כשהערס שלף סכין — אחרי בדיחה לא מוצלחת מצדי — זה כמובן הבהיל אותי, אבל גם גרם לי לשחרר אנחת רווחה: סוף סוף הגיע הרגע. לא, אמרתי לערס, אתה לא יכול לעשות לי את זה. למה? הוא שאל, ומרוב הפתעה הפסיק להתקדם אליי, והיד שהחזיקה בסכין נעשתה קצת רפויה. כי תמיד ידעתי שאני אחד מאלה, אמרתי לו; תמיד ידעתי שאני בדיוק הטיפוס עם הפה הגדול שעובד מהר יותר מהמוח, הטיפוס שמתנהג כאילו הוא חי באיזה סיטקום שנון, ויום אחד אומר משהו לא במקום ואיזה ערס דוקר אותו וכל המדינה מזדעזעת לכמה שעות. נו, אמר הערס והרים שוב את הסכין, אז מה הבעיה? אני בסך הכל עושה את החלק שלי בעניין. אז זהו, אמרתי, שכל השנים דאגתי לאזן מראש את הקרמה הפרובלמטית הזאת. אתה יודע שאלה שנדקרים ככה סתם הם תמיד אנשים טובים, שכולם אוהבים. ואני החלטתי שאם אין לי שליטה על הפה שלי, ואין לי שליטה על הערס, אז לפחות אשלוט בנושא של ההתנהגות. לכן הקפדתי לא לעזור לאף אחד אף פעם, לפחות לא בשום דבר משמעותי. לא התבלטתי בסביבה החברתית שלי. לא הייתי משענת רגשית או רוחנית ולא גיליתי מנהיגות. אם תהרוג אותי עכשיו, אף אחד לא ימצא מה להגיד עליי בהספד. אני בספק אם מישהו יבכה בכלל. ולהלוויה יגיעו כל כך מעט אנשים, שהרב יצטרך לקרוא לקולגות שלו מהמשרד של חברה קדישא כדי להשלים מניין. על זה אתה רוצה ללכת למאסר עולם? הרי יש לך רק הזדמנות אחת, וזה ממש בזבוז של כישרון מבטיח. בוא, תכניס את הסכין חזרה לכיס ותשמור אותה למישהו קצת יותר ראוי ממני. הערס התרגש עד דמעות לשמוע כמה אני דואג לו, וביטל מיד את הרצח המתוכנן. הוא סילק את הסכין ונתן לי כזה חיבוק מיוזע וממושך, שהרגשתי צורך לשקר לו שאני מאחר לאנשהו וחייב לתפוס אוטובוס; כי עוד כמה רגעים כאלה והוא עצמו היה מפתח את האהבה המתרפקת וההיסטרית הזו כלפיי, שהעדרה היה הדבר היחיד שהפריד ביני ובין המוות.
קטגוריות
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 