קטגוריות
כללי

השקט שלפני

מי שמחפש אושר לא יהיה מאושר, כי האושר הוא מצב שבו דבר לא חסר ואין עוד מה לחפש.

מי שמחזיק באושר לא יהיה מאושר, כי לבעלות על האושר נלווה הצל הקבוע של הפחד לאבד אותו.

מאושר יכול להיות רק מי שלא שמע מימיו על האושר, או ששמע עליו והצליח לשכוח אותו לעולמים.

קטגוריות
כללי

דו-רה-מי-פלצת

קטגוריות
כללי

תיקון אוטומטי

העולם יכול היה להיות מקום טוב, אלמלא אלה שמרגישים צורך לתקן אותו מהקלקולים שאין בו. בכל פעם שהוא מתחיל קצת להחלים מהתיקון הקודם, מגיע מתקן חדש ששוב שובר לו את העצמות בהתאם לתוכנית גאונית כזאת או אחרת. המתקנים, אם היו רציניים בנטייתם, היו צריכים להפנות את מרצם לתיקון עצמי; אבל זה קשה, איטי ומבלבל מדי, והעבודה לא נגמרת. קל יותר, ברור וחד יותר, להשליך את כל כובד משקלו של יצר התיקון על המציאות שבחוץ, ואז, כשהיא קורסת באופן שמספק את החוש האסתטי שלך, למחוא כפיים לעצמך.

קטגוריות
כללי

הכל זורם

אני לא זוכר מתי התחילו רשמית להוסיף סמים למי השתייה שלנו. טוב, חוסר האפשרות לזכור דברים כאלה הוא חלק מהעניין, אפקט עיקרי ורצוי של קוקטייל הכימיקלים הממלכתי הזה.

נדמה לי שפעם, לפני שזה התחיל, היו מוסיפים למים רק פלואוריד – הם אמרו שזה כדי לשמור על שיניים של ילדים. וכשאנשים לא התנגדו לעצם הרעיון, זה כנראה פתח לרשויות את התיאבון ואת הדלת לעוד. אולי גם ההתלהבות הפתאומית שלהן להפוך סמים קלים לחוקיים ופופולריים היתה קשורה לזה. כמו שאמרתי, אני לא ממש זוכר.

עצם העובדה שהמים מלאים בסמים ידועה וגלויה לכולם – מאוכלוסיית משתמשים נאמנה כזאת כבר אין צורך לשמור סודות מדינה. אבל מידע על ההרכב המדויק של הקוקטייל לא קיים בשום מקום, אולי בגלל עניינים מסחריים שקשורים לזכיין המפעיל.

מה שידוע, בעיקר מניסיון אישי והצלבת חוויות בין אזרחים שונים, הוא רק שההרכב משתנה מיום ליום. בתחילת השבוע יש יותר חומרים שגורמים אופוריה עדינה ומשרים ביטחון ומיקוד, כדי לאזן את האפקט הטראומטי של החזרה לעבודה. לקראת סוף השבוע תופסים את מרכז הבמה חומרים אחרים, שבין היתר מעצימים את הצורך בחברה ואישור מהסביבה, וגם מדרבנים את הרצון לצאת לקניות ולאתרי נופש. בחגים יש גם תוספות מיוחדות שמשרות אווירת חג נכונה.

נראה שאף אחד מהסמים האלה לא ממכר, עובדה ששומרת על גמישות ההפעלה ומאפשרת שינויים מיידיים לפי הצורך בהרכב החומרים ובמינונים.

כמו שאפשר לראות, בריאות הנפש של האזרחים נמצאת בראש מעייניה של המדינה, ומגיל אפס קשה להימנע מלשמוע ולראות את המסר ״שתו לפחות שמונה כוסות מים ביום״, שהפך לסוג של המנון לאומי בלתי מוכרז.

וזה לא שצריך להפעיל כפייה כלשהי כדי שאנשים ישתו. מי לא ירצה ליהנות מההיי הזה, בחינם ובלי להתאמץ? ומי מספיק מזוכיסט כדי להיות היחיד במשרד ביום ראשון בבוקר שלא לגם בקפדנות את הכמות המומלצת כבר ממוצאי שבת? הדינמיקה החברתית הרי עושה את שלה טוב יותר מכל פעולת אכיפה.

צריך להודות שמאז תחילת הפרויקט הזה האנשים במדינה מאוד חיוביים, ערניים, חברותיים ויצרניים – משהו כמו סוג האישיות הגנרי שהיה אהוד על מורים בילדותי – ודי כיף להיות בחברתם (אפילו אם הכיף הזה בעצמו נגרם על ידי החומרים במים). מי שמווסת את הקוקטייל יודע מה הוא עושה; הסיכוי להרגיש בימינו תחושה שלילית כלשהי, או אפילו לשמוע עליה מאחרים, שואף לאפס. אז אפשר להגיד שזה, בהגדרה, מקום שתענוג לחיות בו.

ובכל זאת, לפעמים אני מתעייף מהמים התזזיתיים האלה ומכל התחושות הנפלאות שהם מביאים. ואז אני משיג לעצמי בשוק השחור בקבוק של מי ברז מיובאים. האספקה לא סדירה וזה עולה הון, אבל שווה כל אגורה. אני מעביר את המים לבקבוק סתמי כלשהו שלא יעורר חשד, הולך לשפת הים ומתיישב על החול עם הפנים אל האופק, וכשאני שותה אני לא מרגיש כלום, ממש כלום, חוץ מהנוזל שיורד בגרון. ברגעים הנדירים האלה אני יכול פשוט להסתכל על הים, רק אני והוא, בלי מוזיקת הרקע החברתית שאמורה ללוות כל רגע ורגע מהחיים. והכלום המבורך הזה הוא בעצמו חזק כל כך, שיש כאלה שלא מאמינים שהמים המוברחים האלה הם סתם מים, ומשוכנעים שחייב להיות בהם איזשהו סם מסוכן שעלול להחריב את החברה המוצלחת שבנינו כאן אם לא יעצרו אותו בזמן.

קטגוריות
כללי

דילול העדר

בסופרמרקט השכונתי החליפו את הקופות הרושמות במכונות תשלום שהפכו את עבודת הקופאים לקלה בהרבה.

קלה כל כך, שבהמשך נפטרו גם מהקופאים עצמם, והמכונות התחילו לעבוד לבד תחת השגחה רצופה של מצלמות.

כעבור זמן קצר הגיע השלב האחרון, שבו גם הלקוחות נעשו מיותרים. הכל עובד מצוין בלעדיהם: מוצרים יוצאים מהמחסן וחוזרים אליו בסרט נע אינסופי, תוך כדי הזזת נתונים אוטומטית בין קטגוריות חשבונאיות שונות אי שם במרתפי התאגיד.

בחוץ, בינתיים, עומדים תמיד אנשים רעבים עם פרצופים דבוקים לחלון, אחרי שחיפשו לשווא את דלתות הכניסה שכבר מזמן בוטלו והוסרו מהחזית; ומשם הם צופים בכל העושר התיאורטי הזה רוקד בהנאה מופגנת קדימה ואחורה, יום ולילה, בינו לבין עצמו.

אבל מישהו בקהל התחיל להשמיע נבואת זעם חדשה: השלב הנוכחי הוא לא הסוף; בקרוב יגיע השלב האחרון האמיתי, אחרית הימים שבה אפילו המוצרים ייעלמו מהסופרמרקט, ואיתם גם המקום עצמו, וכל מה שיישאר יהיה הנתונים הכספיים המופשטים, אהובי נפשו היחידים של התאגיד, שיפרקו מעל גבם אחת ולתמיד את נטל המציאות הממשית. הנבואה הזאת מתקבלת כמובן בלעג הראוי לה. כולם מסכימים שדבר קיצוני כזה לעולם לא יוכל לקרות כאן, אצלנו בשכונה.

קטגוריות
כללי

הִיטְלֶס

מכל סיוטי הלילה שעברו עליי אי פעם, הגרוע ביותר ללא שום תחרות היה זה של אתמול.

בחלום ישבתי באיזה מקום דמוי בית קפה ומצאתי את עצמי מתחיל ויכוח פוליטי עם אדם זר. איך שהבנתי שהוא חושב אחרת ממני, ישר עשיתי את הדבר המתבקש והשוויתי אותו להיטלר. אבל לתדהמתי זה לא עשה עליו שום רושם. הוא רק הסתכל עליי מוזר כאילו אמרתי מילה בג׳יבריש, והמשיך בוויכוח.

חשבתי שהוא לא שמע טוב, אז קראתי לו שוב בשם המפורש ואמרתי בפרצוף ידעני שהוא והיטלר ממש תאומים סיאמיים בכל הקשור להשקפת עולם.

גם הפעם הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, ושאל: מה זה ההיטלר הזה שאתה כל הזמן מקשקש עליו?

ברגע הזה נחתה עליי תחושת אימה שקשה לתאר. קמתי והתחלתי להסתובב בין האנשים האחרים שהיו שם, ולכל אחד מהם קראתי היטלר – בהתחלה בקול רם ונוקב, אבל ככל שצברתי יותר ויותר מבטים משתוממים, הטון שלי הפך לשאלה נואשת שעליה אף אחד לא טרח לענות.

ואז הופיע איש נרגן ומשופם, שנראה שתי טיפות מים כמו… כמו… אבל אני כבר הייתי מובס לגמרי, ולא יכולתי להביא את עצמי להגיד את המילה. הוא ניגש אליי ואמר לי שביקום הזה שאליו הגעתי, היטלר לא נולד ולא התקיים מעולם, וכנ״ל גם הזוועות המפורסמות שלו.

עשה לעצמך טובה וברח מהר מהגיהנום הזה, הוא אמר, קח את ההשוואות שלך וברח, כי האנשים כאן טיפשים ומסכנים, אין להם תרבות דיון והם לא מבינים כלום בפוליטיקה. והכי גרוע, הם אפילו לא יודעים מה הם מפסידים! מה שווים החיים בלי היטלר? איך אפשר בכלל להגיד משהו משמעותי בלעדיו? לך, לך עכשיו, לפני שתיתקע כאן לתמיד!

ואז התעוררתי מכוסה בזיעה קרה. אשתי התעוררה מהצרחות שלי, הדליקה את האור ושאלה בבהלה מה קרה. היא כנראה חיפפה בתחזוקה שלפני השינה, וכשראיתי את הצללית הכהה מעל השפה העליונה שלה הצבעתי עליה וצעקתי באינסטינקט: היטלר! היטלר!

היא העיפה לי סטירה מצלצלת, ודמעות אושר מילאו את עיניי: היא הבינה אותי, וככה ידעתי שזהו, הסיוט נגמר וחזרתי לציוויליזציה.

קטגוריות
כללי

בית מהעבודה

חשבתי שהבוס שוב התבלבל בסדר המילים, כמו שקרה לו לעתים קרובות. אבל לא: הוא באמת התכוון להגיד שמעכשיו נעבור למתכונת של בית מהעבודה. מעכשיו נהיה משפחה באמת, ולא רק כדימוי ציני של מנהלים.

בימים הראשונים עדיין התגעגעתי למשפחה המקורית שלי, לבית ההוא שעזבתי עם המזוודה האחת שהרשו לנו להביא למשרד. אבל זה עבר לי די מהר. לעובדים אחרים היה קשה יותר עם הגמילה, ומדי ערב הבוס הקדיש לכל אחד מהם זמן איכות: הוא התיישב ליד העובד, החזיק לו את היד והקריא לו סיפור תמים ומנחם עד שהעיניים נעצמו ואפשר היה לעבור לעובד הבא בתור.

שגרת החיים הזו הביאה, כמובן, לעלייה משמעותית בכל הפרמטרים החשובים שבהם נמדדה הפעילות שלנו. החיים שבחוץ – כל אותן שעות חצי מתות בין יום עבודה אחד למשנהו, שגם ככה לא שימשו לשום דבר מעבר לצפייה מסוממת בטלוויזיה או השמדה המונית של אנרגיה מוחית באמצעות הטלפון הנייד – הפסיקו סוף סוף להפריע לפרודוקטיביות שלנו. ורק אז הבנו איזו משקולת מיותרת הם היו על צווארנו כל השנים.

ערב אחד, כשאני והבוס עמדנו שנינו וצחצחנו שיניים מול הראי בשירותים, שאלתי אותו פתאום: לאן כל זה מוביל? עד מתי נחיה כאן ככה?

הוא הסתכל עליי דרך הראי במבט סלחני, ואמר בפה מלא קצף: אפילו שם בחוץ אף אחד לא שואל לאן ועד מתי. כולם חיים מיום ליום, משעה לשעה, הולכים תמיד קדימה ולא מסתכלים לאחור. ואם התפוקה עולה, ואיתה גם שווי המניות, אז עשינו את שלנו.

אתה לא מתגעגע למשפחה שלך – שאלתי ברוב טמטומי – לאישה, לילדים?

שום דבר לא מונע מהם להגיש מועמדות לאחת המשרות הפנויות, הוא אמר באותו טון ואותה הבעה. הם ייבחנו כמו כל מועמד אחר. המשפחה הזאת תמיד מתרחבת, לא? אל תטריד את עצמך בזה, תן למחלקת כוח אדם לשבור את הראש. ועכשיו לך לישון; מחר עוד יום ארוך. אני כבר אבוא להעיר אותך.

קטגוריות
כללי

במשחק הזה

במשחק הזה אין מנצחים. רק מפסידים ולא מפסידים – אלה שאיכשהו החמיצו את התבוסה, או שהיא פספסה אותם, או שידעו לזוז מדרכה ברגע האחרון.

במה מפוארת לחלוקת מדליות דווקא יש. אבל מי שעומד עליה מרגיש היטב את הרעידות מתחת לכפות רגליו, את התנודות הקלות והפתאומיות, ותפילתו היחידה היא לרדת משם בשלום, לפני שהבמה תפיל אותו לתהום. ומדי פעם מישהו מבין עניין, נשבר ויורד עוד לפני שהמדליה הונחה על צווארו.

גם סיפורי ניצחון יש, שעליהם כולנו גדלנו ושאורם המסנוור מפריע לנו תמיד לראות נכון את הדרך. הם נוהגים לבוא אליך מקדימה, ישר בעיניים, ומושכים אותך בקסמיהם הלאה והלאה, הרחק מעצמך. רק עוד הצלחה אחת ותוכל לגעת בשלווה, הם אומרים, אבל בקולם המתורגל אפשר לשמוע נימה של חוסר ביטחון. אפילו הם לא טובים בשקרים גדולים כל כך, והאמונה בהם נמצאת כולה בנפשו של השומע.

אל יתהלל חוגר כמפתח, הם אומרים לך כדי שתתמיד במאמציך, ומציגים לך את תמונות הגבורה הרשמיות של החוזרים מהקרב. אבל גם התמונות האלה צולמו מראש ולא לאחר מעשה, כי מראש הוא הזמן היחיד שבו מישהו מנצח כאן. אלה שחזרו הם רק אלה שלא הפסידו, אלה שיודעים תמיד שלא בזכות עצמם הם נמצאים כאן, אלא בחסד כלשהו, אולי מקרי ואולי לא, שהוא השערה הדקה והיחידה שהפרידה בינם לבין סוף אחר לגמרי.

קטגוריות
כללי

שביתת המשביתים

גם בימים ההם, כשהמציאות נעשתה מהירה ומוזרה יותר מרגע לרגע, עדיין נשאר לנו עוגן אחד של יציבות, משענת בטוחה בעולם אכזר ובלתי צפוי: השביתה היומית, כל פעם בשירות חיוני אחר.

זו היתה מסורת — המסורת היחידה שיצרה קשר ברור בין ההווה לעבר והזכירה לנו שאנחנו עדיין חיים, אחרי הכל, באותה מדינה של פעם.

כולם נהגו להתלונן על ההפרעות המייגעות והבלתי נגמרות האלה, שמנעו מאיתנו לפתח שגרה של ממש; אבל לא מעט אנשים התוודו בשקט שהם בעצם מברכים עליהן עמוק בלב, גם אם בלי לדעת בדיוק למה.

התשובה לשאלה הזאת נחתה עלינו בלי התרעה ערב אחד, שבו הופיעו יחד בטלוויזיה כל הפרצופים הנרגנים הקבועים — ההוא מהסתדרות המורים, ההיא מאיגוד האחיות, הקירח מהרכבת, הצעקנית מהאוניברסיטאות, ושאר החבורה — והודיעו שהם לא מסכימים יותר שניקח אותם, ואת השירות החשוב שהם נותנים לנו, כמובן מאליו. הם יניחו את נשקם, ויראו לנו מה עלול לקרות כשהם מפסיקים לרגע את מלחמת הקודש שלהם.

זה נשמע כמו בדיחה, אבל אף אחד לא צחק. כולם הבינו מיד, באינסטינקט חייתי, מה מונח על כף המאזניים; ופאניקה שטפה את הארץ.

הממשלה הגיעה בהרכב מלא למטה ההסתדרות כדי להתחנן לביטול הגזירה, והסכימה מראש לוויתורים תקציביים חסרי תקדים.

אבל הפעם זה לא היה עניין של כסף, אלא של כבוד, והבוסים הגדולים של המשק נשארו נאמנים להחלטתם.

למחרת, אחרי לילה שבו מעטים העזו להירדם, זרחה השמש על היום הראשון מזה שנים, ואולי אי פעם, שבו הכל במדינה פעל כסדרו.

המוסדות הציבוריים נפתחו לקבלת קהל בלי יוצא מן הכלל. אף אחד לא חסם כבישים או הפסיק את זרם החשמל או עצר את מעבר הסחורות בנמלים. בבתי הספר צלצלו הפעמונים. הרכבות הגיעו בזמן, על השנייה. לא נשמעה מילה של רטינה על תנאי שכר או תירוצים על סולידריות.

וככה, פתאום, ראינו ישר לפנינו את האימה הגדולה, המפלצת שתמיד פחדנו ממנה בתת ההכרה בלי לדעת את שמה ואת צורתה: החיים העכשוויים, הממושטרים והממוכנים עד לפרט הקטן ביותר, בכל עוצמתם. בלי תקלות ומעצורים; בלי קריצות, הנחות וקיצורי דרך; ובעיקר, בלי פתח יציאה.

זאת היתה מנת יתר אדירה של תפקוד מזוקק, מושלם, לא אנושי. מה שהיה פעם אוויר מפויח שדווקא איכותו הירודה היא שמאפשרת לנשום אותו איכשהו, תוך כדי שיעול, הפך באותו יום לחמצן טהור שהורס את הריאות ומרעיל את הדם.

מכונת החיים עבדה עכשיו בשיא הכוח, וגם המשביתים הסדרתיים המנוסים, שהבינו בבהלה את גודל הטעות שעשו, לא הצליחו להחזיר את הגלגל לאחור.

הבלמים כבר אבדו, ותוך כמה שעות איבדנו גם את מה שהיה, בחוכמה שבדיעבד, שארית אחרונה של חירות ששרדה רק בזכות חוסר היעילות של המערכת שהוקמה כדי להשמיד אותה.

קטגוריות
כללי

אתאיזם ויראלי

מה גורם לאנשים מסוימים להכחיש את קיומה של מגפה עולמית שמשתוללת סביבם? איך קורה שמתעורר ויכוח ציבורי סוער בשאלה אם הנגיף אמיתי ומסוכן או סתם שעמום שאפשר להתעלם ממנו?

הסיבה לתופעות כאלה היא שהאדם העכשווי מתייחס למדע באותו אופן שאנשים בעבר התייחסו לדת: רובנו לא יודעים באופן בלתי-אמצעי עובדות מדעיות, אלא רק מאמינים בקיומן.

לאדם רגיל, שלא מחזיק בציוד מעבדה ובהבנה ביולוגית מתאימה, אין יכולת לראות נגיף או לקלוט אותו בחושים אחרים. הוא יכול רק להאמין בו, כאילו היה מדובר במלאך או שד.

ההבדל בין אמונה לידיעה הוא במקור שממנו מגיע המידע. המאמין מקבל כבסיס לתפיסת המציאות שלו את דבריהם של אנשים אחרים, בעלי סמכות, בהנחה שהם יודעים בוודאות מוחלטת את מה שהוא לא יכול לדעת אפילו באופן חלקי.

כשכוהן דת מדבר על העולם הבא, האדם המודרני לועג למה שנשמע לו כמו טענה בדיונית שאין לה שום הוכחה; אבל כשאסטרונום מדבר על חור שחור אדיר במרחק מיליארד שנות אור, האדם המודרני פשוט מקבל את הדברים כעובדה שאין עליה ערעור — למרות שמבחינתו יש לחור השחור בדיוק אותה דרגה של חוסר ממשות כמו לעולם הבא. את שניהם הוא לא ראה מימיו ולא יכול לראות. הוא רק סומך על מישהו אחר שאמר את הדברים האלה, שאיתם אין לו הכישורים או אפילו הרצון להתעמת.

כך גם עם הקורונה: הוויכוח נשמע מדעי, אבל הוא בעצם תיאולוגי. הכחשת מגיפות ונגיפים היא ביטוי ליחס בלתי-מדעי למציאות; היא מסגירה את העובדה שבסופו של דבר אנשים רואים גם במדע, כמו בדת, מוסד שתפקידו העיקרי הוא בתחום הרגשי — לספק להם תמיכה נפשית שמאפשרת התמודדות יעילה עם עולם מאיים ובלתי צפוי. וכשהדת המודרנית הזאת לא מסוגלת יותר לנחם את המאמין, הוא מפסיק להאמין בה ומשליך אותה לפח.

במקרה הזה, המאמין מוצא את עצמו בקונפליקט בין מה שהוא מסוגל לתפוס בחושים לבין מה שהמדע אומר לו. החושים, שלא מסוגלים לקלוט נגיפים, אומרים שאין כלום; המדע אומר שיש סכנה ברורה ומיידית. אבל המדע אומר עוד משהו. הוא אומר גם שנדרש שינוי יסודי ומטלטל בשגרת החיים המוכרת כדי להימנע מהסכנה הזאת. החיים מפסיקים להיות נוחים ונעימים והופכים למאבק יומיומי נגד אויב בלתי נראה.

מי שרק מאמין במדע, ולא יודע אותו, נקלע לדיסוננס קוגניטיבי: מבחינתו, הדבר שכביכול קיים רק כדי לתת לו הרגשה של ודאות וסדר בעולם, שומט פתאום מתחתיו את הקרקע הקיומית. התגובה המתבקשת היא להיפטר מהגורם המערער, שהפסיק למלא את תפקידו הרגשי המקורי. (את הדפוס הזה אפשר לראות גם במקרה של מי שהפסיק להאמין באלוהים בגלל השואה).

אם קודם המדע היה זה שניחם, עכשיו הוא מאיים — והמאמינים נוטשים אותו ונוהרים חזרה לעולם המוחשי, אל מה שהם מסוגלים לראות בעיניים. העיניים אומרות שאין נגיף, ולכן הכל בסדר ואפשר להמשיך כרגיל.

לעומתם, אלה שלוקחים את המגפה ברצינות הם המאמינים שנשארו יציבים באמונתם, שמבחינתם הגישה המדעית ממשיכה למלא את תפקידה המקורי, ונותנת יותר ודאות ותקווה מאשר האלטרנטיבה שמציעים הכופרים.

אבל הקורונה היא, בסופו של דבר, לא רק ויכוח תיאולוגי. אפשר גם להידבק בנגיף הזה, שמביא איתו — בין שאר התופעות הקשות — גם את הידיעה הלא נעימה שאין לנו, בסופו של דבר, אפשרות לעשות שופינג של תפיסות מציאות ולבחור בסוף בזו שנראית עלינו הכי טוב ויש לה את המחיר הרגשי הכי נוח.