ששאיפותיו הן לאומיות ולכן נמצאות באופן טבעי בימין. השמאל רואה את הדמוקרטיה ככלי לביטוי עצמי של השמאל, ומתמקד בנטייתם של קובעי המדיניות להתיישר לפי "עקרונות המשטר" שהם גם עקרונותיו של השמאל. המשותף הוא שכל צד מתייחס לדמוקרטיה ככלי שמשרת אותו; וכשהכלי מפסיק לשרת, צריך לתקן אותו (רפורמות כאלה ואחרות) או לזרוק אותו לפח (איומים במלחמת אזרחים ו"הצלת המדינה" על ידי גנרלים שוחרי טוב). בהקשר הזה אפשר להבין גם ביטויים כמו "להחליף את העם" כשהוא מסרב להצביע לשמאל, או את ההתרפקות ההיסטורית של השמאל על מדינות עם משטר שמאלני בלתי דמוקרטי, או את החיבה הימנית למדינות דומות עם משטר ימני: הדמוקרטיה משנית לעומת האחידות הרעיונית. מכאן גם חרדת השמאל הקבועה מפני שטן כלשהו שעולה לשלטון בצורה דמוקרטית ואז מבטל את הדמוקרטיה: הדאגה היא רק לכאורה מפני זאב בעור של כבש, מישהו שירמה את הבוחרים ויכפה עליהם דיקטטורה שהם לא מעוניינים בה; הפחד העמוק כאן הוא בעצם מפני ביטול הדמוקרטיה במובנה השמאלי, המבני, כאקט דמוקרטי במובן הימני, של מימוש רצונו המוצהר של רוב העם (שבמקרה הזה הוא דחייה מכוונת ובלתי הפיכה של תפיסת העולם השמאלית).

בישראל, שבה לימין יש רוב גדול בקרב הציבור היהודי — שהוא ה"עם" הרלוונטי שעומד במרכז הדיון גם לפי עקרונות מגילת העצמאות שהשמאל נתלה בה בשנים האחרונות — ההתנגשות הפוליטית נובעת מכך שרוב העם, ובמידה גוברת גם רוב אזרחי המדינה, רוצים לממש את תפיסת עולמם בתוך מסגרת שעוצבה, על ידי מקימי המדינה ועל ידי בעלי הכוח הנוכחיים במסגרת, לצורך מימוש תפיסת עולם מנוגדת. במילים פשוטות: הימין עונה בתמימות על השאלה הדמוקרטית "מה אתם רוצים?" בלי להבין שמבחינה טכנית, השמאל הוא התשובה הנכונה היחידה. לענות "ימין" בנסיבות כאלה זה כמו לחלק באפס: לא סתם טעות אלא פעולה בלתי חוקית וחסרת משמעות לפי הגדרת המערכת שבה פועלים.

חלק מזה הוא אולי מורשת בלתי נמנעת של המושג "דמוקרטיה". הדמוקרטיה המקורית, באתונה, היתה אקסקלוסיבית. ההשתתפות במשחק היתה מוגבלת לקבוצה קטנה ויוקרתית של מי שעמד בתנאי הסף להיכללות באזרחי הדֵמוֹס, קבוצת האוכלוסייה שניהלה את ענייניה בעצמה. הדמוקרטיה מעולם לא באמת התקיימה בשביל כולם, ובנקודה הזאת גם הימין וגם השמאל תמימי דעים: שני הצדדים טוענים שהם בעד דמוקרטיה רחבה ככל האפשר, אבל במציאות מבססים את הבנת המושג על עיקרון מגביל שרלוונטי רק לקבוצה מסוימת של "אנשים משלנו", ושבלעדיו השיטה לא יכולה לפעול.

הרומן הסאטירי שלי, שמשון 2.0, לוקח את העיקרון המגביל הזה לקיצוניות המתבקשת: במציאות הישראלית העתידית שבספר, רק לעשרה אנשים יש אזרחות וכך מושגת דמוקרטיה מושלמת, שבה כל שאר האנשים במדינה הם לכל היותר מטרד בלתי מזיק. גיבור הספר הוא אחד שהרגע הגיע לארץ ולא מכיר את השיטה, ולכן מורד בה בטבעיות, אפילו בלי להתכוון, מעצם זה שהוא "לא משלנו".

בינתיים, במציאות הישראלית שמחוץ לספר, הימין נותן את מפתחות הבית הלאומי רק למי שמשתייך לעם מסוים, והשמאל נותן אותם רק למי שעומד בתנאים אידיאולוגיים מסוימים. שומרי הסף של הימין הם אלה שקובעים מי משתייך לעם ישראל, ושומרי הסף של השמאל הם אלה שקובעים מי מחזיק בדעות הנכונות. שני סוגי ההבנה מייצגים קריאות סותרות, אבל תואמות למקור כל אחת בדרכה, של המונח "דמוקרטיה", ושניהם, באופן נוח, משרתים את מי שמחזיק בהם על חשבון מי שמחזיק בתפיסה המתחרה. כך שברור למה אף אחד מהצדדים לא מוכן לוותר לאחר על השימוש במושג, ושניהם "דמוקרטיים" עד חורמה.

כדי להפסיק להילחם על הדמוקרטיה ולהתחיל לקיים אותה, הצעד הראשון הוא כנראה להודות — קודם כל בפנים, בלב — שהדיבור שלנו על הנושא נגוע בצביעות קשה. נראה לי שכמעט כל מי שקורא את המילים האלה ויחשוב קצת על העניין יגלה שהוא, בעצם, ההפך מדמוקרט במובן הנדיב והחופשי שאותו הוא מציג כלפי חוץ. ועצם ההודאה הכרחי כדי שיהיה אפשר לנטוש את הדרך הזאת ולמצוא אחת אחרת, שתוביל אולי אל דמוקרטיה בלי מרכאות.