2023-05-06

למה עד המאה ה-19, האמנות בכל מקום בעולם היתה כמעט כולה דתית (במובן הצר של תיאור נושאים דתיים ואמוניים, או במובן הרחב של הסתכלות על הקיום האנושי מנקודת מבט חיצונית כלשהי)? כי האדם היוצר ידע שחיבור של אפסים, לא חשוב כמה רבים הם, לעולם לא ייתן דבר מלבד אפס. משמעות המודרניות היא הניסיון לקרוא תיגר על השלכותיו הרוחניות של העיקרון המתמטי הזה; והאמן המודרני הוא לא יותר מאלכימאי שמנסה לשווא להפוך את התוכן הבנאלי של חיי האדם למשהו גדול ויקר על ידי חזרתיות, כלומר עיסוק אובססיבי בתוכן הזה והכפלתו במספרים עצומים. הוא מאמין — במעין דת אירונית — שריבוי אפסים יכול בסופו של דבר, בדרך נס, להוביל לאחד; אבל הנס הזה, בין אם במתמטיקה או באמנות, לעולם לא מתרחש, ולא חשוב כמה ארוכה הדרך וכמה סימני כפל או חיבור זרועים לאורכה, בסופה תמיד תחכה בסבלנות אותה צורה עגולה וריקה.

Why, up to the 19th century, was art everywhere in the world almost entirely religious (whether in the narrow sense of depicting religious and faith-related subjects, or in the broad sense of examining human existence from a certain external viewpoint)? Because the creative person knew that the addition of zeroes, no matter how many, could never amount to anything but zero. The meaning of modernity is the attempt to challenge the spiritual implications of this mathematical principle; and the modern artist is nothing more than an alchemist who attempts in vain to transform the banal content of human life into something grand and precious using repetition, that is, by obsessively depicting this content and multiplying it by gigantic numbers. He believes — in an ironic sort of religion — that ultimately, a multitude of zeroes can miraculously lead to one; but this miracle, whether in mathematics or in art, never takes place, and no matter how long the road is and how many multiplication or addition signs are strewn along it, at its end there will always patiently wait the same shape, round and empty.