הטוויסט השטני שהודבק לזיכרון השואה — כאילו הלקח העיקרי ממנה הוא שעלינו, היהודים, להישמר שלא נהפוך בעצמנו לחיקוי של הנאצים — הוא לא יותר מאשר גלגול מודרני, מעוות, ופרדוקסלי עד כדי קריסה מכוח הכבידה של עצמו, של התיעוב שהרגישו יהודי גרמניה השואפים להיטמעות בתרבות הכללית כלפי ה"אוסט-יודן", היהודים המסורתיים שהגיעו בהמוניהם משטחי פולין והאימפריה הרוסית. אלה שמצביעים על היהודי הנאמן לעצמו ולזהותו כעל מפלצת נאצית פוטנציאלית הם, הרי, צאצאיהם הישירים — בדם או ברוח — של אותם יהודים שניסו להיות יותר גרמנים מהגרמנים, ולבסוף נדחו באופן המשפיל ביותר; ובאקט טיפוסי של השלכה, כשהם מאשימים את הקורבן בהידמות לרוצח, הם בעצם מאיימים: אל תגזימו בהחצנת הזהות העמוקה המשותפת לנו ולכם, כדי שלא ניאלץ להוכיח את זרותנו לכם באמצעות חיקוי אלה שרצחו גם אתכם וגם אותנו.
קטגוריות
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 
4 replies on “2023-04-17-2”
איי, פרנץ רוזנצוויג – יקה-עילי, מהסוג של גרשון שלום, מרטין בובר עמד להתנצר לפי האגדה או הביוגרפיה של חבריו עליו, נכנס לבית כנסת של "אוסטיודן" ונשבה בעממיות היהודית שהיתה זרה לו.
התוצאה – כוכב הגאולה – ספר מופת בתיאולוגיה המודרנית, שנדמה לי שמעט מאוד יהודים קראו אותו, ולא קראתי מחקרים, רשימות או מסות עליו.
טליח גוטליב, ח"כית פרסמה את הפוסט הזה:
https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t39.30808-6/336808859_233368835905020_7589132529731595290_n.jpg?_nc_cat=104&ccb=1-7&_nc_sid=730e14&_nc_ohc=LfaYfky5wI0AX-EqW_9&_nc_ht=scontent.ftlv6-1.fna&oh=00_AfBukOCrFvLoD19TqxdGzJB3Ohpgtpe0R9LgETr8jAhy1g&oe=644286F1
אשמח אם תקרא את מה שהיא כתבה
אי אפשר להדביק תמונת הטקסט לצערי.
אהבתיאהבתי
נראה ספר מעניין מאוד, שמעתי את השם בעבר אבל לא קראתי עדיין. לגבי מה שגוטליב כתבה – נראה לי שזה רגש קיטשי בסגנון מה שמנחה את ה"מולטיקולטורליזם" במערב, כלומר, להסתכל על אנשים "אחרים" כעל איזה תבלין אקזוטי שמפזרים בקמצנות פה ושם ואז העיר נהיית מקום יותר צבעוני ומגרה חושים. חבל שהמציאות האנושית אף פעם לא נחמדה כל כך בשטח.
בתור אחד ממוצא אירופי אני דווקא מסכים שהחבר'ה שלנו די משעממים, מתוסבכים, ונוטים לדיכאון, אבל לדעתי זו תוצאה (מאוד לא מפתיעה) של השואה ושל כל האסונות שקדמו לה. רוב אלה שמכונים "אשכנזים" נמצאים בפוסט-טראומה ומצולקים נפשית בכל מיני דרגות, וביטוי בולט של זה הוא הניסיון הנואש להתנער מהזהות היהודית שאליו התייחסתי כאן.
אהבתיLiked by 1 person
הבריחה מהיהדות האמוציונאליית. בריחה מהחסידות, עם הליטאים נדמה לי שליהדות המודרנית מאוד, לא היתה בעיה, למעט בעיית השליטה הקיצונית של הרבנים-גדולי התורה בהם. [אם כי החרם של השפינוזה היה אחד ממעשי השנאה הקיצוניים ביותר של היהדות המודורנית-הדתית.]
הרעיון הוא "ללכת עם ולהרגיש בלי" א-לה-מנדלסון.
אתה יכול לראות גם בניו יורק רבים עם כיפה, יהודים משורש אדה"ר [לא מתגיירים אצל רפורמים] נהגים בשבת, ארוחה בערב שבת – צלי כבש עם רוטב גבינה כחולה [משפחה יהודית, איזמיר, צאצאים לחבי"ף, אחד מגדולי חכמי המזרח.]
אהבתיLiked by 1 person
אולי זה גם מה שעומד מאחורי הנטייה ללכת אחרי רבנים-בפועל, שקיימת אצל השמאל לא פחות מאשר בימין (ובעצם הרבה יותר מאשר בימין החילוני). לשני הצדדים משותף גם הפחד הנורא מהאינדיבידואל ומה שהוא עלול לעולל אם ישחררו לו את הרצועה — ולעולל, כביכול, קודם כל לעצמו. (יש בכל זרמי התרבות היהודית, גם החילונית, אלמנט חזק מאוד של יומרה להציל את היחיד מיחידותו, שמזוהה כמצב אומלל בהגדרה).
אהבתיLiked by 1 person