רשות הרבים

במוצאי שבת ישבתי על הספה בסלון וקראתי ספר. פתאום האינטרקום צפצף. קמתי והתקרבתי אל המכשיר. על המסך הופיע שוטר. התיישרתי, סידרתי את הבגדים, ולחצתי על כפתור הפתיחה. ידעתי שההגעה מהלובי לקומה שלי תיקח לפחות שתי דקות; הסתובבתי ורצתי חזרה אל הספר כדי להספיק לקרוא עוד כמה שורות.

נשמעה דפיקה עדינה בדלת. רצתי אליה שוב, פתחתי, והתנצלתי על שלא השארתי אותה פתוחה. השוטר סרק לאט, במבט מעגלי, את כל חלל הדירה. בסוף, כשעיניו הגיעו אליי מחדש, הוא נרתע קצת – כאילו שכח מקיומי והופתע לראות אותי עומד שם. הוא לקח חצי צעד אחורה ושאל: "למה אתה בבית בשעה כזאת?"

"לא יודע. אני אוהב להיות בבית".

"אתה מתחכם?"

"חס וחלילה".

"אתה יודע שכל הבניין חשוך, ויש אור רק בחלון שלך?"

"לא ידעתי".

"הבניין גבוה, ורואים את החלון המואר ממרחק של קילומטרים. זאת חתיכת פרובוקציה".

"לא התכוונתי לפגוע באף אחד".

"אתה חולה?"

"לא".

"אתה שומר על ילד קטן?"

"לא".

"אז מה הדבר החשוב שבגללו נשארת בבית בשעה כזאת במוצאי שבת?"

"אני קורא ספר".

"איזה ספר?"

"סתם, ספר ישן".

השוטר עיקם את פרצופו. "יש לך משהו נגד אקטואליה?"

"לאו דווקא. מה הקשר?"

"למה לקרוא ספר ישן כשאפשר לקרוא חדשות? המצב במדינה יותר חשוב וגם יותר מעניין מכל עלילה מומצאת, אם אתה שואל אותי".

"זה לא סותר".

"למה לא הלכת הערב עם כולם? בשבועות הקודמים כן הלכת".

"הפעם לא בא לי".

השוטר נאנח, הביט הצדה והניד בראשו בדרמטיות מעושה, כאילו הוא מדבר אל עוד שוטר שמבין ללבו, או אל קהל אוהד שצופה בנו. "לא בא לי, הוא אומר. לא בא לי".

"זאת האמת".

"אתה חושב שלי בא להיות שם כל שבוע? אתה חושב שלשכנים שלך בא לצאת לשם בקור במקום לאיזה סרט או פאב?"

"לא יודע".

"לאף אחד לא בא. זאת מלחמה. מבין? למלחמה יוצאים גם כשאין חשק. אנשים פה נלחמים על החופש שלהם, ואנחנו נלחמים כדי להגן עליו ועליהם. לאזרחים במדינה חופשית יש גם חובות, לא רק זכויות".

"נגד מי אתם נלחמים?"

הוא הסתכל עליי וחייך הצדה במרירות, שוב אל אותו קהל דמיוני. "בוא, הניידת מחכה".

"אתה עוצר אותי?"

"להפך, אני משחרר אותך. בוא".

"אני יכול להישאר כאן?"

"לא. כולם שם וגם אתה תהיה שם. תכבד את האנשים שאתה חי איתם ותעשה את המעט שאתה יכול כדי לתמוך".

"ומה אם אני לא בהכרח חושב כמוהם?"

הוא בהה בי לרגע בעיניים מכווצות. "בוא נעשה עסק: לא שמעתי את מה שאמרת עכשיו. שים נעליים ובוא".

הניידת עמדה מול הכניסה לבניין עם מנוע פועל. מאחורי ההגה ישב עוד שוטר, וכשהתקרבנו הוא הסתכל עליי וגיחך: "מה חשבת, שאנחנו עסוקים מדי באירוע ואין לנו מספיק כוח אדם כדי להגיע לטיפוסים כמוך?"

"תיזהר על הראש", אמר השוטר שליווה אותי, וקיפל לי את הגוף אל תוך המושב האחורי.

"נביא אותך עד מרכז העניינים. כבר מאוחר, אבל נשארו עוד כמה נאומים. תעמוד שם ותקשיב, אולי תלמד משהו על ערבות הדדית. אנחנו כמובן נשים עליך עין, אז שלא תחשוב לחתוך הביתה מוקדם".

"ואיך אחזור הנה?"

"תמצא דרך, כמו כולם. אנחנו לא מונית".

התחלנו לנסוע. חילופי הדברים במערכת הקשר התמזגו ברעשים שהגיעו מבחוץ דרך החלון הפתוח בצד של הנהג – סירנות רחוקות וזמזום של מסוקים בשמיים. נזכרתי שלא הספקתי להכניס סימניה לספר, אלא השארתי אותו בחיפזון על השולחן עם הפנים למטה, מתוך מחשבה שזה יהיה רק לרגע. זה מילא אותי ברגשות אשם: עד שאחזור הוא בוודאי כבר יתקבע בתנוחה המעוותת הזו ולא ייסגר יותר בצורה נוחה. איכשהו, החשש לגורלו של הספר העסיק אותי הרבה יותר מכל החששות המתלהמים לגורל המדינה, שהדהדו סביבי מאוחר יותר דרך הרמקולים ברחוב; הוא גרם, בעצם, לכך שלא באמת שמעתי ולא ראיתי כלום כל הערב, עד הרגע שבו נכנסתי שוב הביתה בסערה וניסיתי, בהצלחה חלקית בלבד, לחדש את החיים שלי מהנקודה שבה נפסק הכל.