ביי, פּוּקִי — אמר האבא בזמן שנפרד מילדתו בפתח גן הילדים; ואני, שעמדתי מאחוריו, הרגשתי את צמרמורת הגועל המוכרת שזורמת דרכי בכל פעם שאני שומע שם חיבה מטופש, או בעצם, כל שם חיבה. אין בעיניי דבר יפה יותר משם יפה, ואין דבר מכוער יותר משם מכוער; והמכוער שבמכוערים הוא רצף הברות שעשו סיבוב או שניים בבלנדר הבורגני המתיילד ונשמעות כמו דמות משנית בסדרה מצוירת מליגה ג'. מאז שאני זוכר את עצמי סירבתי לאפשר לאחרים לקרוא לי בשם חיבה, ובעצמי לא השתמשתי בשמות חיבה של אחרים, או בכל שם שאינו השם הפרטי המלא של האדם — אפילו בצבא, שבו חצי מהאנשים סביבי נקראו (על ידי כל אחד מלבדי) בשם המשפחה שלהם או בווריאציה מצ'ואיסטית עליו. אבל כשהורים מקצצים או מתעלמים מהשם הרגיל של הילד, כבר מדובר בתופעה משונה באמת, כי הם אלה שהחליטו לתת לו את השם הזה מלכתחילה. ההתנסות שלי בטעות כזאת היתה, למזלי, לא עם ילד אלא עם כלב — שנתתי לו שם טיפשי שהתביישתי להגיד בקול רם. ומאחר שכלב הוא יצור שבורח, ובכלל עושה דברים רעים, קורה לא מעט שהבעלים נדרש לעשות בדיוק את זה. וככה למדתי: לא לתת לכלב, וכמובן לילד, שם שאי אפשר לצעוק ברחוב בגאווה. האירוניה היא שדווקא שמות החיבה הם, בדרך כלל, בדיוק כאלה — צלילים שגורמים אפילו לאדם זר ששומע אותם מהצד לרצות לקבור את עצמו מרוב בושה — בעוד השמות הרשמיים, והנסתרים, הם בעלי האופי המרשים שצריך היה לעמוד בפרונט. אז באמת ביי, פוקי — לך מפה, ותגיד לשם הנכון שיגיע הנה במקומך.
קטגוריות
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 