קטגוריות
כללי

המחייכת המקצועית

עברו עליי כמה חודשים די קשים, ובשלב מסוים אנשים מסביבי התחילו לרמוז שכדאי לקבל עזרה ממישהו מקצועי, כי הפרצוף העצוב שלי עוד יכניס אותי לצרות אם לא אצליח למחוק אותו איכשהו בהקדם האפשרי.

הרמזים הלכו ונעשו תוקפניים, אבל זה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות, וגם כשהבנתי שאין כבר ברירה, לא היה לי אומץ לעשות את הצעד.

בסוף הבוס שלי הרים טלפון לסוכנות במקומי, בלי לשאול אותי, ופשוט הודיע לי מאוחר יותר שהכל מסודר וגם התשלום יירד לי אוטומטית מהמשכורת.

הבחורה שהגיעה אליי הביתה נראתה לגמרי ממוצעת, שום דבר מיוחד, ובהתחלה חשבתי שהיתה פה איזו אי הבנה.

היא ישר שאלה אותי מה הדבר שאני הכי שונא לעשות, ואמרתי לה: להחליף מצעים.

ואז היא נכנסה לחדר השינה, תפסה את קצה הסדין, ועל הפרצוף שלה התפשט החיוך הכי ענקי ומסנוור שראיתי בחיים.

כל הרושם הראשוני שקיבלתי ממנה נמחק במכה אחת, ופשוט עמדתי שם והסתכלתי עליה מאירה את החדר במשך כל אותם רגעים ארוכים ומשמימים של עבודה שחורה.

ככה זה נמשך, בלי אף נפילת מתח, עד הלילה.

היא בישלה לעצמה ארוחת ערב, אכלה הכל, עשתה כלים, התקלחה, צחצחה שיניים, התכתבה בטלפון עם כמה אידיוטים, עברה על מסמכים לפגישות של מחר —

כל השגרה שאותי תמיד דיכאה עד עפר, לא עשתה עליה רושם בכלל.

רק כמה רגעים לפני שהיא הלכה, החיוך סוף סוף נעלם באותה פתאומיות שבה הוא הופיע.

לא התאפקתי, ושאלתי אותה איך היא מצליחה להחזיק ככה מעמד כל-כך הרבה שעות.

מה הבעיה, היא אמרה, זה רק עניין של תרגול. ברגע שהשרירים בלחיים ובלסת מספיק חזקים, כל אחד יכול.

שאלתי: ואת כזאת שמחה גם בחיים הפרטיים שלך?

היא גיחכה, תקעה בי מבט עקום, ואמרה: נראה לך שאני עובדת בחינם?

ליוויתי אותה לדלת. קבענו שהיא תגיע שוב מוקדם בבוקר, תטפל בתהליך הכאוב של ההתעוררות וההתארגנות, ואז ניסע יחד למשרד.

אחרי מקסימום שבוע אתה כבר תעשה הכל לבד, היא הבטיחה. לא יראו עליך מה אתה באמת מרגיש. וחוץ מזה, לאף אחד לא באמת אכפת. אתה רק צריך להיראות מספיק משכנע בשנייה וחצי שמישהו מסתכל עליך. כמובן שאתה אף פעם לא יודע בדיוק מתי זה יקרה, ולכן צריך לשמור על חיוך קבוע כל הזמן. אבל אתה תצליח, אל תדאג. אני כבר יודעת, אתה עוד תהיה חייכן גדול, ואולי יום אחד אפילו תבוא לעבוד אצלנו.

קטגוריות
כללי

מתכון למלחמה

קטגוריות
כללי

אורחים החוצה

אין לי מושג מה חשבתי לעצמי כשהצטרפתי לחברה הזאת. מודעת הדרושים דיברה על ״מהנדס תוכנה מוסמך עם ניסיון קודם באלימות פיזית״ — ואני לכל היותר העפתי פעם סטירה למישהי, ואפילו לא בטוח במאה אחוז אם זה קרה במציאות או בחלום.

המזל הוא שבניגוד ללימודי התכנות הארוכים והמשעממים, שבחרתי בהם רק כי ההורים לחצו שאמצא מקצוע מכניס ואתחתן עם אישה ברמה שלי ואעשה ילדים מאושרים ונורמטיביים והם יעשו לי נכדים חמודים ואז אני אמות עם חיוך על הפנים וקבר במקום נגיש במרכז הארץ, את החלק של האלימות אפשר ללמוד מהר תוך כדי עבודה.

הספקתי לעבוד ב-Guestapo כשהיא עוד היתה חברה קטנה וכמעט אלמונית, ובסניף הישראלי היו פחות מעשרה אנשים. לא היו לאף אחד הגדרות תפקיד מסודרות. המזכירה היתה גם נהגת מילוט, והמנכ״ל, שלומי, בדרך כלל נאלץ להתקשר בעצמו להנהלה בדורטמונד וגם לעשות לעצמו קפה.

המתחרה היחידה שלנו באותה תקופה היתה Staysi, שאותה הקימו עובדים שלנו שפרשו. גם המטה שלהם היה באותה עיר בגרמניה, ואפילו באותו רחוב. הכל התנהל בצורה מאוד תרבותית ורדומה, והיו לנו מקסימום שלוש-ארבע פעולות בשבוע. רק משוגעים לדבר היו מוכנים להוריד את אפליקציית ההלשנות שפיתחנו ולשלם את דמי המנוי היקרים כדי למנוע מהבניין המשותף שלהם להפוך לעיר מקלט לתיירים קמצנים.

אבל החודשים האחרונים, מאז שכל הממשלות התגייסו להציל מקריסה את תעשיית המלונאות והוציאו מחוץ לחוק את הלינה בבתים פרטיים, היו פשוט מטורפים. התחום שלנו הפך לדבר הכי חם בהיי-טק, ומצאנו את עצמנו במלחמה אכזרית עם שורה של סטארטאפים שהופיעו משום מקום ועשו הכל כדי לקחת לעצמם חתיכה מהעוגה.

פחות או יותר כל העולם גנב את המודל העסקי שלנו. זה התחיל עם FB&B מקליפורניה. אחר כך הגיעו הרומנים עם Securitatours, הסעודים ששפכו טונות של כספי נפט על MukhabaRoom, וגם, איך לא, החאפרים הישראלים שפתחו את שַבּוּ״כּינג.

הוותק שלנו בשוק עזר לנו להישאר הרבה לפני כולם, והתחרות רק דחפה אותנו להתפתח ולהצטיין עוד יותר במה שעשינו. אבל אז הגיעו הרוסים והכל השתנה. שלוש חברות אגרסיביות צצו אחת אחרי השנייה: Chekaut, ואז InnKVD, ובסוף, כאב הראש האולטימטיבי — KGBed.

עכשיו המלחמה היתה לא רק על עבודה, אלא גם על החיים שלנו.

נגמרו הימים הרגועים ההם שהיינו מגיעים באמצע הלילה לדירה במרכז תל אביב, דופקים בגסות על הדלת, מעירים מהשינה איזה בחור ובחורה תפרנים, מסבירים להם בנימוס ענייני שהם צריכים לבוא איתנו, ולוקחים אותם כפותים בטנדר לאחד המלונות המורשים של הרשתות הגדולות.

מאז הפלישה הרוסית כל מבצע שגרתי הפך לתחרות בין צוותים יריבים שכל אחד מהם ניסה להגיע ראשון לשטח ולתת נוקאאוט לאחרים. לפעמים זה נגמר בקרב יריות, בחטיפת סוכנים, ואפילו סיוע ארטילרי של הרגע האחרון מסוללת התותחים שהחזקנו על הגג בבית Guestapo החדש ברמת החייל.

היו גם לא מעט מקרים שהתברר שזוג התיירים הערומים בדירה היו בעצם איזה איגור וסבטלנה מ-KGBed, שהוציאו עלינו את כל מה שהם למדו בבתי הספר הגבוהים לרצח וחבלה בארץ מולדתם.

בקיצור, זה ממש לא היה בשבילי.

אמנם ככל שהסכנה התגברה גם התגמול עלה בהתאם, ותוך כמה חודשים נהייתי כמעט מיליונר. אבל אני לא אחד שעושה דברים רק בשביל הכסף. אני צריך איזו סיבה מעבר. משהו רוחני, חברתי, לא יודע איך לקרוא לזה.

ובסופו של דבר הבנתי שאני לא מוכן לסכן את עצמי ככה רק בשביל האידיאל שאנשים יישנו בחדר מלון מסודר ותעשיית התיירות תשרוד את המשבר. אם כבר למות, אז בשביל מטרה נעלה.

התפטרתי בתחילת הקיץ ויחד עם מאיר, קולגה לשעבר שחי מדמי נכות אחרי שיצא בנס מקרב עקוב מדם נגד סוכני Chekaut במרכז בת ים, הקמתי את הסטרטאפ YouShu, שמאפשר לכל אחד להפוך למשיח מעונה ולגייס דרך האפליקציה מאמינים פוטנציאליים לדת החדשה שלו.

השימוש הוא כמובן ללא עלות, והרווחים מגיעים רק מפרסומות שמוצמדות למתקן העינויים והופכות לסמל הרשמי של הדת. תדמיינו מאה מיליון מאמינות חסודות ואדוקות, שלכל אחת יש על הצוואר שרשרת זהב עם המודעה שלכם לשירותי שרברבות וטיפול חירום בנזילות גם בסופי שבוע.

בינתיים הצלחנו ליצור כבר 14 דתות מבוססות, פלוס עוד שלוש בהרצה. לזה קוראים לשנות את העולם, ושכל החזירים הקפיטליסטים יקפצו.

קטגוריות
כללי

מיינדפולנס

מיינדפולנס 1 / דן בורנשטיין
מיינדפולנס 2 / דן בורנשטיין
מיינדפולנס 3 / דן בורנשטיין
מיינדפולנס 4 / דן בורנשטיין
קטגוריות
כללי

הסמארטפון האפוקליפטי האולטימטיבי (★★★★☆)

דלפון ליתיום 20

הרבה שמועות רצות בזמן האחרון על סמארטפון הלואו-קוסט החדש מתוצרת התעשייה הצבאית — דלפון ליתיום 20 — שיחולק בקרוב לכל המצטרפים החדשים לעשירון התחתון.

אז תתחילו לקנא, כי השבוע קיבלתי מכשיר כזה לניסיון, ולא יכולתי להניח אותו לרגע (אפילו אם היו מרשים לי). השורה התחתונה: מדובר באחד הסמארטפונים המוצלחים שנראו כאן, וכל מי שיקבל אותו יהפוך מיד למוביל טרנד בתחום הגאדג׳טים (גם אם זה בעל כורחו).

כמו שבטח שמעתם, הדלפון מיוצר מחומרים ממוחזרים, מתכלים, וידידותיים לסביבה. מה שקשה לקלוט בתמונות הוא עד כמה המכשיר דק וקל. אפשר גם לקפל אותו כמה פעמים, ואפילו להתיישב עליו, והוא ממשיך לפעול כאילו כלום. אני כבר הרבה שנים בתחום, ולא ראיתי עדיין טלפון כל-כך עמיד ואמין.

אני מודה שכשפתחתי את האריזה התבלבלתי בין הקופסה למכשיר עצמו, וכמעט זרקתי אותו לפח בטעות. אבל אתם יודעים איך זה עם טכנולוגיה חדשה, תמיד יש בהתחלה קצת בלגן, שמתחלף מהר בהתאהבות ממבט ראשון, או מקסימום שני.

ובמקרה של הדלפון יש המון מה לאהוב. בין אם זה אורך חיי הסוללה (צריך להטעין רק פעם אחת), איכות הצליל (98.44% מגלי הקול של הדובר נשמעים בבירור בצד השני של הקרטון), או חדות התצוגה (במיוחד באור יום חזק) — ברור שזה טלפון חכם שיודע לעבוד ולא מסתמך רק על מראה חיצוני ושם סקסי.

כמובן שיש גם פונקציות שנויות במחלוקת, שלהרבה אנשים יהיה קשה לעכל, ורק בגללן החלטתי להוריד לו כוכב מהדירוג. למשל, העובדה שהשעה והיום נכונים רק פעם בשבוע — או פעמיים, אם בחרתם באופציית תצוגה של 12 שעות — בוודאי תגרום להתמרמרות בקרב אלה שלא מסוגלים לזוז בלי יומן פגישות מעודכן בזמן אמת (כאילו שלמישהו עדיין יש פגישות בימינו).

בכל מקרה, מי שירד מנכסיו לא יכול להתלונן יותר מדי כשאלוף פיקוד העורף מכריח אותו לקבל טלפון בחינם.

בהתחשב בנסיבות, אפשר להגיד בביטחון שהדלפון ליתיום 20 הוא מוצר כמעט מושלם. אני מהמר שיהיו די הרבה אנשים שיצטרפו למעגל האבטלה רק כדי להשיג אחד ולהוציא את העיניים לכל החברים שלהם שעדיין לא פוטרו.

קטגוריות
כללי

מני הגזען

שנייה לפני שנרדמתי, פתאום נדלק האור ואשתי נשפה לי באוזן: ״יש מישהו מתחת למיטה!״

״אוי נו, זה סתם נדמה לך״, אמרתי בלי לפתוח את העיניים וסובבתי אליה את הגב, אבל היא המשיכה להתעקש ונאלצתי לעשות את עצמי שאני מקשיב לה.

״בסדר, בסדר, הנה אני מסתכל ומוכיח לך שאין שם כלום״.

״לא! אל תסתכל! אסור לראות אותו במציאות!״

צמרמורת עברה לי בכל הגוף. ״די. את עובדת עליי״.

״לא. זה הוא״.

״את בטוחה שזו לא סתם מפלצת? אם זו סתם מפלצת אני מסתכל שנייה וגומרים עניין״.

״לא. זה מני הגזען. מיליון אחוז״.

״אוף, למה, למה דווקא אנחנו?״ תפסתי את הפנים בידיים. ״זה הכי לא מתאים עכשיו, יש לי ישיבה חשובה על הבוקר! אוף, אוף, אוף!״

״אין מה לעשות״.

״לא מאוחר מדי, עוד אפשר להתחרט. את פשוט התבלבלת. נכון? זה לא מני הגזען. זאת מפלצת רגילה ואנחנו נטפל בזה בעצמנו״.

״אני לא יכולה לרמות. זאת ההרגשה שהיתה לי וזה מה שיש״.

״את וההרגשות שלך״, צעקתי. ״תביאי את הטלפון״.

במשטרה ענו רק אחרי עשרים דקות, וגם כשהם סוף סוף ענו, הספקתי להגיד רק משפט אחד לפני שהעבירו אותי בבהלה לרשות הלאומית ללכידת מזיקים, ושם שוב שמו אותי על אותו לופ אינסופי של מנגינת מנדולינה עצבנית עד שמישהו הואיל בטובו להתפנות אליי.

הם הבטיחו שיבואו בין שתיים לארבע בבוקר, והזכירו לי את הנוהל — אסור לעצום עין, אסור לדבר, אסור לזוז מהמיטה, אסור לקום אפילו לשירותים ובוודאי שלא בשביל לפתוח את הדלת ללוכד. הוא כבר ייכנס בעצמו בשיטות שלו. בקיצור, כל הלילה הלך לנו.

מני הגזען היה אויב הדמוקרטיה מספר אחת, ואנשים חיו בפחד קבוע שהוא יבוא אליהם הביתה ויכתים להם לנצח את המעמד החברתי. רמה מסוימת של חרדה כזאת היתה כמובן רצויה והכרחית לכל אזרח בריא בנפשו, אבל לעתים קרובות זה עבר את הגבול, ובמקרים כאלה היה צריך לערב את הרשויות המוסמכות כדי לשלול את הסיכוי הקלוש שהאינטואיציה החרדתית היתה נכונה. מי שהתיימר לשמור את העניין בסוד הצטער על זה די מהר.

להרבה אנשים נחרב ככה הלילה, אבל בחיים לא חשבתי שזה יקרה גם לנו — זוג נורמטיבי, בשכונה טובה, עם משכורות מכובדות וחיי חברה פעילים. הייתי די בטוח שזו אזעקת שווא, ומה שהטריד אותי היה בעיקר הבושה שהנה, גם אנחנו הצטרפנו לסטטיסטיקה הזאת, שחשבתי תמיד שרלוונטית רק לכל מיני לוזרים.

הלוכד חדר לדירה דרך החלון ומצא אותנו על סף התמוטטות עצבים, אחרי שעות שבהן הדרך היחידה להעביר את הזמן היתה להסתכל אחד על השנייה באלף ואחת הבעות שונות של מיאוס.

הוא הכניס ראש מתחת למיטה, ואחרי כמה שניות של מתח בלתי נסבל, אישר לנו שמני הגזען לא נמצא שם.

״יש לכם מזל גדול״, הוא אמר לאשתי. ״לא רוצה לחשוב מה היה קורה לכם אם הוא באמת היה פה״.

״איך הוא נראה בכלל?״ שאלתי פתאום, לא יודע למה.

הוא תקע בי מבט רציני מאוד. ״מה הכוונה איך הוא נראה?״

״אתה יודע, הצורה, שלפי זה אתה יודע שזה הוא ולא מישהו אחר, דברים כמו… כמו…״

״כמו מה?״ הוא כיווץ את העיניים.

״אה… לא חשוב״.

״אבל זה כן חשוב. תשלים את המשפט״.

״הוא לא באמת חושב דברים כאלה״, אשתי התערבה. ״הוא פשוט עייף ומדבר שטויות, זה הכל״.

״עייף, אה?״ הלוכד העביר את המבט ממני אליה וחזרה. ״גם מני הגזען התחיל מדיבורים כאלה. תיזהר שלא תגמור כמוהו״.

״חס וחלילה״, אמרתי. ״אני יודע שכולם נראים אותו דבר בלי הבדלי גזע ומין. גם אם תעיר אותי באמצע הלילה ותשאל אותי, אני אגיד לך ככה. באחריות״.

״מצוין״, הוא אמר ונתן לנו ערימת טפסים למלא.

קצת נתקעתי בחלק שבו היה צריך לכתוב חיבור על חשיבות חופש הביטוי לסולידריות בין המגזרים השונים במדינה, אבל בסוף הצלחתי להמציא איזה קשקוש והלוכד נראה מרוצה.

דווקא את החיבור של אשתי הוא לא אהב. אמנם היא קיבלה את הפקטור הסטנדרטי לנשים, אבל מצד שני גם היה לה ניקוד שלילי כי היא זו שראתה בחרדות שלה את מני הגזען, והיתה צריכה להוכיח את עצמה הרבה יותר.

הייתי בטוח שייקחו אותה לחקירה, אבל אז, אחרי רגעים ארוכים של הליכה מצד לצד ברחבי חדר השינה שלנו תוך כדי התלבטויות קשות בקול רם, הלוכד החליט לתת לה ציון עובר.

כשהוא הלך חיכיתי כמה דקות ושאלתי אותה: ״את באמת ראית את מני הגזען בדמיון שלך?״

״אלא מה. יותר מסתם דמיון. אמיתי לגמרי״.

״ואיך הוא נראה?״

״תשכח מזה ותחזור לישון, או שאני מתקשרת אליהם שוב״.

לרגע התחשק לי, משום מה, להיכנס בעצמי מתחת למיטה ולהירדם שם. אבל זה היה רק רגע אחד, שבשבילו לא היה שווה להרוס חיים שלמים שבניתי באינסוף ויתורים והתאפקויות שהצטברו בסוף למשהו די מרשים. הסתובבתי וכיביתי את האור, אבל החדר נשאר מואר בגלל השמיים הלבנים שבחוץ.

קטגוריות
כללי

"אני בדרך כלל לא אחד שנקשר"

אני בדרך כלל לא אחד שנקשר. (ציור: דן בורנשטיין)
קטגוריות
כללי

נבואת הליצן

הליצן אמר לשים ידיים על הראש ולעשות קולות של חמור. כל הילדים מילאו את הפקודה בהתלהבות, חוץ מילד אחד שנשאר לשבת בלי לזוז. אותו אחד שמתחילת המסיבה תמיד השתמט מהמטלות ואף פעם לא נהנה מתי שהליצן קבע שצריך ליהנות.

בזמן שהילדים רצו סביב החדר והתחרו ביניהם מי יהיה חמור יותר משכנע, הליצן המעוצבן יצא לחצר, שבה ישבו המבוגרים וריכלו ועישנו. הוא ניגש לאמא של הילד ואמר לה שלא נרשם שום שיפור בסרבנות שלו.

האישה הודתה שזה מטריד גם אותה, אבל אין מה לעשות, כי הילד שונא שמתייחסים אליו כמו לאידיוט. הרי ילדים הם לא אידיוטים, ואולי צריך לנסות לדבר אליהם בצורה נורמלית, ולא להפיל עליהם כל מיני משחקים משפילים, ואז גם הבן שלה יקשיב.

ברור שהם לא אידיוטים, אמר הליצן. הרי בדיוק בשביל זה אני פה — כדי להפוך אותם לכאלה. כדי שיזרמו עם כל שטות שאומרים להם לעשות, ויבצעו את זה בחיוך ומכל הלב. בלי לקלקל את הסדר. ואני באמת דואג לבן שלך, כי כשהוא יגדל יהיו ליצנים אחרים, פחות נחמדים ממני, שישימו עליו עין. ואם הוא לא יהיה החמור שלי עכשיו, הוא יהיה האויב שלהם אחר כך.

קטגוריות
כללי

בית המשפט התחתון

הרעיון לייעל את עבודת הרשות השופטת באמצעות הקמת רשת כלל ארצית של תחתונים חכמים היה, כמו כל הרעיונות האחרים שהגיעו לשלב המעשי במדינה, של היועצת המשפטית לממשלה — עו״ד לכאורה (במקור ליאורה) להטבי-רוזן.

שרי הממשלה אמנם הצביעו פה אחד נגד היוזמה, אבל להטבי-רוזן דחתה את המשוב הבלתי-מחייב שלהם והחליטה לאשר את הביצוע באופן מיידי.

הרשת הוקמה תוך כמה ימים על חשבון תדרים של רשתות תקשורת קיימות, מה שהוביל בין היתר להגבלת שעות פעילות מוקד מד״א לשלושה מרווחים של ארבעים ושתיים דקות — בבוקר, בצהריים, ובערב. הערכאה השיפוטית החדשה היתה הנמוכה ביותר במדרג, אבל עם סמכויות ענישה נרחבות שנלקחו בהשאלה מהחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם ובעוזרות הבית שלהם (תשפ״ב).

הכנסת, בתמיכת 120 חברי המליאה, הטילה על כל אזרח ממין זכר את החובה ללבוש את התחתונים החדשים מסביב לשעון, גם במקלחת. מאילוצי תקציב, התחתונים יוצרו רק בשני גדלים ובצבע אחיד.

אני מאלה שתמיד עושים הכל ברגע האחרון, והלכתי לקחת את התחתונים שלי מתחנת החלוקה כמה שעות לפני שחובת הלבישה נכנסה לתוקף. למזלי הם היו במידה שלי, או יותר נכון, אני הייתי במידה שלהם.

כבר באותו ערב קיבלתי הוכחה לאינטליגנציה הגבוהה של התחתונים האלה. זה קרה כשהכנתי פסטה. התעסקתי יותר מדי עם הטלפון ושכחתי לבדוק מה מצב הסיר על הכיריים. ואז יצא מהתחתונים קול נשי צורם:

״ערב טוב, זאת לכאורה. רציתי להביא לתשומת לבך שעבר מספר הדקות המינימלי לבישול פסטה. אתה מבזבז משאבי אנרגיה מתכלים, מאיץ את שינוי האקלים, וצובר פריבילגיות בידיים השעירות והלבנות שלך על חשבון אוכלוסיות מוחלשות ודורות העתיד״. היא הזהירה אותי שאני חשוף להעמדה לדין בחמישה סעיפי אישום שונים, והאיצה בי לכבות את האש ולהתחיל מיד לאכול.

״אבל לכאורה״, אמרתי, ״אני לא אוהב את הפסטה שלי קשה. אני מחכה עוד קצת שזה יהפוך לסמרטוט ואז אני אתחיל לאכול״.

זה לא היה חכם מצדי. התחתונים הודיעו לי, הפעם בקול קר של רובוט חסר מין ברור, שהמשפט שלי נפתח בזה הרגע ויתנהל בנוהל מקוצר. בגלל שכבר הודיתי באשמה, הורשעתי מיד בכל הסעיפים.

העונש היה עשרים מלקות בישבן, והוא בוצע במקום על-ידי רפידות דינמיות מיוחדות שהותקנו — מתברר — בתוך בד התחתונים. את ארוחת הערב, וגם את ארוחת הבוקר למחרת, אכלתי בעמידה.

רוב הישראלים לא אהבו את הסידור החדש, בלשון המעטה. היו אפילו כמה נשים בתקשורת שרמזו בזהירות שהתחתונים החכמים נותנים יותר מדי כוח למערכת המשפט ובמיוחד ליועצת המשפטית לממשלה.

אבל להטבי-רוזן, בראיון בפריים טיים, דחתה על הסף את טענות המתנגדים, ואמרה שהן לא מקובלות עליה ושהיא לא רוצה לשמוע אותן יותר. ובזה הוויכוח הציבורי נגמר.

היום כבר אי אפשר לדמיין את החיים בלי התחתונים האלה. ואני מדבר מניסיון: פעם אחת ניסיתי לדמיין את זה, אבל איכשהו התחתונים קלטו שאני עוסק בפנטזיות אסורות, והעונש היה מהיר וחסר רחמים. תגידו מה שתגידו, לזה קוראים התייעלות.

קטגוריות
כללי

כשהחיים מעניינים מדי, יש רק אחד שיכול להציל את המצב: