קטגוריות
כללי

דילול העדר

בסופרמרקט השכונתי החליפו את הקופות הרושמות במכונות תשלום שהפכו את עבודת הקופאים לקלה בהרבה.

קלה כל כך, שבהמשך נפטרו גם מהקופאים עצמם, והמכונות התחילו לעבוד לבד תחת השגחה רצופה של מצלמות.

כעבור זמן קצר הגיע השלב האחרון, שבו גם הלקוחות נעשו מיותרים. הכל עובד מצוין בלעדיהם: מוצרים יוצאים מהמחסן וחוזרים אליו בסרט נע אינסופי, תוך כדי הזזת נתונים אוטומטית בין קטגוריות חשבונאיות שונות אי שם במרתפי התאגיד.

בחוץ, בינתיים, עומדים תמיד אנשים רעבים עם פרצופים דבוקים לחלון, אחרי שחיפשו לשווא את דלתות הכניסה שכבר מזמן בוטלו והוסרו מהחזית; ומשם הם צופים בכל העושר התיאורטי הזה רוקד בהנאה מופגנת קדימה ואחורה, יום ולילה, בינו לבין עצמו.

אבל מישהו בקהל התחיל להשמיע נבואת זעם חדשה: השלב הנוכחי הוא לא הסוף; בקרוב יגיע השלב האחרון האמיתי, אחרית הימים שבה אפילו המוצרים ייעלמו מהסופרמרקט, ואיתם גם המקום עצמו, וכל מה שיישאר יהיה הנתונים הכספיים המופשטים, אהובי נפשו היחידים של התאגיד, שיפרקו מעל גבם אחת ולתמיד את נטל המציאות הממשית. הנבואה הזאת מתקבלת כמובן בלעג הראוי לה. כולם מסכימים שדבר קיצוני כזה לעולם לא יוכל לקרות כאן, אצלנו בשכונה.

קטגוריות
כללי

הִיטְלֶס

מכל סיוטי הלילה שעברו עליי אי פעם, הגרוע ביותר ללא שום תחרות היה זה של אתמול.

בחלום ישבתי באיזה מקום דמוי בית קפה ומצאתי את עצמי מתחיל ויכוח פוליטי עם אדם זר. איך שהבנתי שהוא חושב אחרת ממני, ישר עשיתי את הדבר המתבקש והשוויתי אותו להיטלר. אבל לתדהמתי זה לא עשה עליו שום רושם. הוא רק הסתכל עליי מוזר כאילו אמרתי מילה בג׳יבריש, והמשיך בוויכוח.

חשבתי שהוא לא שמע טוב, אז קראתי לו שוב בשם המפורש ואמרתי בפרצוף ידעני שהוא והיטלר ממש תאומים סיאמיים בכל הקשור להשקפת עולם.

גם הפעם הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, ושאל: מה זה ההיטלר הזה שאתה כל הזמן מקשקש עליו?

ברגע הזה נחתה עליי תחושת אימה שקשה לתאר. קמתי והתחלתי להסתובב בין האנשים האחרים שהיו שם, ולכל אחד מהם קראתי היטלר – בהתחלה בקול רם ונוקב, אבל ככל שצברתי יותר ויותר מבטים משתוממים, הטון שלי הפך לשאלה נואשת שעליה אף אחד לא טרח לענות.

ואז הופיע איש נרגן ומשופם, שנראה שתי טיפות מים כמו… כמו… אבל אני כבר הייתי מובס לגמרי, ולא יכולתי להביא את עצמי להגיד את המילה. הוא ניגש אליי ואמר לי שביקום הזה שאליו הגעתי, היטלר לא נולד ולא התקיים מעולם, וכנ״ל גם הזוועות המפורסמות שלו.

עשה לעצמך טובה וברח מהר מהגיהנום הזה, הוא אמר, קח את ההשוואות שלך וברח, כי האנשים כאן טיפשים ומסכנים, אין להם תרבות דיון והם לא מבינים כלום בפוליטיקה. והכי גרוע, הם אפילו לא יודעים מה הם מפסידים! מה שווים החיים בלי היטלר? איך אפשר בכלל להגיד משהו משמעותי בלעדיו? לך, לך עכשיו, לפני שתיתקע כאן לתמיד!

ואז התעוררתי מכוסה בזיעה קרה. אשתי התעוררה מהצרחות שלי, הדליקה את האור ושאלה בבהלה מה קרה. היא כנראה חיפפה בתחזוקה שלפני השינה, וכשראיתי את הצללית הכהה מעל השפה העליונה שלה הצבעתי עליה וצעקתי באינסטינקט: היטלר! היטלר!

היא העיפה לי סטירה מצלצלת, ודמעות אושר מילאו את עיניי: היא הבינה אותי, וככה ידעתי שזהו, הסיוט נגמר וחזרתי לציוויליזציה.

קטגוריות
כללי

בית מהעבודה

חשבתי שהבוס שוב התבלבל בסדר המילים, כמו שקרה לו לעתים קרובות. אבל לא: הוא באמת התכוון להגיד שמעכשיו נעבור למתכונת של בית מהעבודה. מעכשיו נהיה משפחה באמת, ולא רק כדימוי ציני של מנהלים.

בימים הראשונים עדיין התגעגעתי למשפחה המקורית שלי, לבית ההוא שעזבתי עם המזוודה האחת שהרשו לנו להביא למשרד. אבל זה עבר לי די מהר. לעובדים אחרים היה קשה יותר עם הגמילה, ומדי ערב הבוס הקדיש לכל אחד מהם זמן איכות: הוא התיישב ליד העובד, החזיק לו את היד והקריא לו סיפור תמים ומנחם עד שהעיניים נעצמו ואפשר היה לעבור לעובד הבא בתור.

שגרת החיים הזו הביאה, כמובן, לעלייה משמעותית בכל הפרמטרים החשובים שבהם נמדדה הפעילות שלנו. החיים שבחוץ – כל אותן שעות חצי מתות בין יום עבודה אחד למשנהו, שגם ככה לא שימשו לשום דבר מעבר לצפייה מסוממת בטלוויזיה או השמדה המונית של אנרגיה מוחית באמצעות הטלפון הנייד – הפסיקו סוף סוף להפריע לפרודוקטיביות שלנו. ורק אז הבנו איזו משקולת מיותרת הם היו על צווארנו כל השנים.

ערב אחד, כשאני והבוס עמדנו שנינו וצחצחנו שיניים מול הראי בשירותים, שאלתי אותו פתאום: לאן כל זה מוביל? עד מתי נחיה כאן ככה?

הוא הסתכל עליי דרך הראי במבט סלחני, ואמר בפה מלא קצף: אפילו שם בחוץ אף אחד לא שואל לאן ועד מתי. כולם חיים מיום ליום, משעה לשעה, הולכים תמיד קדימה ולא מסתכלים לאחור. ואם התפוקה עולה, ואיתה גם שווי המניות, אז עשינו את שלנו.

אתה לא מתגעגע למשפחה שלך – שאלתי ברוב טמטומי – לאישה, לילדים?

שום דבר לא מונע מהם להגיש מועמדות לאחת המשרות הפנויות, הוא אמר באותו טון ואותה הבעה. הם ייבחנו כמו כל מועמד אחר. המשפחה הזאת תמיד מתרחבת, לא? אל תטריד את עצמך בזה, תן למחלקת כוח אדם לשבור את הראש. ועכשיו לך לישון; מחר עוד יום ארוך. אני כבר אבוא להעיר אותך.

קטגוריות
כללי

במשחק הזה

במשחק הזה אין מנצחים. רק מפסידים ולא מפסידים – אלה שאיכשהו החמיצו את התבוסה, או שהיא פספסה אותם, או שידעו לזוז מדרכה ברגע האחרון.

במה מפוארת לחלוקת מדליות דווקא יש. אבל מי שעומד עליה מרגיש היטב את הרעידות מתחת לכפות רגליו, את התנודות הקלות והפתאומיות, ותפילתו היחידה היא לרדת משם בשלום, לפני שהבמה תפיל אותו לתהום. ומדי פעם מישהו מבין עניין, נשבר ויורד עוד לפני שהמדליה הונחה על צווארו.

גם סיפורי ניצחון יש, שעליהם כולנו גדלנו ושאורם המסנוור מפריע לנו תמיד לראות נכון את הדרך. הם נוהגים לבוא אליך מקדימה, ישר בעיניים, ומושכים אותך בקסמיהם הלאה והלאה, הרחק מעצמך. רק עוד הצלחה אחת ותוכל לגעת בשלווה, הם אומרים, אבל בקולם המתורגל אפשר לשמוע נימה של חוסר ביטחון. אפילו הם לא טובים בשקרים גדולים כל כך, והאמונה בהם נמצאת כולה בנפשו של השומע.

אל יתהלל חוגר כמפתח, הם אומרים לך כדי שתתמיד במאמציך, ומציגים לך את תמונות הגבורה הרשמיות של החוזרים מהקרב. אבל גם התמונות האלה צולמו מראש ולא לאחר מעשה, כי מראש הוא הזמן היחיד שבו מישהו מנצח כאן. אלה שחזרו הם רק אלה שלא הפסידו, אלה שיודעים תמיד שלא בזכות עצמם הם נמצאים כאן, אלא בחסד כלשהו, אולי מקרי ואולי לא, שהוא השערה הדקה והיחידה שהפרידה בינם לבין סוף אחר לגמרי.