קטגוריות
כללי

שביתת המשביתים

גם בימים ההם, כשהמציאות נעשתה מהירה ומוזרה יותר מרגע לרגע, עדיין נשאר לנו עוגן אחד של יציבות, משענת בטוחה בעולם אכזר ובלתי צפוי: השביתה היומית, כל פעם בשירות חיוני אחר.

זו היתה מסורת — המסורת היחידה שיצרה קשר ברור בין ההווה לעבר והזכירה לנו שאנחנו עדיין חיים, אחרי הכל, באותה מדינה של פעם.

כולם נהגו להתלונן על ההפרעות המייגעות והבלתי נגמרות האלה, שמנעו מאיתנו לפתח שגרה של ממש; אבל לא מעט אנשים התוודו בשקט שהם בעצם מברכים עליהן עמוק בלב, גם אם בלי לדעת בדיוק למה.

התשובה לשאלה הזאת נחתה עלינו בלי התרעה ערב אחד, שבו הופיעו יחד בטלוויזיה כל הפרצופים הנרגנים הקבועים — ההוא מהסתדרות המורים, ההיא מאיגוד האחיות, הקירח מהרכבת, הצעקנית מהאוניברסיטאות, ושאר החבורה — והודיעו שהם לא מסכימים יותר שניקח אותם, ואת השירות החשוב שהם נותנים לנו, כמובן מאליו. הם יניחו את נשקם, ויראו לנו מה עלול לקרות כשהם מפסיקים לרגע את מלחמת הקודש שלהם.

זה נשמע כמו בדיחה, אבל אף אחד לא צחק. כולם הבינו מיד, באינסטינקט חייתי, מה מונח על כף המאזניים; ופאניקה שטפה את הארץ.

הממשלה הגיעה בהרכב מלא למטה ההסתדרות כדי להתחנן לביטול הגזירה, והסכימה מראש לוויתורים תקציביים חסרי תקדים.

אבל הפעם זה לא היה עניין של כסף, אלא של כבוד, והבוסים הגדולים של המשק נשארו נאמנים להחלטתם.

למחרת, אחרי לילה שבו מעטים העזו להירדם, זרחה השמש על היום הראשון מזה שנים, ואולי אי פעם, שבו הכל במדינה פעל כסדרו.

המוסדות הציבוריים נפתחו לקבלת קהל בלי יוצא מן הכלל. אף אחד לא חסם כבישים או הפסיק את זרם החשמל או עצר את מעבר הסחורות בנמלים. בבתי הספר צלצלו הפעמונים. הרכבות הגיעו בזמן, על השנייה. לא נשמעה מילה של רטינה על תנאי שכר או תירוצים על סולידריות.

וככה, פתאום, ראינו ישר לפנינו את האימה הגדולה, המפלצת שתמיד פחדנו ממנה בתת ההכרה בלי לדעת את שמה ואת צורתה: החיים העכשוויים, הממושטרים והממוכנים עד לפרט הקטן ביותר, בכל עוצמתם. בלי תקלות ומעצורים; בלי קריצות, הנחות וקיצורי דרך; ובעיקר, בלי פתח יציאה.

זאת היתה מנת יתר אדירה של תפקוד מזוקק, מושלם, לא אנושי. מה שהיה פעם אוויר מפויח שדווקא איכותו הירודה היא שמאפשרת לנשום אותו איכשהו, תוך כדי שיעול, הפך באותו יום לחמצן טהור שהורס את הריאות ומרעיל את הדם.

מכונת החיים עבדה עכשיו בשיא הכוח, וגם המשביתים הסדרתיים המנוסים, שהבינו בבהלה את גודל הטעות שעשו, לא הצליחו להחזיר את הגלגל לאחור.

הבלמים כבר אבדו, ותוך כמה שעות איבדנו גם את מה שהיה, בחוכמה שבדיעבד, שארית אחרונה של חירות ששרדה רק בזכות חוסר היעילות של המערכת שהוקמה כדי להשמיד אותה.

קטגוריות
כללי

אתאיזם ויראלי

מה גורם לאנשים מסוימים להכחיש את קיומה של מגפה עולמית שמשתוללת סביבם? איך קורה שמתעורר ויכוח ציבורי סוער בשאלה אם הנגיף אמיתי ומסוכן או סתם שעמום שאפשר להתעלם ממנו?

הסיבה לתופעות כאלה היא שהאדם העכשווי מתייחס למדע באותו אופן שאנשים בעבר התייחסו לדת: רובנו לא יודעים באופן בלתי-אמצעי עובדות מדעיות, אלא רק מאמינים בקיומן.

לאדם רגיל, שלא מחזיק בציוד מעבדה ובהבנה ביולוגית מתאימה, אין יכולת לראות נגיף או לקלוט אותו בחושים אחרים. הוא יכול רק להאמין בו, כאילו היה מדובר במלאך או שד.

ההבדל בין אמונה לידיעה הוא במקור שממנו מגיע המידע. המאמין מקבל כבסיס לתפיסת המציאות שלו את דבריהם של אנשים אחרים, בעלי סמכות, בהנחה שהם יודעים בוודאות מוחלטת את מה שהוא לא יכול לדעת אפילו באופן חלקי.

כשכוהן דת מדבר על העולם הבא, האדם המודרני לועג למה שנשמע לו כמו טענה בדיונית שאין לה שום הוכחה; אבל כשאסטרונום מדבר על חור שחור אדיר במרחק מיליארד שנות אור, האדם המודרני פשוט מקבל את הדברים כעובדה שאין עליה ערעור — למרות שמבחינתו יש לחור השחור בדיוק אותה דרגה של חוסר ממשות כמו לעולם הבא. את שניהם הוא לא ראה מימיו ולא יכול לראות. הוא רק סומך על מישהו אחר שאמר את הדברים האלה, שאיתם אין לו הכישורים או אפילו הרצון להתעמת.

כך גם עם הקורונה: הוויכוח נשמע מדעי, אבל הוא בעצם תיאולוגי. הכחשת מגיפות ונגיפים היא ביטוי ליחס בלתי-מדעי למציאות; היא מסגירה את העובדה שבסופו של דבר אנשים רואים גם במדע, כמו בדת, מוסד שתפקידו העיקרי הוא בתחום הרגשי — לספק להם תמיכה נפשית שמאפשרת התמודדות יעילה עם עולם מאיים ובלתי צפוי. וכשהדת המודרנית הזאת לא מסוגלת יותר לנחם את המאמין, הוא מפסיק להאמין בה ומשליך אותה לפח.

במקרה הזה, המאמין מוצא את עצמו בקונפליקט בין מה שהוא מסוגל לתפוס בחושים לבין מה שהמדע אומר לו. החושים, שלא מסוגלים לקלוט נגיפים, אומרים שאין כלום; המדע אומר שיש סכנה ברורה ומיידית. אבל המדע אומר עוד משהו. הוא אומר גם שנדרש שינוי יסודי ומטלטל בשגרת החיים המוכרת כדי להימנע מהסכנה הזאת. החיים מפסיקים להיות נוחים ונעימים והופכים למאבק יומיומי נגד אויב בלתי נראה.

מי שרק מאמין במדע, ולא יודע אותו, נקלע לדיסוננס קוגניטיבי: מבחינתו, הדבר שכביכול קיים רק כדי לתת לו הרגשה של ודאות וסדר בעולם, שומט פתאום מתחתיו את הקרקע הקיומית. התגובה המתבקשת היא להיפטר מהגורם המערער, שהפסיק למלא את תפקידו הרגשי המקורי. (את הדפוס הזה אפשר לראות גם במקרה של מי שהפסיק להאמין באלוהים בגלל השואה).

אם קודם המדע היה זה שניחם, עכשיו הוא מאיים — והמאמינים נוטשים אותו ונוהרים חזרה לעולם המוחשי, אל מה שהם מסוגלים לראות בעיניים. העיניים אומרות שאין נגיף, ולכן הכל בסדר ואפשר להמשיך כרגיל.

לעומתם, אלה שלוקחים את המגפה ברצינות הם המאמינים שנשארו יציבים באמונתם, שמבחינתם הגישה המדעית ממשיכה למלא את תפקידה המקורי, ונותנת יותר ודאות ותקווה מאשר האלטרנטיבה שמציעים הכופרים.

אבל הקורונה היא, בסופו של דבר, לא רק ויכוח תיאולוגי. אפשר גם להידבק בנגיף הזה, שמביא איתו — בין שאר התופעות הקשות — גם את הידיעה הלא נעימה שאין לנו, בסופו של דבר, אפשרות לעשות שופינג של תפיסות מציאות ולבחור בסוף בזו שנראית עלינו הכי טוב ויש לה את המחיר הרגשי הכי נוח.

קטגוריות
כללי

איך להיות אאוטסיידר בצעד אחד פשוט

אם אי פעם התגנב ללבך חשד קל שהאהבה שלך לפייסבוק היא חד צדדית, ופייסבוק לאו דווקא חושבת על טובתך במערכת היחסים ביניכם;

אם מתישהו הרגשת לרגע שרשת חברתית כזאת או אחרת משתלטת לך על החיים ולוקחת מידיך את היכולת לנהל אותם כרצונך;

אם שאלת את עצמך לפעמים למה העולם משתגע יותר ויותר בכל יום שעובר;

אז ג'רון לניר (Jaron Lanier) רוצה להגיד לך כמה דברים.

לניר, מדען מחשבים ואושיית טכנולוגיה שידוע בעיקר כאחד ממייסדי תחום המציאות המדומה, הוא גם קול אנטי ממסדי בולט וחריג בעמק הסיליקון.

הספר שלו מ-2018, "עשר סיבות למחוק את חשבונות המדיה החברתית שלך כבר עכשיו" (Ten Arguments for Deleting Your Social Media Accounts Right Now),

הוא הישג חשוב כבר בעצם הצלחתו לתפוס ולהגדיר בבירור את הבעייתיות של הרשתות החברתיות ואת ההשפעה ההרסנית שלהן על האדם.

הבעיה הזאת קשה במיוחד לאבחון, לא רק כי ההיקף שלה עצום ורב-מימדי, אלא בעיקר כי מהות הבעיה היא בערפל התודעתי שאליו היא מכניסה אותנו. אחרי שנים של התקפה מכוונת ומתוחכמת על היכולת האנושית להסתכל על עצמנו ועל העולם בצורה ברורה, לא פלא שקשה לנו להבין איך הגענו למצב הזה ועוד יותר קשה למצוא דרך לשנות אותו.

אבל לניר הצליח, והפתרון החד משמעי שלו נמצא כבר בשם הספר: החוצה!

כדי לדעת בדיוק למה, כדאי לקרוא את הטיעונים במלואם. אבל הנקודה החשובה היא זאת:

רשת חברתית היא לא סתם אמצעי לתקשורת עם אנשים אחרים, אלא (במילים של לניר) מנגנון שבו "התנהגות המשתמש עוברת מניפולציה והופכת לאימפריה להשכרה".

לנו, בתור הציבור שנעשה תלוי בסוג השירות הזה, יש אי הבנה בסיסית של אופי היחסים שאליהם נקלענו: לא אנחנו משתמשים ברשת, אלא היא משתמשת בנו.

יש רשתות שבהן העיקרון הזה פועל בצורה מלאה (גוגל, פייסבוק) ויש שמדגישות רק חלק מהמאפיינים שלו (כמו ווטסאפ או אמזון). אבל הבסיס המניפולטיבי קיים בכולן בצורה כזאת או אחרת, והוא זה שמגדיר שירות מסוים כרשת חברתית, להבדיל מסתם אתר או אפליקציה עם מרכיב תקשורתי.

האלגוריתמים של הרשת המניפולטיבית לא רק יודעים עליך הכל, אלא גם מנתחים את תגובותיך לתוכן שמוצג לך ומתאימים אותו כדי להשפיע על הרגשות וההתנהגות שלך בעולם האמיתי.

היכולת האפקטיבית והמוכחת לתמרן את המשתמשים היא המוצר היקר, בשווי מאות מיליארדי דולרים, שאותו הרשת מוכרת — לגופים מסחריים, או פוליטיים, שעושים בו שימוש כדי להשפיע עלינו לצורך השגת מטרותיהם השונות.

גם בלי לקוח זדוני שמנצל את הרשת, עצם השימוש בה מעוות בשיטתיות וביעילות חסרת רחמים את תפיסת המציאות של המשתמשים. האופן שבו כמעט כל דיון חברתי או פוליטי (גם מחוץ לאינטרנט) יורד מיד מהפסים אל מחוזות ההיסטריה הרגשנית ונטולת הטיעונים הענייניים הוא רק תוצאה אחת של התהליך הזה.

באחד הקטעים החשובים בספר, לניר מעלה את האפשרות שהרשתות החברתיות מצליחות ללחוץ על מעין כפתור פסיכולוגי שמשנה את אופן ההסתכלות שלנו על המציאות. התיאוריה שלו היא שלבני אדם, כמו לזאבים, יש שתי דרכי קיום אפשריות: כפרט בודד שעומד ברשות עצמו, וכחבר בלהקה שתלוי בסדר החברתי.

אלה שני מצבי תודעה שונים ומנוגדים. הפרט הבודד מתייחס ישירות לעולם, למציאות הממשית שבה הוא צריך להתנהל ולשרוד; חבר הלהקה מתייחס בראש ובראשונה למציאות החברתית, לצורך למצוא חן ולהסתדר עם אחרים.

לניר רואה את הרשת החברתית כסביבה שהתנאים בה מטשטשים ומערערים את מצב התודעה האישי ומשליטים כברירת מחדל את מצב התודעה הקולקטיבי:

כשאתה זאב בודד, אתה נאלץ ליצור מגע ישיר עם המציאות הגדולה שלא מעוניינת במה שחברה מסוימת חושבת. אתה חייב למצוא מים ומחסה, או שתמות. אתה חייב לחפש מזון ולצוד בעצמך. האישיות שלך מקבלת תפנית; אתה מוכרח לפתור בעיות על בסיס ראיות שאתה אוסף בעצמך, ולא באמצעות תשומת לב קבועה לדעת הכלל. אתה מפתח את התכונות האופייניות למדען או אמן.

כשאתה בלהקה, מעמד חברתי ואינטריגות הופכים לקרובים ומיידיים יותר מהמציאות הגדולה. אתה נעשה דומה יותר לעסקן, לפוליטיקאי, לעבד.

מצבים שבהם אתה מופרד ממגע בלתי אמצעי עם המציאות הגדולה, כאלה שבהם אינטראקציות חברתיות מקבלות חשיבות עליונה, יזיזו את הכפתור הפנימי שלך למצב להקה.

עכשיו ברור יותר איך הפכנו לחברה שבה אדם לאדם זאב במובן חדש לגמרי: להקה של אויבים, שנושכים אחד את השני בכל הכוח כדי להבטיח שאף אחד מהם לא יעז להשתחרר ולחיות בנפרד.

השחרור האפשרי היחיד הוא, במקרה הזה, לבטל את הלהקה עצמה — כלומר לצאת מהרשת החברתית ולא לחזור.

ואם בימינו כבר קשה לדמיין את החיים בלי פייסבוק ושות', זאת בדיוק הסיבה שחייבים לדמיין, ולהגשים מחדש, חיים כאלה.

כמו שנאמר בציטוט שמיוחס לאלכסנדר סולז'ניצין (אבל לא באמת משנה מי אמר אותו במקור): "הצעד הפשוט של אדם אמיץ הוא לא להיות חלק מהשקר".

קטגוריות
כללי

דיכוי נעים

החוויה המהנה קיימת רק בהווה.

היא לא נצברת, לא נשארת בידו של הנהנה.

ההנאה של אתמול לא מפחיתה את הרצון ליהנות שוב היום.

מי שכבר נהנה ממשהו נמצא במצב זהה למי שעדיין לא נהנה ממנו: הידיים של שניהם ריקות, ושניהם רוצים להשיג את ההנאה הזאת באותה מידה.

כשרדיפת הנאות הופכת לאידיאל חברתי, היא מנטרלת את היחיד מיכולתו להתפתח רעיונית ורוחנית ולשנות את החברה.

הוא הופך למי שלא לומד מהחוויות שלו ולא מתקדם מהן הלאה, אלא תמיד חוזר אליהן ומבקש אותן מחדש, עוד פעם ועוד פעם מאותו הדבר.