אוטופיית בננות / פרקים 21-30

21.

בחודשים שקדמו למבצע שלנו נגד ראשי הטרור, המחבלים לא הרבו בפעולות קטלניות נגד אזרחים ישראלים. חלק מהציבור, בעיקר השמאל, חשב שזה קרה בגלל שיצא לפלסטינים החשק לעסוק בפעילות שלילית כל-כך כמו רצח חסר אבחנה של נשים, ילדים וזקנים (ואני שואל אתכם: להרוג גברים זה בסדר?). אבל האמת, כמו תמיד, מורכבת יותר. המוטיבציה לבצע פיגועים לא פחתה כהוא-זה, פשוט פעולות הסיכול של השב"כ היו יעילות כל-כך, עד שבמקרים רבים המחבל נעצר עוד לפני שחשב לבצע את הפיגוע. היו גם כמה מקרים נדירים של תינוקות פלסטינים שצה"ל חטף ממחלקת היולדות, בגלל שאחת האחיות המשת"פיות הלשינה על חשד לכוונות-זדון מצדם.

במיוחד הייתה ירידה תלולה בפיגועים באוטובוסים, בגלל שהאוטובוסים הפכו ברובם למבצרים על גלגלים שלא דמו בכלום לכלי הרכב שנקרא "אוטובוס" לפני עשר שנים. לדוגמה, כל מי שרצה לעלות על אוטובוס היה צריך לשלוח בפקס הצהרה חתומה על כוונתו לעשות זאת, לפחות עשרים וארבע שעות מראש. אם האיש שהודיע על רצונו לנסוע לא חיכה בתחנה כמו שאמר שיעשה, השם שלו נמסר למשטרה והוצא נגדו צו מעצר. בכניסה לאוטובוס הייתה מערכת לרחרוח חומרי נפץ, ולידה היה קשור כלב רועה גרמני לגיבוי. בתוך האוטובוס היו כללי התנהגות ברורים מאוד: אסור לקום או לעשות תנועות פתאומיות. לכל מושב היה מיקרופון, שלתוכו היה צריך הנוסע להגיד את מבוקשו (כמו: "אני רוצה לרדת בתחנה הבאה") והנהג היה שומע ומחליט אם להיענות לבקשה. מי שבקשתו נענתה, נדלק מעליו אור ירוק, ומי שסורב זכה לאור אדום ולהזמנה למשפט. היה גם קוד לבוש חמור, ומי שעלה עם מעיל בקיץ או חולצה קצרה בחורף התחייב בנפשו. כמו במטוסים, חלק מהנוסעים היו בכלל סוכנים חמושים בלבוש אזרחי מטעם חברת האוטובוסים, שתפקידם לנטרל כל נוסע חשוד. זה לא עבד חלק לגמרי, בגלל שכאמור, אף נוסע לא היה רשאי לקום או לבצע תנועות חשודות (כלומר כל תנועה שהיא) ללא אישור מהנהג. אז היו מקרים לא נעימים, שסוכן סמוי חשב שאחד הנוסעים הוא מחבל, קם בפתאומיות כדי להשתלט עליו, ואז סוכן חמוש אחר ירה בסוכן שקם כי הוא היה בטוח שזה מחבל. פעם היה גם מקרה שקיבל כותרות ראשיות בעיתונים, שבו חמישה סוכנים של חברת "דן" ירו אחד בשני בזה אחר זה וכולם מתו בלי לדעת שאיש מהם לא היה מחבל. העניין הוא שעל האוטובוס ההוא היה במקרה גם מחבל אמיתי, ואחרי מרחץ הדמים הוא ירד בשקט מהדלת האחורית, נכנס לפיצוציה הסמוכה והפעיל את חגורת הנפץ שלו בין הקונים.

טוב, אז אני אולי לא ראש הממשלה המבריק ביותר שהיה למדינת ישראל, אבל אפילו אני לא הייתי מתחיל להילחם בארגוני הטרור סתם ככה, אם הם כבר לא היו מהווים איום כלפינו. העניין הוא שזו הייתה רק מראית-עין, כי המחבלים היו בתקופת התארגנות, שנת שבתון אם תרצו, שאחריה הם התכוונו לחזור ולהכות בנו בכל הכוח. וגם, כאמור, הם היו יכולים לשבש לנו את הטרנספר עד שלא היינו מזהים אותו יותר.

אחרי שרשרת החיסולים המוצלחים שלנו, ארגוני הטרור הרגישו שהם חייבים להחזיר לנו באותו מטבע: לא סתם טבח חסר-אבחנה, אלא סוגים חדשים ומקוריים של פיגועים, כדי שלא יגידו רק על הישראלים שיש להם מוח יצירתי ועל הערבים יגידו שהם ברברים פרימיטיביים. אני חייב להגיד שהם הצליחו לא רע במשימה שהם הציבו לעצמם. הפיגוע רב-הנפגעים הראשון היה של החמאס דווקא, ולא של הג'יהאד האיסלאמי שהיה המטרה הראשונה שלנו – מה שמראה לכם שאין שום קשר בין סיבה ותוצאה במקרה הזה. כמה מחבלים הגיעו בלילה לפארק המים "מימדיון" בתל-אביב, וניסרו את המגלשה הגבוהה ככה שאף אחד לא ראה שמשהו איתה לא בסדר. למחרת התקיים במקום יום כיף של השומר הצעיר, ולרוע המזל החליטו כמה רשג"דים לתת דוגמה אישית, ולהתגלץ' כשהם יושבים צמודים אחד לשני כמו רכבת. ברגע שהם עברו על החלק המנוסר, הפיברגלס קרס והם נפלו אל מותם. היו עשרים הרוגים, שלושה פצועים ואפס נפגעי הלם (כי לא היה שום חומר נפץ בעסק). באותה שעה, בלונה פארק הסמוך, עלו ארבעה נוסעים חסרי-מזל על רכבת ההרים, והתחילו בנסיעה. למה חסרי-מזל? כי גם שם התקיים ביקור לילה של החמאסניקים, שטיפלו במסילה וגרמו לרכבת לעוף כמו טיל עד שנפלה לירקון. הנוסעים ברכבת לא מתו מיד, אלא גססו לאיטם כתוצאה מהזיהום במים. זה היה יום שבו איבדנו עשרים וארבעה אנשים – אחד לכל שעה, אם יותר נוח לכם להסתכל על זה ככה. אותו יום גם פחות או יותר חיסל את ענף גני השעשועים בישראל.

אחר-כך התחיל טרנד של פיגועים במעליות. גם החמאס, גם הג'יהאד וגם גדודי חללי אל-אקצה שמו את הכוונת שלהם על נוסעי מעליות תמימים, אבל לכל ארגון הייתה אסכולה אחרת: בג'יהאד פשוט שלחו מחבלים להתאבד בתוך המעלית עם כל מי שהיה בה; בחמאס היו מתוחכמים יותר, והמחבלים חיבלו בכבלים של המעלית כך שהיא צנחה שלושים קומות עם הנוסעים; וגדודי חללי אל-אקצה, שהיו במצב קשה בגלל הפגיעה שפגענו במפקד העליון שלהם, היו מכניסים למעלית מחבל שהיה לוחץ על כפתור האזעקה, וכשכוחות ההצלה היו באים הוא היה תוקף אותם בסכין קצבים. כשארגוני הטרור ראו שאנשים הפסיקו לנסוע במעליות ועברו לעלות במדרגות מרוב פחד – גם במגדלי משרדים עם חמישים קומות – הם עברו לשיטה חלופית: לשפוך שמן בחדרי מדרגות. לפעמים הם חיסלו ככה ארבעים איש ביום.

אבל הרעיון הכי מקורי של המחבלים היה קשור שוב לזירת הפעולה האהובה עליהם ביותר – האוטובוסים. מאחר שהסיכויים להכניס בהצלחה מחבל לאוטובוס שאפו לאפס, הארגונים לא הפסיקו לנסות להמציא שיטות חדשות שיכניסו קצת פחד בלב הנוסעים. ואז, יום אחד – או יותר נכון לילה – החמאס עלה על רעיון גאוני. בלילה שבין שבת לראשון פרץ מחבל לחניון של אגד, וגנב משם אוטובוס. הוא השיג מדים של נהג מאחד הלוקרים בחניון, והסיע את האוטובוס לאחד הכפרים בסביבה. שם דחפו אולי שני טון של חומר נפץ לכל מקום חלול שהיה פנוי בגוף האוטובוס. למחרת המחבל פתח את האוטובוס, התיישב בו עם מדי הנהג שלו, ונסע במסלול של קו עמוס במיוחד ברמת-גן. זה היה מהאוטובוסים שלא היה בהם מקום שמור לרועה גרמני, אז למזלו הוא לא היה צריך להשיג גם כלב כדי שהמראה יהיה אותנטי. אז הוא נסע לאורך המסלול, העלה נוסעים שנדחקו באוטובוס עד אפס מקום – כולם כאלה שנרשמו לנסיעה בהתאם להוראות החוק – והמסכנים היו לגמרי בטוחים ששום מחבל לא יצליח לעלות על האוטובוס. ואז הייתה איזו תחנה שהרבה אנשים רצו לרדת בה, והנהג-המחבל לא עצר לידה. אז כולם צעקו לתוך המיקרופונים – למה אתה לא עוצר?! ואז הנהג עצר, ובישר לכולם במערכת הכריזה שהוא בכלל מחבל מהחמאס, ושהאוטובוס הוא פצצה אחת גדולה. אבל לפני שהוא לחץ על הכפתור, השתלטו עליו הסוכנים החמושים ותקעו לו כדור בעורף. אמנם המקרה ההוא נגמר בטוב, אבל מאז אף אחד לא רצה יותר לעלות על שום אוטובוס, בעיקר אחרי שהארגונים הבינו שהם לא יגיעו רחוק עם מחבלים שנראים כמו ערבים, וייבאו מחבלים בלונדינים מפינלנד.

בקיצור, אזרחי ישראל חשדו בכל דבר ובכל אחד, לא חשוב אם הייתה לו חזות מזרחית או חזות סקנדינבית, אבל לאט-לאט ידנו הייתה על העליונה. השיטה שפעלה הכי טוב הייתה "מבצע התאבדות מרצון", שהשתמשנו בו לראשונה לחיסול ראש הזרוע הצבאית של החמאס שסיפרתי עליו קודם, והפכנו אותו לשלאגר המוני בשטחים. בגלל שלמחבלים גם ככה היו נטיות התאבדותיות, שלא היה צריך להיות יועצת בית-ספר כדי לראות אותן, עודדנו אותם והצענו להם הצעה מפתה: מי שיתאבד בשקט, בבית שלו, עם כדורי שינה או שיחתוך לעצמו את הוורידים, בלי לקחת איתו אנשים חפים מפשע – אנחנו נשלם ביד רחבה לקרובי משפחתו שיישארו אחריו. המבצע הפך להצלחה גדולה אחרי שאנשים ראו שעמדנו בדיבורנו, ובאמת שילמנו המון כסף למשפחות פלסטיניות. עשרות-אלפי מחבלים, שהיו יכולים להתפוצץ לנו ברחובות, גמרו את החיים שלהם בכבוד בדל"ת אמותיהם, ואנחנו המשכנו להעביר מאות מיליוני שקלים מהביטוח הלאומי אל מעבר לקו הירוק. אמנם זה בא על חשבון יהודים במצוקה, אבל המצב הזה היה רק זמני, ועמד להשתנות בכל רגע.

22.

עד ערב פסח, המלחמה שלנו בטרור הביאה להפסקתן המוחלטת של פעולות האיבה. טוב, לא בדיוק: נכון ששלושת הארגונים הגדולים דוכאו ביד קשה, ואיבדו כל חשק יצירתי שאי-פעם היה להם, אבל נשאר עוד ארגון קטן וחצוף שעשה לנו כזה תרגיל, שאם היה לי כובע הייתי מסיר אותו בפניו. החזית העממית לשחרור פלסטין, זה היה הארגון האחרון שעוד נשאר חי ובועט, והכל בגלל שהמנהיגים שלו היו מתוחכמים מהרגיל. מה שהם עשו היה לרשום את החזית העממית כמוסד ללא כוונת רווח אצל רשם העמותות הישראלי, תחת השם "האגודה למלחמה בחייל". אחר-כך הם שמו דוכנים בצמתים שהרבה חיילים היו עוברים בהם, כמו האגודה למען החייל – רק בפריסה הרבה יותר נרחבת. החיילים העייפים לא שמו לב להבדל הקטן בשמות, והדודות של החזית העממית היו נותנות להם פיתות עם פלאפלים מורעלים, ועוד בחינם. גדודים שלמים נמחקו לנו ככה, ועוד כמה חטיבות שכבו בבית חולים עם הרעלת מזון. ניסינו לסגור את הדוכנים, אבל אז התברר שעל פי החוק אסור למדינה לנקוט פעולות חד-צדדיות נגד מוסדות ללא כוונת רווח, כל עוד לא הוכח שלא רק שיש להם כוונת רווח, אלא גם כוונת רצח בצדה. אז נגררנו איתם לבתי משפט, ובסוף הצדק ניצח והדודות חזרו לאחיינים הפלסטינים המקוריים שלהן – לא לפני שגרמו לחיילים לסרב לקבל אוכל בחינם מזרים, בלי קשר למי שהציע להם אותו.

בסוף הגיע פסח, כי זה טבעו של החג הזה – הוא פשוט קובע תאריך ובא, בלי לשאול ובלי להתחשב ברגשות הציבור. כמו בכל הפעמים מאז הגירושים שלי, התקרבותו של ליל הסדר עשתה לי צרבת רצינית, בעיקר כשהשרים שאלו אותי בהתנשאות עם מי אני עושה את החג. אני, מנהיג הדמוקרטיה היחידה שברחה מהמזרח התיכון, ראש ממשלה של מדינה שלפחות כלפי חוץ הייתה מעצמה גרעינית, נאלצתי תמיד להתפתל ולהודות בחצי-פה ששוב ההורים שלי הזמינו אותי לסדר. אני חושב שגם ההורים שלי נהנו לא מעט מהעובדה שבכל הקשור לארוחות חג, אני עדיין מישהו שאפשר לתת לו פקודה להביא סלט ביצים, והוא עושה את זה בלי שאלות מיותרות. הגענו, אני והשיירה, לבית של ההורים שלי במזרח חדרה, ולבקשתי עשינו את זה בלי פירוטכניקה, בלי סירנות ובלי צעקות מיותרות. רק זה היה חסר לי, שכל השכונה תצא למרפסות ותסתלבט על ראש הממשלה שמגיע לסדר עם המשפחה בלי דייט. גם ככה, מי שראה את המכוניות חונות על המדרכה ולידן אנשים קשוחים בחליפות, בטח חשב שאיזה סנדק במאפיה בא לבקר את המאמא שלו, ואתם יודעים מה – זה לא היה נורא רחוק מהאמת. אז יצאתי מהאוטו בחוסר חשק ועליתי במדרגות עם מאבטח אחד, כשביד אחת החזקתי קערה עם סלט הביצים שהכריחו אותי להכין, וביד השנייה בקבוק תירוש שהבאתי בגלל שאני לא סובל יין רגיל. השעה הייתה שמונה בדיוק, ואני זוכר את זה טוב כי אמרו לבוא בשמונה, ואני הגעתי בזמן כדי לא להיתקל במבטים של כולם כשהדלת תיפתח. שיערתי שכל שאר המוזמנים יאחרו באיזה חצי שעה, ופעם אחת אני אהיה זה שמסתכל על מי שבא ולא להפך.

צלצלתי בפעמון, אבא שלי פתח את הדלת ואמרתי לו חג שמח (למרות שאני שונא להגיד את זה), וכשהוא זז קצת – ראיתי שסידרו אותי. כולם כבר ישבו ליד השולחן והסתכלו בפנים מחייכות ישר עלי. היו שם אחותי, שלא מדברת איתי מאז שסירבתי לסדר לה מינוי פוליטי במכון הלאומי לבטיחות בדרכים, עם בעלה והילדים; הדוד והדודה שלי יחד עם בני-הדודים שלי; עוד דוד מצד אימא, שאשתו נפטרה והוא הביא איתו איזו בחורה חדשה שצעירה ממנו בעשרים שנה (ועדיין היא בת חמישים); והשכנים שאבא ואימא שלי מיודדים איתם, ותמיד מזמינים אותם לסדר. אימא שלי יצאה מהמטבח ונישקה אותי, וכל היושבים לשולחן בירכו אותי לשלום והתחילו לשאול שאלות כמו "איך בעבודה", בזמן שכל קורא עיתונים ממוצע ידע גם ככה על המצב שלי בעבודה יותר ממה שאני בעצמי ידעתי. על "תיבת נוח" לא דיברנו, כי אמרתי לאבא שלי להודיע לאורחים שזה סוד מדינה ושאסור לשאול אותי על זה, והוא מילא את בקשתי ללא היסוס. הם שמרו לי מקום בקצה השולחן, כיאה לראש ממשלת ישראל, אבל לפני שישבתי רציתי לתקוע להם קצת, על זה שבאו בכוונה מוקדם כדי לעשות לי כניסה מלכותית שלא רציתי בה.

לפני שנסענו מירושלים לארוחה, האנשים מהשב"כ התעקשו להביא איתם ציוד מיוחד כדי לבדוק את מי שיהיה נוכח באותו ערב. נכון שזו הפרוצדורה באירועים מפלגתיים וממלכתיים, שבהם באמת יש חשש שאיזה חמום-מוח יירה באוויר מרוב שמחה אבל יפגע בי בטעות, אבל הפעם אמרתי להם שאני לא רוצה להביך את המשפחה שלי, אז שיביאו את הציוד בבגאז' ונראה כבר. אז בזמן שעמדתי בסלון והנחתי על השולחן את סלט הביצים והתירוש, שיניתי את דעתי והחלטתי שדווקא כן בא לי להביך את המשפחה. מבוכה תחת מבוכה. המאבטח קרא בקשר לחברים שלו, שהביאו גלאי מתכות בצורת שער והעמידו אותו צמוד לדלת הכניסה. הם הרימו את הקול והורו לכולם לקום, לצאת החוצה ולהיכנס שוב דרך הגלאי. בני המשפחה שלי הסתכלו עלי, ואני עשיתי את עצמי כאילו אין לי שליטה על מה שקורה ואמרתי בחיוך: "שיקולי ביטחון, אתם יודעים". אז כולם צעדו לחדר המדרגות וחיכו להיכנס מחדש לדירה. השב"כניקים אמרו להם לשים מפתחות, טלפונים סלולריים וארנקים על השולחן הקטן, ולעבור לאט דרך השער. גם לילדים הקטנים לא ויתרו. רוב המוזמנים עברו בסדר את הבדיקה, חוץ משניים. הראשון מהם היה אחד מבני-הדודים שלי, שהגלאי צפצף בכל פעם שהוא עבר דרכו. הוא כבר הניח בצד את כל מה שהיה לו בכיסים, ולטענתו הצפצוף היה בגלל הכפתורים של הג'ינס שלו. כל מי שעוד עמד מאחוריו בתור נורא התעצבן עליו, כי הארוחה לא יכלה להתחיל כל עוד הוא לא טוהר מכל חשד, וזו כבר הייתה הפעם הרביעית שהוא נכשל בבדיקה. אז בברכת כל בני המשפחה, לקח אותו אחד המאבטחים לחדר אחר ועשה לו שם בדיקה ידנית, שבסיומה התגלה אולר שווייצרי בכיס פנימי במכנסיים. לא עזרו המחאות שלו ושל ההורים שלו, שזה להגנה עצמית כי הם באים משכונה גרועה: האנשים מהשב"כ רצו לקחת אותו לחקירה, אבל החלטתי שזה מוגזם, אז במקום זה הוא נשאר נעול בשירותים כל הערב עם מאבטח, ששמר עליו מקרוב כדי שלא ינסה משהו מצחיק.

הבנאדם השני שלא הצליח לעבור את הבדיקה היה אחותי. לפני שהגיע התור שלה לעבור דרך הגלאי, סימנתי למפעיל שיכוון את הרגישות של המכשיר עד למקסימום האפשרי. עשיתי את זה בכוונה כדי לעצבן אותה, כי ידעתי שיש לה פלטינה במרפק ושהיא בחיים לא תצליח לעבור דרך המכשיר בלי לגרום לו להשתולל. וכך היה. גם היא עברה פעם אחת ונכשלה, רוקנה את הכיסים מכל המטבעות הישנים שהיו בהם ושוב לא הצליחה, ואני עמדתי בצד ונורא נהניתי לראות אותה רותחת מכעס אבל נזהרת לא להרים את הקול, כדי שלא יקרה לה מה שקרה לבן-דוד שלי. בפעם השלישית, אחרי שהיא גם הורידה נעליים וזה לא עזר לה, היא פשוט התיישבה שם והתחילה לבכות. בכלל לא עלה על דעתה שהפלטינה שלה היא זו שגורמת למכשיר לשנוא אותה, ואז איבדתי עניין במשחק וסימנתי למפעיל שיוריד את הרגישות ושייתן לנודניקית הזאת לעבור. בפעם הרביעית היא עברה, ואחריה כל השאר, והתיישבנו סוף-סוף ליד השולחן, לא לפני שאנשי השב"כ לקחו את כל הציוד שלהם וחזרו לחכות לי במכוניות שלהם.

אני יודע שזה מאוד לא ממלכתי מצדי, אבל אצלנו במשפחה בכלל לא עושים סדר כמו שאמורים לעשות אותו. כלומר, אנחנו קוראים לזה "סדר" ומקיימים את המפגש הזה בערב פסח, אבל לקרוא בהגדה – זה לא, תודה. אימא שלי תמיד מנסה שניתן קצת כבוד למסורת, ושמה על השולחן הגדות לפסח, אבל אף אחד לא קורא אותן ויותר מזה, כולם משתדלים כל-כך שלא לגעת בהן – עד שגם אם נופל עליהן גוש של חזרת, לא מנקים אותו עד סוף הארוחה. אנחנו לא מרחיקים לכת עד כדי הגשת לחם בארוחה, לא צריך להגזים, אבל באופן כללי אם הדתיים היו יודעים איך אני חוגג את פסח, הם היו מפילים את הממשלה בלי לחשוב פעמיים. אז כמו שאמרתי, התיישבנו לשולחן והתחלנו לאכול בלי הקדמות מיותרות. אני הייתי היחיד שם בלי בת-זוג, מלבד התינוק הקטן והמעצבן של אחותי ובעלה: אפילו הילדים הביאו את החברות שלהם, בזמן שהדייט היחיד שלי היה המאבטח שישב לידי בראש השולחן כי אימא שלי אמרה שזאת מצוות הכנסת אורחים. האמת היא שהוא תפס את הכיסא של אליהו הנביא, ולאימא שלי לא היה נעים להגיד לו את זה, אז היה המציאה איזה קשקוש על זה שהיא הכינה את הכיסא רק בשבילו.

מבחינה אסטרטגית, אני שלטתי על גזרה של השולחן שהייתה מאוד עשירה במחצבים: לידי היו סלט הביצים, הסלט הרגיל, המיונז, סלט החצילים, אחד משני מגשי המצות, וכל מיני כרפסים וחרוסות שלא הבדלתי ביניהם בכלל. העליונות האווירית שלי על המשאבים היקרים ההם גרמה לאחותי בעיה לוגיסטית קשה, כי כדי לקבל אותם היא הייתה צריכה לבקש ממני, והיא הרי התעקשה לא להחליף איתי מילה. הפתרון שהיא מצאה היה לדבר איתי דרך המאבטח: כל הזמן שמעו שם "תגיד לו שייתן לי שתי מצות", "תגיד לו להעביר את החצילים", עד שלמאבטח נמאס. הוא הפקיר את משמרתו ויצא לעמוד בחדר המדרגות עד סוף הארוחה, רק כדי לא להרגיש כמו משרת נרצע של אחותי. אימא שלי די שמחה, בגלל שככה התפנה מחדש הכיסא של אליהו הנביא, אבל אבא שלי יצא אחריו למדרגות והביא לו אוכל בצלחת מהשולחן. אבא שלי תמיד אהב טיפוסים קרביים, ונראה לי שהסיבה היחידה שהוא שמח כשנבחרתי הייתה שהוא הבין שמעכשיו יסתובבו הרבה כאלה באזור שלו.

אחרי המנות הראשונות, שסתמו לכולנו את הבטן מלבד לשכנים שהיו אכלנים בריאים, אימא שלי והשכנה הביאו ביחד מהמטבח דג טונה שלם ענק, שהשכנה הכינה, ועוד שני מגשים של כנפי-עוף ברוטב קינמון שהיו באחריותה הפלילית של אימא שלי. למרבה הצער, אלה היו שני מאכלים ששנאתי מאז ומתמיד, וכשרצו להגיש לי מהם ראשון, בשביל הכבוד, ויתרתי ואמרתי שאקח מהאוכל אחרי כולם – רק כדי לתת לעצמי זמן לחשוב על פתרון למשבר המשפחתי שעמדתי לגרום. וכאילו זה לא מספיק גרוע, התוספת היחידה שהוגשה לשולחן הייתה אורז עם צימוקים, שאני לא יכול אפילו לחשוב על ללעוס אותם – בגלל שהצימוקים מזכירים לי חיפושיות קטנות ורכרוכיות. בסוף, כשכולם בשולחן קיבלו את המנה שלהם ואימא שלי והשכנה התקרבו אלי בצורה מאיימת עם המגשים, עצרתי אותן ואמרתי שעל פי הכללים החדשים, אחד המאבטחים חייב לטעום את האוכל שלי לפני שאני מכניס אותו לפה. הן הסתכלו עליי בחוסר-אמון מוחלט, ואפילו קצת נפגעו, כי הן חשבו שהבעתי אי-אמון באוכל שהכינו. הן כמובן צדקו לגמרי, אבל אני התעקשתי שהכל משיקולי ביטחון, ואבא שלי התערב לטובתי ואמר לאימא שלי ולשכנה שבלי השב"כ לא הייתה לנו היום מדינה.

אז יצאתי לרגע למדרגות, ואמרתי למאבטח שעוד עמד שם עם הצלחת שייכנס רק לכמה דקות, כדי לעזור לי בבעיה מבצעית קשה. הסברתי לו מה רציתי ממנו, ונכנסנו חזרה. כולם חיכו לנו עם בלוטות הרוק המשתוללות שלהם, ולא העזו להתחיל לאכול לפני שאני התחלתי. אז המאבטח התיישב מול הצלחת שהיו בה שתי כנפי עוף, חתיכה גדולה של טונה ואורז עם מיליארד צימוקים בתוכו, והתחיל לטעום. הוא הכניס לפה פיסה קטנה של טונה, ובלע. אחריה חתך קצת מהכנפיים, ובלע. בסוף הוא לקח שתי כפות אורז עם צימוקים ואכל את תכולתן, ונזהר לא להיראות מאושר יתר על המידה – כי הוא דווקא אהב צימוקים. כולם הסתכלו עלינו בשקט, והיה אפשר לחתוך את האוויר במעבד-מזון מרוב מתח. ואז המאבטח התחיל להשתעל, ולא הפסיק להשתעל, והעיניים שלו יצאו מחוריהן, והוא החזיק את הבטן שלו כאילו עדר של עקרבים משחק בתוכה כדורגל, ובשארית כוחותיו הוא צעק לתוך הקשר "מן דאון, מן דאון" כמו בסרטי מתח זולים, ואז פרצו לדירה חמישה מאבטחים, ששניים מהם נשאו את הקולגה המפרכס שלהם אל המכונית, שניים אחרים תפסו אותי משני הצדדים והרימו אותי מהכיסא, ועוד אחד הלך לקרוא למאבטח ששמר בשירותים על הבן-דוד שלי. המאבטחים הטיסו אותי מהדירה בלי שאפילו הספקתי לומר למישהו שלום, וסגרו אחריהם את הדלת. נכנסתי לקדילאק, שהמאבטח המורעל כבר היה בתוכה, והשיירה יצאה לדרך – הפעם עם סירנות מכל הלב, שהוציאו לרחוב את כל הדיירים בבלוק. התקשרתי מייד לאימא שלי כדי להרגיע אותה, אבל היא התחילה לבכות בטלפון ואמרה שאף אחד לא רצה לגעת יותר באוכל אחרי מה שקרה, ואני אמרתי שבטח הדג התקלקל ולקח איתו אל תהומות הקלקול גם את העוף והאורז. היא הסכימה איתי בגלל שלפי הגרסה הזאת הכל היה באשמת השכנה, ואז היא נרגעה לגמרי והודיעה לי שכולם לקחו את זה ברוח טובה ועברו ישר לקינוח. אמרתי לה למסור ד"ש לאבא ושתגיד לשכנה שלא יוגש נגדה כתב אישום על ניסיון לרצח, אם זה מה שמדאיג אותה. בזמן שניתקתי כבר נסענו בכביש החוף חזרה לירושלים, וטלטלתי את המאבטח ששכב על המושב לידי. "אתה יכול כבר לקום", אמרתי לו, "אם כל המאבטחים שלי היו שחקנים טובים כמוך, הייתי פותח תיאטרון פרינג' בבית ראש הממשלה".

23.

בבוקר שאחרי ליל הסדר התעוררתי עם הרגשה מגעילה, כמו שמרגישים כשאתה קם ומגלה לידך במיטה מישהי ממש דוחה, ולא מאמין שאכן חלה הידרדרות כה קשה בסטנדרטים היצריים שלך. רק שהפעם הסיבה להרגשה שלי לא הייתה כזו דרמטית: בסך הכל מה שקרה היה שנזכרתי באוכל המזוויע שהייתי יכול ליפול לו קורבן, ובבלבול של הבוקר היה נדמה לי שבאמת אכלתי אותו בסוף. אבל אז נזכרתי שלמחרת התחיל חול המועד פסח, ושהתוכנית שלי במרחק יריקה מהגשמתה הבלתי-הפיכה, והשמחה פיזרה מעלי את זכרו המקולל של ליל הסדר.

בדרך כלל, חול המועד פסח הוא לא מהזמנים האהובים עלי. תמיד הימים האלה שבין החג הראשון לשני מזכירים לי פצצת זמן שהתצוגה שלה סופרת לאחור בשלווה, בעוד הגיבור הטוב מנסה למצוא את הדרך לעצור את הפיצוץ לפני התרחשותו. רק שבמקרה הזה, גם אם חותכים את החוטים הנכונים בסדר הנכון זה לא עוזר: החג השני בוא יבוא, ואחריו פצצת המימונה תתפוצץ לי בפנים. בתור ראש ממשלה, מוצאי החג השני של פסח הם בשבילי תמיד זמן של חשבון-נפש. אני תמיד חושב מה עשיתי רע למישהו שאני צריך לעבור ביום אחד עשרים אוהלים ובכולם לאכול בצק נוטף שמן, עדיף בפה פתוח אם אני רוצה שיצאו מזה עוד מנדטים, ולפעמים – שלא נדע – גם לחבוש על הראש כל מיני כובעים מרוקאיים שאחרי זה אני מוצא את התמונות שלי איתם בכל מיני חומוסיות על הקיר ליד הבאבא סאלי. אבל הפעם דווקא שמחתי שחול המועד הגיע, כי זו הייתה תחילתו הרשמית והחשאית-למחצה של מבצע הטרנספר הדו-כיווני שהקדים את "תיבת נוח".

התוכנית הערמומית שגיבשתי יחד עם הקבינט הלא-מצומצם הייתה לנצל את הטיולים ההמוניים בפסח ככיסוי למבצע. לפני ערב פסח התחלנו במסע פרסום מפוברק, שבמסגרתו התמלאה הפריפריה בשלטים מפתים שנכתב עליהם: "בואו לבקר בקבר רחל!", "את הפסח הזה עושים בכפר סבא!", "אני את החג שלי חוגג רק בבנימינה!" וכל מיני כאלה. העיקר היה שיעדי הטיולים יהיו בשטחים שבין התעלות בדרום ובצפון. שלא תחשבו שהפרסומים נועדו כדי לרמות את ההמונים להגיע למרכז, ואז נעצור אותם ולא ניתן להם לחזור: את הקמפיין עשינו רק כדי שהערבים הישראלים לא יחשדו בכלום כשפתאום ייראו מיליוני מכוניות נוסעות לכיוון תל-אביב ואף אחת לא חוזרת במסלול הנגדי. התושבים בנגב, בגליל ובגולן ידעו טוב מאוד מה הם צריכים לעשות, כי החרמנו את החייגן האוטומטי של הצבא, זה שתמיד משתמשים בו לגיוסים המוניים, לצורך העניין. החייגן התקשר לבד לכל בתי האב שרשומים באזורים המתפנים, וההודעה המוקלטת הייתה זו שאני הקראתי: "שלום, כאן ראש הממשלה שלך מדבר. ביום הראשון של חול המועד פסח עליך למלא מיכל מלא באוטו, לקחת את בני ביתך, לשים בתא המטען רק דברים חשובים, ולנסוע לשטח הקליטה שהוכן עבורכם ב…" וכאן עלה על ההקלטה קול אחר, של אישה צרודה, שאמר את המקום המדויק שהתאים לאותו אדם. אחרי זה נדרש מי שענה לשיחה ללחוץ על כמה כפתורים בטלפון, כדי שנדע שזו לא הבייביסיטר שענתה והקשיבה לשיחה מתוך סקרנות, אלא בעל הבית האמיתי. היו כמה אזורים שבהם התכוונו לשכן את המיליונים שעברו דירה לתוך המדינה המצומצמת, ורובם היו באצטדיונים, בחניונים ובמגרשי קרטינג. היו כמה פעילי זכויות-אדם שטענו שלכלוא המוני אנשים באצטדיון מזכיר להם משטרים אפלים, למרות שהם לא זכרו בדיוק שמות ספציפיים של משטרים כאלה. אבל אני אמרתי להם: מצטער, עכשיו לא הרגע המתאים להיות אניני-טעם, אין לי מקום אחר לשים את האנשים.

נכון שנדידת הישראלים בחול המועד הייתה מבצע ממשלתי לכל דבר, אבל הוא בכל זאת התבצע על-ידי האנשים עצמם בלי יותר מדי התערבות מגבוה. בגלל זה לא הטרחתי את עצמי לחדר המצב המשולב של משרדי הפנים, ביטחון הפנים המשודרג, הבריאות, התחבורה והשיכון. העדפתי לשבת בבית ולשמוע את הכל ברדיו, ואם יהיו בעיות – כבר יתקשרו אלי ואני אראה מה אפשר לעשות. ברדיו שידרו כל חמש דקות מבזקי תנועה, שבהם תיארו הקריינים בהתרגשות את מה שהם רואים מהמטוס הקל של חברת זוגלובק: הכבישים היו סתומים לגמרי, והמכוניות עמדו פגוש אל פגוש לאורך עשרות קילומטרים. הצנזורה הצבאית שלחה את האנשים שלה לאולפני הרדיו, כדי שהשדרנים לא יתרגשו יותר מדי ויפלטו את מהותה האמיתית של קדחת הטיולים שהעם הישראלי חלה בה פתאום. כל הזמן שמעתי את הקולות מתוך הרדיו אומרים: "ברשות הטבע והגנים מצפים היום למספר-שיא של מבקרים, בעקבות הקמפיין המוצלח לעידוד התיירות למרכז ולצפון הדרומי. החניונים בטירת הכרמל, באצטדיון רמת-גן, בדרייב-אין בתל-אביב ובפארק קנדה מלאים והמטיילים מתבקשים שלא להגיע למקום". בהתחלה חשבתי שהמבצע מתנהל כסדרו, אבל אז התקשרו אלי מחדר המצב ואמרו שיש לנו שתי בעיות קלות. האחת היא שבגלל שחסכנו כסף ולא השתמשנו בחייגן כדי להודיע לתושבי האזור הבטוח מה עומד לקרות, אז אנשים מסוימים מאזור המרכז החליטו על דעת עצמם שבא להם לטייל בנגב ובגולן. השנייה היא שחלק מהאנשים לא רצו להתפנות מהבתים שלהם ולנסוע לטיול כמו כולם.

את הבעיה הראשונה פתרנו יחסית בקלות: משטרת התנועה הציבה מחסומים בנתיבים שנסעו דרומה וצפונה מדי, ותפסה כל מי שהתחכם והחליט שדווקא באותו יום בא לו לראות את מכתש רמון. אחרי זה סיפרו לי שהשוטרים הטמבלים האלה, במקום להסביר לנהגים למה בדיוק אסור להם לנסוע למקומות האלה, פשוט אמרו משהו כמו: "שמעת אותי?! אין מה לראות בשמורת דן. תחזור הביתה ושאני לא אראה אותך פה יותר". האנשים, ששמעו פתאום שאין מה לראות בשמורות שהם התכוונו לטייל בהן, מאוד התעניינו לדעת מה כל-כך סודי שם. אז בסוף היום דיווחו לי שהצבא תפס כמה משפחות במפל התנור, בחרמון, במכתשים הקטן הגדול ורמון, ואפילו חצוף אחד שהגיע לאילת על טוסטוס, רק כדי לראות שכל העיר כבר התפנתה ולא נשאר שם אפילו אלמוג אחד בשונית. את הבעיה השנייה היה קצת יותר מסובך לפתור, כי לא ידענו איך להוציא מהבתים את האנשים שאמרו "לא ניסוג מכאן לעולם!". בסוף החלטנו לא להחליט, ולהשאיר את הסרבנים במקומם. שר הביטחון אמר שגם ככה, ברגע שכל הפלסטינים יגיעו לגור לידם הם יסיקו את המסקנה המתבקשת, ויברחו מהבית כל עוד יש להם שתי רגליים ושתי ידיים. ברדיו המשיכו להשמיע שירי ארץ-ישראל, למרות שחלק מהם היו חסרי-טעם כי הם נכתבו למקומות שעמדנו לנטוש, ולא חשבתי שזה רעיון טוב להתחיל ללחוץ לאנשים על יבלות הנוסטלגיה בדיוק עכשיו. היה לפחות מקרה אחד של משפחה שהתפנתה בהתחלה כמו שצריך, ובדרך פתאום האבא שמע ברדיו את "שם הרי גולן", ובאותו רגע הוא עשה יו-טרן והחליט שהוא חוזר הביתה לקיבוץ דפנה. אל תדאגו, בסוף תפסו אותו ואת המשפחה שלו ולקחו אותם בזינזאנה לאוהל שהכינו להם באצטדיון קריית אליעזר בחיפה, רק סיפרתי את זה כדי להראות כמה כל המצב היה עדין ושברירי.

עד הערב כל מי שהתפנה כבר ישב באוהל שלו בשטח הקליטה, ומי שלא התפנה כבר התחיל להתחרט כשאפילו כלב לא הסתובב ברחוב שלו, שלא לדבר על השכנים. היה עוצר מוחלט בכבישים, שהחלטנו עליו מחשש שאנשים יתחילו לשנוא את האוהלים ויגידו לעצמם שהם כבר לא בטירונות, ואז ינסו לחזור הביתה בניגוד לפקודות. כשירד הערב נסעתי לחדר המצב, ועל הקיר שם הוקרנו מספרים מתחלפים של מפונים ונקלטים, ואז שרי הביטחון והפנים קראו לי הצידה, ונתנו לי בהתרגשות עותק של צילום שהלוויין "אופק 6" צילם זה עתה מעל ישראל. בצילום ראו גוש של אורות בדיוק באזור שבין התעלה הדרומית והתעלה הצפונית, ובכל שאר הארץ היה חושך כמעט מוחלט. רק נקודות בהירות קטנות, שהשתייכו לפנסי הרחוב בכפרים הערביים והבדואיים בצפון ובדרום, הפריעו לחשכה הגדולה והרומנטית. אם לא היה צריך להתיישב באותו רגע ברצינות ולהתחיל לתאם את הטרנספר של הפלסטינים, הייתי יכול להסתכל על הצילום הזה שעות.

24.

היום שאחרי הטיול הגדול, שממנו אף אחד לא חזר עייף אך מרוצה, הוקדש להכנות האחרונות לטרנספר הפלסטיני, שהיה מסובך בהרבה לביצוע. אני לתומי חשבתי שהכל כבר תוכנן עד הפרט האחרון; אבל בישיבת הממשלה המיוחדת, שהייתה רועשת מהרגיל בגלל כמה אלפי מפונים ששוכנו ממול בגן הוורדים וצרחו בלי הפסקה, התברר לי שהאופטימיות שלי הייתה מוגזמת. למשל, רק באותו רגע מצא לנכון מישהו לשאול את השאלה "מה עושים עם הערבים הישראלים?". אני הסתכלתי על שר הביטחון, והוא הסתכל על שר הפנים, שהסתכל על שר התחבורה, שהפנה את ראשו אל השר לביטחון פנים משודרג, שהסתכל עלי בחזרה. כל שאר השרים לא השתתפו במשחק הראשים המוזיקליים: הם פשוט הסתכלו ישר עלי מהתחלה. אמרתי שחשבתי שהחלטנו לכלול גם אותם בטרנספר, אבל ידעתי שלא באמת החלטנו את זה, פשוט רציתי להעביר את הפיתה הלוהטת הזאת למישהו אחר.

"לא בא בחשבון!", קם פתאום שר המשפטים, "אנחנו לא מטרנספרים גם את הערבים הישראלים!". זה היה די מפתיע, כי הוא חובש כיפה ותמיד רצה שהערבים הישראלים ילכו לאותו מקום שאחיהם הפלסטינים ילכו אליו: חו"ל. שאלתי אותו מה מקור התמיכה הפתאומית שלו בערבים הישראלים, אלה שרק לפני חצי שנה הוא הגדיר אותם כאיום דמוגרפי על שלומנו הגיאוגרפי, והוא ענה רק מילה אחת: "חומוס". חשבתי שלא שמעתי טוב, ואז קם שר אחר ואמר שבלי החומוסיה של אבו-פתחי בכפר יאפא – הוא לא מוכן לעזוב. אחריו קם עוד מישהו וצעק שם שבכל יום שישי הוא סוגר את השבוע על צלחת פול-ביצה אצל אחמד הפולני (ככה הוא קרא לו) ברחוב יפת שמונים ושש ביפו. וככה במשך חצי-שעה קמו כל השרים לפי הסדר, וכל אחד התוודה שיש רק חומוסיה אחת שהוא רוצה לקחת איתנו, ובסוף הסתכלתי על הפרוטוקול שמזכיר הממשלה רשם וראיתי שהצטברו בו לא פחות משלושים מסעדות שונות, בעשרים יישובים ערביים שכולם – להכעיס – היו בתוך השטח שאמור להישאר רק ליהודים.

"מה ההבדל בין חומוס ערבי ברחוב פאולוס השישי בנצרת לחומוס יהודי ברחוב אגריפס בירושלים?" שאלתי בכעס, ובתגובה זכיתי למטח של דעות מלומדות שנשמעו לרגע כמו חבורת אנטישמים שיכורים שמסבירים למה היהודים גונבים ממך ומשתינים לך באוכל, ויותר מהכל זה הזכיר לי את המאמרים בעיתון אחרי שעשינו שלום עם הערבים. לא עזרו גם ההסברים שלי שמי שרוצה שילך לאכול בכפר דרוזי, כי גם ככה כל הדרוזים נשארים איתנו. אז הבנתי שצריך לעשות פשרה, כי כבר היה שתיים בצהריים ועוד לא התחלנו אפילו לדבר על הטרנספר עצמו. לקחתי לעצמי את זכות הדיבור, ואמרתי שאני אחליט כאן ועכשיו איזה יישוב נשאר ואיזה לא, ובזה גמרנו את הדיון המגוחך הזה. כל השרים ישבו במקום ורעדו, בזמן שסימנתי על הרשימה כמה מקומות שנראה לי הוגן לקחת אותם איתנו, ואז כחכחתי בגרון והתחלתי להקריא: "טוב, אז המקומות שנשארים איתנו הם יפו, השכונות הערביות של חיפה, נצרת, ומושירפה. כל השאר עפים מפה". השרים, שהמסעדות הערביות האהובות עליהם היו במקומות האלה, התרווחו בכיסאות בתחושת הקלה, השאר התמרמרו אבל הבינו שאין ברירה, ורק שר התעשייה והתרבות ניסה לשנות את ההחלטה, ואמר: "תשמע, אולי תשאיר גם את החומוס בתחנת-דלק בכביש עוקף לוד? אני עובר שם הרבה וזה קרוב לתל-אביב, לא חבל?". התרציתי, כי האמת שפעם אכלתי שם והיה לא רע בכלל – חוץ מהפיתות שהיו קצת קשות והחמוצים שלא היה להם טעם. אז נשארנו עם שלושה יישובים ערביים גדולים, אחד קטן ועוד אחד בגודל של תחנת דלק, ונראה לי שעם כל הכבוד – לא זה מה שיהרוס לנו את הבית הלאומי.

אחרי זה הגענו לעיקר, כלומר לטרנספר הפלסטיני המיוחל שחיכינו לו כל כך הרבה זמן. כמה מהשרים הודיעו מיד שאין שום דרך לעשות אותו בלי שהתקשורת הזרה תדע, ואז נתתי את רשות הדיבור לשר התקשורת שסיפר די בגאווה איך פתרנו את הבעיה הזו. באמת הוטרדנו מכך שלא נצליח להסתיר מהעולם את הטרנספר, וזה למרות שמדינות ערב השכנות התחייבו בהסכם השלום לא להתנגד למבצע ולא להרשות לאף כלי תקשורת אצלן לפרסם את דבר קיומו. כי בכל זאת, כל העיתונאים הזרים שמוצבים בישראל רק מחכים להתרחשויות חשודות כדי להשחיר את פנינו מעל כל מסך טלוויזיה פנוי, ואם מישהו בממשלות הזרות או חס וחלילה באו"ם יידע על העניין –אכלנו אותה.

אז חשבנו וחשבנו, ובסוף שר התקשורת הציע רעיון: שהממשלה תוציא את כל העיתונאים הזרים בלי שהם יידעו שאנחנו מסתירים מהם משהו. יופי, גאון, אמרתי לו, ברור שזה מה שצריך לעשות – אבל איך בדיוק נעשה את זה? אבל הוא היה יותר חכם ממה שחשבתי, כי הוא הציע רעיון לא רע בכלל: שהממשלה תזמין את כל העיתונאים לשייט על אוניית פאר, לכבוד יום העצמאות. היה צריך רק למצוא הסבר לכך שהשייט יתקיים הרבה לפני התאריך של יום העצמאות האמיתי, ופתרנו את זה בעזרת הרבנים הראשיים שעשו הזזה פיקטיבית של לוח השנה כך שלמשך שבוע, ה' באייר יצא בדיוק שלושה ימים לפני תחילת הטרנספר. היו כמה עיתונאים זרים יהודים, שלא הבינו איך ערב פסח יוצא על ה' באייר, אבל אחרי קצת שוחד ששילמנו להם, הם הפסיקו להטריד אותנו בזוטות האלה. אז בערב פסח כל העיתונאים הזרים בישראל עלו בנמל אשדוד על אוניית הפאר "קווין מרי 2" ששכרנו בהון עתק במיוחד כדי שכל המרגלים האלה יוכלו לצאת מכאן בנאגלה אחת. על הסיפון חיכה לכולם ראש לשכת העיתונות הממשלתית, שכינס את הנוסעים ואמר שצריך לפתוח דף חדש ביחסים בין הממשלה לעיתונאים הזרים, וכולם הריעו לו בהתלהבות. משם האונייה שטה בשיא המהירות לאוקיינוס ההודי, כי עבדנו על העיתונאים שאנחנו לוקחים אותם על חשבוננו לחופשת צלילה באיים המלדיביים. ואז, מול חופי פקיסטן, דאגנו שהצוות של הקווין מרי יביים תקלה במנועים והספינה תישאר איפה שהיא עד שיבואו "לתקן" אותה. שר התקשורת בדיוק גמר את הסיפור שלו, וכל השרים צחקו נורא והחמיאו לו על הרעיון, ואז דפקתי על השולחן והזכרתי לעצמנו שצריך עוד לדבר על הטרנספר ולא רק על מה שמסביב, חשוב ככל שיהיה.

שר הביטחון מסר את הסקירה שלו: שינוע האנשים עצמם יתבצע באמצעות מאה אלף משאיות ואוטובוסים, שהחברות הזוכות במכרז הביאו לישראל בחודשיים האחרונים. הצבא כבר הטיל סגר מלא על השטחים ועל הכפרים הערביים שבתוך השטח שלנו (הוא ביקש שבסוף הישיבה אני אזכיר לו להסיר את הסגר מארבעת המקומות, שהחלטנו להשאיר בגלל החומוס). כך שאור לבוקר יום המחרת, היו אמורים הפלסטינים להתעורר, לקחת כמה דברים קטנים ולנסוע לבתים החדשים שלהם בבאר שבע, קצרין, קריית שמונה, אופקים וכל מיני פריפריות אחרות מסוגן. הבתים היו כבר מרוהטים, כי הישראלים עזבו אותם כמו שהם כולל אוכל במקררים, ואותו דבר הפלסטינים יעשו – כך שכשכל אוכלוסייה תיכנס לבתים של האחרת, הם לא ירגישו שמשהו השתנה בכלל. כמה שרים רצו לדעת מה אמור הצבא לעשות במקרה של התנגדות לפינוי, ושר הביטחון אמר שלא צפויה כל התנגדות רצינית, כי אין שום סיבה שהפלסטינים לא ישמחו נורא לקבל בתים ברמת ריהוט דה-לוקס במקום החורבות שלהם ביהודה שומרון ועזה. האמת היא שבסופו של דבר הוא צדק, ביום שהטרנספר התחיל הפלסטינים בכלל לא התנגדו. אבל חכו שתשמעו למה.

25.

ביום הגורלי ההוא הגעתי בשעה שש בבוקר לקריה בתל-אביב, וירדתי לבור מתחת לבניין משרד הביטחון. כולם חיכו לי שם: הרמטכ"ל, שר הביטחון, סגן שר הביטחון, סגן הרמטכ"ל, אלוף פיקוד המרכז ועוד המון ברגים קטנים וגדולים במערכת הטרנספר. ישבנו מסביב לשולחן ענק בצורת אליפסה, שמי שישב בקצה אחד שלו בקושי ראה מי יושב בקצה השני. בגלל זה אחרי שכולנו התיישבנו, היה נדמה לי שראיתי שם את ראש אגף המבצעים שעשה לי את התרגיל המסריח בישיבת המטכ"ל. אבל הרמטכ"ל אמר שראש אגף המבצעים בדיוק מרצה עונש בכלא ארבע על התחצפות למפקד בטירונות, ושמי שישב שם בעצם הוא ראש המינהל האזרחי בעזה.

על הקירות היו פזורים מסכים ששידרו לנו מהשטח תמונות נבחרות מכמה וכמה מוקדים של הטרנספר. חלק מהתמונות הגיעו ממצלמות קטנות שהיו מחוברות לקסדות של מפקדי המבצע, למשל למפקד אוגדת איו"ש הייתה אחת כזאת ולכל מפקד חטיבה ומפקד גדוד, וכמה פרוטקציונרים הצליחו לסדר לעצמם כזאת למרות שהם היו בקושי בדרגת סרן. הקצין שהיה אחראי על הפעלת מערכות הווידאו עשה בדיקה אחרונה למסכים, ועבר בין כל המצלמות שהיו מחוברות אליהם ברשת הלוויינית: בהתחלה ראינו על הקיר תצפיות פנורמיות על הערים ג'נין, שכם, קלקיליה וטול כרם, אחר כך במסכים אחרים נראו רחובות בחברון, בית לחם, עזה, רמאללה ומזרח-ירושלים. אחרי זה המסכים נהיו שחורים, והופיעה עליהם הודעה קצרה שהיה כתוב בה "מערכת ההפעלה 'חלונות' ביצעה פעולה בלתי-חוקית, והיא תיסגר. לפרטים אנא פנה לספק שלך". האחראי דפק כמה פעמים על המחשב שלו, וכמה חיילים מבוהלים נכנסו והתעסקו עם ארון הכבלים שהיה מכל המקומות דווקא מאחורי הראש שלי, ואז המסכים חזרו לעבוד. הקצין המשיך להחליף בין כל המצלמות, ואז הוא עבר למצלמות שהיו על הטנקים והמשאיות שבפאתי הערים והכפרים. היו שם די הרבה מצלמות, כי נאלצנו להוציא מהימ"חים את כל כלי הרכב שהיו בהם לצורך המבצע, כולל כמה זחל"מים ממלחמת יום הכיפורים ואפילו טנקים רוסיים שהיו באחסנה יבשה עד שנחליט לאיזה פראייר למכור אותם.

אחרי זה שוב המסכים החשיכו, ושר הביטחון שתמיד מחזיק מעצמו מבין גדול במחשבים כבר התכוון לקום ולעזור, אבל זו הייתה רק הפרעה זמנית. ואז המסכים שוב שידרו תמונות, ובאותו רגע ראינו כולנו על מסך מספר ארבע משהו נורא מוזר. כל המסך היה לבן, ורק משהו שנראה כמו זרם קטן יצא מכיוון התחתית שלו. הרמטכ"ל אמר לאחראי שיפסיק לעשות פדיחות עם השומר-מסך, אבל הוא ענה לו שבמחשב הזה אין שומר מסך. ואז התמונה זזה ימינה, וראו גוש גדול בצבע ירוק זית, שגם ממנו יצא זרם כזה. התמונה זזה עוד קצת, ואז ראינו שלגוש הירוק צמוד משהו קטן בצבע עור שממנו יוצא הזרם. האחראי אמר בייאוש מוחלט: "אני לא מבין, זו אמורה להיות המצלמה שעל הקסדה של מפקד חטיבת הבקעה, מה קורה פה?!", ואז פתאום כולנו קלטנו בבת אחת מה אנחנו רואים. המח"ט פשוט הלך לשירותים, וניסה להציץ לחייל שעמד לידו במשתנה, כל זה בלי שהוא ידע שהמצלמה שעל הראש שלו מופעלת. בכל רחבי הבור פרץ גל צחוק היסטרי, וכמה מהאנשים צחקו – ואני לא מגזים – במשך חמש דקות רצופות, בהם אני בכבודי ובעצמי. האחראי היה קצת נבוך, אבל לא העביר את התמונה למצלמות אחרות, כי רצינו לראות אם המח"ט ינסה להציץ לעוד מישהו. אבל כל מה שראינו היה היד שלו שלוחצת על הכפתור שמוריד את המים, ואז הרמטכ"ל הפסיק לצחוק, סידר את הכומתה שנפלה לו בחזרה בכותפת, ואמר שאנחנו לפני מבצע חשוב ואין זמן לדברים כאלה. האחראי המשיך לעבור בין מצלמות-הקסדה, אבל לאכזבתנו אף אחד מהקצינים האחרים לא נתפס ברגע מביך כלשהו.

השעון הדיגיטלי הגדול שעל הקיר הראה שהשעה כבר שבע, והרמטכ"ל הגיש לי את הכפתור הירוק שברגע שלוחצים עליו הוא משדר בקשר לכל הכוחות להתחיל בטרנספר. אז החזקתי את האצבע מעל הכפתור, ושאלתי אם למישהו יש מחשבות שניות בקשר למה שעומד לקרות, כי אחר-כך כבר יהיה מאוחר מדי להחזיר את כולם בחזרה לבתים שלהם. אף אחד לא דיבר, והאצבע שלי ירדה לאט ומעכה את הכפתור לתוך החור שבו הוא היה מותקן. נשמע קול אזעקה, וכמה מנורות אדומות נדלקו על הקירות. המסכים חזרו לשדר את התמונות של הערים הגדולות, ומהרמקול שעל השולחן נשמעה הפקודה: "כוחות צה"ל באוויר בים וביבשה, מבצע 'שיפוצניק' מתחיל ברגע זה, נועו לעבר היעדים, שאלוהים יהיה איתנו!". לא היה לי חשק לשאול מי המטומטם שהכניס את החלק עם אלוהים, אז פשוט התרכזתי במה שראינו על המסכים, שהתחלפו בקצב יותר מהיר מאשר בערוץ האופנה. הראשונים שזזו היו הכוחות בשכם, טול כרם וג'נין, שם התקדמו לעבר הערים כמה טורי שריון מדגם מרכבה 5 ו-4, ומאחוריהם נגמ"שים, משאיות ואוטובוסים שעל חלק מהם עוד היו פרסומות שקראו לאנשים לבקר בהרודיון בחופשת הפסח. אחריהם התחילו לזוז גם שאר הכוחות, והמפה המבצעית שעלתה על אחד המסכים הראתה שכל הגדה המערבית, חבל עזה, המשולש, וואדי ערה וכפרי הגליל והכרמל פשוט מלאים ביחידות צבא והובלה שמתקדמות לעבר בתיהם של הפלסטינים וערביי ישראל.

המתח בבור היה בשיאו, כי למען האמת לא ידענו איך הפלסטינים יגיבו לכל הסיפור הזה שנופל עליהם באמצע החיים. אחרי בערך עשרים דקות של המתנה דרוכה, הכוחות הגיעו לכפרים ולערים והתחילו לדפוק על הדלתות ולהעיר את האנשים. עברנו למצלמות-הקסדה שהיו פזורות על קצינים נבחרים בשטח, ולתדהמתנו כל האנשים שהכוחות ניסו להעמיס על המשאיות הגיבו באותה צורה בדיוק: הם צחקו! עברנו מהר בין המצלמות, ובכולן אותו דבר: החיילים מנסים לשכנע את האנשים שפותחים להם את הדלת שהטרנספר התחיל, והפלסטינים צוחקים להם בפרצוף ונותנים להם צ'פחות כאילו הם סיפרו בדיחה ממש טובה. שאלתי אם אפשר לשמוע מה הולך שם, והאחראי אמר שלא, שהמצלמות משדרות רק תמונות. אז שר הביטחון דפק על השולחן, וצרח על הרמטכ"ל שכדאי שיסבירו לו מה קורה, כי הולכים לעוף פה ראשים של אנשים. אז כמה מהבכירים יצרו קשר עם הכוחות בשטח, אבל מפקדי הכוחות רק אמרו במילים את מה שראינו בעצמנו בכל מקרה, או בניסוח של מפקד אוגדת איו"ש: "אני נמצא בכיכר המרכזית של רמאללה, וכל התושבים עומדים במרפסות, מצביעים על המשאיות והטנקים וצוחקים כאילו שזה מופע של חנה לסלאו".

מה אני אגיד לכם, כולנו היינו אובדי עצות. לא ידענו מה לעשות עם התגובה הפלסטינית המשונה, כי היינו מוכנים לכל חוץ מזה: היינו לנו תוכניות מגירה למקרה שהפלסטינים יחליטו לפוצץ בתים על החיילים, או שיקפצו מהמשאיות באמצע הטרנספר, ואפילו לקחנו בחשבון שיכול להיות שכמה מאות אנשים ינסו לברוח ברגל לתוך העיר העתיקה בירושלים ושם לא נצליח למצוא אותם בחיים. אבל את זה שיצחקו עלינו ככה – ממש לא צפינו. שר הביטחון ניסה להתייעץ עם הרמטכ"ל בקשר לאפשרויות שעומדות בפנינו, ושודרו פקודות לכוחות בשטח שיחכו בינתיים ולא ינסו לעשות שום דבר שרק עלול להצחיק את הפלסטינים עוד יותר, ואני הסתובבתי בבור כמו אסיר-עולם שרק עכשיו הגיע לכלא וכבר משעמם לו.

כדי להעביר את הזמן לקחתי עיתון "ידיעות" מאותו בוקר, שהיה מונח שם על אחד הכיסאות, והתחלתי לדפדף בו. כמובן שלא היה כתוב שם כלום על הטרנספר המתוכנן או על העובדה שתשעים ותשעה אחוזים מהמטיילים בחג לא חזרו לבתיהם בסוף היום. הכתבות היחידות עסקו בנושאים כמו שבירת שיא גינס למצה הגדולה ביותר בעולם ובפריחת קני-הגומא באגם החולה. ואז סגרתי את העיתון, כי הבנתי שאין בו שום דבר מעניין, וסתם בשביל להעסיק את עצמי התחלתי לקרוא את השורה הקטנה שמתחת ללוגו של העיתון. אחרי שעיני חלפו על שמותיהם של כל מיני עורכים מתים שהעיתון הזה ממשיך כנראה להעסיק כפרילנסרים, הגעתי למקום שבו היה רשום התאריך, וקראתי אותו. התכוונתי לזרוק את העיתון בצד, אבל מיד קראתי מחדש ובעיון את השורה האחרונה. הראש התחיל להסתובב לי, ונתתי כזו צרחה שכולם קפאו במקום. "מה קרה? הכל בסדר?", מיהר אלי שר הביטחון, ואני צעקתי עליו כך שכל החדר שמע: "מה קרה?! אנחנו מתכננים את הטרנספר הזה חצי שנה, ואף אחד לא שם לב שקבענו לעשות אותו באחד באפריל! עכשיו אתה מבין למה הפלסטינים צוחקים על החיילים? הם חושבים שזאת מתיחה!". כולם בחדר השתתקו בבת אחת, ולא ידעו איפה לקבור את עצמם. כל פלסטיני ופלסטינית יודעים שהיום האחד באפריל, בזמן שלאף אחד בצמרת השלטון הישראלית לא נדלקה שום נורה אדומה למראה לוחות השנה שבהם האחד באפריל היה מסומן בעיגול, ובתוך המשבצת שלו נרשם "מבצע שיפוצניק". גם אני הייתי אשם כמובן, אני לוקח על עצמי לפחות חלק מהמחדל, אבל באותו רגע כל-כך כעסתי, שפשוט צווחתי על הרמטכ"ל המסכן שאני רוצה להודיע לכל הפלסטינים שזאת לא בדיחה, וברגע זה. אז קודם כל הכוחות בשטח קיבלו עדכון על הסיבה לקבלת הפנים הצוהלת שהכינו להם, ואחרי זה נתנו לי מיקרופון קטן ואמרו לי שהוא מחובר למגברים רבי-עוצמה שממוקמים כך שכל הפלסטינים ישמעו מה יש לי להגיד.

אז התחלתי לדבר. "בני העם הפלסטיני היקרים, כאן ראש ממשלת ישראל. היום אמנם האחד באפריל, אבל החיילים שאתם רואים סביבכם ברחוב הם לא צ'יפנדיילס בתחפושת והטנקים הם לא טרקטורים. זהו טרנספר אמת. באנו להעביר אתכם לשטחים המגיעים לכם בתוך גבולות 67'. אני חוזר, זהו טרנספר אמת. אתם מקבלים בחזרה את באר שבע והרבה מקומות אחרים שהתגעגעתם אליהם, אז יאללה למשאיות!". ההודעה תורגמה אוטומטית לערבית, ובמסכים ראינו איך כל החיוכים נמוגים מעל פני האנשים והופכים לכעס. התחילו ויכוחים סוערים ברחוב: חלק מהאנשים היו מוכנים לוותר על הבתים תמורת שטחים במדינת ישראל עצמה, כי הם חשבו שזו תחילת הנסיגה הישראלית מכל האדמות הפלסטיניות, בעוד שהאחרים חשבו שמנסים לרמות אותם. אבל החיילים לא התכוונו לחכות עד שהדיון המלומד יסתיים במסקנה חד-משמעית, ובאותו רגע התחיל הטרנספר בכל מקום שהיו בו פלסטינים, עם קצת שימוש בכוח והרבה מצב-רוח טוב.

26.

בשביל בערך חמישים אחוז מהפלסטינים, הידיעות שפיזרנו על התרוקנות הנגב ואצבע הגליל מיושביהם היהודים היו סיבה מספיקה כדי לחשוב שימות המשיח הגיעו, ולהסכים להתפנות מרצונם. היו שם אנשים שיצאו מהבתים עם המפתחות החלודים של אבותיהם, מפתחות שפעם התאימו לדלתות שנסגרו בזמן הגירוש ב-48' ונפתחו שוב רק בידי היהודים שעברו לבתים הריקים. לא היה לנו לב להגיד להם שאם נדמה להם שאיזושהי פלדלת מודרנית תיפתח עם המפתחות האלה, אז הם טועים ובגדול. גם לא היה צורך בכלל במפתחות: בהוראות שמסרנו למתפנים היהודים אמרנו במפורש להשאיר את הבתים פתוחים ולא לנעול אותם, או מקסימום להשאיר את המפתחות מתחת לעציץ בכניסה. לא רצינו להגיד שאנחנו הולכים לשכן פלסטינים בבתים שהיו רכושם החוקי של יהודים, אז אמרנו רק שצוותי ניקיון ממשלתיים יבואו לשאוב ולסדר את הבתים הריקים לפני שהשטח חוזר למצרים ולסורים. ואם כבר מדברים על זה, אז תדעו שרק בזמן הטרנספר עצמו הבנתי פתאום, כמה השלום עם המדינות הערביות היה רעיון מוצלח. כי החצי השני של המתפנים בכלל לא הסכים להתפנות לשום מקום. היו מהומות, וסצנות קורעות-לב, ואנשים התבצרו בבתים ואמרו שהם בשום אופן לא יוצאים מהם. המצב הזה היה נפוץ במיוחד בכפרים של ערביי ישראל, שלא רצו אפילו לשמוע על לגור במקומות שיהפכו למדינות זרות תוך כמה ימים.

אז ישבנו בבור בקריה והיינו ערים לקשיים, ומספרי המפונים בכלל לא הגיעו לכמות הרצויה, וחלק מהמשאיות שהיו אמורות כבר להיות בנאגלה השלישית או הרביעית שלהן בכלל לא עשו עדיין את הנסיעה הראשונה. ואז הרמתי טלפון לחברינו החדשים בסוריה ובמצרים, וביקשתי שיתערבו ויעזרו לי לפנות את הפלסטינים – או שהם לא מקבלים שום דבר וההסכם מבוטל. הם רצו את הפלסטינים אצלם בערך כמו שאני רוצה בסלון שלי את חמלניצקי, אבל כדי לשמר את ההישגים המדיניים שלהם הם הסכימו לעזור בחוסר-חשק. הראשון שקפץ למים החמים היה נשיא סוריה, שחובר בעזרת פלאי הטכנולוגיה למערכת הכריזה חובקת-הטרנספר, אותה אחת שדרכה אני בעצמי דיברתי בתחילת היום. השעה הייתה כבר שתיים-עשרה בצהריים, והחיילים כבר היו עייפים מהמאבק במתפנים שלא התפנו, ואז פתאום נשמעו בשמיים צלילי חצוצרה רמים, וקול בס סמכותי התגלגל במורדות הרי השומרון, דגדג את הוואדיות של מדבר יהודה וגב ההר, והמשיך לעזה ולוואדי ערה.

זה היה הגנרליסימו מוסטפה, שנשא את דברו לעם הפלסטיני. "אחיי הערבים, כאן נציגו של אללה הרחמן והרחום בסוריה, הגנרליסימו מוסטפה הגדול", הוא הימם אותם עם מכת פתיחה שלא חסכה מעצמו תארים מפוצצים, "זה יום גדול לעם הפלסטיני, ובשם אללה ומוחמד נביאו, אני פוקד עליכם לנצל את ההזדמנות ההיסטורית לחזור אל השטחים שגורשתם מהם בשנת 1948 המקוללת. הישראלים מוגי-הלב הבינו שאין להם יותר מה לעשות כאן בינינו, והחליטו להחזיר אתכם הביתה על חשבונם. עזבו את הכפרים המתפוררים והצפופים שלכם בגדה ובעזה, וקחו בשתי ידיים את מדבריות הנגב, את גבעותיו המוריקות של הגליל ואת סלעי הבזלת הנצחיים של הגולן. אחר-כך תוכלו לחזור לבתיכם אם תרצו, ולבנות את פלסטין הגדולה בכוחות משותפים עם אחיכם הסורים!". ואז הייתה שתיקה קצרה, וצפצוף גבוה שהחריש לכולם את האוזניים, ובכל רחבי השטחים שמעו את המילים "איך הייתי?" שהיו מיועדות רק לי וליושבים בבור, אבל בשל תקלה הועברו אל כלל המאזינים. "נהדר", החמאתי לו, והורדתי אותו מהר מהקו כדי שנראה אם לנאום הנלהב הזה יש איזושהי השפעה בשטח. אחרי שעתיים התברר שנשיא סוריה לא היה רע בכלל בתור שחקן חיזוק, ושיעור המתנגדים לפינוי ירד לעשרים אחוזים מסכנים. הכבישים לצפון ולדרום התמלאו במשאיות מלאות פלסטינים עליזים ששרו בקצב "ברוח, בדם, נפדה אותך יא פלסטין!", וחלק שקראו "סדאם החביב, החרב את תל אביב" בשביל הגיוון.

27.

באותו זמן הרוב הסכימו כבר להתפנות או היו בתהליך הפינוי עצמו, אבל היו עוד חמישית מהפלסטינים ומהערבים הישראלים שהמשיכו בעקשנותם להישאר בבתיהם. אז העליתי לשידור את נשיא מצרים (במקביל נאלצו הטלפניות של הבור לדחות כמה עשרות שיחות של ישראלים, שחשבו שאנחנו עורכים שירותרום-פתע ורצו להשתתף), והוא ניסה שיטה אחרת על סרבני הפינוי. גם מוסטפה המצרי נשא את דבריו דרך המגברים, ולקול צהלת הרחוב הפלסטיני הודיע על מבצע מיוחד למי שמתפנה: כרטיס חופשי-חודשי למכה, למסגד אל-אקצה (לא כולל אורוות שלמה) וחלק מהשכונות של מדינה. הוא אמר שההצעה בתוקף עד גמר המלאי, בכפוף לתקנון המבצע שאפשר להשיג אצל נהגי משאיות הטרנספר, וברגע שסיים לדבר התחילה נהירה המונית של חמושים ובני משפחותיהם החפים מפשע אל נקודות האיסוף. כולם דרשו לקבל את הכרטיסים במקום, אבל שכנענו אותם שאחרי ההשתקעות בבתיהם החדשים יגיע אליהם בדואר שי צנוע ממשרד השיכון שכולל בונבוניירה, שירון ליום העצמאות וגם את כרטיס החופשי-חודשי. מאותו רגע הפינוי התקדם כמו שצריך, ונהגי הטרנספר חרשו את הארץ לאורך ולרוחב עד שבשעות הקטנות של הלילה הוכרז על סיום המבצע. כל הפלסטינים הובאו ליישובים הישראליים הנטושים, והרשינו להם ללכת סתם ככה ברחובות ולבחור להם איזו דירה או בית שנראה להם נחמד. חוץ מכמה מאבקים בין חמולות שרצו להשתלט על בניינים שלמים של עשרים קומות, לא נרשמו אירועים מיוחדים, ובמשך היומיים הבאים נראה היה שהמפונים מתרגלים לבתים החדשים שלהם ואפילו, אם יורשה לי להסתכן ולומר, שהם שכחו לגמרי מהבתים הישנים והמטים-לנפול שלהם.

מיד אחרי שהפלסטינים התאקלמו, המשכנו לנצל את המומנטום. במשך מה שנשאר מחול המועד, התחילו הישראלים לנוע משטחי הקליטה הזמניים אל היישובים שננטשו בידי הפלסטינים כמה ימים קודם לכן. כולם קיפלו את המנגלים וחוטי הכביסה שלהם, שמו את הצידניות והילדים על המכוניות שאיתן הם יצאו לטיול הגדול מלכתחילה, ופנו שומרונה. זה היה הרבה יותר מרגש ממה שזה נשמע ככה בתיאור היבש שלי, כי אנשים שעד לא מזמן עשו מילואים או נלחמו בסדיר בתוך הערים הפלסטיניות והכפרים שסביבן, פתאום מצאו את עצמם גרים בתוך אותם הבתים, שעד אז הם רק הסתכלו לחלונות שלהם בהמתנה לרגע שצלף יצא מהם ויוריד להם את הראש.

המקומות שאליהם הישראלים העקורים עברו כדי להישתל בהם מחדש נבחרו מראש על-פי היישוב הקודם שלהם: מי שבא ממושבים וקיבוצים קיבל בתים בכפרים, ומי שבא מיישובים קצת יותר גדולים זכה לגור בערים הפלסטיניות הגדולות. האנשים, ייאמר לזכותם, לא בזבזו זמן ומיד התחילו לשנות את השמות לא רק של הרחובות (למשל, "רחוב נאצר" הפך ל"רחוב רבין"), אלא גם של היישובים עצמם. ג'נין הפכה ל"גני הגלבוע"; שכם קיבלה את השם הקצת מסורבל "הטו שכם ובנו ביתכם כהלכה" (שמהר מאוד התקצר בסלנג ל'השוב"ך', בזמן שתושבי העיר כונו "יוני השלום"); טול כרם נקראה מעתה "כרם המטול", ומבין הערים רק עזה נשארה עם השם הערבי שלה, כי 'עזה' היא גם מילה בעברית. הכי מאושרים היו המתנחלים, שפעם נאלצו לקום כל בוקר בפחד שיפנו אותם, ומצאו את עצמם פתאום כשחצי עם ישראל מאכלס את היישובים שקודם איימו עליהם. הפלסטינים לא נשארו חייבים, כמובן, בקשר לשמות: אפילו בלי לדעת מה קורה ביישובים הקודמים שלהם – כי הסתרנו מהם מידע ככל שיכולנו – הם החזירו את כל השמות המקוריים של היישובים שקיבלו בחזרה, ושמות של כל מיני גיבורי עם ערביים חזרו לככב בחוצות הנגב והגליל.

במיוחד שמחתי לגלות שעד מוצאי החג השני, כבר היו לא מעט צימרים שצצו להם ברחבי השומרון כמו שפשפת אחרי צעדה. התברר שכמה מאלה שפונו מהגולן ואצבע הגליל לא השחיתו את זמנם בהתאבלות על הצימרים שאבדו להם במהלך הפינוי, ופתחו עותקים שלהם בבתים החדשים שקיבלו. בסיור קצר שעשיתי בשטח המפונה והמיושב-מחדש ראיתי שמות מאוד יצירתיים שאנשים נתנו לצימרים שלהם: "ספא בית צפאפא", "חלחול בכחול" ו"אצל אתי בחצר (סניף חווארה)", אם להזכיר רק כמה מהם. החלק שהיה לאנשים קצת קשה לעכל הוא שהיישובים הערביים בתוך הקו הירוק פונו גם הם. היו כמה וכמה מקרים של אנשים שבאו לנגב חומוס או לקנות רהיטים בזול, וכל מה שהם מצאו היה יישוב יהודי לגמרי וכמה שוטרים שאמרו להם שאם זה לא מוצא חן בעיניהם, שיעופו חזרה הביתה. מה שכן, הייתה נהירה המונית לכפרים הדרוזיים ולאותם מקומות שהשארנו בהם את התושבים הערבים: בנצרת וביפו אנשים לא הפסיקו לבלוע מכל הבא לפה, העיר התחתית של חיפה התמלאה בחיפאים יהודים שבאו להתגאות שהדו-קיום בחיפה הצליח לשרוד גם את הטרנספר, במושירפה עשו קופה על כל אלה שבאו לנסוע לראשונה בחייהם בוואדי ערה בלי להסתכל בדאגה על אום אל-פאחם, ובתחנת הדלק בכביש עוקף לוד נגמר הדלק תוך שלוש שעות מרוב לחץ של מתדלקים. פתאום, ברגע שהעברנו אותם לחו"ל, הערבים הפכו לאטרקציה לא פחות מעניינת מנהגי מזחלות מלפלנד. כל מי שרק יומיים קודם פחד מהערבים ולא רצה לשמוע עליהם אפילו, עשה בחג השני של פסח כל מה שביכולתו כדי לנסוע למעט המקומות שעוד היו בהם ערבים אמיתיים, ולראות אותם בסביבתם הטבעית. מה שמוכיח, שמי שאמר שלישראלים יש זיכרון כמו לפציינט המצטיין של ד"ר אלצהיימר – המישהו הזה ידע על מה הוא מדבר.

28.

אחרי החג השני של פסח הגיעה המימונה הבלתי-נמנעת, שכדי לעבור אותה השתמשתי בטכניקות שמלמדים אותן במקור כדי להתגבר על פחד-קהל, רק שבמקרה הזה הפחד היה בעיקר ממופלטות. כל הזמן אמרתי לעצמי בראש: "תדמיין שכולם ערומים, שהכובע המצחיק הזה מטנג'יר לא באמת יושב לך על הראש כמו איזה מסגד המלך חסן, שהאוכל הוא בעצם ביסלי גריל מלפני שנתיים". האמת היא שזה עבד לא רע.

נשארו למדינת ישראל בדיוק שבועיים לקלוט שהיא באמת נוסעת לחו"ל, ובמשך השבוע שעד יום השואה נעשו רוב ההכנות האחרונות ליציאת המזרח התיכון. הגשרים שעל התעלות נהרסו כדי שאף אחד לא יבוא ויגיד לנו שהוא שכח לכבות את הבוילר, או שהאוכל של הכלב נשאר בארון בבית הישן שלו, או כל מיני תירוצים כאלה כדי לחזור אחורה בזמן ולשכוח שהיה פינוי. ברגע שהגשרים נפלו – זהו, הפלסטינים שם ואנחנו פה. מה שכן, היו עדיין אנשים שבחרו בטיפשותם לא להתפנות, וסירבו לעשות את זה גם כמה ימים אחרי שהשכנים החדשים שלהם עברו לגור מצדדיהם, מעליהם ומתחתם. לפעמים פשוט הורג אותי מה שהפנאטים האלה לדו-קיום יכולים לעשות ברגעי הקריז שלהם. בנוסף, הלכו ונשלמו העבודות שהפכו את המשרד שלי בבניין ראש הממשלה לחדר שיאה לרב-חובל שמנווט את מדינתו באוקיינוסים הסוערים: את כל החדר ציפו בעץ כהה, על הקיר מול השולחן שלי שמו סוללה של מסכים ומערכות אלקטרוניות שקשורות לכל האספקטים המורכבים של השטת מדינה בים, ואפילו שמו לי שם הגה של ספינות לשימושי הפרטי, שלא היה מחובר לכלום כדי שלא אתלהב יותר מדי ואתקע את המדינה לתוך איזה צוק. המערכות היו מיועדות בעיקר לפיקוח על מצבנו הלאומי בעודנו נעים בזרם, כי ההיגוי עצמו היה עתיד להתבצע מחדר בקרה משוכלל, שנבנה בהרי ירושלים, ושם באמת היו כמה מכשירים שקצרה היריעה מלתאר את מורכבותם הטכנית.

ואז הגיע ערב יום השואה, ואני נסעתי ליד-ושם כדי להשתתף בעצרת המרכזית. השנה היה לכל העניין טעם קצת מוזר, כי בכל פעם שאיזה נואם דיבר על משלוחים המוניים וטיהור אתני של חבלי-ארץ שלמים – כל השורה של הנכבדים נתקפה תנועות רגליים עצבניות והמהומים נבוכים. גם אני הגבתי ככה, ושלא תחשבו שרציתי לפגוע בקדושתו של המעמד, פשוט עברו רק כמה ימים מאז שאני והממשלה שלי גירשנו עם שלם מהבתים שלו על גבי משאיות. שיהיה ברור, אנחנו את הפלסטינים העברנו לדירות חמישה חדרים עם מעלית והסקה מרכזית, ולא עשינו להם שום דבר רע חוץ מלהחליף איתם שטחים, אבל עדיין היה קצת מביך, אני חייב להודות. כי חוץ מזה שגירשנו את הפלסטינים, גירשנו גם את היהודים – רק למטרה טובה, זה הכל. בזמן שישבתי בקהל, הנואמים דיברו בהתלהבות ואמרו שעוד כמה ימים עם ישראל יעשה את הצעד המשמעותי ביותר בהיסטוריה שלו לקראת בריחה מג'נוסייד ודאי, ואני חשבתי בינתיים על השאלה המטרידה – מה עושים עם "התקווה". אתם בטח לא מבינים. מה כבר יש לעשות? פשוט שרים את ההמנון וזהו. אבל בשבילי זה לא כל-כך פשוט כמו שזה אולי לשאר האנשים במדינה.

זה סוד שעד היום לא סיפרתי אותו לאף אחד, אבל לא שרתי את התקווה מאז גיל תשע. זה היה בכיתה ג' אני חושב, והכריחו אותי להיות הסולן של המקהלה ששרה את השירים בטקס יום העצמאות. ניסיתי, באמת שניסיתי לא לעשות את זה, אבל גם ככה הייתי תלמיד גרוע והמורה אמרה לאימא שלי שאם אני לא שר – הם יצטרכו לחשוב אם מאזן הרווח וההפסד שלהם משהותי בבית הספר בכלל מצדיק את עצמו. אז תגידו, מה כבר הביג דיל, פשוט תשיר כבר את ההמנון הארור ודי. אבל כשהייתי קטן היה לי פחד קהל קיצוני, שהיום למזלי אין לי אותו כי אחרת לא הייתי יכול להיות ראש ממשלה. נכון שגם היום, הדבר היחיד שמחזיק אותי בנאומים הוא שאני מדמיין שלקחתי טריפ, ושכל הקהל מולי הוא הרוחות של אבותיי שבאו לרדוף אותי – אבל בגיל עשר לא היה לי את השכל אפילו למחשבה הסוטה הזו. וגם לא ידעתי לשיר בכלל. אז עליתי לבמה מול כל בית הספר, ומאחורי עמדו כמה ילדים שהיו אמורים לעשות לי קול שני (כולם היו בנים, כי זה היופי בגיל הזה – לבנים יש קול של בנות, אז בכלל לא צריך למצוא בנות שיסכימו להופיע). כאילו שכל הסיטואציה לא הייתה גרועה גם ככה, אז אף אחד לא התכוון לשים לי פלייבק של נגינת ההמנון בידי תזמורת מכבי-האש או משהו: הייתי צריך לשיר לגמרי לבד, והפחדנים מאחורי כבר יעקבו אחרי השירה שלי וילוו אותה. אז בסוף הטקס אמרו לכולם לקום על הרגליים לשירת התקווה, ואני עצמתי את העיניים ושרתי לתוך המיקרופון: "כואולוד בלאאבב פאאנימה…", ואחרי כמה שורות פתחתי את העיניים וראיתי שכל הקהל מסתכל עלי. אף אחד לא שר יחד איתי, וגם כשהסתכלתי אחורה – המלווים שלי עמדו שם ושתקו כמו קרפיונים. מיד עשיתי את מה שכל אחד היה עושה במצב הזה: בדקתי אם במקרה הרוכסן של המכנסיים שלי פתוח. הבעיה היא שבדרך כלל כשבודקים אם הריצ'רץ' פתוח או לא, אז המוח כבר מניח מראש שהוא סגור, כי האפשרות שהוא פתוח מול שלוש מאות איש היא נוראה מכדי להעלות על הדעת את אפשרות קיומה. אבל תנחשו מה? זה בדיוק מה שקרה. שרתי את התקווה עם מכנסיים פתוחים, ואלה עוד החדשות הטובות – כי באותו יום גם לא לבשתי תחתונים, בגלל שבבוקר אימא הלבישה אותי בבגדים הלבנים שהכריחו אותנו להביא, ואמרה "חמודי, המכנסיים האלה לא נסגרים עם התחתונים, אולי תלך בלעדיהם?". אז טקס יום העצמאות באותו יום הפך לחגיגה עבור הפדופילים שאולי היו במקרה בקהל, אבל בשבילי הוא היה טרגדיה לאומית. לא יצאתי מהבית שלושה ימים אחרי זה, ואם היועצת לא הייתה לוקחת את כל התלמידים לאולם ההתעמלות ואומרת להם "לא ראיתם שום דבר, נכון?" עד שהם השתכנעו, אז לא הייתי יכול להראות יותר את הפנים שלי בציבור לעולם.

אז עכשיו אתם מבינים למה ההמנון מפחיד אותי. מאז לא שרתי יותר את "התקווה", רק עשיתי את עצמי שר. בכל ההזדמנויות שבהן היה צורך לשיר את ההמנון, פשוט עשיתי תנועות עם השפתיים כאילו שאני שר בהתלהבות, בעיקר כשהמורות הסתכלו לכיוון שלי. הבעיה האמיתית התחילה כשנבחרתי לראשות הממשלה, כי ראש ממשלה שלא מוכן לשיר את ההמנון זה דפקט שאם הבוחרים היו יודעים עליו, לא הייתי מחזיק מעמד בשלטון יותר משבוע. וכאילו כדי לעצבן אותי – כל השרים בממשלה תמיד נהנו לשיר את התקווה בכל הכוח, ואני הרי עומד ממש לידם בטקסים, ותמיד לפני הרגע הגורלי פחדתי שהם יגלו את הסוד הנורא שלי. איכשהו זה לא קרה, אבל הפחדים עצמם תמיד הגיעו בזמן, כמו שעון.

אז בערב יום השואה שוב פחדתי מה יקרה בסוף הטקס, אבל כמו תמיד החלטתי – גם הפעם אני לא שר, ושימות העולם. ואז המנחה אמר שצריך לקום ולשיר את ההמנון, והיה את הצליל המוזר הזה של המון אנשים שמתיישרים בבת אחת אחרי ישיבה ארוכה. התחלתי לעשות עם השפתיים את המילים הראשונות של התקווה, ורק אחרי כמה שניות שמתי לב שמסביבי יש שקט מוזר. מיד שלחתי יד מודאגת לאזור הרוכסן, אבל הוא היה סגור הפעם. ואז המנחה הרים את הקול דרך מערכת ההגברה: "זה לא ילך אם כולם רק יעשו את עצמם שרים! קדימה לשיר – והפעם באמת". כזה דבר עוד לא קרה לי בחיים: חוץ מאיזה זקן אחד בקצה השורה העשירית, אף אחד לא שר. כולם רק עשו עם השפתיים, כי הם כנראה חשבו שהאחרים יחפו עליהם, והתוצאה הייתה כזה שקט, שאפשר היה לשמוע אמבולנס רחוק שנוסע להדסה עין-כרם. ואז מישהו התחיל לצחוק צחוק פרוע, ועוד כמה הצטרפו אליו, וכמה אנשים אחרים צרחו עליהם ואמרו שזו חוצפה לצחוק ביום השואה, ותוך שתי דקות התחילה שם קטטה המונית. אנשים פשטו את החליפות, הפשילו שרוולים וקפצו לתוך האקשן, וחבר כנסת אחד – שהחטיף בוקס בעין לאחד מאלה שדרשו ממנו לא לצחוק – קיבל בחזרה מכה שהעיפה אותו על העץ של איזו חסידת אומות-העולם מדנמרק. הוא תפס בבהלה את הענפים והתחיל לצרוח למשמר הכנסת שיצילו אותו, כי אלה שהרביצו לו עוד המשיכו להסתובב למטה כמו כלבים שמחכים לחתול שברח מהם אל העץ. בזמן שהמאבטחים חילצו אותי משם אל הקדילאק, קצת הצטערתי שזה היה ערב יום השואה ולא ערב יום הזיכרון – כי נראה לי שהדבר היחיד שהיה עוצר את חמומי-המוח האלה מלהרביץ אחד לשני הוא איזו צפירה הגונה.

29.

בשבוע שאחרי יום השואה, כל המדינה הייתה בהתכווצות-שרירים מוחלטת. אנשים התחילו לקלוט שזהו, שכל מה שהם ידעו על החיים שלהם עומד להשתנות: כבר לא מדינה קטנה מוקפת אויבים, אלא מדינה עוד יותר קטנה מוקפת דגים; לא עוד מדינה שמידרדרת ויורדת מהמקום האחרון בעולם הראשון למקום הראשון בעולם השלישי, אלא מדינה שהולכת להפוך שולחנות ולדרוש את המקום המגיע לה. בשבוע ההוא נגמרו ההכנות להפיכת חזון "תיבת נוח, הדור הבא" למציאות, וגם ההכנות לחגיגות יום העצמאות התקדמו בקצב מעורר חלחלה. באותה שנה יצא במקרה שהיה יום עצמאות עגול, מאלה שבהם כלי התקשורת אוהבים לעשות סיכומי-ביניים שנראים יותר כמו הספדים. כבר היה מותר לדבר בחופשיות על "תיבת נוח" – העיתונאים הזרים עוד היו תקועים על קווין מרי 2, שנגררה בינתיים לבסיס חיל הים הפקיסטני בקראצ'י – והעיתונים דיווחו בהרחבה על צירוף המקרים הזה, בין יום העצמאות העגול לבין ההפלגה הלאומית בים הכחול.

המקום שאליו עיני כל המדינה היו נשואות באותם ימים היה הר הרצל: כמו שציינתי קודם, הטקס המסורתי באותה שנה היה הזמן שבו תכננתי ללחוץ על הכפתור ולהיפרד מהמזרח התיכון לתמיד. בגלל זה הוזמנו להר הרצל גם השגרירים של המדינות הזרות בישראל, בנוסף לאוליגרכיה הרגילה שמוזמנת לאירוע, כדי שנוכל לבשר להם בזמן אמת על מימוש התוכנית שלנו – לפני שיספיקו להתקשר לחו"ל ולהזמין תגבורת. הבעיה היחידה באותם ימים הייתה שהמדינה הפכה לצפופה נורא, ואחוז נכבד משמורות הטבע הועבר אל הפלסטינים במהלך הטרנספר. הייתה לזה רק משמעות אחת: ביום העצמאות, כשכבר נהיה בים וכולם ירצו לעשות על האש בטבע – יהיה להם מאוד קשה למצוא מקומות פנויים לטנף. מה שכן, האנשים שמרו על אופטימיות, ואמרו בינם לבין עצמם שאפשר יהיה לנפוש בכל החופים החדשים שייווצרו במקומות לא-צפויים. אחרי כמה ימים הגיע ערב יום הזיכרון, והטקס שנערך היה עותק מושלם של ערב יום השואה – חוץ מזה שהפעם אנשים שרו את התקווה בלי התחכמויות, ולא המשיכו אחר-כך לקטטה המונית. כולנו עמדנו בצפירה, כי למרבה הצער את זה אי-אפשר לעשות כאילו: או שעומדים או שלא. אחר-כך הסיעו אותי הביתה, והתיישבתי על הספה לבד. לא היה טעם להדליק טלוויזיה, כי בערוצים הישראליים לא היה כלום לראות ואם הייתי רואה משהו באיזה ערוץ לוויין, מישהו מהשכנים עוד היה מלשין עלי לעיתון. ואז בבוקר היה מרוח על כל העמוד הראשון: "ראש הממשלה מצא לנכון לבלות את ערב יום הזיכרון בצפייה בסיטקומים בערוץ סטאר-וורלד. דובר משרד ראש הממשלה מכחיש, וטוען שהצחוקים המוקלטים שנשמעו מבית ראש הממשלה בקעו מהסרט התיעודי 'יורם ואיצ'ה כבר לא צוחקים', שמביא את סיפורה של מחלקת צנחנים שלא שבה מהקרב במרג' עיון". כן, רק את זה הייתי צריך ביום שבו התוכנית הגאונית שלי יוצאת סוף-סוף לאוויר העולם. בכלל, תוכניות גרנדיוזיות הן קצת כמו בשיר ההוא על איך ששיר נולד: בהתחלה הן כואבות, אחר-כך יוצאות החוצה ובסוף כל חברי הכנסת מתראיינים ואומרים שאתה מפגר.

ואז קלטתי שנשארו פחות מעשרים וארבע שעות עד הרגע הגדול בחיי. הדבר הבא שנזכרתי בו היה איך שבתקופה שלפני שאשתי הלכה מהבית, היא אמרה ששום דבר כבר לא ייצא ממני. שתבינו, באותם ימים התפרסמו כל יום סקרים שקבעו שאני אהיה המנצח הגדול בבחירות, ושכל העם תולה בי תקוות גדולות – אבל לאשתי זה לא הזיז. בערב שבו היא כבר ממש החליטה להתגרש ממני, שכזכור היה גם יום ההולדת ה-40 שלי, היא התוודתה שהמחשבות האלה מתבשלות לה בראש כבר לפחות שנה, כי היא ראתה שאני פשוט בנאדם שלא מעניין אותו כלום חוץ מעצמו. אני זוכר שנורא כעסתי, ואמרתי לה שאני עוד אוכיח לה שאני מסוגל לעשות משהו לטובת הכלל. אבל היא כבר קיבלה את ההחלטה לפרק את הנישואים שלנו, ויומיים אחר-כך, כשתוצאות האמת החלקיות כבר הראו שניצחתי מעל לכל ספק סביר, היא אפילו לא התקשרה להגיד לי מזל טוב. את היומיים האלה, אגב, ביליתי רצוף במקומות שממש לא היו בתים מסודרים, קודם במטה הבחירות ואחר-כך באולם האירועים. כי יש משהו שאנשים שאף פעם לא התגרשו לא ממש יודעים: כשיש לך ילדים, ואשתך אומרת לך שהיא עוזבת אותך, זה אומר שאתה – ולא היא – צריך לקום ולעזוב את הבית. זה מין משהו כזה שאמורים להבין לבד, ושלא יפה להתווכח עליו, ואני זוכר שהבנתי את זה רק כשישנתי בסלון באותו לילה וחשבתי לעצמי – "נו, מתי היא כבר תיקח את הילדים ותתחפף לי מהבית?" – ואז קלטתי שמכל האנשים שגרו בדירה, רוב הסיכויים הם שאני היחיד שעוד מעט לא יהיה בה.

בתקופה שהיחסים בינינו עוד היו טובים, אחד הנושאים שאני ואשתי תמיד הסכמנו עליהם הוא שהלוואי ולא היינו נולדים בישראל. אני רציתי תמיד לגור באמריקה או בקנדה, ואם אין ברירה אז באיזה פיורד בנורבגיה, והיא דווקא הייתה מאלה שאומרים "חבל שלא נולדתי וייטנאמית". היא, תזרקו אותה במקום עם אותיות שאפילו המקומיים בקושי יודעים לקרוא אותן, שלא לדבר על תיירים מושתנים – והיא מסודרת. אני לעומת זאת, ההרגשה שמחזיקה אותי שמח בחיים היא שאם חס וחלילה צריך רופא, אז לא יטפל בי מישהו שהפעם האחרונה שהוא ראה ציוד רפואי סטרילי הייתה במשלוח ההומניטרי של האו"ם בשנת שמונים ושבע. אבל מה שכן, לשנינו היה ברור שלחיות בישראל זה לא הדבר הכי נחמד שאתה יכול לאחל לעצמך. לפעמים היינו יושבים איפה שהוא, ומדמיינים איך יהיה לחיות במקומות אחרים, והיו פעמים שאחד מאתנו הגזים בתיאורים המתלהבים שלו עד שהשני היה מתעצבן ואומר: "אבל אם היית גר\ה שם, לא היינו נפגשים בכלל!". בתור מישהי עם פנטזיות כאלה, קצת אכזב אותי שבמשך כל התקופה שבה הציבור ידע על הכוונות שלי, אשתי לשעבר אף פעם לא דיברה איתי כדי להגיד מה היא חושבת על הרעיון. אני בטח לא צריך להגיד לכם, שאף אחד מאלה שאני נמצא איתם במשך הימים הארוכים בעבודה הוא לא מהסוג שרוצה לחיות בחו"ל. תמיד הרגשתי שכל השרים והח"כים הם אנשים שיכולים בכיף להמשיך להישאר תקועים בפינה הלחה והחשוכה ההיא של העולם, וזה רק ייתן להם כוח להמשיך עם השקרים שלהם. מכל מי שהכרתי באותה תקופה, אשתי היא האדם היחיד שהייתי יכול לומר לו "איזה חרא של מדינה יש לנו" בלי שיום אחרי זה תהיה הצבעת אי-אמון. אבל בעצם דווקא לה כבר לא יכולתי לומר כלום, לא בנושא הזה ולא בשום נושא אחר.

30.

יום הזיכרון היה יום מרהיב ביופיו, מבחינת מזג-האוויר זאת אומרת. השמיים היו כחולים כמו דגל ישראל שהרגע יצא מניקוי יבש, והאוויר היה נקי. זה היה יום הזיכרון הראשון שהמדינה ציינה בתנאים של שלום כולל, אז הפעם היה לטקסים אופי קצת יותר אופטימי מהרגיל – כאילו אנשים הרגישו שלא ימותו יותר חיילים, לפחות לא במלחמות האינסופיות עם הערבים. אולי עם ארצות אחרות, מי יודע. תמיד יש את האי-נעימות הזו ביום הזיכרון, שכולם בו כאילו עצובים אבל מתכננים בסתר את הרגע שבו הפרצוף המדוכא יתחלף בחיוך משחרר, ופטיש פלסטיק מצפצף ינחת לך על הראש בליווי העצה הידידותית "מה אתה בדיכאון, צא מזה". באותו יום, הזרם התחתי של השמחה מתחת לעצב היה חזק בהרבה מהרגיל, כי כולם כבר התחילו לפנטז על החיים מעבר לים (או על-גבי הים, בתור התחלה). אני העברתי את היום בכמה בתי קברות צבאיים, ואחרי זה נסעתי לישיבה האחרונה בהחלט של הקבינט הלא-מצומצם בתחומי המזרח התיכון. בכלל, היום ההוא הצטיין בתואר המעודד "האחרון במזרח התיכון" שהוצמד לכל דבר שקרה. הצפירה בשעה אחד-עשרה הייתה האחרונה שנשמעה במזרח התיכון, הפקק באיילון היה האחרון במזרח התיכון, הטיסה של אל-על לניו-יורק הייתה האחרונה שלוקחת שתים-עשרה שעות, וכל זה רק הדגיש את העובדה שהחול בשעון החול התחיל להיגמר, וטוב שכך: כי לי אישית כבר נמאס לגמרי כבר מהחול, והתחלתי לפתח העדפה לדשא.

בישיבת הקבינט כולנו הרמנו כוסית לכבוד הדרך החדשה שעמדנו לצאת אליה כמה שעות אחר-כך, ואפילו הזמנתי את השר המבדיל בין קבינט לממשלה כי הייתי במצב רוח טוב (אז במחשבה שנייה זו הייתה ישיבת ממשלה לכל דבר). ואז שר החוץ שאל לאן בעצם אנחנו נוסעים. אני אמרתי מיד "מה זאת אומרת לאן? לאמריקה", אבל כמה אחרים אמרו יחד איתי עוד שמות של מקומות: "נורבגיה", "אנגליה", "מרוקו" (שר הפנים, אלא מה) ו"תאילנד", בין היתר. הסתכלתי עליהם, לא מאמין שעכשיו הם הורסים לי החגיגה, ואמרתי להם: "נפלתם על הראש? סיכמנו שנוסעים לארצות-הברית!". אבל אז התברר שלשרים יש תוכניות אחרות. חלק רצו שנצטרף לאיחוד האירופי, חלק רצו מקומות אקזוטיים כמו אינדונזיה, ורק מיעוט קטן רצה שישראל תלך לחפש את החברים שלה דווקא באמריקה. שר הבריאות, למשל, הודיע שהוא מעוניין שישראל תיסע דווקא להודו. למה? כי ככה לאלה שמשתחררים מהצבא יהיה יותר קל להגיע לשם. הודעתי לו שסיבה גרועה כזו לא שמעתי כבר הרבה זמן, ושיש לי הצעת ייעול – למה שלא פשוט נשוט כל שנה למקום אחר, כדי שאף תרמילאי לא יהיה מקופח? כמובן שלא התכוונתי לזה ברצינות, אבל כמה מהשרים דווקא אהבו את הרעיון. ואז התייאשתי סופית, ואמרתי להם: "טוב, אין לי כוח. אתם גם ככה תוציאו לי את המיץ, אז בואו נעשה הצבעה לאן נוסעים וזהו". לפני שההצבעה התחילה הזכרתי להם, שעם כל הכבוד לממשלת ישראל – גם למדינה שאנחנו רוצים להיות חלק ממנה יש מה לומר בעניין. הם לא התרשמו, ושר התפוצות אמר: "כל מדינה הייתה מתה לקבל אותנו! הם אנטישמים רק כלפי היהודים שגרים שם, אבל אותנו הם יאהבו כי אנחנו לא פראיירים". אחרי הטיעון הרציני הזה, מזכיר הממשלה שאל מי בעד שניסע לאמריקה, וחמש ידיים הורמו – אחת מהן שלי. אחרי זה הוא שאל אותו דבר על האיחוד האירופי – ועשרים ידיים הורמו באותו רגע, כאילו זה היה כנס ותיקי משטרת מינכן משנות השלושים. אחרי זה היו הצבעות על אזורים אחרים בעולם, אבל לאף אחד לא היה סיכוי מול תומכי האופציה האירופית. ואז, בלית ברירה, אמרתי שננסה קודם את אירופה, למרות שלא חשבתי לרגע שמישהו שם יסכים.

ואז התחיל להחשיך, ומשם כולנו נסענו להר הרצל. על ההר עמדה במה בצורת מגן דוד שהגיעה לגובה שלושים מטר. על הבמה עמדה מקהלת הגבעטרון, מול הבמה הייתה כרגיל המצבה השחורה של הרצל (למרות שהכנסת כבר הצביעה ברוב גדול על הצורך להזיז אותה משם, כי היא הורסת את כל הטקס), ולפניה רחבה גדולה שבה היה אמור להתקיים הטקס עצמו. בצדדים היו טריבונות גדולות עם מקומות שמורים לכל הנכבדים, שכבר היו מלאות לגמרי בשעה שהגענו. ברמקולים הודיעו "קהל נכבד, ראש הממשלה ו…", ואני כבר הייתי רגיל לטעות המעצבנת הזאת. כל שנה עושים לי את זה, הנודניקים האלה עם הפרוטוקול שלהם. כתוב להם שצריך להגיד "ראש הממשלה ורעייתו", אז מה – שימחקו את זה רק בגלל שאין לי אישה? באמת מוגזם לבקש דבר כזה. הכי אידיוטי הוא שגם כשהכרוז מבין ברגע האחרון את הטעות ונמנע מלהוציא מהפה את המשך המשפט, אז אחר כך – בתרגום לאנגלית, שאותו אדם עצמו מקריא, הוא שוב עושה את זה. "ליידיז אנד ג'נטלמן, פריים מיניסטר אוף איזראל אנד היז…". בטקס שהתקיים שנה קודם, הגעתי קצת שתוי מישיבת הממשלה החגיגית, אז אמרתי לאחד המאבטחים שאם הוא שם פיאה וליפסטיק – אני מוכן להפוך אותו לגברת הראשונה ולמלא את משאלתו של הכרוז. אחרי החג התחרטתי על זה, ועוד איך, כשהוא הגיש נגדי תלונה על הטרדה מינית וכל המדינה אמרה עלי דברים כמו "טוב, מרוב שהוא לבד אז ההורמונים שלו משתגעים".

בכל אופן, הגיעו כל הממשלה והנשים שלהם, והנשיא ואשתו, ויו"ר הכנסת ואשתו, ואני בלי אשתי, והתיישבנו במקומות שלנו אחרי שהקהל הריע לנו על הטרנספר המוצלח שעשינו. ואז הכרוז ביקש מהקהל לחגור את חגורות הבטיחות לפני שהטקס מתחיל, ואני חשבתי שזו עוד אחת מהבדיחות האלה ששותלים בנאומים הממלכתיים כדי שהאנשים לא יירדמו משעמום. אבל אז שמעתי מסביבי המון קליקים, וראיתי שבאמת לכל המושבים בטריבונה היו חגורות בטיחות כמו באוטו. הכרוז הסביר שההתנתקות מהיבשת תלווה ברעידת אדמה קלה, אז למען טובת הקהל – כדאי לחגור גם מאחור. אני הרשיתי לעצמי לא לחגור, כי גם ככה הייתי אמור לעלות לנאום מיד אחר-כך, ובאותו רגע קצת שמחתי שאשתי-לשעבר לא שם, כי אין ספק שהיא הייתה מנדנדת לי עד הרגע שבו החגורה במושב שלי הייתה עושה קליק כמו כל השאר. אז כולם בקהל עוד היו קצת עצובים, כי רשמית יום הזיכרון עדיין נמשך, אבל כל הסימנים הראו שההכנות לעבור מהדפרסיה למאניה כבר היו בשלב מתקדם מאוד.

ידעתי שעכשיו יגיע תורי לעלות לבמה, והכרוז שוב אמר "גבירותיי ורבותיי, ראש ממשלת ישראל!". עליתי ונעמדתי מאחורי הדוכן, והרגשתי את העורף שלי צורב מהעיניים הגדולות שכל זמרי הגבעטרון תקעו בי מאחורה. "ערב טוב לכל המאזינים ליד מקלטי הרדיו!", פתחתי את הנאום בבדיחה הקבועה שלי, כי כולם בלי יוצא מן הכלל או שראו את הטקס בטלוויזיה או שהתעלמו לגמרי מקיומו, "היום הוא לא רק יום חגה של מדינת ישראל, אלא גם יום היסטורי במלוא מובן המילה. היום ישראל שוב מוכיחה לעולם, שהיא לא סומכת על איש מלבד על עצמה בפתרון בעיותיה. כמו שכולכם יודעים, בעוד מספר דקות נעזוב מאחורינו את העידן הכואב שבו נלחמנו על קיומנו נגד העם הערבי, ונצא להפלגה על קצף הגלים בחיפוש אחר עתיד אחר לילדינו!". הקהל מחא כפיים בהיסטריה, ואז חיכיתי קצת כדי שהכרוז יתרגם את מה שאמרתי לאנגלית. אפילו מהבמה יכולתי לשמוע את הצעקות שהגיעו מהאזור בקהל שבו ישבו צוותי השגרירויות הזרות, וחייכתי לעצמי חיוך קטן – שמייד מחקתי אותו מהפנים שלי, כי נזכרתי שרואים אותי גם על מסכי-ענק שנמצאים מעבר לבמה, והקהל מודע לכל תנועה מגוחכת שאני עושה. "עם ישראל לוקח את מדינתו בידיו", המשכתי, "הוא לא נוטש מאחור את ארץ הקודש, מולדתו ההיסטורית, שהרבה אנשים בעולם קיוו שנשאיר אותה כאן לפלסטינים. לא ולא! תמיד אמרנו שבית לא עוזבים – מקסימום מפרקים ומעבירים את החלקים למקום אחר. ועכשיו, אחרי הטרנספר שעשינו ובתומו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אני מכריז – לא עוד נפגעים, לא עוד הרוגים. מעכשיו רק שלום ואהבה, אהבה ושלום!". שוב היו מחיאות כפיים, ולרגע חשבתי שהגזמתי עם האהבה והשלום שלי, הרי אני לא בוודסטוק, אבל הקהל לא ממש שם לב – כי כמו השרים בשעתם, גם לגביו המילה 'טרנספר' הכשירה כל דבר שבא אחריה.

על פי כללי הטקס, שהובאו לידיעתי עוד קודם, בשלב זה הייתה אמורה להגיע איזו אתיופית ולהביא לי את הכפתור שיוציא לפועל את "תיבת נוח, הדור הבא", ואחרי זה כבר נמשיך למשואות ולכל שאר הכיופים. אז באמת יצאה מאחורי הקלעים בחורה אתיופית, שהכרוז אמר שהיא "מייצגת את השונה ואת החיבור בינו לבין הדומה", והגישה לי שלט רחוק ענק שעליו היה כפתור אדום. ברמקול נשמעה ההודעה: "ראש הממשלה ילחץ עכשיו על הכפתור, ויפתח עידן חדש בתולדות מדינת ישראל". על המסכים הגדולים הופיעו תמונות חיות שצולמו ברגעים אלה מעל ישראל באמצעות הלוויין "אופק 6", ואז שמתי את האצבע על הכפתור, והתחלתי לספור לאחור: "עשר, תשע, שמונה, שבע…". אחר-כך אמרו לי שכמה מהשגרירים בקהל התעלפו, כי הם לא הבינו מה כל העניין הזה עם סיום המלחמה במזרח התיכון והבשורה על עתיד טוב יותר, וכשהם ראו אותי עם הכפתור הם היו משוכנעים שאני עומד לשגר טילים אטומיים לכל הכיוונים ולהתחיל את מלחמת העולם השלישית. ואז הגעתי ל"שתיים, אחד, אפס!", ולחצתי על הכפתור בהתרגשות גדולה כמו שלא הרגשתי בחיים שלי. אבל כלום לא קרה. לחצתי שוב, ושוב כלום לא קרה. חשבתי שאולי זה קורה ברגעים אלה, ואנחנו פשוט לא מרגישים כלום, אבל ידעתי שברגע שהניתוק יתחיל אמורים לעוף אוטומטית זיקוקים מעלינו, ופרוז'קטורים יאירו במשולב צורה של מנורת בית המקדש בשמיים, ושום דבר מזה לא קרה. שמתי את היד על המיקרופון, וצרחתי אל מאחורי הקלעים שמישהו יגיד כבר מה קורה, כדי שאני לא אעמוד שם כמו גולם שלא יכול ללחוץ על כפתור כמו בנאדם נורמלי. ואז נשמע הקול של הכרוז אומר: "עקב תקלה טכנית קלה, ההתנתקות מהיבשת לא תתבצע כעת. אנו ממשיכים בטקס, וברגע שהתקלה תתוקן נחזור לתוכנית המקורית".

ירדתי מהר במדרגות ופגשתי ליד הבמה את שר הביטחון. שאלתי אותו מה בדיוק קורה, והוא אמר שלפי המידע שיש לו, אז האות מהשלט-רחוק הגיע אל המרכזייה של המכונות ואל מחסומי-המים של התעלות בצפון ובדרום, אבל כלום לא קרה. "כנראה נשרף שם איזה פיוז", הוא אמר בצחוק והתחשק לי לחנוק אותו, כי הוא התייחס לזה כאילו שהלך לי המצבר באוטו, ולא כאילו שכל התוכנית השאפתנית קורסת לנו בין הידיים ברגעים אלה ממש. "תטפל בזה ותודיע לי מה קורה", סיננתי לעברו וחזרתי למקום שלי ליד הנשיא ואשתו, שבדיוק דנו בשאלה אם אי-פעם הועבר בכנסת חוק שמאשר לי לבצע תוכנית משונה כזו, ואם כן – האם הנשיא חתם עליו בלי לשים לב. כשהתיישבתי לידם וחגרתי את חגורת הבטיחות שלי הם הפסיקו מיד לדבר על זה ועברו להגיד משפטים סתמיים כמו "איזו נחמדה הייתה האתיופית", כי כנראה הנשיא לא רצה להעליב אותי עם הספקולציות שלו – למרות שהן היו נכונות לחלוטין. בינתיים, מארגני הטקס לחצו על הפאסט-פורוורד בלו"ז שלהם, ועברו לחלק של הטקס שהיה אמור להגיע אחרי הקתרזיס היבשתי: המצעד הצבאי, שהשנה השתתפו בו כל זרועות הביטחון. נשמעו רעמי תופים ומטחים קטנים של חצוצרות, והאורות התחלפו לתאורה דרמטית בכחול ולבן, ומכל עבר התחילו לצאת טורים של דגלנים שהחזיקו, אלא מה, דגלים. ברקע נשמע קולו העצבני של איזה רס"ר, שאמר בלי הפסקה "שמאל ימין שמאל", וחשבתי שאפשר בקלות לחסוך את המשכורת של האיש הזה ולהחליף אותו בטייפ משומש משוק הפשפשים. לרגע נבהלתי שאולי זה אותו נגד מהטירונות שלי, אבל אז נזכרתי בתחושת הקלה שהוא מת. טור אחד היה של חיילים, שכבר יכולתי לראות את משפטי הראווה שייערכו להם בחזרה בבסיס אם מישהו מהם רק יעז להפיל את הדגל. טור אחר היה של המשטרה, וכשראיתי את אינסוף השוטרים תיארתי לעצמי שמי שמותקף כרגע על-ידי שודדים ומתקשר למוקד 100, יכול כבר בשקט לסגור את הטלפון ולהציע לשודדים איזה נשנוש, כי אף אחד לא הולך לענות לו. עוד טור היה של אנשי שירות בתי הסוהר, שבטח השאירו באותו ערב את האסירים עם הבייביסיטר ואמרו להם שיתנהגו יפה, ובסוף – משמר הכנסת, שאני קורא לו ביני לבין עצמי "צבא ההגנה למושחתים". ואז הרס"ר אמר לכולם לעמוד דום, ולהכתיף שק, ולדגל שק, וקדימה צעד, ולפני שמישהו הבין מה קורה – ראינו מול הפרצוף שלנו מגן-דוד עשוי מאנשי ביטחון. כל שנה הטריק המשומש הזה סוחט תשואות מהקהל, וכך גם הפעם. ואז הרס"ר נבח משהו, והמגן-דוד התחיל להסתובב לאט סביב צירו, בזמן שהגבעטרון שרו "סובי סובי ממטרה".

ואז, באמצע כל השמחה, נשמע מין רעם עמום מתוך האדמה. התזמורת הפסיקה לרגע לנגן, וגל הלם עבר דרך רחבת המסדרים. כל המגן-דוד נפל כמו דומינו, שוטר נפל על חייל שנפל על שומר-כנסת שנפל על סוהר וכך הלאה עד אחרון אנשי הביטחון נושאי הדגלים. גם מקהלת הגבעטרון נפלה מהטריבונה באמצע השיר, ויחד איתה נגני התזמורת, והכלים שלהם נפלו אחד על השני ברעש אדיר שנשמע כמו ערמת כלים שמתנפצת על הרצפה. הטריבונות שעליהן ישב הקהל רעדו, אבל לא היו נפגעים כי כולם היו חגורים כמו שצריך. ואז עפו זיקוקים בשמיים, והפרוז'קטורים נדלקו ועשו צורה של מנורה (שהיו לה רק שישה קנים, כי אחד הזרקורים נשבר), והכרוז שהשתטח על הבמה קם, ניער את הבגדים שלו מהאבק ואמר בהתרגשות: "גבירותיי, רבותיי, תם העידן המזרח-תיכוני! תחי החירות, תחי האחווה, יחי השוויון!", וכולם התעוררו מההלם שלהם והתחילו למחוא כפיים בטירוף מוחלט, כאילו הם ניסו להרוג להקת זבובים שהתנפלה עליהם.

הרעידה הגדולה הורגשה בכל הארץ. בשעה שמונה שלושים ואחת בדיוק אירעה ההצתה המאוחרת של "תיבת נוח, הדור הבא", ושינתה את פניו של המזרח התיכון. מאה ועשרים המכונות שבקרקעית הירדן התחילו לפעול ברעש גדול, ודחפו את שתי הגדות זו מזו בכוח עצום. הנהר רתח ובעבע, ובאותו רגע נפתחו הסכרים שבשני קצות התעלות ומים התחילו לזרום דרכן בכוח. האנרגיה הגדולה שהשתחררה פתאום העירה את השבר הסורי-אפריקאי מהשינה הערבה שלו, ורעידת אדמה בעוצמה חמש בסולם ריכטר הורגשה בישראל ובכל שכנותיה. המסכים הגדולים שליד הבמה המחישו את הלא-ייאמן: בצילום הלוויין ראינו במו עינינו את הירדן מתרחב ומתרחב, ואת קו החוף מתקדם החוצה אל תוך הים התיכון, והירדן כבר הפך לים קטן בעצמו, וקווי המתאר המוכרים של הכינרת וים-המלח התמזגו איתו, ותוך עשר דקות כל החלק המרכזי של ארץ-ישראל צף בים התיכון. במקום שבו היינו קודם היו עכשיו רק מים שחורים, ואני הוצאתי מהכיס מטפחת ונופפתי בה כאילו הייתי נוסע על סיפון של אונייה שיוצאת מהנמל אל הלא-נודע. ירדו לי דמעות, אבל מהר מאוד מחיתי אותן וחזרתי לשבת במקום שלי. כי האנשים בקהל אמנם התרגשו, אבל על טקס הדלקת המשואות הם בטח שלא התכוונו לוותר רק בגלל שהרגע הפכנו למדינה הראשונה בהיסטוריה שלקחה את הרגליים וברחה מהשכנים שלה.

***

לפרקים 31-40 | חזרה לתוכן