קטגוריות
כללי

יום החירות

הטקס המרכזי של יום החירות היה, כרגיל, מייגע. בכירי המדינה התייצבו בהמוניהם בטור ארוך בכיכר הכחולה, וכל אחד מהם, כשהגיע תורו, הרים מהרצפה את האלה הכבדה וחבט בבובת הדיקטטור התלויה על חבל במרכז הכיכר. אני ושירלי החלטנו מראש לראות הפעם רק את תחילת השידור. נשיא הפרסידיום העליון של המחאה הנצחית, זקן שברירי שגילו המדויק היה סוד מדינה, היה הראשון בתור. הוא בקושי הצליח להרים את האלה, והחבטה שלו כמעט העיפה אותו אחורה, בלי להזיז כמעט את בובת הדיקטטור עצמה. אחריו בא ראש המטה הכללי, שכמובן היה בכושר גופני טוב בהרבה למרות הכרס המפותחת שלו, שרטטה מתחת למדים כמו פודינג טרי. השלישי היה מנהל המשטרה החשאית, שמראה דמותו העכברושית הפיל על הכיכר דממת-אימים; ושירלי, באופן אינסטינקטיבי, נצמדה אליי ונאחזה בי, כאילו הקִרבה המוגברת הזו בינינו תגן עליה אם פתאום, באופן על-טבעי כלשהו, הוא יסובב את פניו הצדה ויבחין בה דרך הטלוויזיה. אל תדאגי, גיחכתי, הוא לא יודע שאנחנו חותכים מוקדם. אבל ניסיון ההרגעה הזה לא שכנע אפילו אותי, ביני לבין עצמי. זו היתה כבר השנה השנייה שלא צפיתי בטקס עד הסוף. בשנה הקודמת כיביתי את הטלוויזיה רק בשלב מאוחר מאוד, לפני השלב שבו כיתת היורים הממלכתית פתחה באש תופת על בובת הדיקטטור וריסקה אותה לחתיכות. הפעם הכוונה היתה ללכת צעד אחד קדימה, ולכבות לפני תחילת הנאומים. אבל כשהופיע על המסך יו"ר התאחדות יבואני הרכב, שאמור היה בהמשך להבעיר ערימת צמיגים ייצוגית בפינת הכיכר, שירלי קיבלה רגליים קרות והחליטה להמשיך בצפייה כל הדרך לכתוביות הסיום. אני קמתי בכל זאת מהספה והלכתי לחדר השינה. ניגשתי למזבח הדיקטטור שבפינת החדר, והתבוננתי בתמונתו הקודרת של האדם שעמד רשמית בראש המדינה — אדם שכנראה מעולם לא התקיים במציאות, אבל שכל חיי המדינה ומנגנוניה הרשמיים, כמו גלקסיה אדירה שבמרכזה חור שחור, סבבו סביב ההתנערות ממנו והרדיפה אחרי תומכיו המדומיינים. התקרובת על המזבח כבר דרשה החלפה; הפרחים התחילו לאבד צבע והפירות התרככו. בחלוקת עבודות הבית בינינו זו היתה האחריות של שירלי, אבל שירלי היתה חזקה בסיסמאות, לא בפרקטיקה של החיים במדינה חופשית. נראה היה שאיאלץ, שוב, לקנות את הדברים האלה במקומה. לסידור התקרובת היתה חשיבות רבה; היינו אמורים להעמיד פנים שאנחנו עושים את זה מתוך יראה, בלי לחצות את הגבול למשהו שנראה כמו הערצה אמיתית. כולם פחדו מהדיקטטור, והיו מלאים ברגשי הודיה עמוקים למדינה על מלחמתה המתמדת נגדו, שאיפשרה לנו חיי חירות אמיתיים. או ככה לפחות אמר נשיא הפרסידיום העליון בנאום שלו, שבוודאי התחיל ממש עכשיו בחדר השני, ושאת תוכנו ידעתי כבר בעל פה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s