אוטופיית בננות / פרקים 11-20

11.

אם אני צריך לתת ציון לתעלול הקטן שעשינו בכנסת, אני נותן לו עשר מתוך עשר. לא רק שמזכיר הכנסת לא חזר לאולם, הוא גם המשיך להיות משוכנע שבהיעדרו הצבענו על הצעת החוק המפגרת ההיא. האמת היא שפחדתי שהוא יעבור על החוקים שאושרו בהצבעות, ויראה ששינינו ברגע האחרון את הנושא, אבל גם הפחד הזה נעלם אחרי ששיחדתי את הפקידה הבכירה במשרד שלו. יש לו כמה מזכירות סתם, שעונות לטלפונים, אבל לפקידה הבכירה הוא נותן יד חופשית להשתמש בחותמת שלו כשצריך לחתום על חוקים. אז הזמנתי אותה אלי ללשכה ואמרתי לה שאם היא מסדרת לי אישור מהיר של תוצאות ההצבעה, אני מבטיח למנות אותה לשגרירה בחו"ל. היא התלהבה, הסכימה מייד, וההצבעה אושרה. כשהיא חזרה אלי לשמוע עוד על המינוי, אמרתי לה שבדיוק התפנתה משרת שגריר ישראל בפרוסיה, והיא כל-כך התלהבה שלקח לה רק יומיים לארוז, להיפרד ממזכיר הכנסת ולטוס לברלין – שם היא חשבה שתחכה רכבת מלכותית שתיקח אותה לפרוסיה. אני לא יודע כמה זמן לקח לה לגלות שאין יותר פרוסיה, וששום רכבת לא מחכה לה, אבל הייתי נותן הכל כדי לראות את הפרצוף של האנשים שהיא שאלה ברחוב: "סליחה אדוני, אתה יודע איך אני מגיעה מכאן לפרוסיה?". ואם היא נפלה על מישהו עם סבלנות, הוא בטח אמר לה: "פרוסיה? זה ממש קל. את לוקחת שמאלה במאה ה-19, ימינה ב-1871, וישר עד 1945".

למרבה הצער, זה עוד לא היה הסוף. המכשול האחרון שעמד לפני החזון שלי – כלומר המכשול האחרון בעולם הבירוקרטי, לפני שמתחילים להיערם המכשולים הפיזיים – הוא נשיא המדינה. הלוואי שזה לא היה ככה, אבל הנשיא צריך לחתום על כל חוק שאושר בכנסת. הבעיה היא שהנשיא, שאמור להיות מין בובה כזאת שמוציאים מהנפטלין כשראש הממשלה והרמטכ"ל לא מוצאים זמן להתראיין למוסף לחג, לוקח את העבודה שלו יותר מדי ברצינות. כשנכנס לתפקיד, קצת אחרי שנבחרתי, הוא אמר שאין לו שום כוונה להיות חותמת גומי לחוקים של הכנסת. הוא יקרא את החוקים שהוא אמור לאשר, ואם הם לא ימצאו חן בעיניו – ככה הוא אמר – הוא פשוט יקרע אותם לגזרים. כששמעתי את זה, פתחתי את ישיבת הממשלה השבועית בהצעה לחוקק חוק שיבטל את מוסד הנשיאות. אבל אז היועץ המשפטי לממשלה קטע את שאיפות הנקמה שלי, כשאמר שגם את החוק הזה הנשיא יצטרך לאשר, ואם הוא יקרע לגזרים את החוק שמבטל את הנשיאות – אז הוא יישאר תקוע בבית הנשיא כמה שיתחשק לו. באותו רגע הבנתי שהנשיא הזה יכול לגרום לי נזקים רציניים, אז בדרך כלל פשוט התעלמתי ממנו. הפעם, לעומת זאת, היה לי מאוד חשוב שהוא לא יעשה סצנות, ויחתום על החוק לפני שאני מעיף את התוכנית שלי לקיבינימט ויורד מהארץ לבד, רק אני, בלי השטחים ובלי טובות.

בסוף הגעתי לאיזה רעיון, שלא ידעתי אם יצליח או לא, אבל הוא היה האפשרות היחידה לגרום לנשיא לחתום על הנייר בלי שירצה לקרוא אותו. הנשיא שלנו, לפני שנבחר, היה צייר די ידוע בברנז'ה, שהתעסק בעיקר ברישומים. גם היום, למרות שאני לא סובל אותו, אני חייב להודות שהוא מצייר לא רע בכלל. אגב, בטח תרצו לדעת – למה שצייר ירצה להיות נשיא? הוא פעם סיפר למה, באיזה ראיון בטלוויזיה. הוא היה מרושש, בשפל שלא ידע כמותו מאז החל לעסוק באמנות. הוא ניסה לקבל כל מיני מלגות, ולא הצליח – לא בגלל שלא היה מוכשר, אלא בגלל שלא הסכים להתחייב לכל מיני דרישות משונות שהפטרונים הציבו כתנאי למימון, למשל לצייר רק את כלבי השנאוצר של הברונית דה-רוטשילד, או לעשות קריקטורות של חברי הנהלת בנק הפועלים בזמן ישיבות הדירקטוריון שלהם.

ואז הוא קרא בעיתון שהנשיא הקודם התפטר, ושמקבלים מועמדים חדשים עד סוף חודש מארס. באותו רגע הוא הבין (אני משתמש במילים שלו) שהנשיאות היא סוג של מלגה: שבע שנים של שקט, עם משכורת ומימון חופשי, בלי יותר מדי דרישות, ועם המון זמן לדוגמניות עירום. מהדברים האלה אפשר לחשוב שהנשיא הזה הוא איזה קוסמונאוט מרחף שלא יודע מה נעשה מסביבו, אבל לצערי הפאזה הזאת חלפה בשנייה שהוא חצה את שערי בית הנשיא: "פתאום הבנתי שאני לא פה בשביל ליצור אמנות על חשבון המדינה, אלא כדי ליצור חברה טובה יותר!", ככה הוא אמר. זאת הבעיה עם אמנים: הם בדרך כלל לא בקשר עם המציאות, אבל ברגע שהם מתחילים לחשוב שהמציאות היא עוד גוש חימר שהם יכולים ללוש ולשרוף בתנור – הם יכולים להיות קוץ לא קטן בתחת.

בכל אופן, כבר אז היה ידוע בציבור שהנשיא ממשיך לעשות רישומים מדי פעם. ועל דבר אחד הוא לא ויתר אף פעם: על החתימה שלו. לא חשוב כמה הציור היה בלתי-מחייב, סתמי או מכוער, חתימה זו חתימה, ותמיד בצד שמאל למטה. אומרים אפילו שפעם, הרבה אחרי שנבחר, הוא הגיע למסעדה יוקרתית, התיישב, שרבט עשרות ציורי עירום על המפה שכיסתה את השולחן, וכמובן חתם בצד, וככה ידעו נגד מי להגיש תלונה על השחתה. בכל אופן, החלטתי לנצל את זה לטובתי. התקשרתי אליו בעצמי, ואמרתי שאני רוצה שיכין רישום שלי בלשכה. את כל הציוד אני אכין, הוא רק צריך לבוא ולצייר. בהתחשב בזה שלא דיברנו הרבה זמן קודם לכן, הוא די שמח שאני מתעניין בו ובנטיות האמנותיות שלו. קבענו לבוקר שאחרי זה, והוא באמת בא והיה נרגש כמו מדריך בצופים, עד שהרגשתי שאני זקן ממנו בהרבה למרות שהוא מבוגר ממני בעשרים שנה. מול השולחן שלי שמתי כיסא, ועליו היה בלוק ציור בגודל איי-4. מתחת לבלוק היה קרש גדול, וגם סידרתי פרוז'קטור שהאיר את הכיסא שלי, בשביל האור וצל. ליד הבלוק היו מונחים כמה עפרונות, שהיו לא ממש מקצועיים בגלל שסחבתי אותם ממחסן הציוד המשרדי, ובשירות המדינה לא מאמינים בביטוי עצמי. אני חושב שהנשיא קצת התאכזב, גם מגודל הדף וגם מהעובדה שלא דאגתי לכן ציור. "לא נורא, אני אוהב ציורים קטנים", אמרתי בעליזות, "ונראה לי יותר מתאים שתצייר על הקרש. עם הכן הייתי מרגיש כמו איזה לואי ה-14". הוא השלים עם רוע הגזירה, והתיישבנו להתחיל במשימה. הפרוז'קטור חימם אותי וזה היה לגמרי לא נעים, הרגשתי יותר גרוע מאשר במסיבת העיתונאים ההיא כשנאלצתי להודיע על העלאת מחיר הדלק, והתאורה שעמדה קרוב מדי כמעט הפכה אותי לחומר בערה בעצמי. אבל נראה לי שמבחינת הנשיא הכל היה בסדר, כי הוא פשוט פתח את הבלוק, פרש אותו על הקרש והתחיל לעבוד.

אני באמת לא יודע כמה זמן עבר שם, כי נראה לי שחלקים ממני עברו ליקומים אחרים בהשפעת החום. אבל פתאום שמעתי אותו אומר "זהו!". התכוונתי לקום ולראות מה יצא, אבל הוא אמר, כמו שהרבה ציירים עושים, "לא. זה מכוער. אני לא רוצה שתראה את זה. בוא נעשה עוד אחד". אמרתי לו: "עוד אחד? עזוב, בוא פשוט נרד למרתף ונזרוק אותי להסקה המרכזית! אתה יודע איך התבשלתי פה? אל תדבר שטויות. אני בטוח שזה יפה". הלכתי מהר ונעמדתי קרוב לכיסא שלו. תאמינו לי, זה היה הציור הכי יפה שראיתי בחיים. בדרך כלל אני שונא להודות בדברים כאלה, אבל זה דמה לי. זה נראה כל-כך כמוני, שלרגע חשבתי שאני הציור ואני מסתכל על ראש הממשלה האמיתי שעומד בצד השני. רק שההוא היה בשחור-לבן ואני הייתי בצבע – וזה די פספוס, בגלל שאם נגיד היינו בשנות ה-40' אז המציאות הייתה גם היא בשחור-לבן. חטפתי לנשיא את הבלוק מהיד והתחלתי להפליג בשבחי כשרונותיו האדירים. הוא כמעט נמס שם מרוב שמחה, או שגם לו התחיל להיות חם, אני לא יודע, אבל אחרי כמה דקות של מחמאות הדדיות אמרתי לו שיש לי סדר יום נורא עמוס ואני חייב לעבוד. הוא קם, לחץ לי את היד, אמר כמה מילים חמות (בעוד שמילים קרות היו משרתות אותי טוב יותר באותם רגעים), והלך.

עשיתי הגרלה בכפתורים של הטלפון, ושוב שיחק לי המזל והגעתי למזכירה. שאלתי אם הנשיא הלך והיא אמרה שכן, הרגע הוא ירד במעלית. מיד כששמעתי שהשטח נקי, פרשתי את הבלוק על השולחן שלי, פתחתי אותו, ובדקתי בבהלה קלה אם הנשיא לא שכח במקרה לחתום על הציור. כמובן שהוא לא שכח, ובדיוק במקום הנכון. הפכתי את הדף שעליו היה מצויר הדיוקן שלי בעפרונות משרדיים, והוצאתי מתחתיו את נייר הקופי ואת הנייר הרשמי של הכנסת, זה עם החוק שהנשיא היה צריך לחתום עליו. כמו שחשבתי שיקרה, נייר הקופי הכחול העביר את החתימה באופן מושלם אל המקום הריק שנשמר מתחת לנוסח החוק עבור אישור הנשיא. רק מי שרוצה לבדוק מאוד, מאוד, מאוד מקרוב את הדף יכול לראות שהחתימה קצת מוזרה. לא בצורה שלה, כי זו חתימה מקורית (חס וחלילה, שאני אזייף את החתימה של הנשיא, לאן אתם חושבים שהידרדרתי?), אלא בצבע: למי שלא יודע מה היה, במבט מקרוב זה נראה קצת כאילו העט ששימש לביצוע החתימה הגיע לרגעי הדיו האחרונים שלו. וזה בדיוק התירוץ שהשתמשתי בו כשמסרתי את החוק החתום כדי שיפרסמו אותו בספר החוקים של מדינת ישראל.

12.

כמו שאמרתי, המפגש שלי עם הנשיא שם קץ לכל התלאות שהתוכנית שלי נאלצה לעבור במישור המשרדי. המחיר היחיד ששילמתי על התרגיל שעשיתי לנשיא הסתכם בכך שנאלצתי לתלות במשרד את הציור שהוא עשה. אני עדיין חושב שזה ציור יפה, אבל שמתי לב שאנשים שיושבים מולי מסתכלים לפעמים יותר מדי על הציור ופחות מדי עלי, למרות ששנינו אותו בן-אדם. ואני, אני אוהב שמסתכלים עלי כשאני מדבר.

מיד אחרי האישור הסופי של היוזמה שלי, התחלנו בתהליך הוצאת המכרזים לעבודות. מכרז אחד היה לרכישת הציוד ההידראולי שיאפשר את ההיפרדות של שתי גדות הירדן. מכרז שני היה לחפירת התעלות בצפון ובדרום, מכרז שלישי לביצוע הטרנספר של הפלסטינים, ועוד מכרזון קטן לכל מיני פינות שצריך לעגל – גשרים זמניים מעל התעלות, כדי לאפשר את נדידות העמים שתכננתי, פינוי תשתיות ובניית תחליפים הולמים, והקמת בסיסי צבא חדשים. המכרזים היו תפורים כמובן, בעיקר לחברות שתרמו כסף לפוליטיקאים. רק הציוד ההידראולי נרכש מחברה שוודית, כי כאן כבר מדובר על עניין רציני. לי תמיד יש עקרון – אל תיתן לישראלים חפיפניקים לגעת במשהו שיכול להוציא לך עין.

החלקים הצבאיים של התוכנית היו באחריות שר הביטחון לשעבר ושר הביטחון הנוכחי, שעבדו כמו תאומים סיאמיים. הם לא נפרדו לרגע – מאחר שהשר לשעבר הבין הרבה בהעלמות כספים אבל כמעט כלום בביטחון, והנוכחי בדיוק להפך, הם היו צוות לעניין. רק בעיה אחת נשארה לי, וזה לשכנע את צמרת הצבא שכל הסיפור הזה טוב לביטחון ישראל. כאילו שלא מספיק קשה לעשות את זה, גם היה צריך להפוך את כל הצבא על הראש, כי המבנה של המדינה עמד להשתנות דרסטית, ואתו גם מפת האיומים על שלומנו. חיל הים המקופח, למשל, שעד אז המטרה העיקרית שלו הייתה לשחרר את האגרסיות של גנרלים שאוהבים לשחק ברב-חובל, ישנה לגמרי את פניו בתקופה הזמנית שבה המדינה תהפוך לאי בודד. גם שאר הצבא, שמשום מה שם את כל הביצים בסל הלא נכון והחזיק כמעט את כל שטחי האש והבסיסים הגדולים שלו בנגב ובגולן, ייאלץ לחשוב על כמה דברים מחדש כשהמקומות האלה לא יהיו עוד עמנו.

השאלה הייתה רק איך לבשר להם את זה, מעבר להודעה שהם קיבלו הביתה כמו כולם. מצד אחד אני לא נוהג להשפיל את עצמי ולבוא בדחילו ורחימו לפגישות עם אנשים בלשכה שלהם, כי נראה לי שכשראש הממשלה רוצה להיפגש אתך, אתה יכול לעשות מאמץ קטן ולבוא לירושלים. והתירוץ של סיבוב מוצא לא מקובל עלי – כי לרוב האנשים שאני נפגש אתם יש מסוקים. מצד שני, חשבתי שזה חשוב להיפגש עם כל צמרת הצבא ביחד, ואם הייתי אומר לרמטכ"ל להביא את שאר הגנרלים אתו הוא היה בוחר לזכור רק את החלק שבו הזמנתי אותו-עצמו. אז סידרתי לעצמי הזמנה לקריה, לישיבת המטכ"ל, וחשבתי שבכלל זה טוב, כי מזמן לא ביקרתי בתל אביב והתחלתי קצת להתגעגע.

אני יודע שאמרתי שאני מעדיף שייפגשו איתי בלשכה בירושלים, אבל אני מרגיש ככה רק מהבחינה הממלכתית של העניין. בעצם אני אוהב הרבה יותר לנסוע מחוץ לעיר, כי הקרקס שהשב"כ עושה מכל נסיעה הוא בידור שכל אחד חייב לעצמו לפחות פעם בחיים. במקום לקחת את הקדילאק ולגמור עניין, הם מסדרים לי שיירה כמו של מנהיג מורדים מדרום אמריקה: בראש נוסעת מכונית משטרה שצועקת על הנהגים לעוף לשוליים, ועושה את זה בטון כזה דרמטי שכולם בכביש חושבים שהייתה הפיכה צבאית; אחר-כך נוסע ג'יפ עם כמה מאבטחים שנראים קשוחים, אבל אני תמיד בטוח שאלה דוגמנים שמורטים שיער מהחזה, ואם יבוא להם ערבי עם אקדח, או אפילו סכין, הם ישתינו במכנסיים וירטיבו את הריפוד; אחרי הג'יפ יש כמה מכוניות שנראות זהות לגמרי, שבאחת מהן אני יושב. להטעיה. פעם שאלתי את ראש אגף האבטחה – נגיד ששמים מטען לפוצץ לי את האוטו, ובמקרה מפוצצים את האוטו שבאמת ישבתי בו ולא את זה של ההטעיה. מה קורה אז? הוא אמר לי שהשיירה ממשיכה לנסוע, כדי לא לתת למחבלים את הסיפוק לדעת שהרגו אותי. האוטו המפוחם נשאר מאחורה ושאר הרכבים דוהרים קדימה, כאילו לא קרה כלום. את הדמעות כולם צריכים בפקודה להחזיק חזק עד שנמצאים במקום סגור, ואז מותר לבכות כי בכל מקרה המחבלים לא רואים. ובסוף השיירה יש עוד ג'יפ, שגם בו יושבים כמה דוגמנים. אני תמיד במצב הזה חושב על קדאפי מלוב, שלו לפחות היה שכל להגיד שאם ממילא כולם דוגמנים, אז הוא רוצה דוגמניות. לא פראייר הקדאפי הזה.

אז השיירה התארגנה במגרש החנייה של משרד ראש הממשלה, וכולם התרוצצו שם כמו לפני הטיולים שעושים לילדים בגן, כשהגננת בודקת עשר פעמים אם הארגז של השוקו לא נשאר במקרה ליד הנדנדה. רק שהפעם לא היו להם עשרים ילדים להשגיח עליהם, אלא ראש ממשלה אחד. ממשרד ראש הממשלה נסענו בכבישים של מערב ירושלים, שבסוף מתחברים לכביש שיורד לתל אביב. השעה הייתה בסך הכל שבע בבוקר, אבל השוטרים מקדימה לא ויתרו על מנת הצעקות היומית שלהם. אני די בטוח שהערנו כמה וכמה ירושלמים חפים מפשע – כולל כמה שנרדמו על ההגה ועזרנו להם להתחיל את היום. קצת אחרי שהתחלנו את הירידה לתל אביב, ראיתי מצד שמאל את בית הקברות של הר המנוחות, ורשמתי לי בפנקס שצריך לעשות משהו עם המראה הלא-סימפטי הזה. יש מספיק תאונות בארץ גם בלי שיראו לנהגים לאן הם יגיעו אם לא יתנהגו יפה, וחוץ מזה קרה כבר כמה וכמה פעמים שאורחים חשובים מחו"ל העירו לי על קבלת הפנים המדכאת שמחכה למי שעולה לירושלים. אחד, נדמה לי שזה היה שר החוץ של דנמרק, אפילו אמר לי בגילוי לב שהוא חשב בהתחלה שהר המנוחות הוא ירושלים ושהקברים הם הבתים של האנשים, ורק כשעבר את הסיבוב התברר לו שאחרי בית הקברות יש גם עיר של אנשים חיים. הוא היה נחמד, אז לא רציתי לומר לו מה דעתי על סוג החיים שיש למי שגר בירושלים.

נרדמתי קצת והראש נפל לי, ואז התעוררתי וראיתי שכבר היינו ליד שדה התעופה בן-גוריון. תמיד חשבתי שזה קצת מצחיק, שנתנו את השם של מי שהתחיל את כל הבלגן הזה שנקרא ישראל דווקא למקום היחיד שדרכו אפשר לברוח מכאן. מאז שהייתי ילד, כל פעם שנסעתי ליד שדה התעופה עבר בי מין גל של געגועים לכל מיני מקומות שבחיים לא הייתי בהם, ושהמקום הזה סימל בשבילי. אז נכון שאני כבר הרבה זמן לא ילד, אבל גם הפעם, כשעברנו ליד המסלולים עם המטוסים – הדבקתי את האף לחלון, והתגעגעתי לחו"ל. התעודדתי רק כשנזכרתי שעוד מעט אנחנו בעצמנו נהיה חו"ל.

13.

השיירה שלי נכנסה לתל אביב דרך מחלף השלום, ליד קניון עזריאלי, והשוטרים בניידת מקדימה התחילו לצרוח על כל דבר שזז: "המיציבושי האפורה, תעצור בצד", "גיברת, תשכבי על הרצפה עם ידיים על הראש", "חיילים, תפרקו את הנשק ותזרקו אותו על הרצפה, ותעשו את זה מהר או שאתם מקבלים פגוש במצח", "התינוק שם בעגלה הכחולה, תזרוק את המוצץ!", "הלו, תכבה את סיגריית-הנפץ, יא שמן" – לא היה שום דבר שחמק מעיניהם. כולם, ואני מתכוון כולם, נשתלו במקום והסתכלו עלינו עוברים. היו שם מאות אנשים שהלכו לתומם ברחוב, וכולם חדלו ממעשיהם ונתנו בנו את עיניהם. תגידו – טוב, ברור, צורחים עליהם ומקללים אותם, אז הם לפחות רוצים לדעת עם מי יש להם הכבוד. אבל זה לא זה. זה סינדרום כזה שאין ישראלי שלא מכיר אותו: "הסגידה לסירנות". ליוונים העתיקים היו עניינים משלהם עם הסירנות, לא לזה אני מתכוון. אני מתכוון שכל פעם שעובר אמבולנס ברחוב, או משטרה או מכבי-אש, אבל בעיקר אמבולנס – כולם עומדים ומסתכלים עליו. זה התחיל בתור תחביב של זקנות פולניות שנהנות לראות שגם אנשים אחרים סובלים, והתפשט עד שהפך למכת-מדינה. וגם הפעם – כולם פשוט היו מהופנטים מ"העיניים הכחולות" שעל המכוניות בשיירה. אולי לזה התכוון סגן שר הבריאות, כשאמר לי פעם "הם לא אוהבים אותך רק בגלל העיניים היפות שלך".

השיירה השתרכה ברחוב קפלן, והגענו לשער של הבסיס. אני תמיד נהנה מהחלק הזה, כי בש"ג עומדים כל מיני ג'ובניקים שבטוחים שהם מינימום רמבו 4 או טרמינייטור 3, ומצד שני המאבטחים שלי לא שמים עליהם, למרות שכמו שאמרתי גם אני לא מחזיק מהם מי יודע מה. אז כמו תמיד התפתח בשער ויכוח מייגע על חלוקת העוגה המצ'ואיסטית, כשהשוטרים הצבאיים אמרו שאי-אפשר והמאבטחים אמרו שכן אפשר, והגיע איזה רב-סרן שצעק על המאבטחים והם הזעיקו בתגובה כמה מהחברים שלהם ממשרד הביטחון שרצו לכיוון שלנו וצרחו יותר חזק מכולם ביחד. בסוף החיילים הסכימו להבין שבקדילאק לא יושב אל קפונה שרוצה להציע לאלוף הפיקוד הצעה שאי אפשר לסרב לה, אלא בסך הכל ראש הממשלה העייף של מדינת ישראל. נסענו עד בניין המטכ"ל, ונכנסתי פנימה עם המאבטחים, וכל החיילים שם הסתכלו עלינו בכזה מבט, שהבנתי מייד שבכל הקשור ללוק – אני והשב"כ עושים עבודה טובה.

נכנסתי מתנשף לחדר הישיבות של המטכ"ל, ולא היו שם יותר מדי גינונים – האלופים הרי בטוחים שיום אחד הם יתיישבו בכיסא שלי, אז לא נאה להם ללקק למישהו שהם בטוחים, כלומר יודעים בוודאות, שהם יעשו את העבודה שלו יותר טוב ממנו. ישבתי בקצה השולחן ליד הרמטכ"ל וסגנו, והסתכלתי מסביב לשולחן, לראות מי יושב שם. כל אלופי צה"ל ישבו שם בהרכב מלא, ואני נורא שמחתי שניתנה לי ההזדמנות להגיד להם כמה דברים מזעזעים, ולראות את התגובה. "חברי המטכ"ל היקרים", התחלתי לנאום להם, "כמו כל יהודי במדינה קיבלתם הביתה מכתב מהממשלה, שחושף בפניכם תוכנית מרחיקת-לכת בקשר לעתידה של מדינת ישראל. כמה כאן קראו את המכתב?". כל הידיים הורמו. "וכמה הפכו את הדף וקראו את האזהרה?". כל הידיים הורמו שוב, מלבד זאת של ראש אגף המבצעים. הנה לכם דוגמה חיה לאמינותם של סקרים. לחשתי על אוזנו של הרמטכ"ל: "אותו אתה לא מקדם, ברור?". הוא הסתכל עלי, ולחש לי בחזרה: "הוא כבר עשה ארבעה תפקידים במטכ"ל, והוא גם ככה משתחרר בחודש הבא". התרגזתי, אבל אז הבריק בי רעיון חדש, ולחשתי שוב באוזנו של הרמטכ"ל: "טוב, אז אתה לא משחרר אותו. תן לו לנקות את השירותים כמה חודשים, שילמד להקשיב לדרג האזרחי". ואז פניתי שוב לפורום. "מישהו כאן העלה על דעתו שיצטרכו להתבצע כמה שינויים מרחיקי-לכת במבנה של צה"ל לקראת יישום התוכנית?". אף אחד לא אמר מילה. ואז אחד פתח את הפה, נראה לי שזה היה אלוף פיקוד הדרום, ואמר – "אתה הולך לקחת ממני את כל הפיקוד!". אותו דבר בערך אמר אלוף פיקוד הצפון. "כן, אתה צודק. ומה זה אומר לכם?", שאלתי. שוב אף אחד לא דיבר, ואז מפקד זרוע היבשה אמר שהוא מניח שכל הבסיסים הגדולים בנגב יצטרכו להיסגר. "בינגו!", אמרתי, "אתם תצטרכו לפרק חצי צבא ולהעביר את מה שאפשר לאן שאפשר. אני יודע שזה מדכא, אבל מחר שר הביטחון יבוא וידון איתכם ביתר פירוט על התוכניות. עוד דבר חשוב שצריך להגיד הוא שחיל הים הולך להפוך לחלק הכי חשוב של הצבא, אז תתכוננו. הוריתי לשר הביטחון להתחיל לבנות בסיסים לחיל-הים בים המלח, ביריחו, בטבריה, במעלות-תרשיחא, ובנגב הצפוני. כל המקומות האלה הולכים להפוך לחופים, ומישהו יצטרך להגן עליהם!". בזמן שדיברתי, ראיתי שפניהם של האלופים מתקדרים והולכים, ובמקביל פניו של מפקד חיל הים מוסיפים לעצמם כל מיני קמטי שמחה ואושר. מפקד חיל הים ישב יחסית קרוב אלי, ובזמן שמניתי את הבסיסים החדשים שנבנה בשבילו – טוב, אני לא יודע איך לומר את זה, אז אני פשוט אגיד – הוא חיכך את הרגל שלו ברגל שלי. נכון ששמעתי כל מיני דברים על אלה שמשרתים בספינות, אבל לא חשבתי שנותנים לבעלי נטיות שכאלה להגיע עד הטופ שבטופ. מצד שני, יכול להיות שהוא פשוט התרגש, זה הכל.

נפרדתי לשלום מהמטכ"ל, סגרתי אחרי את הדלת, והלכתי כמה מטרים עם המאבטחים עד שנזכרתי פתאום, ששכחתי להגיד כמה התוכנית תעזור לביטחון ישראל. אז חזרתי אחורה, ובדיוק לפני שסובבתי את הידית שמעתי מישהו צועק שם "הוא פשוט השתגע! אנחנו חייבים לקחת את השלטון ולהציל את המדינה!". זה מאוד הרגיז אותי, וכשאני מעוצבן, אז לכמה דקות אני כבר לא ראש ממשלה, אלא מישהו מאוד לא נחמד שעובד בגביית חובות. נכנסתי לחדר וכולם נבהלו עד עמקי נשמתם לראות אותי. כולם גם ישבו בכיסאות שלהם, לא תפסתי אף אחד באיזו תנוחה הרואית, אז פשוט לא ידעתי מי מהם אמר את דברי הבלע ההם. התפרצתי עליהם בלי חשבון: "רק רציתי להגיד לכם שהתוכנית הזאת חיונית לעתיד ישראל ולביטחונה, אבל לא יכולתי שלא לשמוע את מה שנאמר כאן. אני לא צריך להגיד לכם שמי שאמר את זה ישלם, ובגדול, אבל הנה אמרתי. אז אם יש כאן גברים בחדר, אני מצפה שהגבר שאמר את מה שנאמר כאן יקום ויודה". אף אחד לא הוציא מילה מהפה. "נו, אתם יודעים שאין בארץ עונש מוות. מקסימום תשבו עשרים שנה על המרדה בזמן מלחמה. אז קדימה, להודות". שוב, אף אחד מהאנשים האלה, שכמה מהם עברו דברים קשים יותר בחיים, לא קם לקחת אחריות על המעשה שלו.

הם פשוט לא השאירו לי ברירה, אז השתמשתי עליהם בטריק שראיתי בכמה סדרות משטרה, בקטע שעושים מסדר זיהוי: עברתי ביניהם, והכרחתי אותם לומר כל אחד את המשפט "הוא פשוט השתגע, אנחנו חייבים לקחת את השלטון ולהציל את המדינה". גם לרמטכ"ל לא ויתרתי על ההשפלה, כי בכנות, אם מישהו יכול לרצות לעשות דבר כזה, הוא האיש. אבל הקול שלו לא התאים. נראה לי גם שכמה מהם רצו להרוג אותי באותו הרגע, אבל המאבטחים שלי, שעד לפני כמה שנים היו תחת פיקודם של האלופים, כנראה הפחידו אותם יותר מדי. אז עשרים ומשהו גנרלים אמרו את המשפט הזה לפי התור, שחלק מהם בטח הסכימו אתו בכל ליבם ואולי גם קצת נהנו להגיד אותו בפרצוף של ראש הממשלה ועוד לבקשתו המפורשת. ורק קול אחד התאים: זה של ראש אגף המבצעים. נו, ברור שהיה לי שם עסק עם עושה-צרות מקצועי. קודם לא קורא את האזהרה שאני ושר הביטחון חיברנו, ואחר כך מפריח תוכניות-שווא על הפיכות צבאיות נגד הממשלה הנבחרת.

אז אמרתי לו, שכבר סיכמתי עם הרמטכ"ל שהוא לא הולך להשתחרר בכמה חודשים הקרובים, ונראה לי שבמחשבה שנייה נהפוך את זה לכמה שנים. הייתם צריכים לראות איך אזל לו הצבע מהפנים כשהוזכרה האפשרות המוחשית שהוא לא יראה לעולם את הבקו"ם. הוא אפילו אמר שלא אכפת לו לעמוד מול כיתת יורים, ובלבד שישתחרר כבר מהצבא אחרי שלושים שנות שירות. אבל לצערו נגמרו לי הרחמים: עוד באותו יום סידרתי שהתיק האישי שלו ייגרס, ונפתח לו תיק חדש שבו נכתב שמאז 1975 הוא עריק שמשתמט מגיוס. כבר למחרת בבוקר הוא נשפט, ולמרות שהשופטים הצבאיים הכירו אותו וידעו שההאשמות הן מופרכות מיסודן, הם לא נתנו לידע המוקדם שלהם להטעות אותם. הם העדיפו להיצמד לחומר הראיות, וגזרו על ראש אגף המבצעים את העונש הנורא מכל: לעבור שוב טירונות תותחנים, ואחריה שלוש שנות שירות מלאות עם אופציה לקבע שתיבחן לאור התנהגותו בטירונות. את גזר הדין הוציאו מיד לפועל, כדי שהוא יספיק לעבור לפחות את הטירונות באחד הבסיסים המאובקים בנגב, לפני שמפנים את כל האזור. כל שאר האלופים הפנימו היטב את מה שקרה, ואיש מהם לא חזר יותר על התרגיל, לפחות לא בנוכחותי. לא מיהרתי לנטוש את תל אביב, כי רציתי לשבת באולם ולצפות במשפט. רק אחרי שהקריאו את גזר הדין המוצדק שקיבל הגנרל המורד, חזרתי לירושלים בשיירה המייללת שלי, שמח וטוב לב.

14.

בלילה, אחרי שחזרתי מתל אביב, חלמתי עוד חלום. כלומר, חלמתי הרבה חלומות אחרים בין החלום הראשון שסיפרתי עליו לבין החלום הזה, אבל הם לא היו מעניינים במיוחד. זה שוב קרה כשהלכתי לישון מוקדם, אחרי שניתקתי את הטלפונים – גם את האדום – וחשבתי לעצמי שמצדי יתקיפו אותנו בלילה בנשק אטומי, אני לא רוצה לדעת מזה. וכבר אמרתי לכם שבלאו הכי לא היה לי עם מה להחזיר להם.

בחלום הלכתי ברחוב, נדמה לי שזה היה בפתח תקווה או בעיר שנראית ממש כמוה, וכולם לבשו מדים. זאת אומרת, לא רק החיילים שתמיד לובשים אותם, אלא כל מי שהלך ברחוב. היה שם מנקה רחובות אחד בדרגת סא"ל, שצרח על כמה עטיפות של במבה להסתדר בשלשות, ואחריו ראיתי כמה ילדים רב"טים מרביצים לילד טוראי. בחלום זה לא נראה מוזר כמו שזה נראה עכשיו. הלכתי משם ונכנסתי לסופרמרקט, ובשער היה שלט "כניסה לקצינים בלבד". זה היה אחד מאותם חלומות שבהם אין לך גוף, אז לא ידעתי אם אני נחשב קצין או אזרח עובד צה"ל. בכל זאת נכנסתי, ובגלל שאף אחד מהקונים ומהעובדים, שכולם היו במדים, לא הסתכל עלי – ניחשתי שאין להם בעיה עם זה שאסתובב שם. לקחתי כמה חומרי ניקוי ושוקולדים, שבכלל לא נראו כמו שוקולדים אבל איכשהו היה לי ברור שהם כן, והלכתי לשלם בקופה. ישבה שם רס"רית שתפקדה על תקן קופאית. נתתי לה את המצרכים, היא העבירה אותם בלייזר, ובסוף אמרה לי את המחיר ושאלה איך אני רוצה לשלם – מזומן או אשראי. אמרתי אשראי. "אשראי מה?", היא נהמה עלי. "אשראי כרטיס?", ניסיתי, והיא שאגה, "אשראי כרטיס מה?!", ואז הבנתי מה היא רוצה ואמרתי כמו ילד טוב: "אשראי כרטיס הקופאית!". באותו רגע התעוררתי עם זיעה קרה על המצח, וכמעט נחבטתי שוב במנורה אבל נמנעתי מזה בשנייה האחרונה.

כל התכנים הצבאיים האלה שזרמו לי לראש באותם יומיים, התחילו להשפיע עלי לא טוב. ואז הבנתי פתאום למה הפקתי כזה תענוג מהמחשבה שצריך לפנות את כל הבסיסים מהנגב. הכל התחיל לפני עשרים וחמש שנה, כשגייסו אותי לצבא. כמו כל אזרח ממושמע הגעתי לתל-השומר עם המשפחה, וחיכיתי בלשכת הגיוס עם עוד מאות נערים כמוני לרגע שבו ישלחו אותנו משם. נאספנו במין רחבה כזו שהייתה צפופה מאוד, כי אמנם תכננו אותה להכיל מאות אנשים, אבל לא לקחו בחשבון שכל אחד מהם יביא אתו מהבית תיק שגדול יותר ממנו. ואז התחילו להקריא שמות ברמקול, ואחד מהשמות היה שלי – למרות שבאותו רגע קיוויתי נורא שכמו במלודרמות מקסיקאיות, אימא שלי תנצל את הרגע החגיגי כדי לבשר לי שבכלל לא קוראים לי ככה, שאני מאומץ ממשפחה קתולית, ושבתור נוצרי הצבא בכלל לא יכול לקחת אותי. אבל אימא שלי שתקה. לעומת זאת, הדודה שלי הוציאה מהתיק בובה ורודה של קיפי מרחוב סומסום, ונתנה לי אותה כדי שתעודד אותי בטירונות. מרוב הלם לקחתי את קיפי, והתחלתי ללכת לאוטובוס.

היה שם חייל אחד, שבאותו רגע חשבתי שביד שלו יש שוט, אבל אחר-כך גיליתי שזה מין שרוך דקורטיבי שהמפקדים בטירונות סוגדים לו בלילות. דחסו אותי יחד עם עוד חמישים אנשים לתוך אוטובוס של אגד שעמד שם, וכבר שמעתי שהנסיעה הייתה עתידה להסתיים אחרי משהו כמו דקה. פשוט רצו לקרוע אותנו מהמשפחות כמה שיותר מהר, ואין כמו אוטובוס דוהר כדי לפרק משפחה. כולם נפנפו לנו מבחוץ כאילו ששוחררנו הרגע ממחנה שבויים, למרות שהאמת הייתה שתהליך השבי שלנו רק התחיל. האוטובוס התחיל לנסוע, ואז שמתי לב שכמו תמיד באוטובוסים ששוכרים מאגד למטרות מיוחדות – הכפתור של הפעמון לא פעל. איך אני יודע? כי היה כתוב עליו "עצור", ולחצתי עליו בתקווה שהרפלקס המותנה של הנהג יגרום לו להפסיק לנסוע ולפתוח את הדלת האחורית. אבל נראה לי שגם אם הכפתור היה עובד, הנהג לא היה נותן לי את הסיכוי הזה לברוח. בכל אופן, אחרי חמש מאות מטר האוטובוס עבר איזה שער, ונעצר לפני סככה. צעקו על כולנו לרדת, ואני עשיתי את עצמי ישן, לא שומע כלום. פתחתי את העפעף הימני משהו כמו חצי מילימטר, כדי לשמור על החזות הרדומה שלי, וראיתי את הצלליות של כל הנוסעים כשהם מתאספים מתחת לסככה בחוץ. ואז פתאום מישהו טלטל אותי, פתחתי את העיניים וראיתי שזה החייל עם השרוך. "למה אתה לא יורד, יא צעיר?", הוא צעק לי באוזן, ולרגע היה בזה משום חידוש מרענן, בגלל שמחוץ לצבא להיות צעיר זה דווקא ערך עליון. הסתכלתי עליו כאילו אני לא יודע מה הוא רוצה ממני, ואמרתי: "אה, תודה, אבל זו לא התחנה שלי, אני יורד רק עוד שתי תחנות". הפרצוף שלו האדים, אבל באותו רגע לא חשבתי שניסיון ההתחמקות שלי היה חסר סיכוי. קיוויתי שהוא יאמין שאני איזה נוסע שנרדם באוטובוס לפני שהנהג סטה מהמסלול הקבוע ומכר את נשמתו לצבא, ושבכלל התכוונתי להגיע לתחנה המרכזית של ראשון לציון. אבל הוא ממש לא קנה את זה, וכמה עיתונאים שנודע להם על כל הסיטואציה הזאת בזמן הבחירות כתבו עלי בטורים שלהם: "האם הייתם קונים מהאיש הזה סיפור משומש?". בקיצור, המפקד הכריח אותי לרדת מהאוטובוס, ולקחתי איתי רק את התיק הכבד שלי. את הבובה של קיפי השארתי מתחת למושב, כי לא היה מקום בתיק להסתיר אותה, וממש לא רציתי שבטירונות יקראו לי "השרמוטה של קיפי" או משהו כזה. אז הלכתי ונעמדתי יחד עם כולם מתחת לסככה, ופתאום אני רואה את המפקד יורד מהאוטובוס כשהוא מניף את הבובה של קיפי גבוה באוויר, וצורח "של מי זה?!". מהר לקחתי לו את הבובה, כדי למזער את הנזק, ובאמת באוהל בבסיס כולם תמיד צחקו עלי שהם מתגעגעים נורא לחברות שלהם, אבל לי יש מזל כי יש לי את קיפי שייכנס איתי למיטה.

אחרי שעברנו בבקו"ם כל מיני תהליכים שהבהירו לנו שאנחנו כבר לא ילדים, כבר לא נערים ובעצם כבר לא בני אדם בכלל, לקחו אותנו בעוד אוטובוס של אגד, שגם בו שום כפתור "עצור" לא פעל, דרומה אל הנגב. זו הייתה נסיעה ארוכה מאוד, ושלושת החיילים ששמרו עלינו נרדמו בכיסאות שלהם מקדימה. ואני כל הזמן חשבתי – איך לעזאזל אני יוצא מהאוטובוס הזה. חשבתי למשוך את מעצור החירום, אבל נזכרתי שהוא קיים רק ברכבות. התוכנית השנייה שלי הייתה להשתמש בפטיש הקטן לשעת חירום כדי לשבור את החלון, ולקפוץ החוצה. אבל פחדתי להעיר את השומרים עם הדפיקות שלי, מה גם שחלק מהטירונים באוטובוס לקו בתסמונת סטוקהולם והתחילו לדבר בהערצה על המפקדים ועל הצבא, ופחדתי שהם יסגירו אותי. אז מה כבר נשאר לי לעשות? הלכתי לנהג ושאלתי אותו איפה אני יורד כדי להגיע לבאר שבע. הוא כמעט ענה לי, אבל אז נזכר שהוא לא בנסיעה רגילה אל בירת הנגב, אלא במשימה בשירות צבא ההגנה לישראל. הוא רק סינן לעברי, שאתיישב חזרה במקום, אבל אני החלטתי לשחק את המשחק עד הסוף. אמרתי שאני בסך הכל חייל שרוצה להגיע הביתה, ועליתי על האוטובוס הזה כי היה נדמה לי שזה קו 380. הוא שוב לא האמין לי, וידעתי שאם גם האזרח היחיד באוטובוס לא רוצה לעזור לי, סימן שגורלי נחרץ.

בסוף הגענו לאיזה בסיס, שהיה ממוקם הרבה מדרום לבאר-שבע. בשבילי, ואני חושב שבשביל הרבה ישראלים בתקופה שלפני שברחנו עם המדינה, באר-שבע הייתה הנקודה הדרומית ביותר שהטעם הטוב עוד יכול היה לסבול. אחרי זה מדובר כבר על מדבר אמיתי, וזאת הסיבה שתקעו שם כל-כך הרבה בסיסי צבא – כי מי שיברח מהבסיס לא יגיע רחוק בתנאים כאלה. אני, בניגוד לרבים משותפי לחוויה הצבאית, לא ידעתי כלום על צה"ל לפני הגיוס, אז רק בבסיס הנידח ההוא, כשהמפקד אמר "ברוכים הבאים לטירונות חיל השריון", הבנתי לאן שלחו אותי. הטירונות הייתה איומה, ואותי טרטרו במיוחד בגלל בובת הקיפי שדודה שלי נתנה לי. פעם אפילו אילצו את כל המחלקה שלי לעשות מסע אלונקות של עשרה קילומטר, כשעל האלונקה שוכב קיפי, כעונש על זה שמצאו אותי ישן אתו במיטה באוהל. אבל למרות שסבלתי הרבה בגלל קיפי, לא נפטרתי ממנו באיזה פח אשפה מטונף. המשכתי להחזיק אותו איתי כל הטירונות, ובכך הגשמתי את אחד מערכי צה"ל – "הרעות".

אבל לא הייתי מספר את כל הסיפור הזה, אלמלא היה לו קשר כלשהו לסיבה שלשמה התכנסנו. בסוף הטירונות, עשו לנו מסדר עם הרב-סמל-המתקדם ששלט בבסיס ביד רמה. האיש הזה עשה לי, אישית, את המוות. התפקיד הרשמי שלו היה ראש ענף של משהו, ותחתיו היו שבעה מדורים. בגלל זה רשמתי בשירותים את הכתובת "השטן הוא רע"ן, ויש לו שבעת מדורי גיהינום". אבל כשהוא ראה אותי, הוא כרת את הענף שעליו הוא ישב, נפל לאדמה והפך לחיית טרף. הוא היה הולך אחרי לכל מקום, מוציא אותי מהפעילויות של המחלקה והפלוגה ועושה לי סדרות חינוך פרטיות, כנראה בגלל שסיפרו לו דברים עלי ועל קיפי. אז במסדר הסיום, הוא נעמד מול כולנו לפני שלקחו אותנו מהבסיס, והרצה לנו כל מיני דברים על טרומפלדור. בסוף הוא שאל אם למישהו יש משהו לומר, ואני – בלי לחכות לאישור – פשוט צרחתי לו בפרצוף, "יום יבוא, ואני אפרק לך את הבסיס!". הוא התחיל לרעוד מרוב כעס, ואת העונש קיבלתי כבר באותו רגע: טירונות חוזרת, והפעם בהשגחה עוד יותר אישית של הרב-סמל-המתקדם. אבל צוחק מי שצוחק אחרון, בגלל שעכשיו הייתי ראש הממשלה, והוריתי על פינוי כל הנגב מבסיסיו – ובהם הבסיס שבו עשיתי את הטירונות שלי. כמה שבועות אחר-כך, שמעתי שהרב-סמל-המתקדם, שכבר הגיע לדרגת רב-נגד, פשוט נפל ומת מהתקף לב ברגע שהגיעו אליו בדואר הצבאי הפקודות שדורשות לפנות את הבסיס מיושביו. לא אגיד ששמחתי, אבל לכל מי שמשמיץ ואומר שפוליטיקאים לא מקיימים הבטחות, כדאי לזכור שמילה שלי זאת מילה.

15.

בערך שבוע אחרי שהצבא קיבל ממני על הראש, התחילו השלבים המעשיים של "תיבת נוח, הדור הבא". או לפחות היו אמורים להתחיל, בגלל שחל שיבוש קל בלוחות הזמנים. מול חופי המדינה עמדו, אני לא מגזים, עשרות ספינות ובהן כל מה שהיה צריך כדי להתחיל בעבודות: כמה אלפי פועלים סינים, שהובאו בשני ציים נפרדים – אחד לתעלה הצפונית, שהיה אמור לפרוק את תכולתו בנמל חיפה, והשני לתעלה הדרומית, שהיה אמור לעגון בנמל אשדוד. עוד כמה ספינות הביאו ציוד בנייה כבד: דחפורים, מנופים, משאיות עפר, מקדחים וכל מיני צעצועים אחרים. אבל עיקר העיקרים היו הספינות השוודיות, שהביאו את הציוד ההידראולי המשוכלל שהיה אמור להשתכשך בירדן. כולם יודעים שהסקנדינביות הן יפות בהרבה מכל שאר הנשים – ואל תגידו לי לא, בגלל שבארץ אפילו המרוקאיות צובעות לבלונד כאילו שההורים שלהן באו מאוסלו – אבל מה שלא ידעתי הוא שגם האוניות שלהם יותר יפות. זה שוב גרם לי להרהורים, למה אני בכלל מנסה לעשות משהו למען עתיד ילדינו, בזמן שברור כשמש שויקינגים הם כבר לא יהיו.

בכל אופן, כל הדברים הנפלאים האלה שטו בים, אבל לא הגיעו לחוף. אמרו לי שפקידי אגף המכס והמע"מ הסתובבו בנמלים כמו צבועים מיוחמים, מסתכלים במשקפות אל הספינות וגועים ביבבות מחרידות, כי הם הרגישו כמו משה שרואה לפניו את הארץ המובטחת ולא יכול לעבור במסלול האדום של המכס. וכל זה למה? כי איגוד פועלי הנמלים החליט לעשות עוד שביתה, העשירית באותה שנה (זו סתם חלוקה שרירותית שעשינו לצורכי משרד, בעצם היו שתי שביתות של ארבעה חודשים כל אחת, וזו הייתה השלישית). אחרי יומיים של משא ומתן קדחתני עם נציגי ההסתדרות, החלטתי שהטקס הקבוע שבו אני מאיים על מזכ"ל ההסתדרות ובסוף הוא מקבל את כל הקופה – לא הולך לחזור על עצמו. מאחר שכל יהודי המדינה ידעו על התוכנית שלי, עשיתי את הדבר המתבקש ופשוט איימתי ישירות על ראשי איגוד פועלי הנמלים, שאם הם לא מפסיקים עכשיו את השביתה – אז מהנמלים שייבנו במעלות-תרשיחא ובנגב הצפוני הם לא יראו אגורה שחוקה. ויותר מזה, אמרתי להם, עוד כמה חודשים כשהאוניות יוכלו לבחור באיזה נמל הן רוצות לרדת, אני אוציא חוק שבנמלים של אשדוד וחיפה מותר להשתמש רק לקיאקים ואבובים. זה שבר אותם, והשביתה תמה.

אחר-כך הגיע היום הגדול שבו התחילו לחפור. התקיים טקס סימולטני של הנחת חור הפינה לתעלות, שלפניו עשיתי אן-דן-דינו בין התעלה הצפונית לדרומית, והתוצאה הייתה שנאלצתי לנסוע לטקס הפתיחה של הדרומית, בעוד שהחפירות בצפון הסתפקו בשר הפנים. הערה הנדסית-מקצועית קצרה: לפי התוכניות, את התעלות חפרו ממערב למזרח, אבל לא התחילו אותן ממש מהים אלא קצת פנימה יותר. הסיבה לכך פשוטה: אם היו חופרים תעלה מהים התיכון לים המלח, והיו פותחים אותה משני הצדדים – אז ים המלח כבר לא היה המקום הכי נמוך בעולם, כי הוא היה מתמלא במי-ים רגילים שהיו יכולים להפוך את כל עמק הירדן לסניף של הים האדום. להזכירכם, הרעיון היה להרחיב את הירדן, לא להטביע את יישובי הבקעה, ובגלל זה נקטנו אמצעי זהירות קפדניים. הטקס של התעלה הדרומית התקיים ליד הים של רצועת עזה, בגוש קטיף שהיה בשליטתנו. בסוף איחרתי קצת לטקס, וכל המוזמנים התייבשו קלות בשמש בזמן שחיכו לאורח הכבוד, אבל זה לא היה באשמתי: השב"כ והצבא לא כל-כך ידעו איך להעביר אותי למובלעת הישראלית בלי לחשוף אותי לתעלולים הקטלניים של החמאס והג'יהאד האיסלאמי. להיכנס עם השיירה הממוגנת לא בא בחשבון, בגלל שלמחבלים לא ממש מזיז שצורחים עליהם קללות מניידת משטרה עצבנית. במסוק גם כן לא יכלו להטיס אותי, כי בעזה יש כל-כך הרבה טילי כתף, שאם רק היה מתחשק לפלסטינים הם היו יכולים להפיל את אלוהים מהשמיים (מזל שזה אפילו לא עולה על דעתם, כי האלוהים שלנו הוא גם האלוהים שלהם, ואם יפגעו בו זה יהיה גול עצמי). היה להם עוד רעיון, להסיע אותי בטנק מרכבה סימן 5, שבצה"ל תמיד אמרו שהוא טנק המערכה המושלם ביותר שנבנה אי-פעם. אני סירבתי בכל תוקף, כי כשהשתחררתי מהצבא נדרתי נדר שאני לא נכנס יותר לשום טנק, בטח שלא באזור שנלחמים בו. רק זה היה חסר לי, שאיזה קליע חודר-שריון היה מנטרל את אחד החיילים בזמן הנסיעה לטקס, והמפקד של הטנק היה אומר לי "אדוני ראש הממשלה, תעשה לי טובה, תתפוס בבקשה את ההגה לכמה דקות…". אני את שלי כבר תרמתי למדינה בצבא, וכל מה שעשיתי לטובת העם מאז אני מחשיב כשעות נוספות.

בסוף הביאו אותי בספינה של חיל הים, כי גם ככה הטקס נערך קרוב לחוף. הפועלים הסינים עמדו ליד האזור שהיה מסומן בדגלי ישראל קטנים, ואני הרבצתי שם איזה נאום קטן – לא לפני שבדקתי ששום נציג של תקשורת מחו"ל לא מקליט אותי במקרה. אחר-כך לקחתי את המעדר שנתנו לי, וחפרתי גומה קטנה במקום שמנכ"ל משרד התחבורה והתשתיות הצביע עליו. זהו, עשיתי את חלקי, והתקשרתי בסלולרי לשר הפנים, שאמר לי שאצלו זה הלך קצת פחות בקלות בגלל סלע הגיר שהוא נאלץ לחפור בו בחוף אכזיב. באותו זמן התחילה המשטרה לסגור כמה כבישי רוחב ראשיים, כי בדיוק התחילו להעביר את המכונות ההידראוליות מנמלי אשדוד וחיפה אל אזור נהר הירדן. בערב ראיתי בחדשות שאלפי ישראלים עמדו לצדי הכבישים ונופפו בדגלים כשהמשאיות עברו לידם עם המכונות הצהובות הענקיות שעליהן, ושבגלל שהנסיעה התמשכה יותר מהמתוכנן, כל המשאיות עשו חניית לילה כמה קילומטרים מערבה מהירדן, והיו אמורות להמשיך את הנסיעה למחרת. בדיוק כשכיביתי את הטלוויזיה צלצל הטלפון האדום בסלון, ועל הקו היה שר החוץ. הוא דיווח לי שהתקבל שדר בהול מהמלך הירדני, שרצה לדעת מה הסיפור עם הציוד הכבד שעושה את דרכו אל הגבול בין שתי המדינות. חשבתי שהגרוע מכל קרה: כתבים זרים חשפו את ההכנות שלנו בסי-אן-אן. בזמן שיד אחת שלי החזיקה את השפופרת, העברתי עם היד השנייה את התחנות בממיר כדי שיחשכו עיני. אבל שידרו שם רק תוכניות אופנה ועסקים, וגם שתי שניות אחר-כך גיליתי שההיסטריה שלי הייתה מוקדמת – כי שר החוץ אמר לי המלך לא ידע על המבצע מצפייה בחדשות, אלא פשוט מפני שהחיילים הירדנים בגבול ראו הכל עם המשקפות שלהם. ניתקתי, התקשרתי למלך ירדן בעצמי והרגעתי אותו: "מה אתה חושב, שאנחנו רוצים לצלוח את התעלה? אל תדאג, אני מבטיח לך שכשתשמע את כל הפרטים אתה תודה לי על הכל". המלך נשמע לי קצת ישנוני, ומתוך נימוס שאלתי אותו אם לא הערתי אותו במקרה מהשינה. צמרמורת קרה עברה לי בגב כשהוא אמר באנגלית הבריטית שלו, שדווקא כן הערתי אותו. התברר שהשדר שהועבר לשר החוץ מטעם מלך ירדן לא היה כזה בהול, ובטח שלא הצדיק את המחיר המופקע שבזק לוקחת על כל שיחה בטלפון האדום. זה בלי להזכיר בכלל את העובדה שהפרעתי למלך לישון, ולהעיר בנאדם שיש לו דם כחול, תשמעו, זה לא נעים. התקשרתי שוב לשר החוץ, שטפתי אותו קצת על המבוכה הדיפלומטית שהוא גרם לי, ואז לקחתי נשימה ארוכה, ובישרתי לו שהגיע הזמן לשלב הבא של התוכנית: השלום הסופי והמוחלט עם ארבע המדינות הגובלות בישראל. הוא הבטיח לטפל בזה בבוקר, כדי לא להעיר עוד כמה מנהיגים ערבים, ואני לא יכולתי להסכים אתו יותר ממה שכבר הסכמתי.

16.

מאז שאני זוכר את עצמי, ממשלות ישראל תמיד שיננו את המשפט "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון". הממשלה שלי לא הייתה יוצאת דופן באהבה שלה למנטרה הזו, וכולם היו בטוחים תמיד שאנחנו אומרים את זה כסוג של פסיכולוגיה הפוכה, כדי שיחשבו שיש לנו בלי להגיד שיש לנו. אבל כמו שכבר אמרתי, המשפט הזה לא היה בגדר פסיכולוגיה הפוכה, אלא היה דווקא אחד המשפטים הכנים היחידים שאמרנו: הרי גם אם היינו רוצים, לא היה לנו נשק גרעיני להכניס ראשונים, שניים או אחרונים למזרח התיכון, ועכשיו זה בטח שלא הולך לקרות, כי הרי אנחנו כבר לא שם.

למרות זאת, המדינות הגובלות בישראל לא העריכו את הכנות שלנו, והיו בטוחות שמתחת לאף שלהן אנחנו אוגרים מספיק פצצות בלתי-קונבציונליות כדי למחוק את כולן מעל פני הדיונות. בכלל, בתחום יחסינו עם העולם הערבי המצב היה בשפל המדרגה באותם ימים: חוץ מירדן, שאיתה שמרנו בעקשנות ראויה לציון על יחסים בדרגת וול-דאן, שמדי פעם הידרדרו למדיום-רייר, שרר נתק מוחלט בינינו ובין שאר המדינות באזור. איראן כמו תמיד ניסתה להשמיד אותנו, סוריה ולבנון שיתפו פעולה ועשו עלינו חרם, עיראק הייתה קוץ בתחת, במיוחד מאז שובו של סדאם חוסיין לשלטון (הפעם בעזרת האמריקאים, ששיווקו אותו לעם העיראקי כ"סדאם 2: שובו של המשופם"), וסעודיה מכרה את חביות הנפט שלה כשעליהן הכיתוב "אסור לשימוש במנועים של יהודים". עכשיו קדימה, תשאלו את השאלה שתעשה לי כאב חד בלב שמקרין ליד שמאל: ומה היה עם מצרים? טוב, כדאי שתשבו.

טכנית, בתקופה שמבצע "תיבת נוח, הדור הבא" התחיל לקרום תעלות וגשרים עדיין היה לנו הסכם שלום עם מצרים, שהחזיק מעמד ברציפות מאז שנחתם בין בגין וסאדאת. אבל חוץ מהנייר המקומט עם החתימות המקוריות של שני המנהיגים ושל נשיא ארה"ב קארטר, שאפילו לא היה לנו עותק נאמן למקור ממנו – כי שום נוטריון לא הסכים לשים עליו את חותמת השעווה שלו ולהרוס בכך את האמינות המקצועית שלו – לא התקיים שום סימן בשטח לאיזשהו מצב של חמימות, קרבה או אפילו סתם קשר אפלטוני בין שתי המדינות. היחסים עם מצרים הגיעו לשפל של כל הזמנים בקדנציה של הממשלה הקודמת, שכיהנה עד שהופלה בהצעת אי-אמון (גם אז זו הייתה הצבעה באמצע הלילה, ובגלל שהחוק עם הסדרנים עוד לא היה קיים, לא היה מי שיציל את הקואליציה) וגררה את המדינה לבחירות שבהן זכיתי בגדול. לראש הממשלה הקודם היה פתרון קסמים לכל בעיה שהתעוררה: לא חשוב על מה היה המשבר, הוא היה מאיים על המצרים שנפציץ להם את סכר אסואן. מילא אם הוא היה עושה את זה רק במקרים מוצדקים, למשל אם מצרים הייתה מחליטה להציב צבא על גבול ישראל או משהו כזה. גם הייתי מבין אם כדי להפחיד את החמאס, הוא היה משחרר הפחדה לכיוון של ערבים אחרים שלא קשורים, כי בינינו – כולם קשורים. אבל ראש הממשלה לשעבר היה משתמש באיום הקבוע הזה גם בהזדמנויות לא מתאימות בעליל; לדוגמה, פעם הייתה איזו מהומה עם חברת החשמל, שהחרדים דרשו שתפסיק לעבוד בשבתות ובתגובה העובדים בתחנת רידינג השביתו את אספקת המתח לבני ברק. אז היה משבר קואליציוני, וראש הממשלה מצא את עצמו בין שני גורמים שאף אחד לא רוצה להיפגש איתם בסמטה חשוכה: מצד אחד החרדים, שבגלל הבגדים השחורים שלהם בכלל אי-אפשר לראות אותם בסמטאות חשוכות וזה נותן להם יתרון טקטי חשוב, ומצד שני עובדי חברת החשמל, שאת מעט האור שעוד יש בסמטאות האפלות האלה הם יכולים לכבות בכל רגע שבא להם. אז ראש הממשלה כינס מסיבת עיתונאים בשמונה בערב, בזמן שידורי החדשות, וכולם חשבו שהוא הולך להגיד מה הוא מתכוון לעשות בקשר למשבר. אבל הוא רק עשה פרצוף רציני, הסתכל ישר למצלמה, ואמר כמו קלינט איסטווד ביום גרוע: "תקשיבו לי, אתם שם במצרים. אם תמשיכו לערער את היציבות באזור, לא תהיה לנו ברירה אלא להפציץ את סכר אסואן". למחרת בבוקר כולם היו בטוחים שהוא השתגע, והמצרים כמובן השתוללו מכעס, אבל באורח פלא – חברת החשמל והחרדים הגיעו לפשרה שלפיה הטורבינות יופעלו ביום שישי בערב ואף אחד לא ייגע בהן בשבת, אפילו אם ייכנס לתוכן עכבר ויאכל את החוטים. יום אחרי זה העיתונים היו מלאים בשבחים לתושייה של ראש הממשלה, וזה רק עודד אותו להמשיך ולהשתמש בשיטת אסואן שלו עוד ועוד.

עד שיום אחד, למצרים נמאס. זה היה אחרי עוד איום-סרק מצד ראש הממשלה, והפעם בתגובה לנתוני האבטלה שהראו שמכל שלושה ישראלים שניים מובטלים והשלישי בין עבודות. בהתחלה ראש הממשלה ניסה להתגונן בלי לערב בזה את הסכר, ואמר בחדשות של ערוץ 2 שנכון שזה המצב אם בודקים את זה לפי כל שלושה ישראלים, אבל אם היו לוקחים נגיד ארבעה במקום שלושה, היו רואים שהרביעי עובד כמו חמור בשתי משרות. זה כמובן לא הצליח לו, ושוב עשו ממנו צחוק בעיתון ואמרו שהוא לא מבין כלום בסטטיסטיקה יישומית. אז הוא נדחק עם הגב לקיר, ושלף את האיום הקבוע שלו. רק שהפעם המצרים לא ישבו בחיבוק ידיים מול התוקפנות הישראלית: הם לקחו מטוס אף-15 מהסוג שהאמריקאים מכרו גם לנו וגם להם, צבעו אותו בצבעים של חיל האוויר הישראלי, והחדירו אותו למרחב האווירי שלנו בלי שאף אחד שם לב. המטוס טס מעל הנגב ויהודה ושומרון, ותוך כמה דקות כבר היה מעל בית-שאן. ואז הטייס לחץ על כמה כפתורים, והפיל שתי פצצות של טונה וחצי על סכר דגניה. בימים ההם סכר דגניה, שחסם את זרימת המים מהכינרת לירדן, היה אתר מקודש לישראלים, ופעם בחמש שנים חזר על עצמו טקס ממלכתי קבוע, שבמסגרתו הכינרת עולה על גדותיה וכל המדינה עוצרת את נשימתה ושואלת כמו המלט אם לפתוח או לא לפתוח את הסכר, ולתת למים היקרים לגלוש באין מפריע לירדן.

בקיצור, הטייס הפציץ את סכר דגניה וחזר למצרים כלעומת שבא, והאפקט של ההפצצה היה כמו שמוציאים את הפקק באמבטיה: תוך שלוש שעות כל הכינרת התרוקנה לגמרי, והמים שטו בירדן לכיוון ים המלח, שם הם הפכו לבלתי-ראויים לשתייה. מלבד התוצאות המיידיות של המבצע המוצלח – המצרים נתנו לו את השם "סכר תחת סכר" – שכללו את אובדן מי השתייה של ישראל והצורך לחזר אחרי נורווגיה שתסכים למכור לנו קרחונים שנוכל להמיס ולשתות את המים שלהם, היו לפעולה כמה הדים נרחבים יותר. קודם כל, ראש הממשלה ניסה להתנצל לפני המצרים, אבל הנשיא המצרי ניתק לו את הטלפון בפרצוף. הוא גם היה צריך להסביר לציבור הישראלי הזועם, איך זה שתוך יום אחד הוא איבד את המשאב היקר ביותר של המדינה, והכל בגלל השליפות המגוחכות שלו מהמותן. חוץ מזה הייתה תיאוריית קונספירציה, שלפיה כל השתלשלות האירועים נועדה מלכתחילה רק כדי שאחד הקבלנים המושחתים, שתרמו מיליונים לראש הממשלה, יוכל לבנות על הקרקעית של הכינרת פארק מים שיתחרה בלונה-גל. כזכור, הכינרת גם מקודשת לנוצרים, אז בכל המדינות הנוצריות התחילו הפגנות סוערות, בדרישה למצות את הדין עם האחראי לכך שההליכה על הכינרת הפכה למשהו יומיומי שרחוק מלענות להגדרה "נס". אחרי יומיים של רעש הוגשה הצעת אי-אמון, הממשלה נפלה, ואז אני הגעתי.

ככה שביום שבו החלטנו להתחיל במגעים לקיום ועידת שלום עם ארבע המדינות הגובלות בישראל, הייתה לנו סיבה טובה לחשוב שאף אחד לא ירצה לבוא ונישאר לבד עם כל הקישוטים והבופה. גם התעורר ויכוח בממשלה, אם בכלל שווה לנו לעשות ויתורים טריטוריאליים גדולים כל-כך למען השלום, בזמן שבלאו הכי התכוונו לברוח מהאזור ולא לראות יותר לעולם את השכנים שלנו. או כמו שניסח את זה שר הדואר: "מה יעזור לנו לשלם מחיר גבוה עבור זרעי השלום, אם לא נהיה כאן כדי לקטוף את פירותיו?". אז גם נזכרו כל מיני שרים שבעצם הם לא מוכנים בשום אופן לוותר על הגולן לסורים ועל הנגב למצרים, והציעו לפוצץ אותם לפני שנתנתק מהיבשה, כדי שלא ייפלו לידיים שלהם – כמו שעשו כשפינו את סיני. רק שהפעם הם התכוונו לפוצץ לא רק בתים ואנדרטאות, אלא את השטח עצמו: השר לביטחון פנים משודרג (זה משרד שהמצאתי לו אחרי שהוא טען שלשלוט רק במשטרה ובשירות בתי הסוהר זו פחיתות-כבוד; אז הכנסתי לו גם את השירות הבולאי, שקרעתי באכזריות ממשרד הדואר, ואת אגף הרישוי שנלקח ממשרד התחבורה, והוספנו את המילה "משודרג" לשם של המשרד) אמר שהוא לא מוכן לוותר על הר בנטל שברמת הגולן, ושצריך לשטח אותו עם עשרה מגאטון טי-אן-טי. אחריו קם עוד מישהו והצהיר שאם הוא יראה את מצדה נופלת לידיים של המצרים, הוא יביים התאבדות סמלית של 900 יהודים, והפתרון שהוא הציע היה להפגיז את שביל הנחש, כדי שהמצרים לא יוכלו לעלות לאתר הקדוש או לרדת ממנו. כשהזכירו לו שיש עוד כמה דרכים לעלות למצדה, הוא חשב רגע, ואז שינה את דעתו והודיע שמבחינתו אפשר גם את מצדה למחוק עם איזו פצצת דלק-אוויר. בסוף שמתי קץ לדיון המתלהם הזה, והזכרתי להם שמאחר שאנחנו בכל מקרה משאירים מאחור את הנגב והגליל, אז יש בכוונתי להפיק מזה רווחים הסברתיים ואחרים ככל העולה על רוחי. אם נעשה שלום סופי ומוחלט עם המדינות הערביות, זה יסיר מעלינו את ההתנגדות שלהן לביצוע הטרנספר, וגם ככה יש סיכוי גדול יותר שמדינות אחרות יסכימו בכלל שנצטרף אליהן. השרים, כמו בפעמים הקודמות, רק שמעו את המילה "טרנספר" והתחילו להתגלץ' להם מחיאות כפיים בלתי-רצוניות, ולאחד השרים אפילו נמלט "כיפאק היי" מהפה, בלי שהוא הבין למה זה קורה לו.

17.

בזמן המגעים החשאיים עם מדינות ערב על קיום ועידת השלום הסופית, העבודות על התוכנית התקדמו בקצב מואץ. חופרי התעלה הסינים כבר הגיעו לרבע הדרך שהיה עליהם להספיק, והמכונות השוודיות הוכנסו בזו אחר זו אל מתחת למים, לאורך אפיק הירדן. החיים לאורך אזורי החפירות התנהלו פחות או יותר כסדרם, למרות שנתקלנו בבעיה אחת בלתי צפויה: התעלות עברו באזורים מיושבים בכבדות בערבים ישראלים (בצפון) ובבדואים (בדרום), והם התחילו לשאול שאלות מטרידות. היה צורך להמציא מהר סיפור כיסוי בשביל כל הלא-יהודים שהתוודעו למפעל החפירה – חוץ מהדרוזים, שגילינו להם הכל בגלל נאמנותם למדינה, וגם התכוונו לקחת אותם איתנו בכל מקרה (בכפוף לחתימה על כמה הסכמים, שמנעו מהם לגלות סודות למכריהם הערבים הרגילים). בסוף חשבתי על לוקש משכנע למכור להם. תלינו שלטים, קנינו זמן פרסום ברדיו בערבית ובטלוויזיה, ובכולם בישרנו בחגיגיות לתושבים שהחפירות שהם רואים נועדו לעזור לחקלאות שלהם, באמצעות אספקת אוורור לשורשים של הגידולים. אפילו שמנו דיאגרמה שהראתה את הרוח המזרחית עוברת בשריקה בתוך התעלות, וחצים קטנים שמסמלים איך תנועת האוויר נכנסת לשורשים ועוזרת לצמחים לגדול. אני לא יודע אם הם האמינו לזה, אבל ככה הרווחנו זמן יקר.

בינתיים ההכנות לפסגה התקדמו בקצב משביע רצון. המצרים חזרו לדבר איתנו אחרי ששלחתי להם מברק קצר ומפתה, שהיה כתוב בו "בעל הבית השתגע: לא רק סיני, גם הנגב! רוצים? תתקשרו לטלפון הזה וכשהמענה הקולי ירים את השפופרת, תלחצו על שלוחה 1". גם הסורים קיבלו מברק דומה, שבו רמזנו להם שאין לנו שום בעיה לוותר על הגולן ועל עוד קצת מארץ ישראל. שגריר לבנון בסוריה עודכן בהתפתחויות, והתאווה של הלבנונים לקבל את ראש הנקרה עשתה את שלה. את ירדן לא היה צריך לפתות, למרות שגם להם הכנו הפתעה לא רעה בכלל. בסוף שר החוץ הודיע לי שהוא קבע עם כל ארבעת המנהיגים ב-15 בחודש במלון "המלך דוד", ואחרי הפגישה ייערך הטקס הממלכתי בגן סאקר. חשבתי שהוא צוחק, כי כל מי שחי בירושלים וקרא קצת שלטים ידע שב-15 גן סאקר תפוס – כי אז התקיים שם פסטיבל "מחולות המנגל", שבו כוריאוגרפים מעשרים מדינות מציגים את הפרשנות התנועתית האישית שלהם לנפנוף המנגל הישראלי.

אז שר החוץ התקשר שוב לכל מי שהיה צריך, אמר סליחה וביקש להזיז את הטקס ל-17, רק שהמנהיגים הערבים כבר היו עסוקים עד אפס מקום בשורת פולחני אישיות שתוכננו להם לשבועיים האחרונים של החודש. בסוף, אחרי שכל טלפון אפשרי הורם ובכל הקווים זרמו צעקות ותחינות, חזר אלי שר החוץ המתנשף והודיע שהפסגה תיערך ב-2 בחודש שלאחר מכן. בדקתי ביומן, ראיתי שאין לי כלום מתוכנן לאותו יום חוץ מפגישה עם יו"ר ארגון נפגעי הסטנדאפיסטים, שאפשר מצדי לדחות למאה ה-26, ואמרתי לו: קדימה.

העיתונים כמובן חגגו עם קצף על השפתיים את בואו של השלום, ובעמודים הראשונים הופיעו טבלאות שדירגו את טיב החומוס בכל אחת מהמדינות לפי הטעם, היציבות הכימית וגודל הגרגרים. העיתונים פשוט חזרו בצורה כזאת על נטייה פבלובית שהייתה להם, לסכם את תועלתה של כל יוזמת שלום באיכותם של השלמונים הגסטרונומיים שהציבור הישראלי היה עתיד להרוויח מהעסקה. הפעם זה היה קצת תלוש מהמציאות, בגלל שכל היוזמה הזאת נוצרה מלכתחילה כדי שיהיה לנו יותר קל לנגב חומוס במסעדה ערבית בלונדון מאשר באיזה כוך בקסבה של דמשק, אבל כל עוד זה שירת את מטרותיי – לא היה לי אכפת. יום אחר כך התחילו נשיאים, ראשי ממשלות, מלכים וצ'יפים מכל העולם לשלוח לי זרי פרחים וברכות לבביות על הפשרת הקיפאון הנצחי במזרח התיכון, אבל אני לא נתתי לאהדה המזויפת שלהם להטעות אותי: הם חשבו שאני מוכר בחינם חבלי ארץ שלמים, ושמחו נורא בגלל שדמיינו שזה מה שיקרב את קיצה של מדינת ישראל השנואה עליהם. בכל זאת התנהגתי באיפוק ונתתי לזרי הפרחים את זכות היסוד הדמוקרטית שלהם לקבל אגרטל עם מים בתוכו, וזה בגלל שידעתי שעוד מעט מי שלא רצה אותנו דבוקים לתחת של הערבים – יקבל אותנו דבוקים לתחת שלו.

18.

בשבועיים אחרי שהאור הירוק נדלק ברמזור השלום, משרד החוץ היה המקום הכי עסוק במדינה – חוץ מאתרי החפירה של שתי התעלות. האורות שם דלקו כל הלילה, ושר החוץ התחיל לנקר בישיבות הממשלה. לרוב, אנשי משרד החוץ הם אנשים נעימים וחובבי אנדרסטייטמנט, אבל בשבועיים שהם נאלצו להכין את פסגת השלום הם עברו מטמורפוזה לחבורת רגזנים שמדברים בצורה מאוד לא-דיפלומטית. אז כל מי שרצה להישמר לנפשו היה נמנע מלעבור בשטח שלהם בקריית הממשלה, מה שהצריך עיקופים גדולים שבזבזו את זמנו של השלטון, שגם כך לא היה לו יותר מדי זמן פנוי.

ב-2 בחודש נסעתי לנמל התעופה בן-גוריון כדי לקבל את פניהם של אויבי המרים. בטלוויזיה אמרו שאני אפגש עם "האויבים לשעבר", אבל אני לא מיהרתי כל-כך להכריז על סוף הסכסוך, כי כמו שאומרים – זה לא נגמר עד שהערבי השמן חותם. בשדה התעופה הייתה אווירת חג, בכל מקום התנופפו דגלי ירדן, סוריה, מצרים, לבנון וישראל, והמון המכובדים חיכה על מין טריבונה מאולתרת שנבנתה ליד רחבת החנייה של המטוסים. ליד הטריבונה הוקם סניף אד-הוק של שירות "פטור ושמור", כי כמעט כל המוזמנים לא החמיצו את ההזדמנות לעבור בדיוטי-פרי, וחלקם קנו טלוויזיות 40 אינץ' ומערכות סטריאו ענקיות שאי-אפשר היה להחביא מתחת לספסלים של הטריבונה. אחרי הטקס נוצר תור של שעתיים מול האשנב שבו עמדה עובדת וחילקה לקונים את רכושם, ולפני שנכנסתי לקדילאק שמעתי את שר העבודה והרווחה צורח על הבחורה המסכנה שתתן לו מהר את הדי-וי-די שלו, כי הוא ממהר להפגנה של אמהות לילדים מפגרים בנתיבות.

עמדתי יחד עם הנשיא, שר החוץ ויו"ר הכנסת ליד השטיח האדום, וחיכינו לאורחים. על גגות הטרמינלים וההאנגרים עמדו עשרות צלפים של היחידה ללוחמה בטרור, כי על פי ההערכות של אגף המודיעין, הייתה סבירות גבוהה שאחד או יותר מהמנהיגים הערבים יביא איתו לוחמי קומנדו שיפתחו באש על כל הנכבדים הישראלים ברגע שדלת המטוס תזוז ממקומה. הצלפים גם מילאו תפקיד משני: לדאוג שלא יישאר מקום על הגג למחבלים פוטנציאליים שינסו לצלוף בי, כך שהמחבלים ייאלצו לחפש לעצמם עמדה גרועה יותר שתוביל אותם לכישלון מקצועי.

המטוס הראשון שנחת היה של חיל האוויר המצרי, ומתוכו יצא הנשיא המצרי מוסטפה. המצלמות הבזיקו ואני לחצתי בחום את ידו של נשיא מצרים, שהמשיך אחרי זה ללחוץ את ידיהם של שאר הבכירים שעמדו לידי. עוד במהלך תכנון הטקס, לקחו במשרד החוץ בחשבון את האפשרות שלא כל המנהיגים יגיעו מיד בזה אחר זה, וטוב שהם חשבו על זה, כי בינינו לבין הנשיא מוסטפה התפתחה שתיקה מביכה של אנשים שאין להם יותר מדי נושאים משותפים לשיחה. אז אמרתי לנשיא שאם הוא רוצה, שילך לשבת בינתיים על הספה עם המיני-בר שמשרד החוץ הכין בצד, ושנקרא לו כשהאחרים יבואו. וזה מה שהוא עשה.

אחרי רבע שעה נחת מטוסו של מלך ירדן, מוסטפה השלישי, שירד במדרגות המטוס שופע חיוכים עם פמלייה של ארבעים חובשי כאפיות אדומות. המופע הזה של מוסטפה וארבעים השודדים כמעט גרם למלחמה כוללת, כי הצלפים שעל הגג היו משוכנעים שמול עיניהם מתגשמת התחזית של ראש אמ"ן, ושאלה מחבלים עם דם על הכאפייה. רק אחרי הטקס סיפרו לי, שהדבר היחיד שהציל את המלך ופמלייתו היה שמי שנתן לצלפים את הרובים שכח להוריד את הכיסוי מהכוונות הטלסקופיות, כך שכשהם רצו לכוון ולירות הם ראו רק שחור בעיניים. העיכוב הלא-מתוכנן נתן למפקד היחידה זמן להבין במה מדובר, ולהורות לאנשיו להוריד את הרובים. גם המלך מוסטפה השלישי הלך והתיישב על הספה, קרוב לנשיא מוסטפה אבל לא יותר מדי, ונראה היה כאילו שהם נהנים האחד מחברתו של השני.

לפי לוח הזמנים, המטוס הבא היה אמור להיות של ראש ממשלת לבנון. אבל הוא התעכב והתעכב, ואז פתאום הגיע מטוס ההרקולס הצבאי של נשיא סוריה. התחילו התלחשויות בקהל, וכמה מהאנשים היותר מבוגרים חוו לרגע דז'ה-וו למסיבת הסיום של מבצע אנטבה. גם אני לא ממש הבנתי מה קורה, ואז כשהכבש האחורי של המטוס ירד, יצאו ממנו נשיא סוריה – הגנרליסימו מוסטפה – וראש ממשלה לבנון, חג' מוסטפה. הגנרליסימו היה במצב רוח מרומם, וחיבק את ראש הממשלה הלבנוני חזק בצוואר כמו שאחים גדולים עושים לאחים הקטנים שלהם, וכשלחצנו ידיים התברר מה היה הסיפור: הנשיא הסורי פשוט החליט לעשות ג'סטה לראש ממשלת לבנון, ולהסיע אותו לטקס במטוס הפרטי שלו. נופפתי ביד לכיוון של הספה, כדי לקרוא למנהיגים שישבו עליה, ובהתחלה נשיא מצרים ומלך ירדן לא ראו אותי כי הם היו עסוקים בתחרות שתיית ג'ין-אנד-טוניק. חג' מוסטפה לא היה מרוצה מכך ששניים מעמיתיו מחללים בפרהסיה את האיסור המוסלמי לשתות אלכוהול, אבל הגנרליסימו מוסטפה, שהצטרף גם הוא לתחרות השתייה, הכריח את עמיתו הלבנוני לגמוע וויסקי כפול – סתם בשביל הכיף שבהשפלה.

את היום ההיסטורי המשכנו בחדר האוכל המרכזי של מלון המלך דוד, אחרי עיכוב של שעתיים שנגרם לנו בגלל המתורגמן הראשי של משרד החוץ מעברית לערבית ולהפך. התברר שהמתורגמן הוא ממשפחת כוהנים, וגם שומר מסורת אדוק במיוחד. אז בעוד שהשיירה של כולנו עלתה לירושלים בדרך הישרה והנורמלית, בכביש מספר 1 שנסגר לתנועה של פשוטי-העם, המתורגמן בחר לנסוע לעיר הבירה דווקא דרך בית שמש והכבישים הצרים והמפותלים של הרי ירושלים, שבהם הוא הלך לאיבוד וכמעט הגיע בטעות לבית-לחם. וכל זה בגלל שבתור בן למשפחת כוהנים, אסור לו לעבור בקטע הכביש שליד הר המנוחות בכניסה לירושלים. בסוף המתורגמן הגיע, לא לפני שנאלצתי לשחק שש-בש בשפת הסימנים עם ארבעת המנהיגים הערבים כדי להעביר את הזמן, וכששמעתי את הסיבה לאיחור שלו כמעט יצא לי קיטור מהאוזניים. דפדפתי בפנקס שלי עד למקום שבו רשמתי שצריך לעשות משהו עם הר המנוחות, והוספתי ליד זה את המילים "ויפה שעה אחת קודם", עם שלושה קווים מתחת.

הישיבה עם המנהיגים הלכה הכי טוב שרק אפשר, אולי בגלל שלא היו לנו כמעט דרישות מהם בתמורה לוויתורים מרחיקי-הלכת שלנו. גם מבטי השמחה שלהם, כשסיפרתי להם שאנחנו עוזבים את השכונה המזרח-תיכונית, תרמו הרבה לאווירה הכיפית ששררה שם. נשיא מצרים כמעט התעלף מאושר כשהוא הבין שאני באמת נותן לו את הנגב, הגנרליסימו הסורי התחיל לזמזם סרנדות לקונייטרה כשהצהרתי על החזרת הגולן, וראש הממשלה של לבנון נורא שמח לשמוע שאזור גבול הצפון שלנו עומד לעבור לרשותו. אבל נראה לי שלמרות שירדן לא קיבלה מאיתנו שום אדמה, יצא שדווקא הירדנים הרוויחו הכי הרבה מכל הסיפור: עד אותו רגע, המוצא היחיד של ירדן לים היה בעקבה, וגם זה לא היה פרקטי במיוחד, כי הספינות נאלצו לעקוף את סיני ולעבור בתעלת סואץ לפני שיכלו לפנות אל הנמלים באירופה. והנה, בישרתי למלך שבאמצעות הסתלקותנו אנחנו עומדים ליצור לו חוף חדש באורך של מאתיים קילומטר, איפה שקודם היה הירדן חסר-התועלת – ועוד ישר לים התיכון, בלי כל מיני תחליפים זולים כמו ים סוף. מבחינתו זה היה קרש הצלה למעמדה המסחרי של ממלכת ירדן, כי בבת אחת כל המדינה הפכה לנמל פוטנציאלי לנפט של המזרח התיכון, והוא קם, חיבק אותי והרטיב לי את החולצה עם הדמעות שלו.

ואז הפלתי את הפצצה: "רבותיי הנכבדים", אמרתי להם והמתורגמן תרגם לערבית, "קיבלתם מאיתנו מתנות יפות, ואתם חופשיים לעשות בהן מה שתרצו. אבל לנו יש בכל-זאת דרישה אחת בתמורה: שלא תתנגדו שנעשה טרנספר לפלסטינים, ושניקח איתנו את השטחים לאן שנרצה". פתאום היה שקט בחדר, והארבעה הסתכלו עלי בלי להניד עפעף. פחדתי שהם יקומו וילכו חזרה למטוסים שלהם, ויהרסו לי את כל החזון, אבל זה לא מה שקרה בפועל. מלך ירדן, שהיה רגיל שכשאומרים בעברית ספרותית "טרנספר" מתכוונים בעברית מדוברת ל"לזרוק את הפלסטינים על אדמת ירדן ולברוח", שאל אותי דרך המתורגמן (למרות שהוא ידע אנגלית יותר טוב ממני) לאן בדיוק אנחנו חושבים להעביר אותם. עניתי שנעביר אותם אל השטחים שאנחנו נותנים למצרים, לסורים וללבנונים. את אנחת ההקלה שלו היה אפשר לשמוע עד רבת-עמון, כי הוא הבין שהפעם הפלסטינים לא יהיו הבעיה שלו, ולעומת זאת שאר המנהיגים התחילו לרטון מתחת לשפמים כששמעו על התיק שאני מפיל עליהם. בסוף שכנעתי אותם שהם יקבלו את הפלסטינים לכמה חודשי ניסיון, ואם בסוף הם לא ימצאו חן בעיניהם – אז אני מוכן לקחת אותם בחזרה בלי תשלום. ברור שלא התכוונתי לזה, כי ידעתי שאם לפלסטינים יהיה נוח בבתים החדשים שלהם – שום כוח שבעולם לא יוציא אותם משם. מה גם שהפלסטינים כל-כך רצו לקבל בחזרה שטחים בתוך גבולות 67', שהאופוריה הייתה משכיחה מהם את השטחים האמיתיים למשך זמן שיספיק בדיוק כדי לבצע את הבריחה שלנו.

אחרי שסיכמנו את כל הסעיפים של ההסכם, נסענו דרך רחובותיה המטונפים של ירושלים אל במת הכבוד שהוכנה בגן סאקר. בדרך עמדו המון אנשים שהריעו לנו, וגם כמה סרבני-שלום שהעיפו ביצים על מכוניות השרד עד שהמרצדס של נשיא סוריה החליקה על החלמונים ודרסה אותם. כולנו עלינו לבמה, והכרוז אמר ארבע פעמים מוסטפה בלי להתבלבל בתארים ובמדינות, ואני נאמתי ראשון והתגאיתי בכך שזה הסכם השלום הראשון שנחתם במזרח התיכון בלי שמערבים בזה את נשיא ארצות-הברית. כולנו לקחנו עטי פיילוט, טבלנו אותם בקסת הדיו הרשמית של ממשלת ישראל, וחתמנו את שמותינו על נייר הקלף המהודר. אני והמנהיגים עשינו לחיצת-יד מרובעת, בצד התחילה לשיר מקהלה של ילדים ערבים ויהודים, ואז שניים מהילדים התחילו לריב על איזה קטע סולו מטופש. הילד הערבי קפץ על הילד היהודי וכמעט דקר אותו – כלומר, אם השב"כ לא היה מעביר את הילדים הערבים בדיקות רקטליות לגילוי אמצעי לחימה, אז הוא היה דוקר אותו – והדי.ג'יי של הטקס שם מהר דיסק של ריטה שרה בפרסית, כי זה הדבר הכי קרוב לערבית שהוא מצא באותו רגע. חוץ מזה הטקס עבר בלי בעיות, ובסוף שיחררו לשמיים המון בלונים בכל צבעי הקשת והפריחו יונים לבנות שהיו גם יוני שלום וגם יוני דואר, והיונים עפו חזרה לארצות המוצא שלהן עם עלה זית בפה ומכתב סטנדרטי שהיה מחובר להן לרגל, והכיל את שלוש המילים: "שלום, סלאם, פיס".

19.

אחרי חתימת הסכם השלום, כבר לא נשאר הרבה מה לעשות עד ההוצאה לפועל של "תיבת נוח, הדור הבא". התעלות הושלמו עד סוף החודש, בסיסי צה"ל מהנגב ומהגולן הועברו לשטחי יהודה שומרון ועזה, וכל המכונות ההידראוליות משבדיה כבר חיכו על קרקעית הירדן לרגע שבו נחליט להפעיל אותן. לוח הזמנים שהוחלט עליו בקבינט המצומצם-מצומצם היה כדלקמן: פינוי הישראלים מהטריטוריה האבודה יתקיים בחול המועד פסח, ומיד אחריו נבצע את הטרנספר שחיכינו לו כל כך הרבה זמן. אז נעשה הכנות אחרונות להיפרדות מהמזרח התיכון ומיבשת אסיה, ובערב ה' באייר, בדיוק ברגע שיום הזיכרון הופך ליום העצמאות, יינתן האות ונצא מעבדות לחירות. במכרז לביצוע הטרנספר זכו שתי חברות במשותף: אחת חברת אוטובוסים גדולה, והשנייה חברה להשכרת משאיות דאבל-קבינה. התיאום הלוגיסטי והגב הביטחוניסטי למבצע הוטל על הצבא, במיוחד על פיקוד המרכז וגרורותיו. הבעיה הייתה שעל פי כל הערכה, שפויה או לא, הייתה צפויה לנו התנגדות עזה – ולא רק ברצועת עזה. לפי הנתונים המעודכנים של אמ"ן, כל ארגוני הטרור החזיקו ביכולת בלתי-מבוטלת להפוך את הטרנספר לכישלון צורב של ישראל, ובהרבה בתים החזיקו חגורות נפץ במיוחד לאפשרות כזאת, כדי להתאבד לנו על הטרנספריסטים ולחסל כל סיכוי שאי-פעם יהיה פה שקט.

כינסתי בלשכתי בירושלים את המועצה לביטחון לאומי, כדי לעשות סיעור מוחות בשאלה איך ממוטטים את ארגוני הטרור לפני שבכלל ניגשים לגרש את הפלסטינים החפים מפשע (אם יישארו כאלה אחרי שנחסל את הטרוריסטים). ראש המועצה אמר שלדעתו צריך להכות מכה נמרצת בראשי הארגונים, כדי לנטרל את היכולת הארגונית שלהם. מנגד, אמר אחד האלופים במיל' שאם רוצים לפגוע ביכולת הארגונית, צריך בראש ובראשונה לפגוע ביועצים הארגוניים של המחבלים – רק שזו בעיה אמיתית בגלל שהחמאס והג'יהאד הפריטו את הייעוץ הארגוני שלהם, והוא כרגע באחריות חברות בינלאומיות מכובדות מחו"ל. ראש אמ"ן התערב ואמר שצריך להניח לראשי הארגונים, ולהשקיע בחינוך של הילדים הפלסטינים, כי אם דור העתיד לא ירצה להתנגד לטרנספר, הוא יגרור אחריו את כל החברה הפלסטינית לאפתיה פציפיסטית שאין לה תחתית. שאלתי אותו איך הוא מתכוון לחנך מיליון פלסטינים בגילאי בית-ספר תוך פחות מחודש, והוא חייך חיוך מסתורי כאילו חיכה כל הזמן שאשאל את השאלה הזו. הוא הוציא לפטופ מהתיק, חיבר אותו למקרן והראה לנו מצגת על יחידה סודית חדשה של צה"ל: "הסיירת הפדגוגית של חיל החינוך". מה אני אגיד לכם, כאלה דברים לא היו בתקופה שאני הייתי בצבא. מדובר ביחידה של לוחמי קומנדו קשוחים, שהם גם מורים כריזמטיים שמסוגלים ללמד כל נושא בצורה ברורה, גם אם התלמיד בכלל לא רוצה להקשיב. "בגדול", הרצה לנו ראש אמ"ן, "היחידה מיועדת להשתלטות מהירה על בתי ספר בשטחים, למטרות חינוך-מחדש ודה-מוטיבציה על רקע לאומני. מבצע טיפוסי ייראה כך: הפלוגה מתפצלת לכמה מחלקות, וחודרת לבית הספר הפלסטיני מכמה כיוונים. כוח אחד מטהר את המסדרונות ומאבטח את חדר המורים; הכוח השני משתלט על הכיתות ומנטרל באמצעי אל-הרג את המורים הפלסטינים שמלמדים בהן, תוך שהוא מוודא שהתלמידים נשארים ישובים על כיסאותיהם; והכוח השלישי מתפזר בין הכיתות ומעביר לתלמידים הפלסטינים שיעורים פרונטליים שתוכננו מראש במפקדת החטיבה המרחבית. בחצר מתפרש חפ"ק שמתאם את הפעולה, ומחזיק את הסמכות העליונה בשטח לאשר או לא לאשר יציאת תלמידים לשירותים. בפיילוט שעשינו לפני חודש במחנה הפליטים בלאטה, התוצאות היו מרשימות: בשעה תשע-אפס-אפס היחידה פרצה למתחם בית הספר על-שם המופתי אל-חוסייני, בשעה תשע פלוס אחד-עשרה הצוותים כבר היו פרושים בכיתות, ועד הצלצול להפסקה הבאה הם כבר התפנו מהמקום. השיעורים שהועברו כללו תכנים בסיסיים בתולדות עם-ישראל ואזרחות, ובאחת הכיתות התלמידים היו כל-כך ממושמעים, עד שסג"מ ד' הספיק עוד להקריא להם את 'בגיא ההריגה' של ביאליק". לא חשבתי אפילו להתווכח עם התוצאות, כי לפי דו"ח סודי שראש השב"כ הקריא בישיבה כדי לתמוך בדברי ראש אמ"ן, התלמידים הפנימו את החומר בצורה כזו, שיומיים אחר-כך הם עוד המשיכו לצטט את סיפור שרה גיבורת ניל"י, וכמה מהם אפילו קיבלו מכות רצח משוטרים פלסטינים אחרי שהבריזו משיעורים כדי לשיר ביחד שירי מחתרות.

בסוף הכרעתי על דרך משולבת למאבק בטרור: מצד אחד להתמקד בפגיעה מסיבית בראשי הארגונים ומצד שני להפעיל בשטח את הסיירת הפדגוגית, בעיקר בבתי הספר הקיצוניים ביותר בשטחים. את המלחמה ביועצים הארגוניים מחו"ל החלטתי לא לאשר בינתיים, כי על פי כל המידע שעמד לרשותי, הפלסטינים לא הצטיינו במיוחד ביישום העצות שקיבלו מהפירמות היקרות שניסו לעשות להם סדר בבלגן. כולם יצאו מהישיבה מרוצים, והיינו בטוחים פה-אחד שהמחבלים האלה עוד יזחלו על ארבע אחרי שנגמור להפליא בהם את מכותינו.

20.

התנאי היחיד שלי לאישור מבצע החיסולים היה שהם יתבצעו בצורה קצת פחות ברוטלית מהרגיל. בדרך כלל נהגנו לירות טילים ממסוקים על המכוניות של ראשי הטרור, וזה גרם לפגיעה באנשים חפים מפשע (אני קורא להם ככה רק כי אין לי ראיות שאומרות את ההפך) שהלכו ברחוב לתומם (שוב, לכו תדעו לאן הם הלכו באמת). אז כל זרועות הביטחון נענו לאתגר והפיקו סדרה של חיסולים אורגינליים, שלידם החיסולים שגולדה עשתה אחרי אולימפיאדת מינכן הם ממש פיל בערמת שחת.

הראשון שחיסלנו היה מנהיג הג'יהאד האיסלאמי בגדה המערבית. ידענו עליו שכל יום שישי הוא בא להתפלל במסגד מסוים באל-בירה, ליד רמאללה, אז סידרנו לו כזה תרגיל שעד עכשיו אני מספר אותו לאנשים במסיבות קוקטייל והם כמעט יורקים את הפונץ' מהאף מרוב צחוק. למנהיג הג'יהאד היה מקום קבוע בתפילה: שורה שלישית, עשירי מימין. משני צדדיו היו מתפללים תמיד ארבעה מחבלים ג'בארים ששמרו עליו בשבע עיניים (בגלל שאחד מהם איבד עין בהיתקלות עם חיילי "דובדבן"). אז לצורך העניין, גייסנו משת"פ שגם הוא נהג להתפלל באותו מסגד, ותמורת הרבה כסף הוא הסכים להיות המוציא לפועל של התוכנית. באותו יום שישי, המשת"פ שלנו התמקם על השטיח בשורה השנייה של המתפללים, עשירי מימין – כלומר מנהיג הג'יהאד היה בדיוק מאחוריו. ואז התחילה התפילה, וכולם התכופפו לרצפה עם הראש לכיוון מכה. האף של מנהיג הג'יהאד כמעט נגע בגרביים של המשת"פ שהתפלל לפניו, והוא כנראה לקח כמה שאיפות טובות מהאוויר הצלול שהיה שם. ואז, כמה דקות אחרי סיום התפילה, התחיל מנהיג הג'יהאד להשתעל ולירוק, הפנים שלו הכחילו, והוא נפל לרצפה מת מול שומרי הראש שלו, שלא ידעו על מי לפרוק את התסכול שלהם לנוכח הכישלון. אז איך עשינו את זה? פשוט מאוד. מנהיג הג'יהאד האיסלאמי בגדה, מנוחתו עדן, היה אלרגי לבוטנים. אז פיזרנו בגרביים של המשת"פ אבקה מבוטנים טחונים, וכשהאף של רב-המחבלים נשם את האבקה – זה הספיק כדי לשלוח אותו לבתולות שלו בגן-עדן.

הבא בתור היה ראש הזרוע הצבאית של החמאס, שאותו הרגנו בצורה הרבה פחות מתוחכמת, אבל עדיין מעל לממוצע. לשב"כ הגיעה התראה חמה על פיגוע שעומד להתרחש בכל רגע בקיבוץ יד מרדכי, והם הצליחו לתפוס את המחבל בעודו חי, לפני שהתפוצץ יחד עם הפסל של מרדכי אנילביץ'. אז במקום להעיף אותו לכלא, החוקרים שכנעו אותו שאם הוא כבר רוצה להתאבד – שיעשה את זה בשבילנו ולא בשביל החמאס, ובתמורה נממן את המשפחה שלו עד סוף ימיה, כולל התקנת ג'קוזי בחושה שלהם בג'באליה וסופי שבוע במכה ומדינה על חשבוננו. אז המחבל חזר לעזה, ובהתחלה כולם לא רצו לדבר איתו כי הוא עדיין היה בחיים. אבל תוך כמה ימים הם הבינו שזה טיפשי, ואפילו ניחמו אותו – "לא נורא, בפעם הבאה תצליח בעזרת אללה". אז המחבל ביקש להיפגש עם ראש הזרוע הצבאית של החמאס כדי שיסביר לו איך להפעיל את חגורת הנפץ בצורה יותר אפקטיבית, וכששניהם ישבו קרוב אחד לשני, ראש הזרוע הצבאית נתן לו כמה טיפים מועילים איפה ללחוץ ומתי. אז המחבל לקח את החגורה ושאל – "מה, ככה?", ואחרי זה היה פיצוץ אדיר שממנו שרד רק המחבל שסיפר לנו את הסיפור הזה.

היו עוד כמה ראשי טרור ששלחנו למקום המגיע להם, אבל מכולם אני רוצה לספר רק על עוד אחד, שטיפלנו בו בשיטה שנכנסה לספרי הלימוד של ארגוני המודיעין – ושגם עשתה לנו הרבה צרות בעולם (שלא תבינו חס ושלום שאני מתחרט על זה, כי זה ממש הגיע לו). ארגון הטרור השלישי שחשקנו בהשבתתו היה "גדודי חללי אל-אקצה", שהשתייך לפת"ח. היו כמה גדודים כאלה, שאפילו בחיל התחזוקה ראיתי יותר מאורגנים מהם, ולמעלה היה את המפקד, שבדו"חות הסודיים שלנו קראנו לו 'המח"ט'.אז בדיוק באמצע חגיגת החיסולים, נקרתה לנו הזדמנות פז להשתיק את המח"ט לפני שיהפוך לאוגדונר. הייתה לו איזו מחלה נדירה באבי-העורקים, והוא טס לארה"ב כדי לעשות ניתוח מסובך במרכז הרפואי של פילדלפיה. הניתוח היה כל-כך מסובך, שעשו אותו בו-זמנית עשרה מנתחי-לב מכמה מקומות בעולם, בשלט-רחוק: הם ישבו במשרדים שלהם בהונג-קונג, מלבורן, באזל, נגויה, לוס אנג'לס ועוד כמה ערים, ואת הפעולה הרפואית עצמה היה אמור לעשות רובוט משוכלל שהיה בחדר הניתוח. בחדר היו רק עוד רופא וכמה אחיות, שעמדו שם בעיקר כדי להשגיח שהרובוט יתנהג יפה ויציית להוראות המנתחים.

אז שמו לרוצח-ההמונים הזה מסכה על הפנים, והתחילו להזרים את חומרי ההרדמה בזמן שאמרו לו לספור עד עשר. מעליו הרובוט התחיל להתכונן לחפור לו בחזה, ועל הרובוט הייתה כתובת קטנה, שאני לא יודע אם המח"ט הספיק לקרוא אותה לפני שנרדם: "מייד אין איזראל". כן, הרובוט היה משלנו, ייצרה אותו איזו חברת היי-טק מנתניה והמרכז הרפואי של פילדלפיה קנה אותו ממנה לפני חמש שנים. אז המח"ט שכב שם רדום על שולחן הניתוחים, והרופאים התחילו להעביר תשדורות לרובוט כדי שיתחיל לחתוך פה, לשאוב שם ולנסר כאן. אבל כלום לא קרה, הרובוט לא הגיב. ואז, לפי מה שהנוכחים בחדר הניתוח סיפרו, הרובוט השתגע לגמרי. הוא קירב את האזמל האוטומטי שלו אל הגוף של הטרוריסט, ואז נרתע. שוב קירב, ושוב נרתע. בהמשך הוא עשה כמה קולות מוזרים, והרופאים כבר חשבו לבטל את הניתוח, אבל פתאום הוא נרגע וחזר להתנהג כרגיל, או ככה לפחות הם חשבו. הרופאים העבירו לו את ההוראות, והוא עשה את כל החתכים כמו שביקשו ממנו, אבל פתאום הוא שוב השתגע: הזרוע שהחזיקה את האזמל תקפה את הזרוע השנייה של הרובוט, וכרתה אותה. כמה כבלים חשמליים בלטו מהגדם המכאני, ואז הרובוט פשוט דחף את היד הכרותה שלו לתוך החזה הפתוח של המחבל, ונתן ללב שלו מכת חשמל שגרמה לדום לב ולמוות מיידי, שהרופא והאחיות לא הצליחו למנוע. למען האמת הם גם לא ניסו, כי הם פחדו שהרובוט ירצה לחסל גם אותם, וברחו מהחדר. רק כשניתקו את אספקת החשמל לכל הקומפלקס הם העזו לחזור לשם ולפרק את הרובוט שיצא מדעתו.

זה היה יכול להיגמר כאן, ולהיות עוד מבצע סודי מוצלח בדברי ימי המודיעין הישראלי, אלא שברגע האחרון אירעה תקלה מבצעית חמורה. סיור שגרתי של משטרת פילדלפיה תפס שני אנשים חשודים עם מחשב נייד ברחוב ליד המרכז הרפואי, והתברר להם שאלה שני סוכני מוסד. מה שקרה הוא ששני הסוכנים התבייתו על התדר של הרובוט, וניסו לשכנע אותו לחסל את הפציינט שאותו הוא אמור היה להציל – בניגוד להוראות הסותרות שהרופאים העבירו לו. הבעיה היחידה שלהם הייתה שהרובוטים מהסוג הזה מתוכנתים כך ששבועת היפוקרטס צרובה להם בזיכרון, והרובוט ניסה להתנגד בכל הכוח לפקודה הבלתי-חוקית בעליל שנתנו לו. בגלל זה הוא התנהג כל-כך מוזר בהתחלה, אבל בהמשך גבר הלוקל-פטריוטיזם הישראלי של הרובוט על האידיאולוגיה המתייוונת שניסו להשתיל לו במפעל, והוא ביצע את המוטל עליו לשביעות רצון הממונים עליו. תפיסת אנשי המוסד גרמה למשבר דיפלומטי עם ארה"ב, וגם לשערורייה גלובלית, בגלל שכל משרדי הבריאות של המדינות המפותחות איימו לבעוט את הרובוטים הישראליים אל מחוץ לבתי החולים שלהם, וייצוא ההיי-טק הישראלי עמד בפני כליה. בדיונים עם בכירי הממשל בארה"ב הכחשתי מכל וכל שלשני האנשים שנתפסו יש קשר כלשהו למוסד או לישראל, והאמריקאים האמינו לי בסופו של דבר בעקבות בדיקה גופנית שנערכה לעצורים, בדיקה שהעלתה שהשניים בכלל לא עברו ברית מילה. ובקשר לשאר המדינות – רק אחרי מאמצים כבירים של שר החוץ, שהסביר שלא צריך להכפיש את כלל ציבור הרובוטים הישראלים רק בגלל שאחד מהם ביצע רצח נתעב, הן נרגעו. הבעיה היא שאמנם חיסלנו בהצלחה את ראשי הטרור, וגם מבצע החינוך-מחדש של ילדי מחנות הפליטים התקדם בהצלחה, אבל ארגוני המחבלים התעקשו להגיב בצורה מאוד כפוית-טובה על מה שעשינו להם.

***

לפרקים 21-30 | חזרה לתוכן