המת הטרי חוצה את השער ונושם לרווחה; רגע ארוך של התעלות ושִכחת כל געגוע לעולם שעזב.
ואז מישהו מרים קול גס: מה אתה עומד שם, יא טירון מושתן? תזיז את עצמך מהר למלתחה!
המת פוער עיניים מבוהלות ורואה מולו מלאך בוער מזעם, כל כנפיו פרושות, מוכן לזנק ולקרוע אותו לגזרים.
אל המלתחה נדחסים עוד רבים כמוהו, מוכי הלם שזה עתה הגיעו ולא הספיקו להבין מה מתרחש סביבם.
המדים לא מתאימים לו, והנעליים גדולות מדי, והרובה ארוך מדי; בדיוק כמו פעם, בצעירותו, כשהיה רחוק מהמוות.
לכל אחד מהם מחכה מלאך ביציאה, והמלאך שלו מפויס עכשיו, מכונס-כנפיים, אבל עדיין קצר-רוח ומודאג.
באופק – עיר חרבה ומעלת עשן; לשם אנחנו הולכים, אומר המלאך, והמת הטרי ממלמל: אז בסוף הגעתי לגיהנום.
הגיהנום לא קיים, צוחק המלאך; זו סתם אמונה טפלה שהמצאנו כדי לרסן אתכם כל עוד אתם בחיים.
בדרך הקשה העירה, דרך שטח ההפקר, שואל המת: אתה יכול לקחת אותי באוויר – אז למה הולכים ברגל?
השמיים מסוכנים, עונה המלאך; האויב חזק שם מאיתנו, אבל כאן למטה, לפחות כרגע, הוא לא מעז לדרוך.
הם מגיעים לשדה של הריסות – לשעבר כנראה כיכר מרכזית, מלאה חנויות ומסעדות; ומשם יורדים אל תוך המחילות.
המפקד יושב בכוך קטן, כמעט צינוק, ואומרים שהוא ישב כאן מאז ומתמיד, אולי עוד מרגע בריאת העולם.
אין מספיק מרחב לכנפיו הזקנות והמעוותות, שנחבטות בכרזות התעמולה שעל הקירות עם כל תזוזה שלו בכיסאו החורק.
המלאך עומד דום בפינה בעוד המפקד מרצה למת על המצב הסבוך שמחייב את כולם כאן למלחמה מתמדת:
האויבים ואנחנו נאבקים עד חורמה; רק מקום אחד ראוי לשם גן עדן, אבל איזה? החזק שיישאר אחרון.
הוא חוזר כל הזמן בשנאה גלויה על המילה "הם", אבל אז עוצר ומדגיש: נכון יותר לומר "אתם".
הלוואי – הוא אומר – שכולכם הייתם מגיעים יחד לאותו מקום, ומשיגים לפחות במוות את האחדות שנמנעה מכם בחייכם.
הלוואי שהעולם הבא היה יחיד, ולא רבים; או שאתם הייתם בני אלמוות ונשארים לריב רחוק, לתמיד, בלעדינו.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 