טעם לוואי רע מתלווה כבר כמה עשורים לכל פטירה של איש תרבות בולט בישראל, מעבר לשליליות הטבעית של האירוע עצמו. הטעם הזה הוא טעמה של ההבנה שמקהלת המספידים — נדמה שאלה תמיד אותם אנשים, שמשמיעים את אותם משפטים — לא באמת מדברת על הנפטר, אלא על עצמה. הקינה היא רק לכאורה על לכתו של האיש, ולמעשה היא על התמעטות החבורה האליטיסטית שאליה הוא השתייך; הרגש הוא לא עצב תמים של מי שנשארו לבדם בלי זה שאיננו, אלא אימה מפני דמותה העתידית של המדינה, כשזו תישאר כביכול לבדה אחרי היעלמותו הסופית של הקולקטיב שמשמיע את ההספד.
קטגוריות
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 