אוטופיית בננות / פרקים 1-10

חלק I: יבשה

1.

אני ראש הממשלה.

אני לא אומר את זה רק כדי שתדעו מי אני. אני אומר את זה גם, ובעיקר, כי אני נהנה לשמוע את הצליל היפהפה של המשפט הזה. כמה פשוטות ונכונות שלוש המילים הללו: עד היום קצת קשה לי להאמין, שהן לא רק הזיה פרועה שאני מגלגל בראש מול המראה, בזמן שהאמבטיה מתמלאת במים וקצף. שלמשפט הזה יש קשר כלשהו למציאות שמחוץ לראשי המגלומני. אבל יש לו, וכמו שאני תמיד אומר – זאת כבר הבעיה שלכם.

אני צעיר יחסית, בן 43. בגלל זה כולם קצת נדהמים כשאני עולה לבמה, מיד אחרי שהכרוז מבשר בקול רם "גבירותיי ורבותיי, ראש הממשלה!". אפילו שאני בשלטון כבר שלוש ומשהו שנים, תמיד זו אותה תגובה: מה, זה ראש הממשלה? כלומר, הם לא אומרים את זה במילים, אבל כשאני עומד מול אלפיים איש וכולם עושים אותו פרצוף, אני לוקח לעצמי את החופש לפרש את זה ככה. ואם יורשה לי לגלות סוד קטן, גם אני לא תמיד זוכר שאני ראש הממשלה. קורה לפעמים שאני יושב ומחכה מאחורי הקלעים לרגע שבו תתבצע הכניסה הדרמטית שלי, וכשאני שומע שמכריזים על בואו של ראש הממשלה, אני בכלל לא קולט שמתכוונים אלי. פעם אפילו באו להזכיר לי לעלות לנאום ולבדוק אם אני בסדר, כי התחילו לחשושים באולם שאני עובר את משבר גיל הארבעים.

האמת היא שעברתי כבר את המשבר המשעמם הזה, רק שאצלי הוא היה חתיכת משבר. בדיוק ביום ההולדת ה-40 שלי, אשתי הודיעה לי שהיא לוקחת את הילדים ומתגרשת ממני. יום אחר כך היו הבחירות, וניצחתי. אתם חושבים שזה שימח אותי? כמה דקות לפני פרסום המדגם ישבתי במטה הבחירות, ליד כל מיני קופי-אדם שנורא רצו שאבחר, ולא הטריד אותי בכלל אם ילך לי או לא. חשבתי רק על דבר אחד: מה הסיכוי שאשתי תצביע בשבילי. לא יפה להגיד, אבל מהילדים לא ממש אכפת לי. הם לא יכולים להצביע, אז במה בדיוק הם עוזרים לי? מצדי שיביאו מאתיים חברים כל אחד, וכולם ידביקו סטיקרים עם הפרצוף המחייך שלי עד השנה הבאה. לשנות במשהו את מצבי בקלפיות הם לא יכלו, ואולי בגלל זה אף פעם לא ממש אהבתי אותם. בגלל זה כשאשתי אמרה לי, מיד אחרי שכיביתי את הנרות על העוגה, שהיא הולכת ולוקחת אתה את הילדים, אמרתי רק "בבקשה אל תלכי, אני אוהב אותך". במקום להתרכך ולחשוב על הכל מחדש, היא רק התרגזה שלא הטריד אותי כהוא-זה מה יקרה לילדים. נראה לי שהיא בכלל התכוונה לקחת אותם כבני-ערובה, כדי שארצה אותם בחזרה ואסכים לכל התביעות שלה, וכשהתברר לה שאני לא ממש אוהב אותם – זה הרס לגמרי את תוכניות הסחיטה שלה.

כן, אני גרוש פלוס שניים, ותאמינו לי שזה לא קל להיות גרוש כשאתה ראש הממשלה. אני כבר לא מדבר על זה שבעיתונים תמיד מכנים את אשתי "הגברת הראשונה לשעבר" (אני מעדיף לקרוא לה "הגברת האחרונה", כי פשוט נשבר לי מנשים). מה שיותר מטריד אותי הוא הפוטנציאל הלא-ממומש: נכון שמצד אחד אני ראש הממשלה, ואין לי זמן אפילו לאכול משהו שהוא לא בורקסים של ישיבות ממשלה, שלא לדבר על להתחיל לחיות כמו רווק מתהולל. אבל מצד שני, הבית ריק, יש לי שלושה מפלסים בבית ראש הממשלה, ויכולתי למלא כל אחד בארבע נערות ליווי ולעשות רוטציה ביניהן – פעם אפילו הזמנתי את פרס ושמיר לפגישה כדי לגנוב מהם רעיונות. אבל זונות בבית ראש הממשלה זה רע מאוד למצבי בסקרים. אפילו לדייטים אני לא יכול לצאת: מי בכלל תסכים לצאת עם ראש הממשלה? זה הרי נשמע כמו בדיחה גרועה, כמו איזה סרט תפל שעושים בהוליווד כשנגמרים כל הנושאים הטובים וצריך לחתוך בבשר החי של הרעיונות. וזה למרות שאני דווקא יכול לספק יופי של אווירה: קדילאק שחורה, עם נהג, מאבטחים ששומרים דיסטנס, ואם מתחשק לי – השב"כ יכול לפנות לי מסעדה שלמה, ואז לי ולדייט שלי תהיה ארוחה פרטית. אמרתי קודם "מאבטחים ששומרים דיסטנס", אז תרשו לי לתקן: מבין הדייטים שכן היו לי בשלוש השנים האחרונות – כלומר נשים שעד כדי כך לא מבינות בפוליטיקה, שאין להן מושג מי אני – היו לא פחות משמונה שהתחילו את הערב איתי, וגמרו אותו עם המאבטח. לגמרי במקרה, לכל שמונת המאבטחים שגנבו לי את הבחורות קרו מאוחר יותר תאונות נשק מצערות, אבל אחר-כך פסקו גניבות הנשים. לא בגלל שהמאבטחים למדו לקח, אלא בגלל שלא היו יותר נשים.

עכשיו אתם בטח אומרים – חוץ מלהיות גרוש ולהתלונן על החיים כרווק, יש לראש הממשלה עוד כמה עיסוקים. בטח תרצו גם לדעת מה הדעות הפוליטיות שלי, מה האידיאולוגיה שמנחה אותי בפעילותי היום-יומית. אז הנה התשובה שלי: אין. כן, פשוט ככה, אין לי דעות פוליטיות. זאת הסיבה היחידה שנבחרתי, כי לאנשים פשוט נמאס מכל העסקנים מהימין ומהשמאל, ונגמר להם הכוח להפקיד את המדינה בידי אנשים שההורים שלהם הכריחו אותם לאהוב ערבים או לשנוא אותם, ואז הם עשו מזה קריירה. אני עדיין זוכר את התקופה שלפני תחילת הקמפיין שלי, כשכולם ישבו בסלון ביום שישי ואמרו "מה עושים… המדינה עמוק בחרא… כל הפוליטיקאים מושחתים…". אני בעצמי אמרתי את זה כל הזמן. גם אשתי, וכל החברים שלנו. כמה שבועות קודם פיטרו אותי מהעבודה, לא חשוב עכשיו מה היא הייתה, והרגשתי פשוט על הקרשים, בלי אנרגיה, בלי יוזמה, בלי כוח לשים חלב בקפה. פשוט כלום. ואז הבנתי את הפוטנציאל האדיר: אם כל אחד שמרגיש כמו סמרטוט ישים פתק אחד, רק אחד, בקלפי בשביל מישהו שיציג את עצמו כמלך הסחבות, כסמרטוט-על (או יותר נכון תת-סמרטוט) – הסמרטוט הזה ייכנס למשרד ראש הממשלה. וזה מה שקרה. חוץ מזה, הרבה מהדיבורים הדכאוניים שהייתי מומחה בהם בימים ההם, הם עדיין נר לרגלי. אני עדיין מרגיש רוב הזמן כאילו מישהו אחר שולט במדינה, ולי נשארים רק הפירורים. למשל, כמו שאז אמרתי "מה כבר אפשר לעשות, זה לא יעזור שאני אתרגז ואגיד דברים, כי אי אפשר לשנות כלום", ככה אני חושב גם היום. כלומר, ככה חשבתי עד הלילה ההוא שחלמתי את החלום.

2.

התחלתי את חיי הפוליטיים כמנהיג מדינה מפגרת ומידרדרת במזרח התיכון. התפקיד הצנוע שלי רק היה להוביל אותה בבטחה מדחי אחד אל דחי אחר, רחוק יותר ועמוק יותר. היום, לעומת זאת, אפשר לומר שאני מנהיג מדינה משגשגת ומתקדמת, אמנם עדיין במזרח, אבל לא במזרח התיכון. למה אני מתכוון? אני לא מתכוון לספר כל-כך מהר. אם יש משהו שלמדתי בפוליטיקה, זה לדחות את הקץ כמה שאפשר. בסיפורי אלף לילה ולילה, המספרת נשארה בחיים רק כל עוד הסיפור עצמו נמשך, ולכן היה לה אינטרס ברור להמשיך לספר ולספר. אותו דבר כאן: כל עוד אני מדבר, אני עדיין ראש הממשלה. אם אסיים את הסיפור, קצרה הדרך לבחירות חדשות, ומשם יש סיכון שאדרדר לאופוזיציה (שכבר נשבעתי שלא אגיע אליה חי).

איפה הייתי? אה, כן, החלום. אז ככה. לילה אחד הלכתי לישון מוקדם אחרי שניסיתי לסגור את התקציב ולא הצלחתי. זה היה בערך שנה וחצי אחרי שנבחרתי. אמרתי לעצמי שגם אני רק בן-אדם, השארתי את התקציב פזור ושפוך על השטיח בסלון, אמרתי לשר האוצר שאני כבר לא יכול להשאיר את העיניים פתוחות ושננקה את השאריות מחר בבוקר, והלכתי לישון בעשר בלילה.

אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה, אבל פתאום חלמתי חלום. באותו רגע זה כמובן לא היה חלום, כי לגבי זו הייתה המציאות: עמדתי על גב ההר, והסתכלתי מערבה. ראיתי יער סבוך של צריחי מסגדים שנעו ברוח, והרוח נשמעה כמו בליל של מואזינים ששורקים בין צמרות המסגדים. ככה כמה שניות, או דקות, ואז הרוח הפסיקה והעצים, כלומר המסגדים, הפסיקו לזוז. הפניתי את הראש אחורה, ואחריו את הגוף, ומגב ההר ראיתי את עמק הירדן – זה שנשבעתי לתושבים שלו שבחיים לא נפנה אותו, גם אם נצטרך בשביל זה לפנות את כל שאר המדינה. ופתאום, הירדן התחיל להתרחב. לא לעלות על גדותיו ולהציף את היישובים שבעמק (למרות שלפעמים דווקא נורא קיוויתי שזה יקרה), אלא פשוט להתרחב: המרחק בין שתי הגדות התעצם באיטיות אבל ביעילות. אחרי כמה דקות, לא ראיתי יותר את מה שמעבר לגבול. היה שם רק ים, וכמה דולפינים קפצו ישר אלי וצעקו שבמדינות מתוקנות זה לא היה קורה.

מיד קמתי, וראשי נחבט במנורת השולחן. חשוב רק שתדעו שאני ישן בעירום. מה נזכרתי בזה פתאום? שום דבר מיוחד, רק רציתי שתוכלו לדמיין טוב יותר את הדבר הבא שקרה: יצאתי מהמיטה, במקביל לעובדה ששדה הראייה שלי נראה בדיוק כמו קליידוסקופ שתוי עקב הפגיעה במנורה, יצאתי מהדלת (שלידה היו שני מאבטחים שישנו בישיבה, משהו שהם בטח למדו בצבא) והתחלתי לרוץ ברחוב כשאני צועק "אאוריקה!". השעה, להזכירכם, לא הייתה מאוד מאוחרת, אז אנשים ראו. תאמינו לי, לא נעים, לא נעים שראש ממשלה רץ ברחוב בלי חליפה ועניבה, וגם בלי שום פריט לבוש אחר. גם ככה סתם זה לא נעים, בגלל הפגיעה בממלכתיות, אבל כשראש הממשלה שנתפס עירום ברחוב הוא דווקא אני, ולא מישהו אחר – זה נעים הרבה פחות. מיד כשהבנתי מה קורה ברחתי חזרה הביתה, והשארתי לשב"כ את שאר העבודה. הם עברו מבית לבית והחתימו את כולם על הצהרת סודיות, שלפיה אם משהו מזה יתגלה למישהו, במיוחד לאיזשהו כלי תקשורת – כל הרחוב ייהרס על יושביו וייבנה בו פארק. והתושבים, בעיקר מחשש לערך הדירות, סתמו את הפה.

אבל אני, כשהתעוררתי בבוקר, והפעם כמו שצריך – זכרתי הכל. החלום הקטן הזה, ידעתי, הוא הפתרון לכל הבעיות שלנו. הייתי אומר "הפתרון הסופי", אבל לפעמים גם אם משהו הוא נכון מבחינה עובדתית, צריך לסתום את הפה. כששר האוצר הגיע בשמונה בבוקר והתחיל לאסוף את רסיסי התקציב מהשטיח, אמרתי לו שהוא יכול להפסיק. את כל התקציב יהיה צורך להתחיל מחדש, בישרתי לו, כי יש לי תוכנית. ועוד איזו.

3.

באותו ערב כינסתי את הקבינט המצומצם שלי. לא המצומצם-מצומצם, זה שרק שר הביטחון חבר בו וגם זה בחצי משרה, אלא זה עם שרי הפנים, החוץ, האוצר, הביטחון והחקלאות. למה חקלאות? לא יודע, אבל זה נראה לי כמו פרס הולם לשר החקלאות אחרי שהפרדס האחרון בארץ הפך לסניף של מגה-סטור, ולא נשארו לו יותר תחומי אחריות בעולם האמיתי.

כולם ישבו סביב שולחן הממשלה, והתביישו לגעת בבורקסים. תמיד כולם מחכים שמישהו אחר יתחיל, מה שמתיר רשמית את דמם של המאפים הקטנים וחסרי-הישע הללו. המישהו הזה הוא בדרך כלל אני, רק שהפעם לא התחשק לי בורקס. הייתי במצב רוח מרומם מדי.

"שרים יקרים", פניתי אליהם, "בואו נפסיק את המשחקים. כולנו יודעים שהמדינה בקרשים, ואין לה שום עתיד". הם קצת נדהמו לשמוע את זה, כאילו שכל הזמן הזה הם דמיינו שאמנם במשרד שלהם הכל על הפנים, אבל שאר השרים מחזיקים את הראש של המדינה מעל למים. אבל מהר מאוד הם חשבו על זה, והבינו שאני צודק. "נניח שהייתם יכולים להחליט איפה מדינת ישראל תהיה, חוץ מהמזרח התיכון הארור הזה שכולם בו רוצים לאכול אותנו. איפה הייתם שמים אותה?". השרים הסתכלו עלי בתימהון מוחלט, והזכירו לי למה בכלל ייסדתי את הקבינט המצומצם-מצומצם. פשוט אין לי כימיה עם הפורום הזה, ורק עם שר הביטחון אני בקשר טוב, אם אפשר להגיד. בצד ראיתי את שר החקלאות עושה את הצעד הגורלי ומחדיר את אצבעותיו לצלחת הבורקסים. בחרתי להעלים עין.

הראשון שענה היה שר האוצר. "אני הייתי שם אותה באוקיינוס השקט", הוא אמר, "שם אף אחד לא יפריע לנו". שר החוץ התערב עוד לפני שהוא גמר את המשפט: "אתה לא מבין? אין לנו תקווה. אף אחד לא יאהב אותנו בחיים. גם אם היינו אי בודד, בלי שום שכנים, אני מבטיח לך שתוך חודשיים הדגים היו מקימים ארגון טרור ומנסים לגרש אותנו חזרה לפולניה". ידעתי שאי-אפשר לסמוך על האנשים האלה, אבל עם מי בדיוק יכולתי לנהל את הישיבה? זאת הממשלה שלי, לטוב ולרע. בעיקר לרע. שר הפנים הציע את מרוקו, מכל המקומות. אני לא אשם שהוא מתגעגע, אבל הייתי חייב להגיד משהו. "אתה גם ככה תקוע פה עם כל הערבים, אז מה אתה מטריח את כולנו למקום עם עוד ערבים? זה השינוי שאתה רוצה?" שאלתי אותו בקול מעוצבן, והוא סתם מלמל, "דווקא המלך אהב אותנו". אתם רואים, עם זה אני צריך להתעסק. אפילו שר הביטחון לא עשה כלום חוץ מלמחזר את ההמהומים שלו, שבדרך כלל משמשים לטקסי זיכרון שבהם אין לו מה להגיד.

רק שר החקלאות אמר דברי טעם, כלומר אחרי שהוא גמר ללעוס את הבצק והגבינה. אולי זה היה הטעם של הבורקס שמילא גם את דבריו האחרים בטעם לא רע משל עצמם, אבל הוא פלט רק מילה אחת: "אמריקה". כולם הסתכלו עליו, ובעיקר אני, בגלל שהשמן הזה קלע ישר למטרה. בדיוק לשם רציתי שהמדינה הזאת תלך, ותשאיר מאחוריה את המזרח התיכון המיוזע והדוחה הזה.

אבל איך אפשר לקחת את המדינה ופשוט ללכת איתה מפה – שאל שר החוץ שאלה נוקבת. איך אפשר? אם תרצו, אין זו אגדה, עניתי לו. קרצתי לכל השרים ואמרתי להם בגאווה: "אתם יודעים מי אמר את זה? הרצל". אין, זה גמר אותם. הם תמיד משתגעים כשאני מפגין בפניהם את הידע הנרחב שלי בהיסטוריה של עם ישראל. את הישיבה חתמתי בנדר שנדרתי – להביא להם בעוד שבוע תוכנית מפורטת להעתקת מדינת ישראל מהמזרח התיכון, אל כל מקום שיוסכם עליו בממשלה, בעם ישראל, או באו"ם. מה שיבוא קודם. כשגמרתי לנדור נדרים, והשרים יצאו מהחדר, ראיתי שבצלחת הקריסטל נותר בורקס מיותם. לקחתי אותו ביד, ושמתי לב שהוא דומה קצת לצורה של ישראל על המפה (אולי היא נראית ככה גם במציאות – לא בדקתי). הסעתי אותו על השולחן כמו שעושים עם מכוניות צעצוע שאין להן מנוע נורמלי, והנסיעה נגמרה בתוך הפה שלי. רק שבוע נותר להגשת התוכנית לקבינט המצומצם, ואני עומד ומשחק באוכל.

4.

אפילו בתור מישהו בלי דעות פוליטיות, אני חייב להגיד שתמיד פחדתי שהערבים יזרקו אותנו לים. לפעמים בשבתות היינו נוסעים, אשתי אני והילדים, לים בתל אביב. פעם גרנו שם, עד שהיא לקחה לי את הדירה כשהתגרשנו. מזל שקיבלתי במקום זה את בית ראש הממשלה, אחרת הייתי היום הומלס שמדמיין שהוא שולט במדינה אבל בעצם לא שולט אפילו ברעידות שיש לו ברגל ימין. כשהתמקמנו על החוף, וזה היה בדרך כלל באחד החופים העמוסים ביותר כי אשתי לשעבר לא סובלת שקט, תמיד הייתי מסתכל על כל אלפי האנשים שעל החוף וחושב – כמה הם קרובים לים! הנה, הם ממש כאן. רק צריך לבוא ולדחוף אותם חצי מטר, והם בים. חשבתי שאם רק הערבים היו יודעים מזה, לא הייתה להם שום בעיה לבוא ולהגשים את הסיוט הגדול ביותר של הישראלים. למרבה המזל גם לערבים יש ים משלהם, אז אולי זה סוג מסוים של מאזן אימה: אתם תדחפו לנו עשרת אלפים איש לים? אין בעיה. אנחנו נדחוף לכם מיליון.

בכל אופן, יום אחרי ישיבת הקבינט המצומצם ישבתי במשרד שלי בבניין ראש הממשלה בקריית הממשלה (אלא איפה?) וחיכיתי לתחילת הפגישה. זאת הייתה הפגישה המעשית הראשונה שקיימתי בקשר לתוכנית. הפגישה הייתה אמורה להיות מעשית, בלי ברבורים, אז אפילו דיאט קולה לא הכנתי לאורחים. מי שלא שותה ואוכל, נאלץ להגיד את מה שיש לו לומר ואז הולך הביתה מהר. על השולחן הייתה פרושה מפה של ישראל, שהייתה כל כך גדולה שאפשר היה להקים עליה התנחלות. הסתכלתי על המדינה, ואמרתי לעצמי – זהו. זה קורה. אנחנו בורחים מפה, ואפילו בלי להחזיר את השטחים. אז עוד היה לי בראש רק את הרעיון הכללי של התוכנית, ובגלל זה חיכיתי לכמה אנשי מקצוע שיתרגמו את החזון שלי למציאות. כמו הרצל: הוא כתב ספרים ומאמרים נלהבים, אבל כשהגיע לפלסטינה הוא לא התאפק ומיד התלונן על כמה שחם כאן ומלא יתושים. את העבודה השחורה עשו בשבילו פראיירים אחרים, וזה גם מה שקיוויתי שיחזור על עצמו עם התוכנית שלי.

צפצוף ארוך בטלפון שעל השולחן, זה שאף פעם לא הבנתי איך הוא עובד, העיר אותי מהשרעפים והזכיר לי שעוד יש הרבה עבודה עד שאוכל לעמוד ככה בדאווין על המרפסת כמו חוזה המדינה שלנו. איכשהו לחצתי על הכפתור הנכון בטלפון, והמזכירה הודיעה שהאורחים הגיעו.

לחדר נכנסו ראש המרכז למיפוי ישראל וראש מינהל ההנדסה במשרד התחבורה והתשתיות. זה היה מהיר מאוד, אבל אני יכול להישבע שראיתי את שניהם סורקים בעיניים את השולחן בחיפוש אחר כיבוד, מתאכזבים לשבריר שנייה כשהבינו שאין כזה, וחוזרים לעשות פרצוף שמח – כל זה עוד לפני שהספקתי ללחוץ להם ידיים. הם התיישבו ליד השולחן, אחריהם התיישבתי גם אני, והסתכלנו על המפה. "איך נוכל לעזור לך, אדוני ראש הממשלה?" שאל ראש מינהל ההנדסה. למה להכחיש – היה לי נורא כיף להיזכר שאני באמת ראש הממשלה, ושגם אנשים אחרים חושבים ככה. כל יום מספק לי כמה וכמה הזדמנויות להיזכר בזה, ואני מנצל את כולן עד תום. "אתם לא תאמינו", אמרתי לאט וניסיתי לבחון את תגובותיהם, "אבל אני רוצה לנתק את ישראל מהיבשה". הם באמת לא האמינו. "אני רוצה לקחת את הארץ, כמו שהיא, ולזרוק אותה לים. לא רק את מי שגר בה, אלא את כל הארץ – קומפלט. אני יודע מה אתם חושבים – ראש הממשלה מוכר את הארץ לערבים, זורק אותה לים כמו איזה ערפאת. אבל זאת בדיוק הטעות שלכם: אני עושה את זה כדי לברוח מהערבים, לא רוצה את השכנים האלה. אנחנו עוברים דירה. אני, אתם וכל בית ישראל לוקחים את הבית ונוסעים מפה". הם עדיין לא הבינו מה רציתי. "יש לי חלום", ציטטתי להם את מרטין לותר קינג (אבל נמנעתי מלייחס לו את הציטוט, זה משהו שאני שומר רק לשרים), "יותר נכון היה לי חלום, שבו נפרדו שתי גדות הירדן והארץ כולה הפכה לאי בודד בים. ואתם כאן כדי לגרום לזה לקרות". למרות שדיברתי בצורה ברורה, הם המשיכו להסתכל עליי בצורה מוזרה, ואז נכנעתי. צעקתי למזכירה שתביא כמה עוגיות ודיאט קולה. אחרי שאכלו ושתו, חזרה להם יכולת הדיבור וניגשנו ישר לעבודה.

"אני אגיד לכם מה חשבתי", אמרתי להם, "אנחנו נביא מכונות הידראוליות, נכניס אותן לירדן והן ידחפו אותנו הרחק מהגדה המזרחית שלו. אז אנחנו פשוט נצוף בים, ונמצא מקום טוב יותר לתקוע בו את המדינה הזאת!". ראש המרכז למיפוי אמר, באכזריות אם יורשה לי להעיר, "אתה לא יכול לדחוף את כל הארץ לים". לא הבנתי למה. "תחשוב על ריבוע ועיגול", הוא אמר, "אתה רוצה להעביר את הריבוע דרך העיגול. חלק עובר בלי בעיה, אבל חלק יוצא מעבר לגבולות העיגול ולא יעבור גם אם תנסה מאתיים פעם. אותו דבר כאן: אתה רוצה לדחוף את מישור החוף וכל מה שמזרחה ממנו עד הירדן? בבקשה. אבל הנגב נשאר מאחורה כי אין לו מוצא לים, ואצבע הגליל גם כן. וגם הגולן". באותו רגע זה לא נשמע כמו מחיר נורא כל-כך לשלם, אז פשוט פניתי אל ראש מינהל ההנדסה ושאלתי אם מבחינה טכנית, בכלל אפשר לדחוף את המדינה לים. הוא אמר שאין בעיה, ושאפילו ידוע על קונספירציה משנות ה-50' בין נאצר והמלך חוסיין לעשות לנו בדיוק את זה. "אז למה הם לא עשו את זה?", שאלתי, ושניהם ענו יחד: "כי ככה הם היו יכולים לשכוח מהשטחים". מתברר שאם דוחפים, אז גם יהודה ושומרון וגם עזה כלולים בחבילה. ביקשתי מראש המרכז למיפוי שיצייר לי על המפה את האזור שאפשר לדחוף לים, והוא סימן אותו על המפה בשני קווים אופקיים, אחד בצפון ואחד בדרום. כל מה שבאמצע – יינצל. כל מה שבחוץ – נשאר מאחורה. וראש מינהל ההנדסה אמר, שכל מה שצריך לעשות זה לחפור שתי תעלות עמוקות בקווים שעל המפה, להפעיל את המכונות ההידראוליות – ואז אנחנו מפליגים לדרך. יופי, חשבתי לעצמי, אתה לא זה שצריך לפנות את כל מי שגר באצבע הגליל ובנגב, ואתה לא צריך לעשות טרנספר לפלסטינים למקומות שהישראלים פינו. ומי כן צריך לעשות את זה? נכון. אני.

5.

עברו שישה ימים, שבהם נפגשתי עם שני הטכנוקרטים האלה יותר ממה שנפגשתי עם הילדים שלי בכל השנה האחרונה. לא שזה היה קשה, כי בכלל לא נפגשתי עם הילדים שלי, אבל תאמינו לי שאת ראש המרכז ואת ראש המינהל ראיתי כל יום, כמה פעמים. אחרי שישה ימים הממשלה התכנסה. במקור רציתי לחשוף את התוכנית רק לפני הקבינט המצומצם, אבל פשוט לא היה לי חשק להסביר את התוכנית פעמיים. גם לא ממש התחשק לי לספר לציבור הרחב את כל הפרטים המייגעים, וידעתי שההדלפות מהישיבה כבר יעשו בשבילי את העבודה. מה שכן, כדי לשמור על ממלכתיות, כינסתי יום קודם את הקבינט המצומצם-מצומצם, זה שרק שר הביטחון חבר בו (ואני). באמת שרציתי לספר לשר הביטחון על התוכנית, אבל כמו שאמרתי, החברות שלו בקבינט המצומצם-מצומצם הייתה על בסיס חצי משרה, ודווקא היום שבו כינסתי את הקבינט המצומצם-מצומצם נפל על החצי הריק של המשרה. כך שהייתי לבד בחדר וסיפרתי לעצמי על התוכנית. שמעתי שעושים את זה גם בכנסת, כשאף אחד לא בא לישיבות, אז מה שטוב לכנסת טוב גם לי.

כאמור, הממשלה התכנסה, וכולם באמת היו במתח, כי בסבב הטלפוני שעשיתי אמרתי שאני עומד להציג תוכנית סודית, הכי סודית בעולם, ושאסור לדבר על זה עם אף אחד. בגלל זה אני די בטוח שחצי מהשרים הגיעו עם טייפים סמויים, והשאר נצמדו לשיטה הישנה של לזכור את כל מה שנאמר עד שהמוח כמעט מתפוצץ כמו שלפוחית שתן, ואז לרוץ החוצה ולרוקן את זה על העיתונאי הראשון שרואים.

"אני מבקש תשומת לב", אמרתי בטון מרשים, וחשפתי את המפה המתגלגלת עם הסימון של הקווים. הסתכלתי על הפרצופים שלהם, כדי לראות אם אוכל לדעת מה הם חושבים רק לפי הבעות הפנים. היו שם כמה, בעיקר הדתיים והמבוגרים, שכבר יכולתי לראות מה הם חושבים בשנייה שראו את הקווים: הנה, הנבלה הזה, הוא הולך למסור את השטחים! זה גבולות אושוויץ! האמת היא שהם לא היו רחוקים מהאמת, אבל השטחים שהתכוונתי למסור לא היו החשודים המיידיים שהופיעו בכל שאר התוכניות בעשרות השנים האחרונות. אני מאמין גדול בגיוון.

ראיתי את העיניים הפעורות של השרים, ואם אמרתי שרק חלק מהנוכחים בחדר חשבו שאני מתכוון לעולל משהו נורא ואיום למדינה, הרי שבמחשבה שנייה מדובר בכולם. חוץ מהמנקה, שפתחה לרגע את הדלת ושרבבה את המגב פנימה, נראה לי שכל הנוכחים היו משוכנעים שהם עומדים לשמוע נאום שבו אודיע על מסיבת הסיום של ישראל, ועל פיזור כל האזרחים חזרה לארצות המוצא שלהם. מדהים מה שכמה קווים מסכנים על מפה יכולים לעשות לישראלים. מתחתי את הרגע כמה שיכולתי, כי זה היה כיף לא קטן, ואז המשכתי לדבר. "בהמשך לישיבת הקבינט המצומצם, הזמנתי אתכם לישיבה הגורלית שאתם נוכחים בה. אני עומד להציג בפניכם את הפתרון האולטימטיבי לכל הבעיות של המדינה, משהו שעד היום רק חלמנו עליו, מקסימום אמרנו אותו בגמגום, אבל מעולם לא הפכנו אותו לתוכנית מאורג…" כאן קם פתאום שר התפוצות וצרח, פשוט ככה: "לא נהרגנו באושוויץ כדי שאתה תהרוג אותנו כאן!". עוד פעם אושוויץ. עד היום נדמה לי שכמה מהפוליטיקאים בארץ פשוט לא שמעו על מחנות אחרים, ואוצר המילים שלהם מוגבל רק לזה. "תגיד, אדוני השר", פניתי אליו בנימוס ככל שיכולתי, "במקום להגיד תודה שלא נהרגת באושוויץ ובשום מקום אחר, אתה צורח עלי? אתה בכלל לא נולדת אז. בוא תשמע את התוכנית עד הסוף ואחר-כך תגיד מה שאתה רוצה, בתנאי שתעשה את זה בשקט". שר התפוצות הרים את הכיפה שלו מהרצפה, סידר אותה על הקרחת שלו וחזר להקשיב כמו בן תרבות. ואני חזרתי לדבר. הרציתי לשרים על המצב הגיאו-אסטרטגי, על מצב השוויון הדמוגרפי בין היהודים לערבים שעמד להיות מוכרע בכל רגע לרעתנו, ועל התוכנית עצמה. ובסוף, כשהפסקתי לדבר, היה שקט מוחלט בחדר. "תגיד, אנחנו לוקחים את השטחים איתנו?", שאל שר התעשייה והתרבות. "לוקחים, בטח שלוקחים", עניתי בעצבנות. הבנתי שהם לא קולטים את הרעיון, והסברתי אותו במילים יותר פשוטות: קודם נפנה את הישראלים מהצפון ומהדרום; אז נעשה טרנספר לערביי יהודה, שומרון ועזה, מהשטחים אל הנגב והגליל; אחר-כך ניתן את השטחים האלה למצרים, לסוריה וללבנון ונעשה שלום, ושהם ישברו את הראש עם הפלסטינים האלה; ובסוף נברח מפה עם כל האדמה שנצליח לנתק מהיבשה, כולל השטחים, ונמצא לעצמנו מקום תרבותי יותר למדינת ישראל. כל השרים פרצו במחיאות כפיים סוערות, ודי ברור למה: בשנייה שהם שמעו את המילה "טרנספר", זה עשה להם את היום. בגלל זה אמרתי את זה בהתחלה – ידעתי שאחרי זה הם כבר יסכימו לכל הצעה שאעלה. אבל אז אחד השרים, לא זוכר כבר איזה, קלקל את החגיגה ושאל על מה בעצם אנחנו מוותרים פה. מה יישאר מאחור וייפול לידיים של הערבים.

לקחתי נשימה ארוכה, וסימנתי בידיים על הקווים שבמפה: הקו הצפוני נמתח מחוף אכזיב עד לירדן, ליד יסוד המעלה (שנשארה בחוץ). הקו הדרומי מתחיל בשפיץ של רצועת עזה, במפגש של החוף עם גבול מצרים, ונע מזרחה אל ים המלח, כשהוא מותיר מחוץ למדינה את אופקים, באר שבע ולמרבה הצער – גם את מצדה (בנקודה זו נמלטה צווחה סימולטנית מפי כל השרים הדתיים). אחר-כך התחלתי למנות את המקומות האחרים שניאלץ להיפרד מהם. קודם כל, לא תהיה יותר כינרת. השרים הסתכלו בי מזועזעים, עד שהבהרתי להם שמתקני ההתפלה שהקמנו יחליפו את האגם המרוט הזה בכל מקרה. המשכתי להקריא את גזר הדין: ים המלח (קריאות שבר מכיוון שר החקלאות); קריית שמונה (שריקת התפעלות מקצה החדר); אילת, שאותה אני באופן אישי לא סובל; ובאופן כללי כל הנגב וכל אצבע הגליל והגולן.

סובבתי בזהירות את העיניים אחורה, וראיתי שכולם המומים. אמנם סוכריית השטחים הכבושים שיישארו איתנו לנצח הרגיעה אותם כמתוכנן, אבל לקח להם זמן להתרגל לאובדנם העתידי של חלקי ארץ שלמים – וזה למרות שהסברתי להם שאי-אפשר לקחת אותם איתנו, ואפילו נתתי את דוגמת העיגול והריבוע שעובר דרכו (עכשיו כשאני חושב על זה, נראה לי שהחלפתי בין העיגול לריבוע. זה בטח לא עזר יותר מדי להרגיע את השרים). ואז שאלתי אם יש למישהו עוד שאלות. הייתה שתיקה ארוכה, ואז מישהו שאל בשקט: "ומה עם דימונה?". לא הבנתי מה הוא רוצה. "מה עם דימונה? מה איבדת שם?" שאלתי, כי בכנות פשוט לא הבנתי מה הסיפור. כמו קריית שמונה, רק בדרום, ומה שלא כואב לאבד בצפון לא אמור לכאוב בדרום. "נו… אתה יודע", הוא נע באי-נוחות, וכולם בחדר התחילו לברבר בשקט, כאילו הטמבל הזה העלה נקודה חשובה (זה היה שר החינוך). "לא… אני לא יודע". "הכור! הכור האטומי! הוא בדימונה, ואתה השארת את דימונה מחוץ לגבולות המדינה! אתה הולך לתת את הכור לפלסטינים, או לבדואים, או למצרים, זאת אומרת לערבים. מה יש לך להגיד על זה?!". באותו רגע הבנתי מה הוא ניסה לומר. הוא שאל מה היה לי לומר על זה, ואני בהחלט אמרתי לו, אבל חלק מכם בטח חושב כמו שר החינוך – אז אני אגיד לכם ישירות מה שאמרתי להם.

אין כור בדימונה. אין, ולא היה, ובטח שלא יהיה. עכשיו תגידו – אתה והעמימות שלך. אבל ברצינות, בלי עמימות: מה שיש בדימונה זה לא כור, זה מפעל טקסטיל. אז מאיפה כל הנשק הגרעיני שלנו, תשאלו? אין לנו. זה היה סוד ששמרנו בממשלה עד שברחנו מהערבים, כי כל זמן שעוד חיינו לידם זה היה הדבר היחיד שהרתיע אותם. אבל עכשיו אין לי בעיה לספר לכם, שלא רק שאין לנו מאתיים פצצות מימן, גם אין לנו מושג איך פצצה כזאת נראית. פעם כשערכתי ביקור ממלכתי בארצות הברית ביקשתי לראות אחת, ולא נתנו לי. גם כל הקשקוש על המזכיר הצבאי שלי, שהולך אחרי עם מזוודה שבתוכה "הכפתור האדום", הוא המצאה מפגרת של התקשורת. כלומר, יש מזוודה עם כפתור אדום, אבל הוא לא עושה שום דבר. פעם לחצתי עליו כדי לראות מה יקרה, ומאחר שכולנו עדיין בחיים, אני מניח שלא קרה כלום. אז מה עם מרגל האטום ההוא? תגידו, אם אתם הייתם פועלי טקסטיל באמצע המדבר, כמה זמן הייתם מחזיקים מעמד בלי להשתגע? הוא פשוט היה חלש אופי, לא רצה להבין שבמכון מספר שתיים מייצרים סוודרים ולא צנטריפוגות. ועכשיו כל המדינה תצעק לי ביחד באוזן: "אבל כל פעם שנסענו ליד דימונה, ראינו את הכיפה הכסופה של הכור". אז מה? זה לא מוכיח שום דבר. מה, אף פעם לא ראיתם מישהו ששם כיפה כי לא נעים?

6.

להפתעתי שום דבר לא דלף מהישיבה. אני חושב שכל השרים היו בדיכאון אטומי מזה שגיליתי להם את האמת על הנשק הגרעיני שלנו, ולא התחשק להם להמציא לעצמם כינויים כמו "מקור מדיני תת-בכיר" או "גורם אולטרה-מקורב במשרד הספורט והמדע" שיסוו אותם בזמן אורגיית ההדלפות שלהם. את הישיבה נעלנו בהבטחה של שר האוצר להגיש לי דו"ח, בתוך יומיים, על עלות מבצע הבריחה (שר הפנים הציע לקרוא לו "תיבת נוח, הדור הבא" ואני הסכמתי כי הייתי עייף).

יומיים אחרי הישיבה צלצל הטלפון במטבח, בדיוק בזמן שניסיתי להכין את "סלט ראש הממשלה" הידוע שלי (לכל שף ארור יש סלט, אז למנהיג המדינה לא יהיה?). הרמתי את השפופרת ביד אחת, בזמן שחתכתי בצל ביד השנייה. אמרתי "בית ראש הממשלה שלום, מדבר ראש הממשלה", אבל כל מה ששמעתי מהצד השני היה חרחורים, כאילו מישהו נחנק שם. אמרתי עוד שני "הלו", בתקווה שזה יוציא לנחנק המסכן את הגוש מהגרון, ואז שמעתי שזה שר האוצר. שאלתי אותו אם הוא בסדר, והוא אמר שלא ממש. הייתה לי הרגשה שזה קשור ל"תיבת נוח, הדור הבא", והוא פשוט שפך עלי את הבשורה המרה, בלי הכנה מוקדמת: עלות פינויה של מדינת ישראל מהמזרח התיכון עומדת על טריליון דולר. לא מיליון, לא מיליארד – טריליון. ולא שקלים חדשים, לא פזטות, לא דינרים – דולרים. במונחים של אותה תקופה, הסכום הזה היה גדול בסך-הכל פי עשרים מתקציב המדינה (זה שעוד לא הצלחתי לסגור למרות מאמצי הכנים). שר האוצר חרחר בכאב ואני דמעתי מהבצל, ושנינו הבנו מיד מה זה אומר: צריך לסחוט את יהדות הגולה, ולסחוט אותה חזק. אבל גם אם כל היהודים בעולם ייתנו לנו את כל רכושם עלי אדמות – והם לא – עדיין הכסף לא יספיק. והכי גרוע, שאסור היה לספר לאף אחד מחוץ למדינה מה אנחנו עומדים לעשות, כדי שהגויים לא יעשו לנו מצור ימי ויכשילו את כל המבצע עוד לפני שנעבור את קפריסין. כלומר, היה צריך להשיג כסף, ובמרמה. אני עצמי לא טוב בדברים האלה, אבל מייד חשבתי על שר הביטחון לשעבר, שאומרים עליו שהוא תותח מתנייע במעילות-ענק. אז קראתי לו לפגישה, והוא נורא שמח לבוא, כי זה גרם לו להרגיש שהוא עדיין רלוונטי – אם לא לביטחון, אז לפחות לשחיתות.

שר הביטחון לשעבר אמר לי מייד, שעדיף לקחת כסף גם מהיהודים וגם מעוד קבוצה גדולה מאוד של אנשים. הוא לא השאיר אותי במתח יותר מדי זמן: הכוונה שלו הייתה להתרים את האנטישמים, אלה ששונאים את המדינה ואת היהודים בכלל. קצת הזדעזעתי לשמוע את זה, וגם לא הבנתי איך אפשר לקחת כסף לאותה מטרה משני ציבורים ששונאים אחד את השני. הוא הסתכל עלי כמו על טירון מוחלט בענייני רמאות, ואמר שלא נספר להם את אותו הסיפור. ליהודים נגיד שאנחנו רוצים לבנות את בית המקדש השלישי, ולאנטישמים נגיד שהחלטנו להתפנות מרצוננו מהארץ, לחזור לאירופה ושיעשו בנו מה שירצו. לשני הדברים צריך כסף, והרבה. וכל סיפור יבטיח ששומעיו יפתחו את הלב ואת הארנק ויתרמו – אלה להאדרת המדינה ואלה להשמדתה, בעוד שבפועל הכסף ישמש למשהו שהוא בין לבין. גאון, אני אומר לכם, גאון האיש הזה. אם הוא היה מבין משהו בביטחון, הייתי לוקח אותו במקום השר הנוכחי.

7.

עכשיו נשאר רק לספר לכל היהודים במדינה מה אנחנו הולכים לעשות. לא יכולתי להסתכן במסיבת עיתונאים, כי תוך שנייה זה היה נודע בעולם, האו"ם היה עושה צרות והפלסטינים היו מתחילים עם הצעקות שלהם. באמת רק זה חסר לי, שחנאן עשראווי תופיע בסי-אן-אן ותגיד שאני גונב לה את שכם וג'נין. אז החלטתי יחד עם חברי הקבינט הלא-מצומצם, זה שבעצם כל השרים חברים בו מלבד שר אחד בלי תיק שמיניתי אותו לתפקיד "השר המבדיל בין קבינט לממשלה", שנשלח לכל האזרחים היהודים מכתבים יפים ובהם פירוט התוכנית עם מפות צבעוניות. אני ושר הביטחון התעקשנו שתופיע אזהרה על המכתב, כמו על סיגריות: "המשרד לביטחון פנים קובע כי גילוי תוכן המכתב לאזרחים זרים עלול לגרום טלטולים, מאסר עולם ו\או הוצאה להורג באמצעות כיתת יורים". מבוקשנו ניתן לנו – הרי אנחנו הבוסים – אבל לא היה מקום על הדף עצמו, אז למטה שמו סימן של חץ ואת האזהרה רשמו מאחורה. בטח תחשבו שקרו תקלות, ואנשים לא ראו את האזהרה, אבל אני יכול להבטיח לכם שכולם קראו אותה. איך אני יודע? כי לשכת הפרסום הממשלתית שמה שלטים ענקיים בכל מקום, ובמיוחד ליד כבישים ראשיים, שבהם נכתב רק "אל תשכחו להפוך את הדף!!!!", והמבין יבין. כולם הבינו, לפחות לפי סקר של מכון גיאוקרטוגרפיה שהתפרסם בעיתון אחרי תחילת מבצע המכתבים. השאלה בסקר הייתה "תגידו, הבנתם מה השלטים ההם?", והתוצאות: 90% הבינו, 9% מתלבטים ו-1% קולות צפים. אחרי מסע פרסום אגרסיבי יותר שנועד למתלבטים, ואחרי פעולה משטרתית חסויה שנועדה להטביע את הקולות הצפים, הנתונים השתנו ל-100% שהבינו את המסר.

במקביל, התחילו שניים מהשרים במבצע המגבית: שר התפוצות דאג ליהודים, ושר החוץ דאג לאנטישמים. אני, אם אתם רוצים לדעת, תמיד חשדתי בשר החוץ שהוא מעדיף את שונאי ישראל. איכשהו, תמיד בנסיעות שלו בחו"ל הוא נפגש קודם כל עם מכחישי השואה. ובאמת, כשהזמנתי אותו ואת שר התפוצות ושאלתי מי רוצה מה, דבר ראשון הוא קפץ ואמר "אני לוקח את האנטישמים". זה לא השאיר הרבה ברירות לשר התפוצות, אז בתור פרס ניחומים נתתי לו כתרומה סמלית, בשם היהודים אוהבי ישראל, את כל מה שהיה לי בארנק – שישים אגורות. טוב, זה לא בדיוק כל מה שהיה לי, אבל לי יש כלל: כשאני תורם, אני עושה את זה רק מהאזור של המטבעות בארנק. את האזור של השטרות, עם כל הכבוד, אני שומר לעצמי. אז שר התפוצות יצא מאושר מהחדר, כי הוא התחיל את המגבית מעמדת עליונות, ובכלל נראה היה שיש סיכוי טוב יותר שהוא יצליח להוציא משהו מהיהודים, מאשר ששר החוץ יצליח לגרום לשונאי ישראל לתת לו אפילו מטבע אחד של אגורה שיצא מהמחזור.

אבל נכונה לכולנו הפתעה. אחרי חודש, שר החוץ הצליח לאסוף 500 מיליארד דולר, בעוד ששר התפוצות גרף רק כמה צוואות של נשים עשירות מפלורידה, שהבטיחו להוריש למדינת ישראל את החתולים שלהן, כולל ארגזי החול שבהם החתולים עשו את צורכיהם. ארגזי חול, כידוע, לא חסרים לנו, ולעומת זאת היה די מפתיע לגלות כמה האנטישמים בעולם להוטים לעזור ליהודים לחסל את עצמם. שר החוץ אמר שמספיק היה לו להציג את עצמו, ולומר שבא לנו עוד סיבוב על המתקנים במחנות הריכוז, והכסף זרם שם כמו במפלי הניאגרה. מבדיקה שערכנו התברר גם שחלק נכבד מהכסף היה שייך פעם ליהודים, בעיקר בתרומות שהתקבלו ממערב אירופה, מה שהרגיע אותנו בקשר למקורות המלוכלכים של המימון. בחודש שאחרי זה הייתה האטה קלה בתרומות של האנטישמים, ושר החוץ הצליח לאסוף עוד 200 מיליארד. לעומת זאת במגזר יהדות הדממה נרשם שיפור משמעותי: שר התפוצות חזר עם מטוס מלא בכסף, שהגיע מאיזה טייקון הימורים יהודי מרוסיה.

אחרי ששקלו את המטוס עם הכסף והפחיתו מהתוצאה את משקל גוף המטוס, התברר שיש שם 800 מיליארד דולר. ברגע ששמעתי את זה כבר התחלתי לתכנן מה לעשות עם עודפי הכסף, אבל השמחה שלי לא נמשכה יותר מדי זמן: התברר שהכל כסף מזויף, שהמאפיונר הפיל עלינו כי נראה לו משום מה שאנחנו מכבסת ישראל ובניו בע"מ. את שר החוץ שלחתי חזרה לעוד סיבוב הופעות מוצלח בחו"ל, ואת שר התפוצות השארתי בבית הפעם, כי לא רציתי עוד פדיחות. אז נשארו לנו עוד 300 מיליארד דולר להשיג, וזה כבר היה כמו בטיולי בית-ספר שאומרים לכולם: "עוד מעט האוטובוס, עוד מעט האוטובוס, ממש מעבר להר הזה!". כלומר, היה עוד מאמץ קטן לעשות וזהו. ומה עם ה-800 מיליארד המזויפים? חילקנו אותם לשכבות החלשות, ותאמינו לי, אם מישהו גם היה מסכים לקבל את הכסף הזה בתור תשלום – כבר לא היו יותר עניים בישראל.

8.

שר החוץ, תגידו מה שתגידו, הצליח לאסוף את שאר הכסף תוך שבועיים. הזמנתי את השר ואת אשתו לחגיגה קטנה אצלי בבית, לאות תודה על מאמציו המוצלחים. מיד כשהשר ואשתו צלצלו בדלת, חשבתי שמישהו שיכול להשיג טריליון דולר בחודשיים וחצי בטח גם הכניס קצת מזה לכיס הפרטי. הסתכלתי טוב על אשתו, לראות אם היא לובשת משהו שאישה עם חשבון הוצאות של, נגיד, שני מיליארד דולר (נשמע לי כמו סכום פעוט לגלח מהתרומה), תקנה אם רק ירשו לה. אבל לא, היא המשיכה ללבוש את אותם הבגדים חסרי הצורה שהיא תמיד הלכה בהם. אולי בגלל זה אומרים שיש דברים שכסף פשוט לא יכול לקנות: עם הטעם הגרוע שיש לאשתו של שר החוץ באופנה, הייתם יכולים לתת לה את תקציב הביטחון של ארה"ב לבזבוזים – והיא הייתה חוזרת עם צי משאיות מלאות בנעלי גולדה.

אחרי שהתיישבנו ליד השולחן והרמנו שלוש כוסות קטנות של יין, השר הוציא נייר קטן שבראשו הכותרת "עשרת הגדולים". אלה היו השמות והזהויות של כל התורמים הכבדים ביותר ששר החוץ הצליח להניח את ידיו על חשבונות הבנק שלהם. להזכירכם, כל שם ושם ברשימה השתייך לאחד מגדולי האנטישמים, אז לתענוג של סיכום המבצע התווספה גם העובדה שכל ארגון מודיעין בעולם היה מסכים לשלם לנו עוד טריליון דולר, רק בשביל לקבל את הדף הזה. אני רוצה לסייג ולומר, שהתורמים היו יכולים להיות צוררים ורבי-טבחים (לא במובן הצרפתי של הביטוי, אלא במובן הגרמני), אבל הם הסתפקו בתמיכה מוראלית ולא עסקו ברצח יהודים בעצמם. מוסרית, זה כמובן הקל עלי מאוד למזוג לעצמי עוד כוס יין, ולעבור בעיניים המזוגגות שלי על הרשימה. היה שם אנטישמי אחד מכל סוג: שייח' סעודי, בנקאי שווייצרי, איל-נפט טקסאני, חבר בונדסטאג מבוואריה, ברון סמים מוונצואלה, גנרל פקיסטני מושחת, קרדינל מהוותיקן, רוזן סקוטי שהתאסלם ומלך של כמה שבטים שחורים בסווזילנד, שהחליט ששם המשפחה של הדיבוק הרשע שהשתלט על הבת שלו הוא "רוזנטל".

את הרשימה סגר שם אחד מוזר עוד יותר מהאחרים: שושנה היטלר. שאלתי את השר מה זה צריך להיות, והוא ענה שאחרי שחזר לארץ מסיבוב ההופעות המוצלח שלו, יצא לו ללכת באיזה רחוב צדדי בחולון. מה הוא עשה שם הוא לא רצה להגיד, ועשה לי פרצופים מוזרים כדי שלא אשאל יותר שאלות בנוכחות אשתו. העניין הוא שהיא ישבה לידו, מולי, והרגשתי די טוב שגורל הנישואים שלהם פירפר בידיים שלי. אם אחליט לקלוט את הרמז, הם ימשיכו בחייהם המשותפים, ואם אתעקש לדעת ברגע זה מה הוא עשה בחולון באותו יום – זה הסוף מבחינתם. ככה סתם דווקא הייתי קופץ על ההזדמנות להרוס גם למישהו אחר את הנישואים – למה שרק אני אסבול – אבל היין עשה לי מצב רוח טוב, אז ויתרתי. בכל אופן, הוא הלך ברחוב ההוא בחולון, זה היה בחלק הטוב של העיר, והבתים היו מין הכלאה בין וילות לסככות ציוד. ליד כל שער של בית היה שלט מעץ עם שם משפחה, והוא הסתכל על השמות בשביל לראות מי בעצם הבוחרים שלו (הוא יצא מקום רביעי בפריימריז, ואמרו לו שאם החולונים לא היו באים להצביע, הוא היה מקבל מקום ארבעים. וזה למרות שאין לו שום קשר לעיר הזאת – או לפחות ככה הוא טוען. אני לא מאמין לו). ואז הוא ראה שלט שכמעט הפיל אותו לרצפה: "משפחת היטלר". הוא התקרב, מישש את השלט מכל הכיוונים כדי לראות אם לא נפלה איזו אות, או שמשהו נמחק, ולא, לא נמחק כלום, זה באמת היה השם. הוא היה חייב לעצמו לצלצל בדלת ולבדוק מה לכל הרוחות האנשים האלה חושבים שהם עושים, ולפני שהוא הבין מה קרה הוא כבר ישב עם כוס קפה ביד ועוגיה ביד השניה מול בעלת הבית – שושנה היטלר. היא זיהתה אותו מהטלוויזיה, וגם אמרה לו שכל בני הבית, שהם חברי מפלגה שרופים, הצביעו בשבילו בפריימריז. אז היא הכריחה אותו להיכנס ולשתות משהו קטן, ורק אחרי שהיא קשקשה שעות על כל מיני דברים פנים-מפלגתיים שלא מעניינים אפילו את יו"ר גזברות המפלגה, הוא אזר אומץ ושאל – מה העניין עם שם המשפחה הזה. השאלה לא הביכה אותה, להפך: התברר שהיו שתי משפחות היטלר, אחת זו ההיא שכולנו מכירים והשנייה משפחה של יהודים מהעיר הסמוכה באוסטריה. יותר מאוחר, היטלר ההוא עבר לגרמניה והתקדם יפה בחיים, ואחרי כמה שנים, כשהשם "היטלר" הפך למילה נרדפת לשנאת יהודים, חשבה משפחת היטלר היהודית לשנות את השם. אבל הסבא של המשפחה אסר עליהם לעשות את זה, מפני שלטענתו הוא חשב על השם הזה ראשון ואבא של היטלר ההוא גנב לו את הרעיון. הצוואה היחידה שלו לצאצאיו הייתה להמשיך להחזיק בשם המשפחה שלהם, וכמה שנים אחר-כך התברר שטוב שהקשיבו לסבא הגווע: אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה, ובזמן המלחמה, כל היהודים באזור זכו לגורל אכזר – מלבד משפחת היטלר. השכנים האוסטרים ידעו שהם יהודים, אבל הדחיקו את זה, בגלל שפחדו שאם יעלו על דל שפתיהם את הרעיון שיש קשר בין הפיהרר לבין משפחת יהודים – מי שייפגע מזה לא יהיו היהודים, אלא דווקא הם עצמם.

בכל אופן, שר החוץ לא ידע כל-כך מה לעשות, כי לקחת כסף מיהודים זה התפקיד של שר התפוצות, והוא לא רצה לחדור לו לתחום, אבל הדילמה נפתרה כששושנה היטלר אמרה לו, ממש לפני שגמר את הקפה, שהיא רוצה לתרום לבית המקדש השלישי (זה הסיפור ששר התפוצות ניסה למכור ליהודים בגולה, לא ממש בהצלחה). וכששר החוץ אמר לה שתודה רבה, אבל פה זה לא האגודה למלחמה בסרטן, פה תורמים מיליארדים – היא הפתיעה אותו שוב. התברר שבקשתו האחרונה של סבא היטלר היהודי השתלמה, ועוד איך, בעוד אופן חשוב: הרוסים שכבשו את הבונקר של היטלר בברלין, ומצאו שם את שרידי כל הנאצים שהתאבדו ובהם הפיהרר בעצמו, מצאו גם צוואה בחתימת ידו של המנהיג הנאצי. בהתחלה לא הייתה לשלטונות הכיבוש הסובייטים שום כוונה לממש את צוואתו של רוצח ההמונים הנתעב, אבל כדי להרגיע את הגרמנים הכבושים ולגרום להם לחשוב שהרוסים מכבדים עקרונות מערביים (כמו למשל הרעיון האבסורדי שיש רכוש פרטי, ושמותר להעביר אותו למישהו אחר אחרי המוות), הם הודיעו שצוואתו של היטלר תקוים. וקרובי המשפחה היחידים של היטלר, או לפחות ככה זה נראה, היו בני משפחת היטלר היהודית מאוסטריה. בתור שארי בשרו של הפיהרר הם קיבלו לידיהם רכוש ששווה היום כמה עשרות מיליארדי דולרים: למשל, "קן הנשרים" של היטלר בהרי האלפים שייך למשה היטלר מחולון (בעלה של שושנה), וכרטיסי הכניסה לאתר, פלוס המרצ'נדייזינג, מכניסים כל חודש סכומים שערורייתיים לחשבון הבנק של המשפחה בסניף בנק לאומי שברחוב המעפילים בחולון; את המניות בחברת "פולקסוואגן", ואת זכויות היוצרים על ה"חיפושית", לקח מאיר היטלר, האח של משה שגר בשיקגו; והחלק שהוא אולי הכי רווחי – הבעלות על הסימן הרשום של צלב הקרס – נשאר בינתיים אצל ההורים, ריכרד וגרטה היטלר, שגרים בלוזאן, שווייץ, וגובים עמלות-עתק מכל הארגונים הניאו-נאציים שמשתמשים בצלבי קרס בפרהסיה.

אז שושנה היטלר תרמה בשם המשפחה את אחד השטחים היקרים יותר שהתקבלו בירושה, אדמה של כמה אלפי דונם ליד המבורג שעליה היה אמור לקום איזה פארק שעשועים של האס-אס עם גלגל ענק בצורת צלב קרס, תוכנית שננטשה עם כניעת גרמניה. החשב הכללי במשרד האוצר העריך את שווי השטח בעשרים מיליארד יורו, והתרומה המכובדת הזאת הכניסה את שושנה היטלר לרשימת "עשרת הגדולים" של שר החוץ. בשל המקור הראשוני של התרומה, לא היה לנו ספק שצריך להחשיב את התרומה ככזאת שבאה ממחנה האנטישמים, למרות שרק עיוור יכול לחשוב שליהודייה טובה עם שם משפחה כמו היטלר יכול להיות איזשהו קשר לשנאת ישראל.

אחרי שהשר גמר לספר את סיפורו, וכולנו היינו חצי רדומים מהיין, נזכרתי שהחגיגות עוד מוקדמות. כי החוק קובע, שאנחנו חייבים להביא כל תוכנית שקשורה לשינויים בטריטוריה של ישראל לאישור הכנסת. לפני שצנחתי למיטה, חשבתי לעצמי שצריך לכנס את הקבינט כדי לחשוב מה עושים עם הצרה הזאת של הכנסת, אבל נרדמתי לפני שהחלטתי עם איזה מהם אני רוצה להיפגש – המצומצם, הלא-מצומצם או המצומצם-מצומצם.

9.

אני רוצה ברשותכם להכניס מילה טובה על העם הישראלי: הוא לא רץ לספר לחבר'ה כמו שתמיד אומרים. עובדה ששום מדינה בעולם לא גילתה שמתחת לאף של כדור הארץ, ישראל מתכוונת לברוח מהמזרח התיכון, וזה למרות שהמכתבים בנוגע לתוכנית נשלחו למיליוני בתים במדינה. אם זו לא שמירת סודיות מוחלטת, אז מה כן? יותר מזה: גם לערבים, לבדואים, לצ'רקסים ולכל שאר אזרחי המדינה הלא-יהודים לא נודע דבר וחצי דבר על המבצע הגרנדיוזי שבישלנו. אפילו התקשורת הישראלית, שבדרך כלל מאוד מרגיזה אותי עם השקרים שלה, לא דיווחה על העניין ולא הסגירה את קיומו לחברים שלה מהתקשורת הזרה.

אבל מה שהיה עד אותו רגע זה סיפור אחד, ומרגע שעמדנו להצביע על התוכנית בכנסת – זה כבר סיפור אחר. כל חברי הקבינט הלא-מצומצם, זה שבסוף נפגשתי איתו, חשבו פה אחד שברגע שנעלה את ההצעה לדיון בכנסת – הח"כים הדפוקים האלה יגלו לעיתונאים הזרים, ואלה יתחילו לרחרח, ובסוף היום נקבל תמונות בלעדיות מההצבעה בסקאיי ניוז, בי-בי-סי, סאט 3 ופראנס 5 – בעוד שכולנו הסכמנו על גופתנו המתה שההצבעה תשודר רק בערוץ 33. וצריך לזכור שחלק גדול מהשרים הם בעצמם חברי כנסת, אז אם אפילו הם-עצמם היו משוכנעים שלא יוכלו לגבור על יצרם, אתם מבינים שנקלענו לבעיה. בדיוק כשכבר היינו ממש מתוסכלים, ולא ידענו איך לקיים את לשון החוק שדורש מאתנו להצביע בכנסת על התוכנית, ומאידך לא להסגיר את דבר קיומה לשונאי ישראל, כחכך היועץ המשפטי לממשלה בגרונו והתחיל לדבר. ואיזה רעיון היה לו – כמה פשוט, ככה טוב. "כולנו יודעים מה קורה בכנסת כשיש הצבעה על נושא שלא מעניין אף אחד מהח"כים, נכון?" הוא שאל, ונדמה לי שהוא התכוון שזו תהיה שאלה רטורית, אבל למרבה הייאוש רבים מהיושבים בחדר לא ידעו מה קורה במצב כזה – כי אלה בדיוק הפעמים שבהן הם התרחקו מבניין הכנסת כמה שרק אפשר. "אז אני אגיד לכם. למרות שכמעט אף אחד לא מגיע, ההצבעות מתקיימות בכל זאת, והתוצאות של ההצבעה הן כמו במשחקי כדורגל: 'חוק חובת נישוק מזוזות' עובר 2:1 ח"כים, 'חוק משפחות ברוכות ילדים מוכים' נופל 4:3, וכך הלאה". אני כבר הבנתי לאן הוא חותר, החתרן הזה, אבל כמה מהשרים היותר טיפשים התפרצו ביחד ושאלו מה בדיוק הוא מנסה לומר. הוא ענה בסבלנות: "אנחנו לא נגיד לחברי הכנסת את האמת על ההצבעה. נמציא איזה חוק קיקיוני שהממשלה רוצה כביכול לדון בו, וככה נפרסם את זה. הח"כים לא יטרחו להגיע, ולא יגידו על זה כלום לתקשורת הזרה – וככה נעביר את התוכנית בלי בעיות".

כולם היו מאוד מרוצים מהרעיון, והלכו משם עם חיוכים גדולים על הפנים. הייתי קצת מודאג מהשרים שהם גם חברי כנסת, כי בכל זאת הרגע גילינו להם שאנחנו עומדים לעבוד עליהם, אבל שר הביטחון הרגיע אותי. הוא אמר שכל חברי הכנסת מתביישים נורא בג'וב שלהם, ושאלה מהם שהצליחו להשתחל לממשלה פיתחו מין פיצול אישיות שמדחיק את הבושה: כשהם בכנסת הם אבלים וחפויי-ראש, וכשהם בממשלה הגאווה משתלטת עליהם בצורת טירוף מסתורי, שגורם להם לשכוח לגמרי את העובדה שהם גם ח"כים. שאלתי אותו מאיפה הוא יודע את כל זה, ואז הוא תפס אותי ביד, לקח אותי הצידה, ולחש לי באוזן שגם הוא חבר כנסת. כנראה זה היה כשל זמני בהדחקה שגרם לו לגלות לי את הסוד המביך שלו, ובאותו רגע חשבתי מחשבה נוראה – שאולי גם אני חבר כנסת, ופשוט לא יודע את זה.

10.

שלושה ימים אחרי ישיבת הקבינט שבה היועץ המשפטי לממשלה הבריק עם הרעיון שלו, הלכו שר הפנים ושר המשפטים ללשכת מזכיר הכנסת כדי להגיש את הצעת החוק הטרויאנית שלנו. נתתי להם יד חופשית להמציא איזה חוק שבא להם, כי בכל מקרה לא הייתה לנו שום כוונה להצביע על החוק הזה. הבעיה היא שהם לקחו את העניין קצת רחוק מדי: הצעת החוק הממשלתית שהם הניחו על שולחנו של המזכיר (והתעקשו, כמו ילדים בכיתה ב', להחזיק אותה ביחד – אחד בכל צד של הקלסר) נשאה את הכותרת "הצעת חוק: חובת דיווח גילוי עריות", והסעיפים הראשיים של החוק דנו בכובד ראש בשאלה מה עושה מי שמגלה עריות שלא שייכות לאף-אחד, לאילו רשויות עליו לדווח במקרה כזה, ואיך עושים העברת רישום בעלות כדי לקבל חזקה חוקית על העריות שהתגלו. עכשיו, כדאי שתדעו שמזכיר הכנסת הוא טיפוס די חשדן, אז לא היה חכם לבחור בנושא כל-כך רגיש מבחינה ציבורית. מה גם שהבדיחה הזו, כאילו עריות זה משהו שמוצאים ברחוב או מגלים אותו כמו שקולומבוס גילה את אמריקה, הייתה קצת מוגזמת לדעתי. אני הייתי ממציא משהו פשוט יותר, כמו "חוק יסוד: לא תעמוד על רגל רעך", משהו קליט כזה. אבל שני השרים דיווחו לי שבניגוד לתדמית המאיימת שלו, מזכיר הכנסת דווקא בלע את הפיתיון, אישר את הגשת הצעת החוק ואפילו גילה להם שפעם הוא מצא עריות זרוקות ליד הכותל, אבל לא היה לו אומץ לקחת אותן הביתה.

אז זהו, הרגע הגדול עמד להגיע. ההצבעה נקבעה לשלוש וחצי בבוקר, שעה שבה לפי החישובים שלנו שישים אחוזים מהח"כים נמצאים עם המאהבות שלהם, והשאר ישנים. בבוקר שלפני זה תלה מזכיר הכנסת על לוח המודעות שלט גדול שאומר "ההצבעה על הצעת חוק 'חובת דיווח גילוי עריות' תתקיים ב-3:30 בבוקר". אני וכמה שרים ישבנו במזנון, והסתכלנו כל אחד בתורו על השלט, כדי לראות אם מישהו שם לב לזה בכלל. האמת שקצת דאגנו, כי לא מעט ח"כים נעצרו מול השלט וקראו אותו בעיון. כמה מהם אפילו פתחו את היומן ורשמו שם משהו, וזה כבר היה יותר מדי בשבילי – כי מול העיניים שלי התברר שהצעת החוק הנידחת הזו דווקא עומדת להיות להיט בקרב חברי המליאה! ומה בדיוק יקרה כשיתברר להם שרימינו אותם, וההצבעה היא על משהו אחר לגמרי? לקח לי כמה דקות, אבל בסוף אלתרתי פתרון. לקחתי בריסטול מבעל המזנון, השאלתי לורד מאיזה חבר כנסת מנופח אחד שתמיד בטוח שהוא בבית הלורדים, ורשמתי באותיות גדולות על הבריסטול: "מזל טוב ללודמילה המנקה על הולדת בנה סרגיי". את השלט שמתי על לוח המודעות, ובלי כוונה הוא גם הסתיר לגמרי את ההודעה על ההצבעה. קורה. הלכתי קצת לנוח בחדר שלי בקומה מינוס שתיים, וכשחזרתי אמר לי שר המשפטים שבזמן שנעדרתי, עברה ליד השלט איזו מנקה והתרגשה עד דמעות ממה שכתבתי. כשגילו לה שראש הממשלה כתב את זה היא התעלפה, והיו צריכים לשפוך לה על הראש חומוס מקולקל מהמזנון כדי להעיר אותה. האמת היא שבכלל לא ידעתי שיש בכנסת מנקה בשם לודמילה, אבל ככה זה כשאתה ראש ממשלה – לוקחים סיכונים מחושבים, והרבה מהם מצליחים בטעות.

השעון זז, כמו תמיד, מאוד לאט, ואחרי שכולנו הלכנו שלוש פעמים לישון וחזרנו פעמיים למזנון, הגיעה השעה שלוש ורבע. נכנסנו לאולם המליאה, והוא היה ריק כמתוכנן. היינו שם רק אני, שר הביטחון, שר המשפטים ושר הפנים (שהרגישו חובה לבוא, כי הם אלה שהגישו את ההצעה הפיקטיבית), ועוד שני שרים בלי תיק שחיכו תמיד בכוננות ליד הטלפון, לבושים בחליפה, למקרה שנצטרך להזניק אותם להצבעות כמו זו. חמישה שרים וראש ממשלה אחד נראו כמו כמות מספיקה בהחלט להעברת החוק, בהתחשב בשעה. ישבנו ליד שולחן הממשלה וחיכינו לתחילת ההצבעה, השרים היו די רגועים, ורק אני הייתי עצבני נורא, כי כל הסיטואציה הזכירה לי יציאה לקולנוע: יושבים כמו טמבלים על הכיסא, מחכים שיהיה מה לראות, ובעיקר מסתכלים לכל הכיוונים בתקווה שלא יגיע מישהו מרגיז שמכירים. והנה, רק גמרתי לחשוב את המחשבה הזאת, ונפתחה הדלת. ומי נכנס? סיעת היחיד המרגיזה ביותר במזרח התיכון. הח"כ הבודד של מפלגת "זקיפות", זה שתמיד בא לכל הצבעה ולא חשוב באיזו שעה ובאיזה חג, לא אכזב גם היום. הוא הלך את ההליכה המהירה המעצבנת שלו, והתיישב בכיסא הקבוע שלו שלוש שורות מאחורי. הרגשתי את העיניים הפוזלות שלו תקועות לי בעורף, והסתובבתי להגיד שלום מנומס. גם הוא חייך חיוך קל. היה לי ברור שהוא יצביע נגדי. אבל עדיין היינו שישה נגד אחד, אז מצב הרוח שלנו עוד היה טוב יחסית.

המחוגים של השעון שלי הגיעו לשלוש וחצי (המחוגים של שר הפנים אמרו שיש עוד כמה דקות, ואלה של שר המשפטים טענו שמזכיר הכנסת מאחר בעשר דקות – אבל השעון שלי קובע, כי אני ראש הממשלה), ובדיוק אז נכנס מזכיר הכנסת והתיישב במקום שלו מצד ימין של דוכן הנואמים. שר המשפטים עלה לנאום, והתוכנית שהכנו מקודם הייתה שהוא ינאם כמה דקות על החוק הפיקטיבי, ובינתיים אני אחייג מתחת לשולחן מהסלולרי שלי אל הסלולרי של מזכיר הכנסת, ובשביל לענות הוא יצטרך לצאת מהאולם. האמת היא שלא רציתי לעשות את זה בעצמי, אבל אני הייתי היחיד מבין כל הנוכחים שיש לו מספר חסום בטלפון הנייד, וככה אפשר לבצע את השיחה בלי שהוא יגלה מי עובד עליו. אז בדיוק אחרי ששר המשפטים אמר מול האולם הריק את המשפט "ולכן, כנסת נכבדה, אני מאמין בכל לבי שעליכם לתמוך בהסדרת התחום הפרוץ של גילוי העריות בישראל", לחצתי לחיצה ארוכה על החיוג המקוצר של המזכיר, וכמה שניות מאוחר יותר נשמע ברחבי אולם המליאה הצפצוף המרגיז שהמזכיר הוריד בלי רשות באינטרנט המהיר של הכנסת. בתוכנית שלנו הסתמכנו על העובדה שמכל הסגל של הפרלמנט הישראלי, מזכיר הכנסת הוא זה שעוד לא לגמרי הפך לבהמה מוחלטת, ובגלל זה כולנו החסרנו פעימה כשבמקום לצאת מהאולם, הוא פשוט הוציא את הטלפון מהכיס ושאג "הלו". אולי זה בגלל האולם הריק, אני לא יודע, אבל אני די בטוח שבהצבעה נורמלית הוא לא היה עושה את זה. ובמיוחד הוטרדנו, אני והשרים, מכך שההתנהגות המופקרת של מזכיר הכנסת מונעת מאיתנו לגנוב את ההצבעה ולאשר את התוכנית. אני כמובן לא דיברתי, והמזכיר אמר כמה פעמים "מי זה?" לתוך השפופרת לפני שניתק, ושר המשפטים התחיל לגמגם, כי הנאום נכתב כך שלא יימשך מעבר למשפט שהסכמנו עליו מראש.

אבל למזלנו, בכל זאת צצה לה איזו ישועה שאיפשרה לנו להמשיך כמתוכנן, והשיחה שבזבזתי לא הייתה לשווא. המזכיר הסתכל על הסלולרי שלו כמה שניות, ואז אמר לתוך המיקרופון: "אתם יודעים מה, אם מתקשרים בשעה כזאת אולי קרה משהו. אני חושב שזאת אשתי, אז תסלחו לי רגע – אני יוצא להתקשר אליה". כולנו נשמנו לרווחה כשהדלת הכבדה נסגרה מאחוריו בזמן שיצא למסדרון, ולא בזבזנו עוד רגע אחד מיותר. שר המשפטים אלתר במקום איזו הצעה לסדר, ואמר "א… יש לנו שינוי של הרגע האחרון. במקום להצביע על הצעת החוק שנרשמה בפרוטוקול, אנחנו נצביע על תוכנית 'תיבת נוח, הדור הבא' לניתוקה של ישראל מהמזרח התיכון". הקצרנית בצד רשמה הכל, ואחד השרים בלי תיק דילג אל המקום הריק של מזכיר הכנסת, הפעיל את מערכת ההצבעות וחזר לשבת. כך עשה גם שר המשפטים. מהצרחות הרמות של הח"כ מסיעת "זקיפות" התעלמנו בקלות יחסית, למרות שהוא איים לגלות לכל המדינה מה עשינו. שר הפנים הסתובב אליו והסביר לו שעל פי התקנות לשעת חירום, מותר לשנות נושא של הצבעה ברגע האחרון, ובלבד שנוכחים באולם חמישה שרים לפחות וראש הממשלה. זה קצת בלבל את הח"כ הצעקן, ובסוף הוא נרגע, כי אחד מעיקרי המצע החשובים של "זקיפות" הוא "לשמר ולבצר את מעמדן של תקנות שעת החירום שנקבעו בימי הבריטים".

מה ששר הפנים אמר היה כמובן קשקוש מוחלט, אבל ככה הרווחנו זמן עד שמרכז המפלגה של "זקיפות" יחליט אם זה נכון או לא. בכל אופן, כולנו היינו כבר עם הידיים על כפתורי ההצבעה (סיעת היחיד החזיקה את האצבע על ה"נגד", ואני וחמשת השרים החזקנו את האצבע על "בעד"), וחיכינו שהמחשב יעלה. המחשב של ההצבעות היה משהו דינוזאורי, מימי בגין לפחות, ואף אחד לא מצא לנכון להחליף אותו. אז חיכינו וחיכינו, ופתאום הדלת נפתחה. אני והשרים פחדנו שזה מזכיר הכנסת, אבל אלה היו רק ארבעה סדרנים. אז כבר התחלנו להירגע, אבל שנייה אחרי זה שוב השתנקנו. החצופים האלה נכנסו לאזור המליאה, והתיישבו בנון-שלנטיות על כמה כיסאות של ח"כים מהשמאל. "מה אתה עושים בדיוק?", צרחתי לכיוון שלהם, ומה הם עונים לי? "אנחנו מחליפים את סיעת 'חבר אתה חסר', הם ביקשו מאיתנו טובה". חשבתי שאני מתאבד עוד רגע. מה זה?! סדרנים באים ומחליפים חברי כנסת בהצבעות? כבר קמתי מהמקום כדי להעיף אותם החוצה, אבל שר המשפטים הושיב אותי ואמר לי בשקט, "אתה לא זוכר?". לא זוכר מה? "זה היה הרעיון שלך. חוק 'ממלא מקום הח"כ', שאתה העברת בשבוע הראשון בתפקיד". "אתה מוכן לומר לי למה עשיתי דבר כזה?", שאלתי אותו, והוא השיב: "כי אמרת: 'מה, בגלל שרוצים לעשות הצבעה באמצע הלילה אני צריך לישון בכנסת? שהסדרנים יחליפו אותנו!'. אז הנחנו הצעת חוק שהח"כים יכולים לסדר להם מחליפים. הם רק צריכים לבקש מהסדרנים כמה שעות קודם. ההצעה עברה ברוב של 120 תומכים מול אפס מתנגדים, למרות ששמעתי שהסדרנים לא אהבו את זה".

איך התביישתי באותו רגע, אין לכם מושג. מספיק שהיה מגיע עוד סדרן אחד, ולא היינו יכולים להעביר את התוכנית – וכל זה בגלל הטמטום שלי! למרבה המזל המחשב עלה בדיוק דקה אחרי זה, וכולנו הצבענו בהתאם לנטיות ליבנו. החוק עבר בקריאה ראשונה ברוב של שישה מול חמישה, נרשם בפרוטוקול, ובגלל שמזכיר הכנסת כנראה החליט להמשיך את ההפסקה בשירותים או משהו, ולא חזר – הרשינו לעצמנו להמשיך לקריאה שנייה ושלישית, שגם בהן ניצחנו.

***

לפרקים 11-20 | חזרה לתוכן