בתור אחד שלא נוהג לשתות קפה, אבל נאלץ לאחרונה לעשות את זה כמה פעמים למטרות הישרדותיות — בנסיבות שבהן הייתי עייף מכדי לבצע פעילות הכרחית שאי אפשר היה לדחות למועד אחר — שמתי לב שההשפעה המעוררת של הקפה, שמוצגת תמיד בתור הסיבה לצריכתו הנפוצה כל כך, למעשה אינה ההשפעה היחידה שלו. יחד עם העירנות המלאכותית של הגוף והנפש, קפה גורם גם לעוד משהו מלאכותי: תחושה של השלמה נינוחה עם סדר הדברים הקיים, נכונות מועצמת לתפקד בהרמוניה עם החברה בלי לשאול שאלות קשות ובלי לכעוס על האופן שבו אנשים אחרים מתנהגים ודורשים ממך להתנהג. כששותים קפה הכל נראה פתאום בסדר, ומרגישים באמת ובתמים שככה הכל גם צריך להיות. כלומר, קפה (או כל משקה/מאכל שמכיל מינון קפאין גדול במידה דומה) מעודד תפקוד לא רק בכך שהוא מעורר את המוח והחושים, אלא גם בכך שהוא מרדים בו-זמנית את המנגנונים הביקורתיים שמטילים ספק באופי התפקוד בתוך מסגרת מסוימת ובעצם הצורך בו. הוא הופך את התפקוד לחזות הכל מבחינת השותה, ובכך הוא מהווה לא סתם סם ממריץ, אלא סם משנה-תודעה; וההשפעה הלא מדוברת הזו היא שהופכת אותו למשקה החובה שמתדלק את כל מי שאין לו ברירה אלא להישאר ער במצבים שבהם הגוף והנפש יודעים שהדבר הנכון לעשות הוא למרוד ולשבות.
קטגוריות
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 