מחבקי גופות

הציונות שאפה לנתק את היהודים מהגולה כדי להציל אותם גם מהניוון התרבותי של עצמם וגם משנאת העמים האחרים כלפיהם; אבל הגאונות האמיתית, והבלתי-מכוונת, שלה היתה בכך שהיא ניתקה את היהודים גם מהניוון התרבותי של אותם עמים שונאים. זה נכון במיוחד במקרה של היהודים ממוצא אירופי: יציאת מצרים החדשה הזאת הצילה אותנו מהמלכוד הקיומי של אירופה — למות בהכנעה עם ישו על הצלב או לחיות בבהמיות כמו הרומאים האכזרים שצלבו אותו. בניגוד אליהם, לנו התאפשר פתאום לחיות סתם, לחיות בלי תסביכים, כמו כל עם עתיק שלא איבד את עצמו לדעת באמצעות אידיאולוגיה סינתטית. וכמו ביציאת מצרים המקורית, ההצלה לא הוצעה בנימוס אלא נכפתה, לעתים קרובות למורת רוחם הגלויה של היוצאים לחופשי, של האנוסים לחירות. נראה שישראלים רבים שהם צאצאי יהדות אירופה לא התגברו, ומסרבים להתגבר, על העלבון הזה; הם מתעקשים להיאחז בגופתה הקרה של תרבות המערב ולהידבק ממנה בכל המחלות שהרגו אותה. והחיבוק הנואש הזה אכן מחמם מעט את הגופה, מספיק כדי להעיר מתרדמתם את שרידי החיידקים והנגיפים שהורידו אותה ביגון שאולה; הם מפעפעים אל תוך המחבקים ומחוללים בהם את שורת הסימפטומים הידועים שמאפיינת היום כל מדינה מערבית אמיתית. מחבקי הגופות מגיעים, סוף סוף, אל המנוחה והנחלה — בית הקברות הענקי והמצוחצח, שהשכיבה באדמתו נראית להם כמו זכות שנגזלה מהם ושאותה הם נחושים להחזיר לעצמם בכל מחיר.