מחבר דן

שמאלנות, בהקשר הישראלי, היא קודם כל ביטוי של השתייכות אתנית-תרבותית: מועדון של אנשים ממוצא אירופי, בין אם המוצא הזה גנטי (משפחה שמגיעה ממדינות המערב) או תודעתי (הזדהות כבן לתרבות המערב). ההיבטים הפוליטיים הם משניים, כסוג של תירוץ שלאחר מעשה; אבל הם לא מקריים, אלא נובעים מהרקע ההשתייכותי הזה ומשקפים את הבעיות הייחודיות שמאפיינות אותו.

רק ככה אפשר להבין, למשל, את העיסוק הבלתי-פוסק של השמאל המקומי בנושא הנאציזם/פשיזם והצורך שלו לייבא לכאן את התוויות הזרות האלה, שאותן הוא מדביק באופן שגרתי ליריביו הפוליטיים-כביכול (למעשה אלה יריביו האתניים-תרבותיים, שלשם הנוחות אפשר לקרוא להם פשוט "יהודים").

האשמת יריבים אידאולוגיים בפשיזם, ובהמשך בנאציזם, היא שיטה ותיקה שנמצאת בשימוש רצוף מאז תחילת דרכו של הקומוניזם ברוסיה (הפשיזם עלה לשלטון באיטליה חמש שנים אחרי המהפכה הרוסית). בזה השמאל הישראלי לא המציא דבר. בכלל, השמאל הישראלי הוא יצור עם נשמה מתה, שמתאפיין בחוסר יצירתיות מוחלט; הוא לא מחדש, אלא רק נגרר על הרצפה כמו סמרטוט נאמן אחרי כל אופנה פוליטית במערב. מה שכן חדשני בשמאל שלנו קיים בעל כורחו — ובמקרה הזה, ה"חידוש" הוא המימד הפסיכולוגי שהופך את אובססיית הפשיזם ליסוד חשוב כל כך של השיח הפוליטי השמאלני בישראל.

העניין הוא שקבוצת ההשתייכות האתנית-התרבותית שהיא השמאל הישראלי מבוססת על אהבה נכזבת. מתחת לפני השטח עדיין חי בה השבר ההיסטורי הגדול: מושא הערגה — האירופים בכלל, והגרמנים בפרט — דחה בשאט-נפש רצחני את אבותיו הרוחניים של השמאל, והשמיד אותם פיזית יחד עם הפרויקט שלהם, האוטופי-לכאורה והדיסטופי-בפועל, להתגרש מהזהות היהודית ולהיטמע אתנית ותרבותית באירופה.

מהסיבה הזאת, השמאלן הישראלי צריך להסביר לעצמו כל הזמן למה הוא מאוהב במי ששונא אותו: למה הוא מעריץ תרבות שהבהירה לו באופן הברור ביותר שהיא מתעבת דווקא את היהודי המעריץ, הקרוב אליה ולכן חותר תחתיה בעצם נוכחותו, הרבה יותר מכפי שהיא מתעבת את היהודי המתבדל הרחוק ממנה.

הפתרון השמאלני המדומה, שממנו צומחת הפתולוגיה של האשמת יהודים בפשיזם ונאציזם, עושה שימוש במיתוס של "הגרמנים הטובים": אלה שהיו כביכול "הרוב הדומם" שלא תמך באופן פעיל בנאצים, אבל איפשר להם בשתיקתו לעלות לשלטון ולבצע זוועות ביהודים ובכלל.

השמאלן הישראלי, ששואב את זהותו ההומניסטית מאירופה, חייב להאמין שהתופעה הנאצית והתופעות הפשיסטיות הדומות לה לא מייצגות את תרבות המערב אלא מהוות בה רק סטייה שולית. כשהוא מאשים ישראלים אחרים בסטייה הזאת, ומציג את עצמו כמי שנלחם בה, הוא יוצר שני מצגי-שווא שמשרתים את הצורך הנפשי הזה:

קודם כל, הוא מוציא מהקשרן את התופעות הייחודיות לתרבות המערב וממקם אותן באופן מלאכותי בתוך תרבות אחרת, וכך מטשטש את האחריות האירופית-מערבית לתופעות האלה. אם גם יהודים וישראלים יכולים להיות נאצים, אז אין שום דבר רע במיוחד בנאצים של גרמניה, אלא מדובר במחלה אנושית כללית שיכולה לפרוץ בכל מקום. מסקנה: לאהוב את אירופה זה לא יותר גרוע מלאהוב את ישראל, ואולי אפילו עדיף מוסרית, כי אירופה כבר "עברה את זה" וישראל "רק מתחילה".

שנית, הוא הופך לבן-דמותו של "הגרמני הטוב" שמתנגד לנאצים, ועוד עולה עליו בכך שהוא, בניגוד לגרמני של אז, לא שותק אלא יוצא למחות נגד "היטלר" לפני שיבצע את זממו. כלומר, הוא מגשים בגופו את השאיפה להפוך לאירופי אידאלי, ואגב כך גם "מוכיח" שאירופי כזה אכן קיים. לא סתם קיים, אלא כאן בינינו, דובר עברית.

אבל הפתרון הזה, בסופו של דבר, נשאר מדומה; הוא לא יכול לשכנע את הנפש הפצועה, שיודעת שהאהבה למערב היתה ונשארת נכזבת. מאחר שלשמאל אין פתרון אחר, הוא מגביר את המינון בתקווה שהרעש ישכיח את האמת — קודם כל מהשמאלנים עצמם. לא פלא, אם ככה, שהשמאל הישראלי נעשה תוקפני יותר ויותר בשיח הנאציזם שלו, ובתצוגות הגרוטסטקיות של סצנות דיסטופיות ברחובות הערים; הוא נואש להמחיז את המיתוס בצורה מוחשית, כדי להראות ולראות במו עיניו שיש אחיזה במציאות להזיה שעליה הוא מבסס את כל תפיסת עולמו.

באופן אירוני, בזה הוא דומה מאוד לאותן תנועות אפוקליפטיות שלהן הוא לכאורה מתנגד, ושאותן הוא למעשה מעריץ בסתר. כמוהן, הוא מנבא חורבן שקיים רק בדמיונו; וכמוהן, אם הוא לא יקבל את החורבן הזה מהיריבים שלו, הוא יחולל אותו — בעצמו.

ברחבי כדור הארץ לא חסרים גיבורים שירדו אל השאול וחזרו ממנו, אבל גם הם, האמיצים שראו כבר הכל, לא מסוגלים להישיר מבט אל דמותו של האזרח הסתמי, הגמד הרוחני, האנטי-גיבור המושבע, בשעה שהוא עוצר את נשימתו ומתקדם בצעדים מדודים אל עבר עולם המתים הבורגני שנקרא סוף שבוע ארוך. גם הם, שיודעים מניסיונם האישי שאין מעמקים מסויטים שאי אפשר לצאת מהם בשלום, לא מסוגלים במקרה האחד הזה להאמין שהניצחון מובטח. הם רואים את האיש הקטן והחלוש צולל אל מתחת לקיר המים המתקרב — גל החידלון המוחי והנפשי — ומשוכנעים שהוא לעולם לא יעלה שוב אל פני הים. הם מכריזים על מותו, קורעים עליו קריעה, ובורחים מהמקום בצרחות אימה, כל אחד לגיהנום המנחם שלו.

כשהערס שלף סכין — אחרי בדיחה לא מוצלחת מצדי — זה כמובן הבהיל אותי, אבל גם גרם לי לשחרר אנחת רווחה: סוף סוף הגיע הרגע. לא, אמרתי לערס, אתה לא יכול לעשות לי את זה. למה? הוא שאל, ומרוב הפתעה הפסיק להתקדם אליי, והיד שהחזיקה בסכין נעשתה קצת רפויה. כי תמיד ידעתי שאני אחד מאלה, אמרתי לו; תמיד ידעתי שאני בדיוק הטיפוס עם הפה הגדול שעובד מהר יותר מהמוח, הטיפוס שמתנהג כאילו הוא חי באיזה סיטקום שנון, ויום אחד אומר משהו לא במקום ואיזה ערס דוקר אותו וכל המדינה מזדעזעת לכמה שעות. נו, אמר הערס והרים שוב את הסכין, אז מה הבעיה? אני בסך הכל עושה את החלק שלי בעניין. אז זהו, אמרתי, שכל השנים דאגתי לאזן מראש את הקרמה הפרובלמטית הזאת. אתה יודע שאלה שנדקרים ככה סתם הם תמיד אנשים טובים, שכולם אוהבים. ואני החלטתי שאם אין לי שליטה על הפה שלי, ואין לי שליטה על הערס, אז לפחות אשלוט בנושא של ההתנהגות. לכן הקפדתי לא לעזור לאף אחד אף פעם, לפחות לא בשום דבר משמעותי. לא התבלטתי בסביבה החברתית שלי. לא הייתי משענת רגשית או רוחנית ולא גיליתי מנהיגות. אם תהרוג אותי עכשיו, אף אחד לא ימצא מה להגיד עליי בהספד. אני בספק אם מישהו יבכה בכלל. ולהלוויה יגיעו כל כך מעט אנשים, שהרב יצטרך לקרוא לקולגות שלו מהמשרד של חברה קדישא כדי להשלים מניין. על זה אתה רוצה ללכת למאסר עולם? הרי יש לך רק הזדמנות אחת, וזה ממש בזבוז של כישרון מבטיח. בוא, תכניס את הסכין חזרה לכיס ותשמור אותה למישהו קצת יותר ראוי ממני. הערס התרגש עד דמעות לשמוע כמה אני דואג לו, וביטל מיד את הרצח המתוכנן. הוא סילק את הסכין ונתן לי כזה חיבוק מיוזע וממושך, שהרגשתי צורך לשקר לו שאני מאחר לאנשהו וחייב לתפוס אוטובוס; כי עוד כמה רגעים כאלה והוא עצמו היה מפתח את האהבה המתרפקת וההיסטרית הזו כלפיי, שהעדרה היה הדבר היחיד שהפריד ביני ובין המוות.