כשמישהו מראה לי קטע מתוכנית מערכונים כלשהי, או ממופע סטנדאפ, אני לעתים רחוקות צוחק מזה. וגם אז זה לא צחוק, אלא אחד הגיחוכים המנומסים שנהוג להשמיע כדי לא לפגוע ברגשותיו של בדחן כושל. קורה שהמוח אומר "זה מאוד מצחיק!", אבל לעולם לא קורה ששאר הנפש והגוף מסכימים איתו ומגיבים כמו לדבר מצחיק באמת.
אז מה כל כך לא מצחיק בניסיונות ההצחקה האלה?
קודם כל, להומור אמיתי יש אופי לא צפוי. צחוק הוא ביטוי גופני לתחושת שחרור פתאומית, שנובעת מאיבוד שיווי המשקל המבוסס והכבד של התודעה. לא סתם הבדיחה הכי ממוחזרת והכי מצחיקה היא לראות מישהו מחליק על קליפת בננה: זה בדיוק מה שקורה לתודעה שלנו כשאנחנו צוחקים. רגע אחד היא הולכת בכובד ראש לעבודה או לאיזה מקום חשוב ומשמים אחר, ופתאום היא נזרקת ממסלולה ועפה באוויר בלי להבין איפה היא, והדבר היחיד שהיא מבינה הוא שזה כיף לעוף, כיף להיזרק מהמסלול ההוא.
מצב שבו ידוע לנו מראש שמישהו הולך לנסות להצחיק אותנו, כמו שקורה במופעים או תוכניות טלוויזיה, מונע את התופעה הזאת של החלקה נפשית על בננה או משיכת השטיח התודעתי מתחת לרגלינו. הוא אפקטיבי כמו מבצע צבאי נועז שאותו האויב התבקש מבעוד מועד לרשום בלוח השנה שלו.
אבל יש סיבה יותר חשובה ויותר פשוטה שדברים כאלה לא באמת מצחיקים: בידור הוא ההפך משחרור.
הומור אמיתי לא סתם זורק אותנו ממסלול כלשהו, אלא בפרט, זורק אותנו מהתלם — המסלול האוטומטי, הרובוטי, שבו אנחנו הולכים רוב הזמן — אל טריטוריה לא מוכרת שממנה, לכל הפחות, אפשר להשקיף על התלם מבחוץ ולראות אותו במלוא כיעורו וטמטומו.
בידור, לעומת זאת, הוא בשר מבשרו של התלם. הוא ממלא פונקציה משככת, מרגיעה, שגורמת להליכה בתלם להיחוות כדבר נסבל, אפילו נסלח, לפעמים אפילו נעים.
בידור הוא גז צחוק שמאפשר למציאות לעקור לנו את כל השיניים בלי הפרעה; הומור הוא צלילות מחשבה וחושים, שמאפשרת לנו לשמוע בשיא העוצמה את רעש המקדחה ואת הצחוק המשוגע של רופא השיניים המתחזה, ואז לברוח כל עוד נפשנו בנו מהמרפאה הפיראטית.
להיות מבודר זה תמיד להיות מורדם כהכנה לאיזו "פרוצדורה" חברתית, בין אם מדובר בחזרה לעבודה בעוד יום וחצי או ברכישת הג'אנק פוד שמופיע בהפסקת הפרסומות. וזה מאוד, מאוד, מאוד לא מצחיק, גם אם כולם צוחקים.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 