אוטופיית בננות / פרקים 31-40

חלק II: ים

31.

תמיד אומרים שאם ישראל לא הייתה קיימת, אז העובי של העיתונים בעולם היה יורד בחצי, ומהדורות החדשות בטלוויזיה היו נגמרות אחרי עשר דקות. אם המשפט הזה אי-פעם היה נכון, אז ביום שאחרי היציאה שלנו לדרך הוא הפך להיות נכון פי מאה. כל כלי תקשורת בעולם, לא משנה אם זה טלוויזיה, עיתון, טבעות עשן אינדיאניות או סתם מישהו שעומד במרפסת וצורח שמועות על אלה שעוברים למטה, התעסקו רק בישראל ובצעד חסר-התקדים שעשינו. "מדינת ישראל התנתקה מיבשת אסיה", "אי חדש בים התיכון – ישראל", "מדינת היהודים זרקה את עצמה לים", אלה בערך היו הכותרות שכל העיתונים בעולם פרסמו בעמודים הראשונים שלהם, ולא חשוב לאיזה ערוץ זיפזפתם – כל מה שראו היה פאנלים של מומחים שדנו בהתפתחויות החדשות במזרח התיכון.

הגעתי בתשע בבוקר למשרד, כמו תמיד, וכשפתחתי את הדלת לחדר חשבתי שנכנסתי בטעות לגן הבוטני: היו שם כל-כך הרבה זרי פרחים, שנשאר לי רק שביל צר מהדלת אל הכורסה שלי, וגם את זה היה קשה לעשות בלי מצ'טה. על הפתקים היו ברכות לבביות בערך מכל בנאדם שאי-פעם הכרתי, שהביעו אופוריה מוחלטת בעקבות ההצלחה הגדולה להוציא את המדינה מהבוץ הגיאוגרפי שבו היא הייתה שקועה. ניסיתי לחדור אל תוך הסבך ולראות אם יש משהו מאשתי לשעבר, אבל בג'ונגל המשרדי היו פינות חשוכות ומאיימות מדי, ופחדתי שאיזה אנקונדה יצא לי פתאום מאחד האגרטלים ויחנוק אותי בשיא הצלחתי המקצועית. אז הנחתי שאי-שם יש גם זר צנוע ממנה ומהילדים, והתיישבתי ליד השולחן. מרגע שעשיתי את זה, ועד השעה שתיים אחרי הצהרים, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. בכל רגע נתון הייתי בשיחה עם ראש מדינה כלשהו, ועוד ארבעה היו בממתינה. מכל העולם התקשרו אלי, חלק כדי לחזק את ידי, חלק כדי לשאול מה לעזאזל אני חושב שאני עושה, וחלק סתם כדי לאיים עלי "בהשלכות החמורות שיהיו למתקפה הישראלית נגד הסטטוס-קוו הגיאו-פוליטי", כפי שהגדיר את זה מזכ"ל האו"ם. הראשון שהתקשר היה נשיא ארצות-הברית, ג'ון דו ג'וניור, שדווקא היה מאוד נלהב מכל הסיפור ואמר שזה מזכיר לו את החלוצים האמריקאים שיצאו מערבה והרחיבו את ארצות הברית עד לחוף האוקיינוס השקט. במיוחד הוא מצא הקבלות בין הטרנספר לבין מה שהקאובויים עשו לאינדיאנים, והוא ממש לא התכוון לזה בתור ביקורת נוקבת, להפך. אני די בטוח שאם הוא היה יודע שאני חושב לנחות אצלו בסוף המסע הזה, אז הוא לא היה כל-כך נלהב, אבל באותה שעה אף אחד בעולם לא תיאר לעצמו שאנחנו נסיים את הקרוז שלנו באזור אחר בעולם, כי כולם חשבו שהמטרה שלנו היא להפוך לאי בודד. אחרי נשיא ארה"ב התקשר נשיא האיחוד האירופי, שהיה כמובן מעט יותר חשדן וזהיר בקשר לרגע ההיסטורי הזה, אבל בכל זאת לא הצליח להסתיר את תיעובו ללבנט ונפלט לו "טוב שברחתם מהשוורצע-חייעס האלה". אחרי זה דיברתי בשורה עם כל ראשי המדינות מאנגליה מזרחה עד רוסיה, ואחריהם עם הנשיאים מהמזרח הרחוק, מאפריקה ומדרום אמריקה. אבל חוץ מארבעת המוסטפות, שהתקשרו לספר לי על החיים היפים עם החור הכחול החדש באמצע המזרח התיכון, שום מנהיג ערבי לא התקשר.

וזה לא היה מקרי: יציאת המזרח התיכון הגרנדיוזית שלנו הכתה את העולם הערבי בתדהמה. כמו תמיד, הרחובות בערים הגדולות ובמחנות הפליטים בכל מדינות ערב התמלאו מיידית במאות-אלפי מפגינים שיצאו למחות. בדרך כלל יש למפגינים הערבים נוהל קבוע: בהישמע האות, כולם מוציאים מהמגירה דגל ישראל ודגל ארצות הברית, יוצאים לרחוב, צועדים תוך כדי צעקות רמות ובסוף שורפים את הדגלים. לפעמים מוסיפים איזה דגם של אוטובוס, שיהיה מעניין. כל הפרוצדורה הזו, אגב, יכולה לקרות גם בלי שמישהו יודע מה הייתה הסיבה להפגנה. הפעם, לעומת זאת, בכל רחוב היו שתי הפגנות במקום אחת: חלק מהמפגינים קראו קריאות נקם נגד ישראל בגלל שלטענתם גנבנו להם את השטחים ואת ירושלים ומסגד אל-אקצה, וחלק אחר של המפגינים קיים בכלל הפגנות שמחה על הסתלקותה של ישראל מהמזרח התיכון. הערבוב הזה יצר כמה תופעות, שאפילו טובי הערביסטים עוד לא ראו כמותן: בעשרות ערים ערביות, יצאו המונים וירו באוויר לאות שמחה על עזיבת הישראלים, ומולם הגיעו חסידי אל-אקצה שרצו שהישראלים יעשו אחורה פנה, ישאירו את הארץ במקום שלה וילכו מחדש בלעדיה. כולם ירו באוויר, עד שלאט-לאט ההגדרה ל"אוויר" נעשתה גמישה יותר והתחילה לכלול גם את הכיוון הכללי שבו עמדו מפגיני הצד שכנגד. המזרח התיכון כולו עלה בלהבות, חוץ מארבע המדינות שגבלו עד הערב הקודם בישראל – בגלל ששם הושתקה הביקורת ביד הברזל של השליטים.

את דיווחי המודיעין על מה שקורה במזרח התיכון, קיבלתי בדיוק כשהמדינה כבר הייתה הרחק בים, בקו האורך של קפריסין. היד שלי קפצה אוטומטית אל הטלפון האדום וחייגה בלי לחשוב אל לשכת שר הביטחון, ואמרתי לו בחרדה: "תקשיב, היציבות במזרח התיכון מתערערת, אנחנו חייבים לכנס הערכת מצב". ואז הוא שתק רגע, ואמר בתרועת-ניצחון: "שיישרפו! למי אכפת מהפרימיטיבים האלה במזרח התיכון!", ואז נזכרתי שאנחנו כבר לא שם, ובאמת לא צריך להזיז לנו מה שהערבים עושים עם החיים הדפוקים שלהם. מרוב שמחה, שנינו התחלנו לספר בדיחות גסות על ערבים ונהנינו מהרעיון שיותר לא צריך להתרגש מהמצב ברחוב הערבי. כשהנחתי את השפופרת האדומה במקום, התחשק לי לצפות במצבנו הימי, והדלקתי את המסכים עם השלט-רחוק. היינו בים, ממש בים, צפים על הגלים, בכיוון צפון-מזרח-מזרח, במהירות סולידית של עשרה קשר. הים מתחתינו היה בעומק קילומטר וחצי, מה שאומר שאם המדינה הייתה מחליטה לטבוע פתאום, אז אפילו את האנטנות על הר מירון לא היו רואים מעל המים. הכל היה שוקע ואף אחד לא היה יודע שאי פעם התקיימה מדינה כזו, ישראל, חוץ מכמה צוללני-אקסטרים שהיו צוללים לראות את שונית האלמוגים שצמחה על הגג של הכנסת. אבל למרבה המזל, המדינה הוכחה כספינה יעילה מאוד.

עכשיו בטח תשאלו, איך לעזאזל מדינה במשקל זיליון טונות בכלל צפה? את האמת, אני לא יודע. האמת היא שבכל התוכניות שלנו בכלל לא חשבנו על השאלה הזו, ובקלות היה יכול לקרות שהיינו דוחפים את עצמנו לים ומגלים שהמדינה הטרנטע שלנו לא סוחבת, ובסופו של דבר חגיגות יום העצמאות היו מתקיימות על קרקעית הים עם המדוזות. אבל לפעמים יותר טוב לא לשאול ולא לחשוב יותר מדי, עובדה שהמדינה כן שטה בסוף כמו שצריך. והשאלה הבאה שאולי תרצו שאענה עליה היא איך המדינה זזה: יש סירות עם מפרש, לאוניות גדולות יש מנוע עם מדחפים – ומה יש לישראל? אז התשובה שלי מתחלקת לשני חלקים. ככה סתם לשוט, את זה המדינה עשתה בעזרת הרוח שנתקעה בהרי השומרון ויהודה ורכס הכרמל, ודחפה אותנו כמו עם מפרשים. ואם רצינו לשנות כיוון או לעצור, אז בחדר הבקרה שבהרי ירושלים היה ציוד מיוחד, שנתן לנו שליטה על כל תחנות הכוח שלאורך מה שהיה פעם מישור החוף היחיד: פשוט היינו אומרים להן לשאוב ביחד מי-ים לתוך מיכלי הקירור שלהן, ואז הן היו מוציאות את המים החוצה באיזה לחץ שהיה מתחשק לנו. זה כבר היה משנה את הכיוון ומאפשר לנו לשלוט בספינה, כלומר במדינה. ושאלה אחרונה שבטח תשאלו, ואני אענה לכם עליה רק בגלל שאני בנאדם עם סבלנות: בזמן שישבתי בחדר שלי בקרית הממשלה והייתי באופוריה מוחלטת, מי נהג במדינה והשגיח שהיא לא תתרסק לתוך קפריסין? טוב, אז רוב הזמן איישו את חדר הבקרה כמה רבי-חובלים מחיל הים ומחברת "צים", שיודעים איך מתעסקים עם אוניות גדולות. נכון שבכזאת אוניה ענקית הם עוד לא נהגו בחיים שלהם, אבל מצד שני תראו לי מישהו שכן.

32.

מרוב שדיברתי על התוכנית שלי, זה בטח כבר נראה לכם דבר נורמלי לגמרי שבין כל הספינות ששטות בים התיכון תהיה גם איזו מדינה קטנה ובלתי-מזיקה. אבל שאר העולם לא ממש חשב ככה, כי הספינה שלנו הייתה באורך מאתיים חמישים קילומטר וברוחב שבין מאה לחמישים קילומטר. וזה בלי להזכיר את העובדה השולית שעל הספינה הזו חיו כמה מיליוני אנשים, בעוד שספינות רגילות מחזיקות מקסימום אלפיים-שלושת אלפים. העצרת הכללית של האו"ם אפילו התכנסה לדון במצב, ועיקר הטענות נגדנו היו שאנחנו מפחידים את הצוותים של הספינות הרגילות בגלל הגודל שלנו. האמת, אני מבין אותם: תתארו לעצמכם שבאמצע הלילה את שטים לתומכם בים התיכון, בדרך לתעלת סואץ, ופתאום אתם רואים מולכם את נתניה או בת-ים שהולכות להתנגש בכם. אבל מה בדיוק יכולנו לעשות בקשר לזה? אחרי הכל, לא סתם קוראים לזה "המים הבינלאומיים": אלה המים של כולם, שלכל מדינה מותר לשוט בהם בלי שיבלבלו לה את המוח. ולא רק זה, אלא שמסביב למדינה פטרלו כל הזמו ספינות של חיל הים, עשרים וארבע שעות ביממה, כי עכשיו היו לנו חופים מכל הכיוונים והתרבו האופציות לחדירות מחבלים. מצד שני, כל הזמן רק התרחקנו מהמקומות שבהם המחבלים היו פיזית, אז שני הגורמים התקזזו. אבל מצד שלישי, אני כראש הממשלה לא יכול לקחת סיכונים מיותרים, אז הוריתי למטכ"ל לקיים סיורי סטי"לים בלתי פוסקים כדי שהעולם יבין שאנחנו לא איזו ניו-זילנד מסכנה, אלא אי עם ביצים.

אם כבר מדברים על מחבלים, שלא תחשבו שהעובדה שעברו כמה שורות טובות מאז שהזכרתי את הפלסטינים, אומרת שגם נפטרנו מעונשם לנצח כמו שקיוויתי. ביום השני לשייט, אני זוכר שתהיתי באמת מה שלומם של אויבינו המרים ואיך הם מסתדרים תחת שלטונם של המצרים והסורים. זה היה כשהייתי באמצע בארוחה עם שר הביטחון ושר הביטחון לשעבר, שאכלנו אותה בחדר הדיונים שצמוד ללשכה שלי, ושאלתי אותם אם הם לא מתגעגעים במקרה לפלסטינים. אחד מהם ענה מיד שלא, והשני חשב קצת יותר מדי זמן לפני שאמר "לא" מתחמק, ובאותו רגע חשבתי שבטח קצת משעמם לו עכשיו שאין לנו אויבים. ואז הביפר של השר לשעבר צפצף, והוא קרא את ההודעה, ואמר לי "תדליק מהר סי-אן-אן!". הפעלתי את הטלוויזיה שהייתה בחדר, והקריינית ההודית שדיברה במבטא בריטי מושלם אמרה: "אנחנו עוברים עכשיו בשידור חי לעיר באר-שבע, במצרים, למסיבת העיתונאים המיוחדת של דוברת הרשות הפלסטינית, חנאן עשראווי". ואז ראו על המסך דוכן שמאחוריו עמדה חנאן עשראווי ולידה כל מיני פלסטינים עם חליפות ורצח בעיניים. ואז היא התחילה לדבר: "לפני שבועות אחדים ביצעה ישראל טרנספר בכפייה באוכלוסייה הפלסטינית שבשטחי הגדה המערבית ועזה, כמו גם בתחומי היישות הציונית עצמה. הדבר הוסתר מהעולם עד עתה בגלל שהיהודים שולטים בתקשורת העולמית ומתמרנים אותה לצורכיהם". שר הביטחון זרק עגבנייה על הטלוויזיה ואמר – "כן, בטח, תספרי את זה לאנשים שנלחמו על מקום במשאיות אחרי שהבטחנו להם חופשי-חודשי לכעבה". למטה כבר היה כיתוב: "ישראל ביצעה רצח-עם בפלסטינים". אופייני. ואז עשראווי המשיכה לדבר, וטענה: "ישראל גנבה מאיתנו את השטחים השייכים לנו על פי החלטות האו"ם. ג'נין, שכם, רמאללה, ירושלים, עזה, הישראלים גזלו את כל הערים הפלסטיניות מתחת לאפו של העולם, ואפילו את קודש הקודשים, הר הבית ומסגד אל-אקצה, הם קרעו מאיתנו. העם הפלסטיני נשבע היום: נרדוף את ישראל לכל מקום שאליו היא תלך, ולא ננוח עד שנחזיר את אדמת הקודש למקום הראוי לה במזרח התיכון, תחת ריבונות פלסטינית!". ואז נכנסו לאולם שוטרים מצרים והתחילו להכות באלות את כל מי שהיה בו, והדבר האחרון שראו לפני שהמסך נהפך למושלג היה המגף של אחד השוטרים שמתקרב מהר למצלמה של סי-אן-אן. כולנו הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו מילה אחת בלבד: "שיט".

עוד באותו יום כינסתי את הממשלה כדי לחשוב מה עושים עם הפלסטינים האלה, ימח שמם. מסיבת העיתונאים שודרה בכל רחבי המדינה, ואנשים התחילו לאבד את התקווה שמישהו אי-פעם יניח להם לחיות חיים נורמליים. הבורסה התחילה לאבד גובה, והדיכאון התחיל לחלחל בחזרה לתוך אזרחי ישראל, שרק הרגע התחילו לשמוח שוב. שר החינוך הציע שנחזור אחורה, נדפוק את הפלסטינים ככה שלא ישכחו את הכאב למשך מאה השנים הבאות, ונחזור לשוט בים. שר המשפטים אמר שכדאי להתעלם מכל הסיפור, כי הרי ידוע שערבים מפחדים ממים והם לא יעזו לרדוף אחרינו בים הפתוח. "לא הערבים, החרדים. החרדים מפחדים ממים" תיקנתי אותו, ואז שר הדתות – שהיה חרדי – קפץ מהכיסא ואמר "אנחנו לא מפחדים ממים, אנטישמי שכמותך, פשוט לא נעים לנו שהרבה מים עפים עלינו בבת אחת, זה הכל!". ושר התחבורה והתשתיות, שאף פעם לא נחשד באהבה מיותרת לחרדים, פנה אליו ואמר: "זה בסדר, אתה יכול להגיד שאתם שונאים לעשות מקלחת, זו לא בושה". ואז דפקתי על השולחן והפסקתי את הדיון התרבותי הזה, ולפני שהספקתי להגיד עוד משהו נכנסה המזכירה ואמרה שמזכ"ל האו"ם בטלפון, ואחריו עוד שורה של מנהיגים מאירופה.

מחיתי את הזיעה מהמצח, אמרתי לכולם להיות בשקט ושמתי את מזכ"ל האו"ם על הספיקר של הטלפון. במשך רבע שעה הוא צרח עלי ונשבע לנקום בנו על הטרנספר הנפשע שביצענו בפלסטינים, ואמר שהשטח שייך רשמית לפלסטינים ולא לישראל, וכדאי שנחזיר אותו מהר. לא הבנתי מה לקח לו יומיים להיזכר בזה, הרי יום קודם הוא לא הזכיר את זה במילה. אחריו נכנסו עוד שיחות של מנהיגים פרו-ערביים שאמרו לנו בערך את אותו הדבר. לכולם, מהאו"מניק ועד ראש ממשלת לטביה, אמרתי את אותו הדבר: לא היה שום טרנספר, תשאלו את נשיאי מצרים וסוריה, את ראש ממשלת לבנון ואת מלך ירדן אם אתם לא מאמינים לי. ובקשר לזה שגנבנו את השטחים, הבטחתי לחזור אליהם עם תשובה למחרת. המשכתי את ישיבת הממשלה, שבמקום לפתרונות פרקטיים הוקדשה מאותו רגע בעיקר לתחרות "קלל כפי יכולתך", שהשרים ערכו על המנהיגים שהתקשרו. אחרי שעה שוב נכנסה המזכירה, ואמרה שאותם אנשים שהתקשרו קודם מחזירים לי צלצול, ואז התחיל מחדש כל המצעד. רק שהפעם כולם התנצלו בפני, ואמרו שהרגע הם דיברו עם ארבעת המנהיגים הערבים שהבטיחו להם שלא היה שום טרנספר בכפייה, ושהפלסטינים קמו ועזבו את הבתים שלהם מרצון – הכל כדי לעבור לגור במדינות עם איכות חיים אמיתית כמו מצרים וסוריה. להוכחת הטענה הם אפילו שלחו לאירופים באי-מייל עדויות של פלסטינים שמחים, שמספרים כמה חייהם השתנו לטובה מאז שהם חיים תחת שלטונם של המוסטפות, וכולם אפילו הצהירו שההנהגה הפלסטינית בכלל לא מייצגת אותם, כי נאמנותם נתונה לעד לגנרליסימו, לנשיא, למלך או לראש הממשלה שלהם. אחרי שניתקתי את השיחה האחרונה, כל הממשלה צהלה ושמחה על טמטומם של ראשי האו"ם והאיחוד האירופי.

אני, גם בלי להיות בלש פרטי, יכול לחתום לכם שהעדויות הפלסטיניות היו או מזויפות, או שכדי להוציא אותן השתמשו בכמה מכשירי חשמל בניגוד לחוברת ההוראות. אבל זה בעצם אחד הצדדים החיוביים שמצאתי בכל ההרפתקה הזו שהוצאתי אליה את המדינה: רק אחרי שברחנו מהשכנים שלנו, גילינו כמה אנחנו והם מבינים אלה את אלה. אני אומר לכם, אם לא היינו באותם רגעים במרחק של חמש מאות קילומטרים מהמנהיג הערבי הנחמד הקרוב ביותר, כבר הייתי מזמין את כל הג'מעה לעוד סיבוב ג'ין-אנד-טוניק על חשבון משרד החוץ.

33.

אחרי שראיתי את הרמה הירודה, בלשון המעטה, של ההצעות שהשרים העלו בניסיון לפתור את המשבר עם הפלסטינים, החלטתי שאת מה שנותר מהצרה הזאת אני אנסה לתקן בדרך אחרת. החשדות הכבדים לטרנספר בכפייה כבר התפוגגו, כי אף אחד לא רצה להאמין דווקא לפלסטינים, שאפילו נפט לא היה להם למכור, ובכך להסתכסך עם ארבע מדינות ערביות חשובות. אז נותרה לי רק הבעיה של הפלסטינים עצמם, והטענה המרגיזה שלהם שגנבנו להם את השטחים. אם האו"ם היה מחליט שהגדה המערבית ורצועת עזה באמת מהוות רכוש פלסטיני גנוב, אז לא הייתה לנו ברירה אלא לחזור אחורה ולדון את עצמנו לעוד אלף שנות ייסורים במזרח התיכון – שלא לדבר על החום בחודשי יולי-אוגוסט, שאני בטח לא צריך להזכיר לכם כמה הוא היה נורא בתקופה שעוד היינו מחוברים לפלסטינים כמו דבק אפוקסי.

אז החלטתי להזמין את היועץ המשפטי לממשלה לפגישה פרטית אצלי בבית, בלי שום שרים בהמיים ובלי טלפונים פתאומיים מעוכרי ישראל. הכנתי לבד ארוחה שלמה: למנה ראשונה סלט א-לה ראש הממשלה, יחד עם לחם שאפיתי בעצמי בתנור עם יותר מדי שמרים, והוא התנפח עד שהייתי צריך להזעיק את המאבטחים כדי שיירו בו לפני שהוא משתלט לי על כל המטבח. אחרי זה תכננתי להגיש את מרק הגולאש האדום שלי, שידוע לציבור בארץ בתור "המרק הנשיאותי". טוב, אני מניח שאין לי ברירה אלא לספר מאיפה השם הזה הגיע.

הכל התחיל בערך שנה קודם לכן, בעת ביקור ממלכתי של נשיא הונגריה. עד שעלה לשלטון, הנשיא ההוא היה מנהיג המפלגה הימנית האנטישמית ביותר בהונגריה, ואז הוא נבחר ונשא נאום שבו הוא אמר, ממש ככה, שהוא "מתנצל בפני היהדות העולמית על כל העוול שנגרם לה, ומקווה שהיא לא תפעיל את זרועות התמנון שלה כדי לנקום בי ובהונגריה כולה על משובות-הנעורים שלי". כנראה שזו הייתה דרכו המשונה להתנצל על האנטישמיות שלו, למרות שכמה פרשנים אמרו שהוא באמת ובתמים האמין שזקני ציון מתכנסים כל לילה, ומתכננים רק איך להעניש אותו – כאילו שאין להם עניינים יותר חשובים על הראש, כמו למשל להספיק לדד-ליין של כל העיתונים בעולם שנשלטים בידי יהודים. הדבר הראשון שהוא עשה אחרי ההתנצלות הפומבית שלו היה להגיע לישראל, ולנסוע מרצונו ליד ושם, ואני הסכמתי לקבל אותו לסעודה רשמית למרות שנשיא המדינה החרים אותו. גם אז התעקשתי להכין לבד את הארוחה, למרות שהיו שם אולי עשרים איש רק מהצד של נשיא הונגריה, בלי לספור את אוכלי-החינם הישראלים שהצטרפו ברגע האחרון. הארוחה התקיימה בחדר האוכל הגדול של בית ראש הממשלה, ואז הגיע הרגע שציפיתי לו: המנה העיקרית.

הבאתי בעצמי סיר גדול מהמטבח, שבתוכו היה מרק גולאש אדום (ולדעתי גם טעים). שמתי לכולם בצלחות, כמובן שנשיא הונגריה וההונגרייה הראשונה שלו היו בתחילת התור למרק, ואז התיישבתי גם אני, והנשיא טעם מהמרק, הסתכל עלי ואמר בהתרגשות: "אימא שלי, עליה השלום, הייתה מכינה מרק גולאש בדיוק כזה כשהייתי ילד! היא הייתה אומרת שאם הגולאש לא אדום, הוא לא גולאש אמיתי". ואז הוא אמר לאשתו משהו בהונגרית, וסיפר לכולנו שהמתכון הסודי של אימא שלו היה להוסיף פלפלים אדומים מרוסקים למרק כדי שיהיה אדום ויפה. "ומה המתכון שלך?", הוא שאל בעיניים נוצצות. ואני פשוט עניתי: "אני מוסיף לזה דם של ילדים נוצרים". כולם בחדר הפסיקו לאכול ותקעו בי מבט כאילו הם היו ערפדים מטרנסילבניה והרגע תקעתי להם יתד מעץ לתוך הלב, ואחרי שמיציתי את המבוכה עד הטיפה האחרונה אמרתי "סתם, רק צחקתי. גם אני מוסיף פלפלים. בכל מקרה אין פה בסביבה ילדים נוצרים שאפשר לחטוף, ואין לי כוח לנסוע לרובע הנוצרי כל פעם שאני רוצה להכין מרק". אתם מבינים שאחרי זה השתררה שתיקה מביכה בחדר, שנגמרה רק כששר החוץ שאל את הנשיא ברוב טאקט: "אז תגיד, מה החלק שהכי אהבת ביד ושם?". מאז כולם מכירים את המרק הזה בתור המרק הנשיאותי, והפעם החלטתי לתת ממנו ליועץ המשפטי, שהוא אמנם לא נשיא אבל חכם לפחות כמו שניים כאלה.

היועץ המשפטי לממשלה הגיע ברבע שעה איחור, משהו שמאוד לא אופייני לו. הוא כזה יקה, שלדעתי עד אותו רגע מעולם לא קרה לו שהוא איחר ביותר משתי דקות, וגם אז האיחור היה רק באשמת ההפרש בין השעון שלו והשעון של זה שהוא נפגש איתו. הפעם, התברר, דווקא הדייקנות הייתה בעוכריו: כמו כל הגרמנים ברוחם, היועץ הגיע באותו ערב עשר דקות מוקדם מהשעה שקבענו, והתיישב על ספסל ברחוב. זאת השיטה של הייקים – להגיע קודם כדי לוודא את דרכי ההגעה ליעד, ואז לחכות בשקט ולהיכנס בדיוק, אבל בדיוק, על השנייה המדויקת של השעה שנקבעה. ככה הם כבשו את פולין. אבל באותו ערב הרעיון הזה לא היה מתאים במיוחד, כי המאבטחים בש"ג ראו איש חשוד שיושב על ספסל מול בית ראש הממשלה, ומדי פעם מסתכל ישר עליהם או אל החלונות בקומה השנייה. השומרים האלה אולי טובים בלהיות גורילות, אבל לבקש מהם משהו כמו לדעת איך נראה היועץ המשפטי של האדם שהם שומרים לו על הבית – זה מוגזם לגמרי מבחינתם. והם גם לא היו מסוגלים פשוט ללכת ולשאול אותו מי הוא. במקום זה הם הזמינו במכשיר הקשר ואן ג'י-אם-סי שחור של השב"כ, שנסע כאילו במקרה ליד הספסל, ולפני שהיועץ המשפטי הבין מה קורה קפצו ממנו שלושה אנשים בגודל של הכותל המערבי ותפסו אותו בידיים וברגליים. לשנייה הוא חשב שאלה מחבלים, אבל אז נזכר שכבר התנתקנו מהם, והבין פחות או יותר במה מדובר. "אני היועץ המשפטי לממשלה! תעזבו אותי!" הוא צעק עליהם, ואחד מהם רק הסתכל עליו ואמר "אז בוא נראה אותך משחרר את עצמך בערבות".

היועץ המשפטי בלע את הרוק שלו, והבין שאין לו ברירה: אם הוא רוצה לצאת מהידיים של האנשים האלה בלי אזיקים, הוא חייב לתת את השואו. כשאני אומר לתת את השואו, אני מתכוון למין שורה כזו שהיועץ תמיד אומר, אחרי שהוא מרשיע מישהו בתיק שיש בו עניין לציבור. במשך השנים זה קיבל את השם "שואו": היועץ עומד מחוץ לבית המשפט, מחזיק תמונה של הנאשם שהרגע הורשע, מצביע עליו עם האצבע האמצעית שלו ואומר 'אתה החוליה החלשה, שלום!', כמו בשעשועון טלוויזיה אחד ששודר לפני הרבה שנים. אז בזמן ששלושת השב"כניקים ניסו לדחוף אותו לוואן שלהם, הוא גייס את שארית כוחותיו הנפשיים ופלט את המשפט המוכר שלו, ואז הם הבינו מי הוא, עזבו אותו ונסעו משם בחריקת צמיגים. בגלל זה הוא היה קצת נסער כשהוא סוף-סוף נכנס אל הבית. אני התרגזתי נורא כששמעתי מה עשו לו, ורציתי להעניש את האחראים, אבל הוא אמר שזה לא נורא, וחוץ מזה בלי השב"כ לא הייתה לנו מדינה.

אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה ואני אכלנו את כל מה שהיה לי להציע, כולל גלידת הפקאנים שהתכוונתי לאכול אותה לבד מול הטלוויזיה אבל לא היה לב לשקר ליועץ כשהוא שאל אם יש קינוח חוץ מסלט הפירות, עברנו לספה והתחלנו לדבר ביזנס. שאלתי אותו בצורה פשוטה, אם יש איזשהו סיכוי שהפלסטינים והאו"ם ירדו לנו מהגב עם השטחים האלה. "הרי נתנו להם שטחים אחרים! מה לעזאזל הם רוצים, שלא יהיה לנו איפה לחיות?", שאלתי אותו, והוא אמר שזה בדיוק מה שהם רוצים, אבל יש לו פתרון ממש פשוט לכל הבעיה. לא פיתחתי ציפיות מאוד גבוהות, כי עד אותו יום שום דבר לא הצליח לנער מעלינו את הפסוריאזיס הזה של הפלסטינים ושטחי 67'. למזלי הרב, טעיתי ובגדול, והיועץ המשפטי שוב הוכיח את עצמו כיעיל יותר מכל הממשלה ביחד.

"על מה הפלסטינים מתבססים כשהם אומרים שהשטחים שייכים להם?" הוא שאל אותי, וזה קצת הרגיז אותי כי לא התחשק לי לעשות מבחן באזרחות באותו רגע. אז כדי להוריד אותו מהגב שלי אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש: "נו, החלטה 443". "היית קרוב", הוא ניחם אותי, "החלטה 242. מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה אותה אחרי מלחמת ששת הימים, ונאמר בה שעל ישראל להוציא את כל כוחותיה הצבאיים מהשטחים שנכבשו במלחמה. גם אמרו שכל מצב לחימה צריך להתבטל מיד, ולכל מדינה באזור יש זכות לחיות בגבולות בטוחים, אבל הפלסטינים זוכרים רק את סעיף 1 א', זה שנוח להם איתו". אמרתי לו שיגיד לי כאן ועכשיו מה אפשר לעשות, והוא נאנח והסביר: "זו החלטה שהתקבלה בחלקה נגד מדינה ריבונית שנקראת ישראל. כל עוד תתקיים מדינת ישראל ההחלטה תהיה בתוקף, והפלסטינים ימשיכו לטעון שהאו"ם החליט שאסור לנו להיות בשטחים, ומכאן שהשטחים שייכים להם. אבל עכשיו אנחנו כבר לא רק מדינה… אנחנו גם ספינה!". היה נדמה לי שהבנתי מה הוא מנסה לומר, אבל הוא לא חיכה עד שגלגלי השיניים החלודים שלי יחזרו לעבודה סדירה. "מה שאני מנסה לומר הוא זה: כשיש לך אונייה ואתה רוצה שלא יתעלקו עליך רשויות המס והנושים, מה אתה עושה? רושם את האונייה בפנמה. אז זה בדיוק מה שאתה צריך לעשות עם המדינה – לרשום אותה כספינה פנמית שקוראים לה 'ישראל', וככה לאף אחד בעולם לא תהיה שום אפשרות משפטית להפנות כלפיה תביעות כלשהן". קפצתי עליו, חיבקתי אותו ונישקתי אותו לפחות שלושים פעם. איך לא חשבתי על זה, אני שואל אתכם? ואני עוד קורא לעצמי רב-חובל. בקושי נער סיפון מגיע לי להיות אם הצלחתי לפספס כזה רעיון.

34.

בבוקר שאחרי, הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי למשרד היה להרים טלפון לנשיא פנמה. אני והוא עוד היינו מיודדים מאז עסקת הנשק הגדולה שחתמנו כמה חודשים קודם לכן, שסיפקה לממשלה הפנמית אמצעים להילחם במחתרת שקראה לעצמה "החזית האקולוגית המרכז-אמריקאית", שניסתה לחסום את תעלת פנמה באמצעות שרשרת אנושית מגדה לגדה. אז ברגע שהוא הרים את הטלפון, אמרתי באנגלית "פרום סאמוור אין דה מדיטרייניאן, דיס איז דה וויס אוף פיס" והוא חשב שעובדים עליו, אבל אז הזדהיתי והוא הבין שאני אני. אחרי שקו הטלפון נאלץ לסבול כמה קריאות ידידותיות כמו 'אומברה' ו'מוצ'אצ'ו', התעניינתי אצלו במה שקורה עם המחתרת. "אה, הכל תחת שליטה", הוא הרגיע אותי, "פעם אחת כשהם ניסו לעצור את התנועה בתעלה, הבאנו את מסוקי הקרב שמכרתם לנו, ואיך אני אגיד את זה בלשון דיפלומטית? השרשרת האנושית… נקרעה!". תמיד היה לו חוש דרמטי, אבל לא היה לי זמן לשמוע על עוד שימושים מועילים שמצאו בדרום-אמריקה לציוד העודף של צה"ל, אז ניגשתי ישר לעניין. "תגיד לי, אדוני הנשיא, שמעתי שאצלכם רושמים ספינות כשלא רוצים שאנשים ידחפו את האף שלהם מתחת לסיפון", אמרתי לו, והוא אמר שהוא בכלל לא יודע על מה אני מדבר. "נו, כל העולם יודע, תפסיק להתבייש", ניסיתי, אבל הוא המשיך לטעון שאין לו מושג במה מדובר. ואז שלפתי את מרענן-הזיכרונות הרשמי של ישראל: "אז איך נשמעים לך שמונים טנקים רוסיים, טי-80, שנלקחו שלל במלחמת יום הכיפורים וחוץ מכמה שריטות הם נוצצים ישר מהקופסה? וכדי שלא תחשוב שאני מנסה לעבוד עליך, אני מוסיף לך גם שלוש מרכבות 4, עם טלוויזיה, ספות-עור ומקרר – שיהיה איפה לשים את הרימונים. ובתור בונוס, הטנקים יגיעו אליך יחד עם החיילים הישראלים האורגינליים". זה עבד, כמובן, למרות שהייתי צריך לשבור את הראש אחר-כך מה מספרים לאימהות של החיילים המסכנים האלה. מאותו רגע אי-אפשר היה לעצור את שטף הדיבור של הבנאדם: הנשיא התלהב מהרעיון שלנו לרשום את המדינה תחת דגל פנמה, הסכים בלי בעיה לשחד את הפקידים במשרד התחבורה הפנמי כדי שיתעלמו מכך שתחת הסעיף "דגם הספינה" יהיה כתוב "מדינה במשקל נוצה", וגם היה מוכן לשלם לי מחיר לא רע על הטנקים שמכרתי לו. נכון שלחלק מהכלים היו בעיות טכניות, כמו חוסר יכולת לצדד את צריח התותח, אבל מי צריך תותחים כשאפשר פשוט לדרוס את המפגינים עם השרשראות? אלה לא מילים שלי, אלא שלו. אנחנו כזכור מקפידים על טוהר הנשק.

תוך עשרים וארבע שעות כל המסמכים היו חתומים ומאושרים, ושוב קיבלתי תזכורת נעימה ליעילות של הבירוקרטיה הדרום-אמריקאית. תאמינו לי, כל הסטיגמות על הסחבת הבלתי-נגמרת שלהם הן פשוט צרות-עין: במקום להתלונן, תנו לפקיד איזה משלוח הרואין צנוע ותראו אותו מסדר לכם את העניינים יותר מהר מהשפן של אנרג'ייזר. ואל תסתכלו עלי ככה – כאילו שאתם אף פעם לא נתתם איזה בונבוניירה לפקיד שמטפל לכם בתיק במס הכנסה. הייתה רק תופעת-לוואי קטנה לסידור שעשינו עם פנמה, והיא שכדי שניחשב מבחינה משפטית לספינה פנמית, היינו צריכים להחליף את דגל ישראל לדגל פנמה. השרים לקחו את זה די קשה, אבל ברגע שהסברתי להם שזה או זה או שהפלסטינים ימשיכו למרר לנו את החיים עד יום הדין, הם התרצו. באותו ערב בישרו ערוצי הטלוויזיה על השינוי המתוכנן, ואפילו התעדכנו במהירות מעוררת הערכה: בשקופית שערוץ 1 הקרין אחרי "פסוקו של יום" כבר לא היו דגלי ישראל, אלא דגלי פנמה, וברקע כבר לא השמיעו את "התקווה" אלא את ההמנון הפנמי. גם על זה לא הצטערתי – כבר אמרתי לכם מה אני חושב על "התקווה".

יומיים אחרי זה, כשכבר שטנו באזור כרתים, התקיימו בכל המדינה טקסים שבהם הורדו דגלי ישראל ובמקומם הועלו על התרנים דגלי פנמה הכחולים-לבנים-אדומים. באותה הזדמנות גם החלפנו את השקל במטבע חדש: בלבואה פנמית. במבצע-בזק דאגתי שיחלקו לכל האזרחים שירונים, ובשעה עשר בבוקר כל המדינה עמדה דום מול הדגל הפנמי ושברה את השיניים עם ההמנון הלאומי של פנמה: "אלקנסאמוס פור פין לה ויקטוריה, אן אל קאמפו פליס דה לה אוניון" וכך הלאה עד הסוף המר. אני נשאתי נאום ששודר בכל הארץ, ואמרתי לעם היושב בציון שאני גאה להיות הקברניט של הספינה הפנמית "גבירתנו הקדושה ישראל" (השם "ישראל", בלי "גבירתנו הקדושה", היה כבר תפוס כשנרשמנו) ושאני מצפה מכולם למלא אחר הוראות הממשלה הפנמית הנבחרת, שאנחנו נציגיה. באותו בוקר המשטרה קיבלה פקודת-יום להוריד כל דגל ישראל שעוד מתנוסס במקרה באיזה מקום, ולא חשוב כמה כוח השוטרים יצטרכו להפעיל. למרות שתמיד אחרי יום העצמאות האנשים משאירים את הדגלים על המרפסות עוד איזה שבועיים-שלושה, הפעם הם סילקו את הממצאים המרשיעים מהשטח והמשטרה כמעט שלא נאלצה לנקוט בצעדים דרסטיים כדי להזכיר לאנשים שעליהם לכבד את סמלי הלאום של פנמה. רוב הסרבנים למבצע קיפול הדגלים התגלו, כמובן, בהתנחלויות-לשעבר, אבל אחרי שהבטחנו להם שנמשיך לבנות כבישים עוקפים למרות שכבר אין את מה לעקוף – הם הורידו את הדגלים הישנים, תלו את החדשים ואפילו שרו את כל ההמנון פעמיים בלי שגיאות.

היה לי קצת לא נעים, שפתאום דגל ישראל אסור לשימוש כמו שפעם על הנפת דגל אש"ף אנשים היו הולכים לכלא, ודווקא בקדנציה שלי. אבל ידעתי שאם אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו ברצינות בעולם, אנחנו חייבים לעמוד בכל הכללים המחמירים שספינה מכובדת כמו "גבירתנו הקדושה ישראל" דורשת מבעליה. בכל מקרה, השינוי בשם, בדגל ובהמנון היה עניין זמני עד שנמצא מקום קבוע להסתפח אליו, ונשיא פנמה גם אמר לי שהוא לא ישתמש בזכותו האלמנטרית להתערב בענייניה הפנימיים של הספינה. "כל עוד תשלמו לי מדי חודש בציוד צבאי משובח", הוא אמר, "אני מוכן להסתכל על זה כאילו התקלקל לאונייה שלכם מכשיר הקשר, ואני לא יודע מה נעשה אצלכם". הסכמתי כמובן, ויום אחרי שפנמה הכניסה אותנו באופן רשמי תחת כנפיה – זכינו למנת הבידור השבועית שלנו כשהפלסטינים גילו את כל הסיפור, בדרך הקשה.

מה שקרה, ואני מספר לכם ממה ששמעתי משגריר ישראל – סליחה, נציג האונייה – באו"ם באותה תקופה, הוא שכל ההנהגה הפלסטינית טסה ממצרים אל מטה האו"ם בניו-יורק, כדי לתאם את המהלכים העתידיים עם המזכ"ל וראשי הארגון. אפילו נתנו לחנאן עשראווי לנאום בעצרת הכללית, והיא הרשימה מאוד את כל הנוכחים, שיצאו מהנאום כשהם משוכנעים סופית שהפלסטינים בחיים לא יוותרו לנו. אחר-כך כל המשלחת הפלסטינית רצתה להמשיך את הקרנבל, ולהבטיח שכוחות שמירת השלום של האו"ם יבואו לכבוש את ישראל ויכריחו אותנו לשוט בחזרה יחד עם השטחים. אז כל הנכבדים ירדו לקומת הקרקע כדי למלא טופס "בקשה לאכיפת החלטות", ואחד מהם רשם בידיים רועדות מהתרגשות את המספר "242" תחת הסעיף "מספר ההחלטה שלא קוימה", את המילה "ישראל" תחת הסעיף "שם החייב", ואת המילים "הרשות הפלסטינית" תחת הסעיף "שם המבקש".

הם כבר היו בטוחים שעוד רגע החיילים הטמבלים עם הקסדות הכחולות ינחתו בחוף תל-ברוך כמו בדי-דיי, ישתלטו על ההגה של המדינה ויחזירו אותה למקום שממנו היא ברחה בעור שיניה. אבל נכונה להם אכזבה קשה: כשהם נתנו את הטופס לפקידה, והיא סרקה אותו למחשב, נשמע הקול המפחיד שמערכת ההפעלה "חלונות" עושה במקרים שהמשתמש ביצע משהו בלתי-נסלח, והפקידה ניסתה להקיש עוד כמה פעמים אבל זה לא עבד. אז היא פנתה לפלסטינים ואמרה להם: "אני מצטערת, רבותיי, אבל אין מדינה כזו 'ישראל'. הכי קרוב שהמחשב נותן זה או איטליה או אינדונזיה". הם הסתכלו עליה המומים – מצד אחד הם תמיד רצו לשמוע שישראל לא קיימת, אפילו הם בעצמם תמיד כינו אותנו 'הישות הציונית', ומצד שני הם ידעו שישראל קיימת ועוד איך, גם אם לא נעים להם להודות בזה. "בטח יש כאן איזו טעות", אמר השר הפלסטיני לענייני הכחדת הישות הציונית, "ישראל קיימת, והיא ברחה עם השטחים שלנו!". אבל לא חשוב כמה הפקידה ניסתה להכניס את ישראל בתור שם של מדינה, זה לא עבד, והפלסטינים הזועמים ביקשו לדבר עם המנהל כי הם היו משוכנעים שהפקידה היא איזו יהודיה אוהבת-ישראל שמנסה לעבוד עליהם. אז המנהל הגיע, שמע מה הם רצו, ואמר להם בצורה פשוטה: "אני מצטער, אבל מדינת ישראל בוטלה. אתמול קיבלנו הודעה למחוק אותה מהמחשב. מעכשיו יש רק 'גבירתנו הקדושה ישראל', זו אונייה שרשומה בפנמה, ואין לנו מה לעשות עם הבקשה שלכם, כי אנחנו לא מתעסקים בכלי-שיט". הפלסטינים התחילו לצעוק ולמרר בבכי, וכמה מהם אפילו קרעו לעצמם את הבגדים לאות אבל. באותו רגע המנהל חטף עליהם קריזה, והזמין את מאבטחי בניין האו"ם שהעיפו את הליצנים האלה לרחוב, ושם חיכתה להם זינזאנה של משטרת ניו-יורק, שכבר עבר יותר מדי זמן מאז שהייתה לשוטרים שלה הזדמנות להרביץ לפלסטינים אמיתיים. את כולם כלאו באותו תא מעצר, ורק את חנאן עשראווי זרקו לאיזה צינוק שהיה מיועד לנשים. סיפרו לי שכל הלילה הם בכו בכי תמרורים, כי הם הבינו שהמאבק שלהם אבוד לנצח, ובבוקר העלו אותם על מטוס מצרי וגירשו אותם לכל הרוחות מתחומי ארצות הברית של אמריקה.

35.

באותם ימים התחלתי להרגיש כמו הגברים העשירים האלה, שלוקחים יאכטה והופכים את הים התיכון לחבר הכי טוב שלהם, בעיקר כי אין להם משהו טוב יותר לעשות. המדינה שטה אז מדרום לאיי יוון, ונורא התחשק לי לרדת בסירה ולברוח לאיזה כפר קטן עם בתים לבנים ולאכול את האוכל היווני הטעים, זה שחלקים נבחרים ממנו נרצחו בשחיטה כשרה והפכו לאוכל ישראלי. אני חושב שביוון היו יכולים להפיל ממשלה על סלט חצילים כמו זה שבארץ מוכרים בלי חשבון בסופר. הבעיה היא שהמדינה לא יכלה לעבור דרך הים היווני, בגלל שהיינו גדולים מדי לזה, וגם לא באה בחשבון שום בריחה לאיזו טברנה, בגלל שהיו לי ענייני מדינה חשובים על הראש. היו פעמים ששאלתי את עצמי במהלך השייט: מה שווה כל הקרוז החלומי הזה, אם אני בכלל לא מרגיש שאני בחו"ל? זה כמו לנסוע להודו ולשבת חודשיים בסניף חב"ד במנאלי – מבפנים הוא נראה בדיוק כמו הסניף באור-יהודה, אני מתערב אתכם.

ביום הרביעי או החמישי למסע שלנו, העולם פחות או יותר התרגל לזה שאחת המדינות הפחות-מתוקנות שבו צפה לה בים בחיפוש אחר משמעות, והעניין הבינלאומי בנו דעך בהדרגה. מהבחינה הזו, השנים שבהן ישראל התנהגה כמו בחורה מצורעת שחושבת שכל השכונה דלוקה עליה, התבררו כהשקעה טובה: העולם כבר ראה כל סוג אפשרי של התנהגות חולנית מצדנו, אז באמת שלא הטריד אותו יותר מדי הטיול השנתי הקטן שהחלטנו לעשות. היחס הזה רק התחזק אחרי שהפכנו לישות גבולית, שאפילו האו"ם לא מגדיר אותה רשמית כמדינה אלא כאמצעי-תחבורה.

באותו יום החלטתי להתחיל במשא ומתן עם כמה מדינות, כדי שיקבלו אותנו לשורותיהן, והראשונה הייתה יוון. החסרון העיקרי שלה הוא שהיא לא רחוקה מספיק מהמזרח התיכון, אבל היה לה יתרון חשוב אחד, והוא שיכולנו פשוט להטיל עוגן ולהצטרף בתור האי החדש בשכונה. לא היה צורך לנסר ולשייף את המדינה כדי שתתאים לקו-חוף קיים, ואלה היו חדשות טובות בשבילי, כי אף-פעם לא סמכתי על הקבלנים והשיפוצניקים בארץ. אפילו היה פעם "שבוע כחול-לבן", שבו כל הכנסת התגייסה כדי לשקם את התדמית של בעלי-המקצוע בארץ, מה שהיה די טיפשי – כי איזו ברירה בדיוק יש למישהו אם, למשל, מתקלקלת לו המכונית? לגרור אותה למוסך בניקרגואה? אז במסגרת הקמפיין, הח"כים כפו עלי בהצבעה להכניס הביתה אינסטלטור כדי שיתקן את הנזילה באמבטיה. אני עוד זוכר איך הם אמרו מעל דוכן הנואמים: "זה לא הבית שלך, אלא של המדינה, ואי-אפשר שלמדינה תהיה אמבטיה דולפת". האינסטלטור בא עם צוותי צילום של כל הערוצים, והוא עלה לקומה השניה, נתן כמה דפיקות עם הפטיש על הצנרת, ואז יצא ממנה נחשול של מים עכורים שעף על המצלמות והרס אותן לגמרי. מאז אני לא משתמש בשירותיהם של בעלי המקצוע הישראלים, גם אם זה אומר שצריך להזניח לגמרי את הבעיות הטכניות שפוקדות אותי.

אז הרמתי טלפון לראש ממשלת יוון, והמזכירה אמרה שהוא בישיבה, ואחרי זה הוא חזר אלי. אמרתי ישר את מה שרציתי, וגם היווני אמר ישר את מה שהיה לו בראש: "לא". זה היה קצת מעליב, למען האמת, כי לדעתי היוונים ואנחנו לא כאלה שונים, חוץ מזה שאותם קיבלו לאיחוד האירופי וזה הפך אותם לסנובים. "מה איכפת לך? אנחנו נשב בצד ולא נפריע", ניסיתי שוב, "פשוט תוסיף למפה של יוון עוד איזה אי, מי ירגיש? אני מתערב אתך שגם ככה אף תלמיד יווני לא יכול לצייר את המפה של הארץ שלכם, אלא אם נופלים לו בטעות פירורים מהסנדביץ' על הדף". טעות, זו הייתה טעות גדולה לספר את הבדיחה הזו על חוסר הצורה של יוון, כי ראש הממשלה היווני פשוט זרק את הטלפון על השולחן וצרח על המזכירה שלו צרור ארוך של מילים יווניות, שחלקן נשמעו לי מוכרות כי הן מילים בינלאומיות, אבל בסך-הכל לא הבנתי כלום.

אז צעקתי לתוך הטלפון כדי שירים שוב, וניסיתי להציע לו את סוג השוחד שעבד לא רע על נשיא פנמה. טנקים רוסיים כבר לא נשארו לי, ומאז שהפרטנו את תע"ש התחסלו העודפים האדירים של רובי "עוזי" שתמיד הייתי מוכר למנהיגים זרים והם היו מתרגשים מהם כמו ילדים. אז הצעתי מה שכן היה לי: חיילים בשירות חובה. "תגיד שם של גדוד, והוא עובר אליך במתנה כולל האוהלים והפקידות הפלוגתיות", ניסיתי, אבל הוא לא רצה לשמוע. האמת, צודק – כי מי בכלל יתקוף את יוון? הטורקים כבר לא בקטע, האלבנים סתם פתטיים, והאיום היחיד על שלומה של הרפובליקה ההלנית יכול להגיע רק מכיוון דיונוני הים התיכון, שאולי במקרה נמאס להם להיות מטוגנים עם פירורי לחם בכל פעם שלאיזה אזרח יווני בא למלא את הבטן שלו.

אחרי השיחה ההיא נכנסתי לחרדה. זה היה כמו שמדברים עם איזה חבר שקיווית שיקשיב לך ויעזור לך, אבל בסוף מגלים שהוא מעדיף יותר לשחק במחשב. כשהייתי קטן זה קרה לי המון, ואחרי כל שיחת-נפל כזאת הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר מהר לחבר אחר ולנסות לראות אם אולי הוא עדיין אוהב אותי. זה מה שעשיתי גם באותו רגע: התקשרתי לראש ממשלת איטליה. אמרתי לעצמי שאם יוון ואיטליה, שתי מדינות שהאנשים בהן נראים כמו ישראלים שפשוט שכחו איך מדברים עברית, לא יקבלו אותנו – אז אנחנו בבעיה. כי אמנם רציתי מההתחלה להגיע לארצות הברית, אבל תמיד טוב שיש אופציות לבחירה: אם נגיע לאמריקה והם יעיפו אותנו לעזאזל – מה בדיוק נעשה אז?

לצערי, השיחה עם עמיתי האיטלקי לא הייתה טובה בהרבה מזאת שקדמה לה. ראש הממשלה אמר שהוא עצמו דווקא היה מסכים אם זה היה תלוי בו, זה לא שיש לו בעיה איתנו, אבל זה יעשה לו צרות עם הוותיקן. לפי ההסבר שלו, הכנסייה בחיים לא תסכים לצרף לאיטליה חתיכת אדמה שיש עליה מיליוני אנשים שכולם ביחד רצחו את ישו. מילא אחד, שניים, אבל זה כבר מוגזם. "תאר לך שמישהו היה רוצח לכם את אלוהים", הוא אמר לי, "ואז היה רוצה להגר לישראל. נראה לך שהייתם נותנים לו להיכנס? כמו שאני מכיר אתכם הישראלים, הוא היה גומר את היום כשהוא תלוי מהרגליים על הכותל המערבי". הבנתי את הרמז הדק, למרות שטרחתי להזכיר לו שזה בדיוק היופי באלוהים של היהודים, שאי-אפשר להרוג אותו, ומי שינסה לתקוע בו מסמרים – בסוף המסמרים ייפלו לו בחזרה לתוך העיניים.

באותו לילה חזרתי מהעבודה בדיכאון מוחלט, וזחלתי לתוך המיטה כמו לטאה שנפל לה הזנב והיא אולי חיה, אבל מרגישה טוב מאוד שמשהו חסר לה בחיים. ואז חלמתי חלום רע שהיה מקום ראשון במצעד סיוטי כל הזמנים שלי, אפילו יותר מהפעם שבה חלמתי שבית המשפט העליון הופך לנערת פלייבוי עם שלושה ציצים. בחלום, מצאתי את עצמי בהר הרצל על רחבת המסדרים, במקום שבו נערך טקס יום העצמאות. עמדתי ממש מול המצבה של הרצל, ופתאום שמעתי קולות מוזרים מתוך הקבר, כמו ששומעים כשמישהו בקומה מעליך מוריד את המים בשירותים והמים עוברים בצינורות בדרך לביוב. המצבה התחילה לרעוד, ואז היא עפה לשמיים, ומהקבר יצאה מזרקה ענקית של מים מלוחים. באותו רגע כבר לא עמדתי ליד המצבה, אלא מעליה, והמים לא הפסיקו לצאת החוצה, ואז פתאום הייתי במשרד ראש הממשלה, שנראה חצי כמו שהוא במציאות וחצי כמו המשרד של הרב שאני ואשתי התגרשנו אצלו. היה לידי כלוב עם תוכי, שהיה לו את הקול של שר הפנים, והתוכי אמר כל הזמן: "הספינה טובעת, הספינה טובעת". הדלת נפתחה, ושר החוץ נכנס. הוא אמר שהתקבלה הודעה דחופה במשיבון האוטומטי: כמה איכרים סינים מצאו את הגופה של הרצל צפה בשפך נהר היאנגצה, והממשלה הסינית דורשת שנשלח מטוס להחזיר אותו לארץ. שאלתי: "איך לעזאזל הוא הגיע לסין?!", ושר החוץ אמר שחוזה המדינה התהפך בקברו בלי הפסקה, ומרוב סיבובים הוא קדח באדמה עד שיצא מהצד השני של כדור הארץ. החור יצא למזלנו הרע בדיוק בים הסיני, והמים נשאבו דרכו עד שיצאו אצלנו. פתאום נפרצה הדלת בידי שני חיילי צבא העם של סין, שהשליכו את הרצל על השטיח בחדר שלי. הוא לא נראה כמו הרצל, אלא כמו שלד עם זקן וכובע צילינדר, ואז השלד תפס לי את היד והתחיל לדבר: "אני מתבייש בך! מה אתה חושב לעצמך, כשאתה הולך ומוכר את המדינה מדלת לדלת כמו סוכן ביטוח?!". לא אמרתי כלום, הייתי משותק מאימה, וגם התוכי ושר החוץ נעלמו. "ומה עשית לדגל? החלפת אותו בדגל של גויים!", הוא המשיך להטיף לי, ולזה דווקא הייתה לי תשובה. "תקשיב, הרצל, אתה אל תגיד לי כלום על הדגל. אני יודע טוב מאוד שבמקור היה לך רעיון אחר לדגל ישראל, עם שבעה כוכבים, ובסוף לא קיבלו את ההצעה. אז אל תתחיל לי עם קריזות של אמן מתוסכל!". הרצל הסתכל עלי, עשה סימן עם היד, ומצאתי את עצמי בחדר הבקרה שממנו השיטו את המדינה, והוא הלך והתמלא מים, ובדיוק כשהמים הגיעו לתקרה – התעוררתי.

נתתי כזאת צרחה, שהמאבטחים רצו מהר במדרגות באקדחים שלופים, וירו בקולב כי היה עליו ז'קט והם חשבו שזה הרוצח. "אתם יכולים לחזור לישון בישיבה, זה שום דבר", אמרתי להם, אבל אחר-כך התחרטתי שלא אמרתי לפחות לאחד מהם להישאר איתי ולשמור עלי, כי פחדתי שהרצל עדיין מתחבא מתחת למיטה. באותו רגע חזרתי לשיטה היעילה מגיל חמש: הדלקתי את האור, ונשארתי ער עד הבוקר. גם ככה הרצל כבר מת, אז אם הוא היה מחליט לחזור ולחסל אותי סופית – גם אלף מאבטחים לא היו מצליחים להרוג אותו. וכמו שאני מכיר את המדינה שלנו, אז ועדת החקירה גם הייתה מוציאה אותו זכאי בסוף – כי עם כל הכבוד לזה שהוא רצח את ראש הממשלה, אז את זה שהוא חוזה המדינה אף אחד לא ייקח ממנו.

36.

כל השבוע הסתובבתי עם כאב בטן נוראי, כי פחדתי שהחלום היה סימן רע שהעיד על כך שכל התוכניות שלי יקרסו בסוף, ואני אירשם בספרי ההיסטוריה כבדיחה הישראלית הכי פחות מצחיקה שאי פעם סופרה בידי מישהו. כמה מהשרים ניסו לנחם אותי ואמרו שהמדינה פורחת, שאנשים שמחים וטוב להם, ומקסימום, אם לא נמצא מדינה – נהיה אי בודד. הזכרתי להם שאם נחליט להפסיק לשוט אנחנו ניחשב כספינה שעלתה על שרטון, ונחטוף קנסות אדירים על הפרעה לתנועה הימית. אבל בסופו של דבר התעודדתי קצת, ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן לקחת איזה חופש קטן, משהו שכבר מזמן לא עשיתי. חוץ מזה, רציתי לעשות טיול, להתאוורר קצת מהלחץ, ולראות במו עיני איך נראית ארץ ישראל בגרסת הלייט שלה, ולפגוש את תושביה השלווים והשמחים בחלקם.

אז החלטתי לעשות לעצמי יום כיף, ולנהוג בעצמי – בלי הנהג – בכבישי המדינה מחוף לחוף. פרשתי מפה על השטיח, שהייתה לא מעודכנת וכללה אזורים שכבר היו היסטוריה בת שבועיים. אז קודם כל עשיתי שני קווים מקבילים וחתכתי את המפה עם מספריים, כדי שתהיה לה אחיזה במציאות החדשה שנוצרה. נזכרתי בכמה שמורות מדבר שתמיד סיפרו לי עליהן שהן גן-עדן לרכבי שטח, וחיפשתי אותן במפה כדי לסמן את מסלול הנסיעה, אבל לא מצאתי אף אחת למרות שחיפשתי בכל מקום. ואז נזכרתי שהשמורות ההן נמצאות על החלקים של המפה שחתכתי, כלומר הדרך היחידה להגיע אליהן היא להוציא ויזה למצרים ולטוס שעתיים במטוס. אז התפשרתי והחלטתי לנסוע סתם ככה לאן שיבוא לי, כי בכל מקרה בדיוק התחילה הפריחה וכל מקום הוא יפה בעונה הזו.

תוך יום הכנתי את כל מה שהייתי צריך לטיול, ורק דבר אחד היה חסר – אישור של היחידה לאבטחת אישים בשב"כ. התקשרתי למ', אבל הוא לא היה אז השיחה עברה אוטומטית לש', ששם אותי על מוזיקת מעליות בזמן שהוא התייעץ עם ז' וט', ובשלב מסוים גם R הצטרף (הוא היה עולה חדש מאנגליה, שעוד לא עברת את השם). הם דיברו ודיברו, ואז החליטו פה אחד שאני לא נוסע. השב"כ לא יכול לקחת אחריות עלי אם אסע לבד, כי אין לי ביטוח צד ג' ואם אדפוק את הקדילאק מישהו ישלם על זה בראשו. אמרתי שאני מוכן לקחת על עצמי את התשלום, אבל אז הם המציאו תירוץ אחר – שאם איזה מחבל יבוא וירצה לחסל אותי, המאבטחים לא יהיו שם כדי להגן עלי בגופם. "איזה מחבלים? אלה שהשארנו אלף קילומטר מפה?" ניסיתי לצחוק, אבל הם רק אמרו שלא כל המחבלים בעולם הם ערבים, יש גם אנשים משלנו שהם מחבלים אבל לא קוראים להם ככה כי לא נעים.

אחרי שהתחננתי והשפלתי את עצמי מול האנשים הכפופים לי, והסברתי כמה החופש הזה חשוב לשפיותי (שהיא גם הדבר היחיד שמבטיח שלא ארצה להשיט את המדינה לאנטארקטיקה) , הם הסכימו בתנאי אחד – שאת הטיול אני אעשה כשאני נוהג בטנק מרכבה סימן 5. לא האמנתי למשמע אוזניי. "אני לא נוהג בשום טנק, שומעים?", צרחתי בטלפון, אבל R צחק והזהיר אותי שאם רק אנסה להיכנס לקדילאק ולנהוג בה, הם ינעלו מרחוק את האימובילייזר באמצע הירידה של מבשרת ציון, ואני אצטרך לעלות ברגל את כל הדרך חזרה לירושלים. בסוף הסכמתי בלית ברירה, וכל הלילה בקושי עצמתי עין בגלל כל הזיכרונות האיומים מהצבא. בבוקר ארזתי את התיק עם הסנדביצ'ים, הכובע והמצב-רוח הטוב, ויצאתי החוצה לחצר. ברחוב, ליד ביתן הש"ג, חנה טנק עצום שהיה צבוע בירוק מטאלי, ולידו עמד איזה סגן אלוף מהשריון. כל השכנים עמדו במרפסות והסתכלו על הטנק, ואז אחד מהילדים שעמדו בקומה השלישית של הבניין ממול ניסה לצלם אותו. לפני שהוא הספיק ללחוץ על הכפתור של המצלמה, אחד המאבטחים סובב איזו ידית – ותוך רגע כל המרפסת התקפלה פנימה לתוך הקיר, והאנשים שעמדו עליה נפלו לחצר. שאלתי מה קרה כאן, והתברר לי שכל הבתים ברחוב נבנו עם המרפסות המתקפלות האלה, כדי שאם מישהו ינסה לעמוד ולצלוף על ראש הממשלה, יהיה אפשר למנוע את הרצח בקלות. תמיד חשבתי שהמאבטחים מנסים לעשות לעצמם חיים קלים, אבל זה כבר היה שיא הציניות: במקום לעמוד מולי ולחטוף את הכדור כמו גברים, הם מסדרים לעצמם כל מיני גאדג'טים שיעשו במקומם את העבודה. מה הלאה? אולי גם אני אקנה איזה טמגוצ'י שישלוט במדינה במקומי?

רציתי כבר לעלות על הטנק ולנסוע מהעיר המחורבנת, אבל הסא"ל חסם את דרכי. "אדוני ראש הממשלה, אתה צריך לעבור רענון על המערכות לפני שתוכל לנסוע". יופי, בדיוק ככה רציתי להתחיל את החופש שלי. הטון המעצבן שבו הקצין דיבר הזכיר לי את המג"ד שהיה לי בצבא, בבסיס בגבול מצרים. למג"ד היה פרויקט אישי של טיפוח מתנדבים, ופעם הוא הביא אלינו לגדוד איזה מתנדב, שהצליח לשכנע את החלונות הגבוהים במשרד הביטחון שייתנו לו להיות נהג טנק, למרות שהוא היה עיוור לגמרי. שר הביטחון דאז כל-כך התלהב מרוח ההקרבה של הבחור ההוא, שהוא כפה על צמרת הצבא לתת לו את מבוקשו ולקלוט אותו לשירות דווקא אצלנו בבסיס. בהתחלה המג"ד היה נותן למתנדב לנהוג במרכבה סימן 3 שהייתה אז הכי מתקדמת, ובכל פעם שזה קרה כמעט נדרסו למוות פלוגות שלמות שנמו את שנתן בלי לחשוד בדבר. בסוף אפילו המג"ד הבין שזו סכנת נפשות, ומצא דרך להעיף את החייל ההוא לקיבינימט: הוא גילה שבנוסף לעיוורון, למתנדב ההוא גם הייתה תסמונת דאון קלה, אז הוא העלה אותו למשפט על גניבת כרומוזום מהאפסנאות. החייל הורשע, נידון לשבועיים מחבוש, והזמן בכלא גרם לו להבין סופית שצה"ל הוא לא מקום לאנשים עם מוגבלויות – בגלל שהרעיון בצבא הוא שתיכנס בריא ותצא חולה, לא להפך.

בכל אופן, הסא"ל התחיל להראות לי את ההגאים של הטנק, איפה לוחצים כדי לנסוע ישר ואיפה כדי לנסוע אחורה, וליתר ביטחון הוא גם הסביר לי איך להשתמש בתותח למקרה שאקלע לצרה. זה החלק הכי נחמד במרכבה סימן 5: אפשר להפעיל אותה רק עם איש צוות אחד, שהוא הכל: גם נהג, גם טען\קשר, גם מפקד וגם תותחן. פקודות הצבא כמובן דרשו שגם אם חייל אחד יושב בטנק, הוא עדיין יגיד לעצמו את כל הפקודות וגם יענה 'כן, המפקד' בשלושה קולות שונים, אחד לכל תפקיד. היה לטנק גם 'מצב רגרסיבי', שנועד כדי שלצבא יהיה לאן לשלוח את עודפי המתגייסים – כלומר מצב פעולה שבו כל שני חיילים עושים תפקיד שמיועד במקור לחייל יחיד. אבל זה כבר פיתוח סודי, ואני לא אמור לדבר עליו.

בסוף עליתי על המפלצת, שמתי את התיק בתא הכפפות, ויצאתי לדרך – לא לפני שנופפתי לשלום למאבטחים. זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב מאוד שנסעתי לאיזשהו מקום בלעדיהם, ולרגע הרגשתי קצת בודד, אבל זה עבר לי כשראיתי את המבטים המבועתים של הנהגים בכביש כשהם ראו לידם טנק שדוהר כמו עדר פילים. בירידה מירושלים הנסיעה הלכה לא רע, עדיין זכרתי את כל הטריקים הישנים ואפילו שמעתי במבזק התנועה את האזהרה 'טנק מרכבה נוסע בכביש ליד מחלף בית שמש, מומלץ לבחור בדרכים חלופיות'. המזל הוא שהשב"כ הודיע למשטרה שאני נמצא בתוך הטנק, אחרת כל משטרת התנועה כבר הייתה מנסה להוריד אותי מהכביש – לא שהיה להם סיכוי נגדי. זה היה יום ארוך אבל כיפי: נסעתי בכביש 40 לכיוון דרום, וכל הזמן ראיתי שלטים שמע"ץ עוד לא הספיקו להוריד – "באר שבע, 60 ק"מ", "אילת, 200 ק"מ" – בזמן שהמקומות האלה היו במרחק של לפחות אלף קילומטר מאיתנו. בסוף הגעתי לחוף הים של הנגב הצפוני, שהיה יחסית ריק ממתרחצים בגלל שהאנשים עוד לא התרגלו לכך שיש בכלל חוף כזה.

החניתי את הטנק בשוליים, הוצאתי את האוכל ועשיתי לעצמי פיקניק חצי-ממלכתי משלי. הכביש נגמר ממש בתוך הים, כי עד לפני כמה ימים הוא עוד המשיך בשאננות הלאה מאותה נקודה, לא מדמיין שיבוא יום ומישהו (למשל אני) יקטע אותו בגסות כזו. לידי עברו שני הורים עם ילד קטן, שהלכו על החוף וחיפשו צדפים. הם לא זיהו אותי, כי היה לי שפם מלאכותי שהמאבטחים התעקשו שאקח איתי. ואז הילד עזב פתאום את הצדפים ורץ אלי. "שלום! זה תותח מאה מילימטר או מאה ועשרים?" הוא שאל אותי, ואני קצת נדהמתי, כי בתקופה שאני הייתי קטן לא היה מקובל שילדים מתחילים להתעניין באמל"ח לפני גיל חמש-שש, והוא נראה לי מקסימום בן שלוש. "מאה ועשרים", עניתי, אבל הוא רק המשיך לשאול. "יש לו הדמיה תרמו-ויזואלית, או שזה דגם סי עם האולטרה-סאונד?", "איך תיבת ההילוכים הרדיאלית משפיעה על הניהוג בשטחי עבירות נמוכה?", "המיגון – אורניום מדולל או קונבנציונלי?" וכל מיני שאלות אחרות, עד שחשבתי שעוד רגע הוא ירצה לקנות ממני את הטנק יד-שנייה. אבל אז אימא שלו רצה אלינו, לקחה אותו על הידיים, והתנצלה: "אדוני, סליחה על ההטרדה, פשוט מאז שלקחנו אותו ליום השריון בעתלית הוא לא מפסיק לדבר על טנקים ונגמ"שים". ואבא שלו אמר – "האמת היא שהתייעצנו עם פסיכולוגית לגיל הרך, כי חשבנו שזה קצת מוגזם. אבל היא אמרה שזה ככל הנראה רק ישפר את הסיכויים שלו להתמיין ליחידה מובחרת בצבא, ושאם העתיד שלו יקר לנו, כדאי שלא נפריע להתפתחות החיובית שלו". הסכמתי איתם, למרות שלי אישית נראה היה שהילד יגמור את הקריירה הטנקיסטית שלו דווקא באגף סגור. אבל ככה זה עם הורים שהרגע פגשת – אתה חייב להסכים איתם שהילד שלהם הכי גאון בעולם, אחרת הם מסוגלים להפוך לחיות-טרף.

עד לאותו רגע ראיתי בכבישים ובטבע בעיקר אנשים שדמו לתיאורים המחמיאים ששמעתי מהשרים: ישראלים חביבים ואדיבים שכיף להם בחיים מאז שעזבנו את שכנינו הערבים. אבל כנראה שבניגוד לכל חוקי הסטטיסטיקה נפלתי ברצף אחד על כל הישראלים הנחמדים במדינה, בגלל שמרגע שחזרתי לכביש – הסטטיסטיקה חזרה גם היא למסלולה ופגשתי את הישראלים האמיתיים. זה או מהתרגשות או מנוסטלגיה, אבל כל עוד נסעתי מירושלים דרומה בכלל לא הרגשתי קשיים מיוחדים בכביש, אפילו שעבר הרבה מאוד זמן מאז שנהגתי בעצמי באוטו. אבל הדרך חזרה, שתמיד אומרים עליה שהיא נראית יותר קצרה, הייתה איומה ונוראה. מהשנייה שעברתי את קריית-גת, כל הנהגים הכי איומים במדינה נדבקו אלי. אפילו שנהגתי בטנק שהיה גדול פי ארבעה מכל מכונית אחרת, זה לא הזיז להם: אנשים חתכו אותי, עקפו אותי בפראות ובלי לאותת, כל מיני דברים שכמעט עשו לי התקף לב בגלל ששכחתי שיש בכלל נהגים כאלה. עד שבאיזשהו שלב אמרתי: אני פייטר אני, ואין לי שום כוונה להמשיך לוותר להם. הראשון שסבל מנחת זרועי היה איזה אפס בשברולט לבנה, שהגיע מכביש צדדי, לא עצר בתמרור עצור ופשוט דהר לפני לתוך הכביש. במקרה שלו לא עשיתי כלום – פשוט לא בלמתי, והשרשראות של הטנק עשו את העבודה בשבילי. קילומטר אחר כך האוטו שלו עוד היה תקוע לי בזחל הימני, ועשה רעש נוראי, אבל אז הוא נפל והמשכתי לנסוע בשקט מוחלט. הבאים שהחליטו לנסות עלי תרגיל היו ארבעה ערסים במאזדה אדומה, שנצמדו אלי ושפשפו לי את כל הצבע מהצד השמאלי, וזה אחרי שהסא"ל אמר לי שאחד החיילים שלו צבע לבד את הטנק בתור עונש על אי-אכילת מצה בפסח. אז פשוט אמרתי למחשב של הטנק: "אתה רואה את המאזדה הזאת? אז אני לא אגיד לך מה לעשות לה, אבל אתה תבין לבד, כי אתה מחשב חכם ואני לא רוצה שיגידו אחרי-זה שאני הסתתי אותך לרצח". אבל מיד הבנתי שזה לא הסוג של המחשב שמבין מה שמדברים אליו – כנראה נתנו לי מרכבה מהדגם הישן יחסית. אז כיוונתי את התותח לבד, ויריתי על המאזדה שני פגזים ששלחו את הערסים לפגישה אישית עם הבבא סאלי.

עד שהחניתי את הטנק בחזרה מול בית ראש הממשלה, כבר הספקתי לסמן על הדופן ליד ההגה עוד שמונה פגיעות בטוחות ושני פספוסים, שפגעו בטעות ברמזורים וגרמו לפקקים של שעות בכל אזור הדרום. למרבה המזל היה לי את השב"כ שיטייח בשבילי את ההשתוללות שלי בכבישים, כי בכל מהדורות החדשות הידיעה הראשונה הייתה על "מצוד ענק אחרי מטורף שגנב טנק, השתולל איתו בכביש והשמיד מכוניות של אנשים חפים מפשע" – מצוד שבוטל אחרי שראש השב"כ החליף כמה מילים עם המפכ"ל. אז קודם כל, תשמעו את זה ממני ולא מהתשקורת: האנשים האלה לא היו חפים מפשע, הם היו פסיכופטים שיכלו להוציא למישהו עין עם הנהיגה שלהם. ודבר שני, אני בסך הכל עשיתי את חלקי למען המדינה כששללתי מהם את האזרחות שלהם וגירשתי אותם לעולם הבא. אני יודע מה אתם רוצים להגיד עכשיו – שתמיד הנהג הכי מופרע אומר על האחרים שהם לא בסדר, ובטוח שהוא עצמו נהג מצוין. אז עם כל הכבוד, ירי פגזים באמצע הכביש נחשב עבירה פחות חמורה מחציית קו הפרדה רצוף או אי-ציות לתמרור עצור. לכו תקראו את החוקים לפני שאתם מאשימים ככה סתם את ראש הממשלה האהוב שלכם.

37.

אחרי שחזרתי לעבודה סדירה בניהול המדינה, גם הצרות שלי חזרו לעבוד בשלוש משמרות. בלילה שבו עברנו את כרתים, נאלצו קברניטי המדינה (אני מתכוון לקברניטים המקצועיים, אלה שמבינים בספינות – לא אני והממשלה) להאט את מהירות השייט ולהתחיל לתמרן בזהירות גדולה הרבה יותר. עד אז שטנו באותה צורה שבה יצאנו לדרך – כלומר הצפון היה בצפון והדרום בדרום. אבל כדי שנוכל לעבור במקומות הצרים, למשל בין כרתים ללוב ובין סיציליה לתוניסיה, הקברניטים נאלצו לסובב את המדינה כך שמישור החוף (המקורי) פנה דרומה, וכל האזור של גבול הצפון פנה מערבה. ההשפעה המיידית של התמרון הייתה שכולם קמו בבוקר והשמש זרחה בדרום במקום במזרח. כלומר, מבחינת השמש לא השתנה כלום, רק מבחינת ארץ ישראל. העניין הוא, שאנשים לא היו רגילים לזה שאפשר ככה סתם לסובב את המדינה לאן שמתחשק. בהרבה מקומות יוקרתיים, שבהם הדיירים קנו דירות שפנו מזרחה בכוונה כדי שתיכנס שמש בבוקר, התחילה התמרמרות רבתי, וגם שאר העשירונים החליטו שהשרירותיות החדשה בחייהם קצת מרגיזה אותם.

בכל המדינה התחילו הפגנות סוערות נגד המסע, כי פתאום אנשים התחילו להיזכר בכל הדברים הטובים שהיו פעם והשתנו לרעה מאז יום העצמאות. לא הופתעתי מזה, כי ידעתי בדיוק כמה אנשים יכולים להיות כפויי טובה כשהם רוצים, אבל להגיד ששמחתי? ממש לא. הראשונים שהתקוממו היו כל בעלי המוגבלויות למיניהן, תחת הסיסמה "נכים נגד תיבת נוח". התברר שהנכים כועסים על זה, שהתוכנית יצאה לדרך בלי לדאוג לרמפות ולמעליות שיאפשרו לנכים לרדת מהמדינה כמו שהם יורדים, למשל, מהיכל התרבות אל המדרכה. אני חייב לומר שלא הבנתי לאן הם בדיוק רוצים לרדת, אבל למרבה הפלא – המחאה שלהם רק התעצמה ככל שהם הלכו וקלטו בעצמם, שהמקום היחיד שאפשר לרדת אליו מהמדינה הוא הים. הנכים הקימו אוהל מחאה ענק מול קריית הממשלה, ובכל יום הם היו נוסעים מהאוהל אל בנייני הממשלה ומתחילים לצעוק נגדנו סיסמאות. בכל בוקר הנכים היו חוסמים את הכניסה לבניינים עם כסאות הגלגלים שלהם, ושום דבר שעשינו לא עבד נגדם. כשניסינו להביא פקחים שדפקו להם דו"חות על חנייה במקום אסור, אז הנכים ניצלו את הקשרים שלהם בעיריית ירושלים וסידרו לכל כיסא גלגלים תו חניה. הדבר הבא שעשינו היה לפזר גדרות תיל ובטונדות נגד טנקים בכביש שליד הבניין, אבל גם זה לא הרשים אותם: היו באוהל המחאה כמה נכי-צה"ל ששירתו בהנדסה קרבית, ושהיו להם כיסאות גלגלים מיוחדים לפינוי מכשולים, והם התפרשו בשטח והזיזו הצידה את כל הבריקדות שהבאנו לשם. באותו רגע הבנתי שצריך לשים סוף לאנדרלמוסיה הזו ומהר, וישבתי עם מפקד הימ"מ כדי לתכנן את המבצע שיחזיר לנו את השליטה במתחם.

עוד באותו לילה, בעוד הנכים נמים את שנתם באוהל המחאה, נכנסו עשרים לוחמי ימ"מ לאוהל בשקט מוחלט. בעזרת אולרים ודוקרנים הם פינצ'רו לנכים את כיסאות הגלגלים, וגנבו כמה זוגות קביים שהיו שייכים לאלה שלא היה ברשותם כיסא גלגלים. הלוחמים יצאו מהאוהל בלי שמישהו שם לב אליהם, ובבוקר שלמחרת הכניסה לקריית הממשלה הייתה חופשייה מנכים. כדי שלא יגידו שאנחנו חזירים, מנכ"ל משרד ראש הממשלה הציע לראשי אוהל המחאה שנזמין להם גרר שייקח אותם לאן שירצו, ובצהריים הגרר לקח אחריו בשורה את כל כיסאות הגלגלים המפונצ'רים ברחובות ירושלים, כשבעליהם בתוכם, ולי זה נראה יותר כמו אוטו של זוג שהרגע התחתן והפחיות שקשורות אליו מאחורה נחבטות בכביש.

היו עוד הרבה אוהלי מחאה מול קריית הממשלה ועצרות-ענק בכיכר רבין, מלבד ההתארגנות של הנכים. היה את "יהודים מתגעגעים לקברי הצדיקים", כנס התעוררות של אנשים שכעסו כי נטשנו מאחורה חמישים קברי רבנים שסיפקו שירותי רפואה ושידוכים למאמיני הסביבה (הקברים, לא הרבנים). אחר-כך התקיימה עצרת "מה עשיתם לחומוס?!", שלפי הערכות המשטרה היו בה חמישים אלף איש שכולם כאחד האשימו את הממשלה באובדן החומוסיות האהובות עליהם בגלל הטרנספר. בעצרת נאמו כמה שרים שסיפרו בקול צרוד איך הם נלחמו בי כשרציתי לפנות את הערבים עד אחרון גרגרי החומוס, ואחר-כך היה מופע אור-קולי שבו הוקראו שמות החומוסיות החרבות, ומשוררים ערביים ויהודים הקריאו בקולות מהורהרים את התפריטים של המסעדות שהיו ואינן. האירוע ההמוני האחרון היה "זמרים נגד הבריחה מבני-דודנו", שבו הופיעו מיטב אמני ישראל מול כיכר כמעט ריקה. בשידור החי ראו מחזה מוזר: בערך מאתיים זמרים וזמרות הצטופפו על המרפסת של עיריית תל אביב, ורק שני ילדים שאכלו המבורגרים ישבו בכיכר והסתכלו עליהם שרים 'ווי אר דה וורלד'.

הדבר המוזר הבא שקרה, אחרי שההפגנות שככו במקצת, היה שכל ראשי מערכת הביטחון פיתחו התמכרות מוזרה לאוספים. שר הביטחון, כל בכירי המטכ"ל מהרמטכ"ל ועד דובר צה"ל, מפקדי היחידות הקרביות – כולם התחילו לאסוף ג'אנק מסוגים שונים באופן כפייתי, שגרם לי לתהות אם זה חכם להפקיד בידיהם את ביטחון המדינה. שר הביטחון אסף דיסקים של מוזיקה קלאסית; הרמטכ"ל התחיל לאסוף בובות של רובוטריקים; מפקד חיל האוויר מילא את הוויטרינות בלשכה שלו בטושים מכל העולם; אלוף פיקוד העורף העדיף דווקא בולים; ומתאם הפעולות בשטחים, שלא נשאר לו יותר מה לעשות וסתם שרף משכורות כמו כבשן – הוא אסף צעצועים של ביצי קינדר.

רציתי להבין מה לכל הרוחות נכנס בהם, אז כשנפגשתי עם שר הביטחון שאלתי אותו בעדינות על התחביב החדש שלו ושל החברים שלו. הוא הסביר לי בגילוי-לב, שמאז שנפרדנו לשלום מהערבים כמעט כל ראשי הצבא נכנסו לדיכאון קליני. "יותר אין לנו את מי לתקוף, על מי לאיים, למי לתכנן עוצר וסגר כל שני וחמישי", הוא אמר, "ואנשים התחילו להרגיש שסתם הגנה על המדינה זה אמנם חשוב, אבל זה גם נורא משעמם". לא ממש הבנתי איך זה קשור לאוספים, אז הוא המשיך ואמר ש"כולנו מרגישים שצריך משהו חדש לכבוש. למשל, בכנס הסגל הפיקודי הבכיר שהתקיים בשבוע שעבר, קמתי והבטחתי שעד סוף השנה אני כובש את וולפגנג אמדיאוס מוצרט. אני מתכוון לאתר את כל היצירות שלו, לאגף אותן ולקחת אותן בשבי. יש לי כבר את כל הסימפוניות והקונצרטים לכינור, וברגעים אלה ממש כוחותינו עסוקים בהכנעת האופרות והסונטות". בהתחלה זה נשמע לא אמין במיוחד, אבל הדברים קיבלו אישור בדו"ח של המוסד שהונח על שולחני במקרה באותו יום. התברר שכל שאר הקולגות של שר הביטחון רואים את התחביבים שלהם באותה צורה, ושכמה מהצבאות האירופיים הועמדו בכוננות אחרי שסטי"לים ישראליים מסוג "סער 6" ניסו לחטוף עוגנים של ספינות בשביל האוסף של מפקד חיל הים.

התחלתי להבין שאם לא אצרף את ישראל לאיזושהי מדינה, ומהר, העם ישתגע ואף אחד לא ירצה אותו יותר בחיים. עשיתי רשימה של המדינות הזמינות שנותרו: כל עוד נשארנו בים התיכון, האופציה הריאלית היחידה הייתה להסתפח לצרפת. האפשרויות האחרות היו לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו – ולדעתי ממש לא עשינו את כל המבצע האדיר הזה רק כדי לנחות בחזרה אצל הערבים ולהגיד: "במחשבה שנייה אנחנו אוהבים אתכם". אז עשיתי שיחת וידאו-קונפרנס בין ממשלת ישראל לבין הממשלה הצרפתית, כי בפעמים שניסיתי את זה לבד התוצאות לא היו טובות במיוחד. בראש השולחן הצרפתי ישבו הנשיא וראש הממשלה, ולידם כל השרים. אחרי שלב הברכות הנימוסיות, התחלתי להסביר להם באנגלית מה רצינו, והם ענו באמצעות מתורגמן שתירגם מצרפתית לאנגלית. מדי פעם היו הפרעות בקול (שאחר-כך התברר שהיו מכוונות), והיו רגעים שלא שמענו כלום – רק ראינו את השרים הצרפתים מדברים בחיוכים זדוניים אלה עם אלה, בלי להוריד מאיתנו את העיניים.

בתגובה, שר הפנים הישראלי שם את היד שלו על המיקרופון – כנראה כי הוא פחד שהצרפתים מבינים עברית – ואמר לכולנו: "אתם לא רואים שהם צוחקים עלינו? הם מספרים עלינו בדיחות אנטישמיות מול הפרצוף שלנו!". למרות ששר הפנים הוא לרוב פרנואיד חסר-תקנה (פעם הוא אסר בצו מיוחד על גבר ואישה כלשהם להתחתן, רק בגלל שהוא היה משוכנע שהתינוק שייוולד להם יגדל וירצח אותו יום אחד), הפעם כולנו הסכמנו איתו. מה גם שהצרפתים לרגע לא התכוונו לקבל אותנו לשורותיהם: באחד הרגעים שבהם שר האוצר הצרפתי חשב שהמיקרופון שלו סגור, הוא אמר איזה משפט שגרם לשר הפנים שלנו להחליף צבעים ולהתחיל לקלל במרוקאית. אחרי שנרגע, הוא תרגם לנו לעברית את מה שהצרפתי אמר: "היהודים, כשיש יותר מדי מהם במקום אחד – הם מסריחים יותר מגבינת ברי מהמאה השש-עשרה". האמת היא שכמעט אמרתי לצרפתים שאני מסכים עם כל מילה, אבל ברגע האחרון נזכרתי שאני ראש הממשלה ואסור לי לדבר כמו אחרון האנטישמים. אז העמדתי פנים שלא שמענו כלום, אמרתי יפה תודה והלכתי לבכות בשירותים על עוד אופציה שפויה שירדה מהפרק.

38.

בזמן ששטנו באמצע הים התיכון, ארץ-ישראל עברה קרוב מאוד למלטה, סיציליה, סרדיניה וצפון-אפריקה. היו ימים שלמים שבהם אפשר היה לראות מירושלים את הר אטנה בסיציליה, ומחיפה ותל אביב ראו את העיר תוניס. במשך אותם ימים, התאספו על הר הכרמל מאות מוותיקי מערכת הביטחון, צפו בהתרגשות אל תוניס והעלו ביחד זיכרונות מהמבצע לחיסולו של אבו-ג'יהאד בשנת 1988. אחד מהזקנים החביבים אפילו התראיין לערוץ 2 ואמר, שאם באותה תקופה תוניס הייתה קרובה כמו עכשיו, אז אחר-כך הטייסים יפי-הבלורית שלנו היו עושים עוד איזו גיחה לסיציליה ומורידים כמה מאפיונרים כל עוד יש דלק במיכל. פשוט מחמם את הלב, הנכונות של הישראלים לעזור לאנשים שלא קשורים אליהם בכלום. לפעמים זאת הסיבה היחידה שאני לא עוזב את הממשלה המעצבנת, משאיר הכל מאחוריי ומצטרף לאש"ף.

הבעיה היא שמרגע שהישראלים ראו מהחלונות שלהם את חו"ל, התחילו להגיע מאות פקסים למשרדי הממשלה השונים בדרישה "לעצור רק לרגע, שנוכל לרדת לחוף". היו פעמים שבקעת הירדן ורצועת החוף של סיציליה כמעט נגעו אחת בשניה, והיו פעמים שזה קרה עם מישור החוף שלנו ושל תוניסיה. בנוסף לבקשות החצופות לעצור את המפעל הלאומי כדי שכמה חולירות יוכלו לרדת ולעשות חיים באירופה או צפון-אפריקה, היו גם בעלי יאכטות אופורטוניסטים שהשיטו אנשים מהמרינות אל המקומות שנראו מכל חלון שצפה אל הים. אבל בגלל שהמדינה כל הזמן זזה, אז כשקברניטי היאכטות רצו לחזור לישראל הם לא מצאו אותנו, והיו מקרים שהיינו צריכים לשלוח את יחידת החילוץ של חיל האוויר להחזיר את הדפוקים האלה על חשבוננו.

בסוף נמאס לי מכל הסיפור הזה, כי מדינת ישראל היא לא ספינת האהבה – אנחנו לא עושים עצירות איפה שמתחשק לאנשים לטייל, אנחנו מדינה עם חזון ומטרה בחיים. מי שחושב אחרת, שייקנה קרוז על אונייה באיים הקריביים ויעוף לי מהעיניים. אז חתמתי על צו חירום שמסמיך את ספינות חיל הים לירות בכל מי שמנסה לקפוץ מהמדינה ולשחות לחו"ל או לשוט לשם ביאכטה, ותוך יומיים הבעיה נפתרה. בכלל, התקנות לשעת חירום הן הפייבוריטיות שלי מכל החוקים והצווים שאני יכול להוציא, ובגלל זה אף פעם לא ביטלנו אותן. תגידו מה שתגידו, אבל להכניס מישהו למעצר מנהלי זו אחת ההנאות המעטות שיש לראש ממשלה שטרוד במאתיים אלף דברים כל יום. ככה זה, כל אחד צריך את הסיפוקים הקטנים שלו בעבודה כדי להמשיך לסחוב עד הפנסיה.

ושלא תחשבו שניסיונותיי הבלתי-נלאים למצוא לישראל בית חדש נפסקו, רק בגלל ששלוש מדינות סירבו לנו בכל תוקף. החלטתי לנסות כיוון חדש: אם במדינות בודדות זה לא ילך, אולי כדאי שאסגור עניין עם הנהגת האיחוד האירופי, ואז הם כבר יסנג'רו איזו מדינה שלהם לקלוט אותנו. המזכירה שלי קישרה אותי עם לשכת נשיא האיחוד האירופי, אבל אמרו לנו שהוא בחופשת מולדת בגרמניה, אז לא התעצלתי וביקשתי שימצאו לי אותו גם שם. בסוף התברר שהוא מתאכסן במלון "קן הנשרים" ששייך למשה היטלר מחולון, ממש בתוך הבית של הפיהרר בהרי האלפים. איזה עולם קטן, אני אומר לכם, לפעמים אני חושב שישראל והעולם הם בעצם באותו גודל.

למרבה המזל הנשיא היה במצב רוח טוב במיוחד, ואיך לא: הוא סיפר לי שאת היום הוא התחיל בביקור ממלכתי בספא המשוכלל של המלון, ושכשך בג'קוזי שהיה אהוב במיוחד על גבלס. משם הוא המשיך לארוחת צהרים במסעדת היוקרה "אווה בראון", זאת שקיבלה שלושה כוכבים במדריך מישלן – למרות שאי אפשר לדעת אם הצרפתים לא נתנו את הציון הזה רק כדי להתחנף לגרמנים, למקרה שיבוא להם לכבוש אותם שוב. אחר כך הוא חזר לחדר, הטלפון צלצל ואני הייתי על הקו. כשהנשיא שמע שזה אני, ראש ממשלת ישראל, הוא מאוד שמח ולא הפסיק לחלק מחמאות ושבחים להיטלר, ולא היה לי נעים לשאול אם הוא מתכוון לבעליו הנוכחיים של המלון או לבעליו הקודמים. הסברתי לו את התוכנית שלי, ואמרתי שעד עכשיו ישראל נדחתה על-ידי שלוש מדינות, למרות שאנחנו רוצים להיות חברים מועילים בקהילה האירופית. ליתר ביטחון, ניסיתי גם את הטריק שהכניס את פולין לאיחוד, ואמרתי: "לא נורא, אל תכניסו אותנו. זה בסדר. אנחנו כבר נישאר פה, מוקפים במים, בודדים ומסכנים". למרבה הצער, מה שעזר לפולנים לא הצליח במקרה שלנו.

מהצד השני שמעתי אנחה, והנשיא אמר: "אתה איש נחמד ומוכשר, אז אני אגיד לך את מה שאני חושב בכנות גמורה. ישראל היא מדינה לא רעה בכלל, הבעיה אצלכם היא לא עם המדינה אלא עם התושבים. אתם פשוט לבנטינים מדי, זה הכל". שאלתי אותו איך זה מסתדר עם זה שהטורקים התקבלו – מה, הם לא לבנטינים? "זה פשוט מאוד, אנחנו צריכים אותם לעבודות השחורות", הוא התחיל לצחוק בטלפון, "ואתם הישראלים לא אוהבים לעבוד. אם הייתם מוכנים לשטוף רצפות בברלין ודיסלדורף, בשלג ובקור, שלוש פעמים בשבוע – אולי היה על מה לדבר". חשבתי לרגע להתחייב בשם כל הציבור ולהגיד שאנחנו נענים לאתגר, אבל באותה שנייה הבנתי שאם הגרמנים יגלו שאנחנו מרמים, יכולות להיות לזה תוצאות בכלל לא נעימות. ואני חושב שאין צורך לפרט.

קצת התייאשתי לשנייה, אבל נשיא האיחוד עודד אותי ואמר: "אתה יודע מה? אני נותן לך הזדמנות. תכין תוכנית דה-לבנטיניזציה לאוכלוסייה הישראלית, תיישם אותה ותראה לי תוצאות חיוביות. אז אני אשקול להביא למוסדות האיחוד את ההצעה לקבל אתכם לשורותיה של אירופה המורחבת". דה-לבנטיניזציה! כמעט רציתי להגיד לו שבניגוד לגרמנים, לנו קצת קשה לכפות על מיליוני אנשים תוכניות גרנדיוזיות והזויות בהתראה של עשר דקות. כמעט אמרתי – אבל בסוף נזכרתי שרק חודש לפני-כן, עשינו בדיוק את זה כשהוצאנו לפועל את הטרנספר הכפול. אז עם כל אלף-אלפי ההבדלים, והאין-מה-להשוות, הגעתי למסקנה שזה אפשרי. הרמתי את הכפפה ואמרתי לגרמני: "חכה ותראה, אני עוד אהפוך לך את הישראלים לכאלה בונבונים, שלידם הכבשים שרועות באחו בבוואריה ייראו לך כמו זאבים טורפים".

39.

אחרי השיחה שלי עם נשיא האיחוד חשבתי פתאום, שאולי הייתי צריך לקחת את ההערה שלו בקשר ללבנטיניות הישראלית קצת יותר ללב ממה שלקחתי אותה בפועל. סך הכל, אני אחראי על עם ישראל, ואם מאשימים אותו – בעצם מאשימים אותי. אז הרהרתי בזה קצת, עשיתי לעצמי ועדת חקירה בשאלה "מי נתן לישראלים את ההוראה להפוך לעותק פיראטי של הפלסטינים", ואחרי דיונים ארוכים – זיכיתי את עצמי מכל אשמה. הגעתי למסקנה שהמנהיגים, ואני בתוכם, לא אשמים באופי הדפוק של העם. הכל מתחיל למטה, באנשים עצמם, ואם הם זבל – הכל זבל.

אני אתן לכם דוגמה שחשבתי עליה לבד, ולא העתקתי אותה משום ספר פסיכולוגיה זול כמו "הנזיר שנמכר עם הפרארי שלו". הנה הדוגמה: קחו את ביל גייטס. הבנאדם גאון, זה ברור. אפשר להניח שלא חשוב מה תתנו לו לנהל – תוך שנה הוא יעשה מזה מכרה זהב ויוסיף עוד איזה מיליארד-שניים לחשבון הבנק שלו. אבל בואו נגיד שאתם נותנים לו לנהל את מזבלת חירייה. רוב הסיכויים הם שגם אחרי חמישים שנה, הדבר היחיד שהוא ירוויח מזה יהיה מברשות שיניים משומשות שאנשים זרקו לפח, או מקסימום איזה גליל טישו שעוד נשארו בו כמה ריבועים בלי נזלת. מה שאני בעצם מנסה להגיד, זה שגם הגאון הכי גדול בעולם לא יכול להפוך זבל לכסף (למרות שבכיוון השני זה דווקא עובד).

כל התובנות האלה חיזקו אותי בהחלטה לנסות לחנך את הישראלים לקצת דרך-ארץ, ולעשות רוורס על עשרות שנים של הזנחת מערכת החינוך. היי, אל תסתכלו עלי, בקדנציה שלי ישראל הגיעה למקום הרביעי בדירוג הידע המתמטי במדינות המתפתחות. הישג לא קטן בשבילי, שלא רק את לוח הכפל אני לא זוכר – אלא גם את לוח החיבור. בגלל שהייתי במרוץ נגד השעון, לא היה לי זמן לכנס את הממשלה ולבזבז בורקסים יקרים. אז הכנתי את כל התוכנית לבד, בלי שום טובות, ואז הפלתי אותה לדרג הביצועי על הראש כדי שיוציא אותה לפועל. חוץ מזה גם הוריתי להאט את מהירות ההפלגה עוד יותר, כדי שלא נגיע לקצה הים התיכון לפני שנדע אם יש לנו עתיד באיחוד האירופי. רוב הנטל נפל על המשטרה, למרות שחלק מהמשימות הוטלו על כנופיות רחוב ששכרנו בכספים ששימשו עד לא מזמן לתשלום פיצויים לנפגעי פעולות איבה. הכי חשוב היה שאף אחד בציבור לא ידע שקיימת תוכנית מסודרת ומכוונת מגבוה לשינוי האופי הישראלי, כי זה היה יכול להרוס את כל ההישגים ולהחזיר אותנו לנקודת ההתחלה.

התוכנית התחילה בפעולות צנועות יחסית. הדבר הראשון שחשבתי שצריך לעשות הוא לחנך את הנהגים לנהוג על פי החוקים. כדי להשיג את היעד הזה, הוחלפו כל ניידות משטרת התנועה בטנקים שהושאלו ממשרד הביטחון. הניסיון האישי שלי ביעילות האכיפה המשוריינת בכבישים לא אכזב: בשבוע הראשון היו אלפיים הרוגים בכבישים כתוצאה מלהיטות-היתר של השוטרים, שהתלהבו מהצעצועים החדשים שלהם, ובשבוע שאחרי זה ירד מספר התאונות לאפס. רוב ההרוגים היו עברייני תנועה מועדים, אלה שפעם היו מקבלים נקודות ועושים נהיגה מונעת, ומרגע יישום התוכנית הפכו למטרה לגיטימית לפגזים מתבייתי-אגזוזים. אנשים התחילו לנהוג בזהירות, לתת כבוד לנהגים האחרים בכביש, ואפילו נרשמה עלייה במספר העצירות במעברי-חצייה.

הצעד השני במסגרת הדה-לבנטיניזציה היה מכוון נגד המנהג הישראלי המגונה להוציא את היד השמאלית מחוץ לחלון המכונית, בזמן שהימנית תופסת את ההגה (במקרה הטוב). אני לא ראיתי התנהגות דוחה כזו באירופה, ותמיד שנאתי את אלה שעושים את זה. אז שחררנו ברחובות אופנוענים, שתפקידם היה לטפל בבעיה בצורה חד-משמעית: אחד היה נוהג באופנוע ומקרב אותו למכונית שיד שעירה השתרבבה ממנה, והשני היה מוציא מסור חשמלי ומוריד לנהג החצוף את היד. כמובן שלא העזנו לפרסם ברבים את האחריות הממשלתית לטרוריזם הזה, רק דאגנו שכולם ידעו מזה וירעדו מפחד. ובאמת – תוך יומיים לא נראו עוד ידיים מחוץ לחלונות רכב כלשהם, בין אם בגלל שהידיים האלה נכרתו ובין אם בגלל שהן לא הוצאו החוצה מלכתחילה.

אבל דווקא החלק השלישי בתוכנית היה זה שהתגאיתי בו במיוחד. אחת הבעיות הקשות, שהצבתי לעצמי מטרה לטפל בהן עוד ביום שנכנסתי לראשונה למשרד ראש הממשלה, הייתה המטקות. מדי יום ביומו, נפגעו מתרחצים תמימים בחופי הים מכדורים שעפו עליהם, והכל בגלל המנהג הישראלי החוליגני לשחק מטקות. לצערי גיליתי שלראש ממשלה יש דברים אפילו יותר נוראים לטפל בהם, וההבטחה שלי לעצמי ולקורבנות המטקות נדחקה לתחתית הרשימה. אבל מאז ההיפרדות מהמזרח התיכון גדל פי ארבעה מספר החופים של מדינת ישראל, וכתוצאה – עלה מספר תקריות המטקה במאות אחוזים. במסגרת תוכנית הדה-לבנטיניזציה החלטתי לשים סוף לבלגן, ואפילו היה לי רעיון טוב איך לעשות את זה. נפגשתי עם ראשי התעשייה האווירית ורפא"ל, ושכנעתי אותם להסב את אחד הלוויינים של ישראל לטובת המטרה המקודשת. "אי-אפשר שהלוויינים שלנו יעופו בלי מטרה בחלל כמו אסטרונאוטים", אמרתי להם, "אני רוצה להשתמש בלוויין אחד כדי שלאנשים כאן למטה יהיה יותר טוב. לא אכפת לי איזה לוויין זה יהיה: עמוס, אופק או ציפורה, פשוט תדאגו שזה יקרה". בסוף הם הסכימו, ובנו מערכת נשק לוויינית מתוחכמת שהפכה את המטקות לנחלת העבר.

המערכת פעלה בצורה פשוטה אך גאונית: הלוויין סורק את כל החופים של ישראל, יום ולילה. ברגע שהמחשב רואה שמשחק מטקות מתנהל על איזשהו חוף, המצלמה מתבייתת על הכדור, ואז הלוויין משגר קרן לייזר שמיירטת את הכדור ושורפת אותו לאפר ועפר. בשיטה הזו הפלנו משהו כמו שלושת אלפים כדורי מטקות, והצלנו עשרות אלפי נפשות בישראל מפגיעה בטוחה. מהר מאוד אנשים קלטו שלא כדאי להם להסתבך עם קרני לייזר שיורדות מהשמיים ומנסות לפגוע בכדור קטן. כי היו פעמים שהקרן פספסה ובמקום לפגוע בכדור – פגעה במי שהעיף אותו. גם במקרה הזה התוצאה הייתה הצלחה גדולה, והחופים התנקו לגמרי ממשחקי כדור פרימיטיביים.

עכשיו בטח תגידו לי: אדוני ראש הממשלה, איך אתה רוצה להפוך את הישראלים לנורמלים אם שכחת את הדבר הכי חשוב – הפלאפונים? אז קודם כל תרשו לי להחמיא לכם על השאלה היפה. למרבה הבושה, בהתחלה בכלל לא חשבתי לטפל במכה הזאת של הפלאפונים. הרעיון הזה הגיע אלי לראש רק אחרי שהטלפון הסלולרי שלי גרם לי לאחד הדברים הכי מביכים שקרו לי בחיים, ואתם כבר יודעים שקרו לי לא מעט כאלה גם בלי עזרתו של הפלאפון. אז ככה: אני שומר בזיכרון של המכשיר גם מספרים של אנשים שאני כבר לא בקשר איתם. פעם מישהו אמר לי שהוא אף פעם לא מוחק מספרים מהפלאפון שלו, כי אי-אפשר לדעת מתי הוא יצטרך אותם שוב. באופן אירוני, זה הפך להיות אחד המשפטים שנחרטו לי בזיכרון ולא יצאו ממנו יותר, וגם אני התחלתי לשמור מספרים לנצח. עד עכשיו יש לי במכשיר מספרים של אנשים שאני כבר לא בקשר איתם, סתם בגלל שאולי יום אחד יתחשק לי להתקשר ולהגיד להם: "מה קורה אתך בנאדם? עשרים שנה אתה לא מתקשר, לא שואל מה נשמע, לא כלום", למרות שאני זה שניתק את הקשר בחזירותו הרבה.

אחד המספרים שהיו שמורים לי בטלפון הוא המספר של אשתי לשעבר. בתקופה שהיינו נשואים, זה היה המספר שהייתי מתקשר אליו הכי הרבה, והיו ימים שבכל התפריטים – שיחות יוצאות, שיחות נכנסות, שיחות שלא נענו – היה מופיע רק המספר הזה עשרות פעמים. אחרי שהתגרשנו לא מחקתי את המספר, והוא גם נשאר באחד המקומות הראשונים בספר הטלפונים. לא עוזר במיוחד לתהליך ההתגברות, אני יודע, אבל מצד שני – מה כן עוזר? אז פעם אחת, בזמן איזו ישיבת ממשלה משעממת שהתקיימה בעיצומה של הדה-לבנטיניזציה, הראש שלי כמעט צנח על השולחן מרוב שעמום בזמן שראש אמ"ן סקר את האיומים הנוכחיים על קיומה של מדינת ישראל. הייתי אדיש וישנוני, אבל פתאום שמעתי צליל גבוה ומוזר. זה היה בדיוק אחרי שראש אמ"ן סיים להרצות על הציר התוניסאי-אלג'יראי שזומם להטביע את ישראל בטורפדו בזמן שהיא תשוט ליד סרדיניה, ועמד לעבור לנושא הבא – טילי הסקאד של הקוזה נוסטרה. באותו רגע, מין קול מתכתי בקע מהכיוון הכללי של משענת הכיסא שלי, ומרוב עייפות כמעט לא שמתי אליו לב.

אחרי בערך שלוש שניות המוח המסויד שלי הבין מה קורה, ושלחתי את היד בשיא המהירות לכיס שלי. כשראיתי את המסך הבנתי שכנראה עשיתי תנועה לא נכונה, והחיוג המקוצר של אשתי נלחץ כשהתחת הגדול שלי מעך אותו בכיס האחורי של המכנסיים. היא עוד לא ענתה, למזלי, ומהר ניתקתי. אבל באותו רגע התחילו להתרוצץ לי מחשבות מטרידות בראש: היא בטח ראתה שיחה נכנסת ממני. היא תחשוב שרציתי לדבר איתה, או חס וחלילה לחדש את הקשר. היא תצחק עלי מול כל החברות שלה. ואלה עוד היו המחשבות הפחות גרועות – בגלל שאז קלטתי שהיא בטח תנסה להחזיר לי צלצול. בדברים האלה, פלאפונים הם כמו בסיסי שיגור של טילים אטומיים: ברגע ששיגרת את הטילים, אתה יודע בוודאות שעוד כמה דקות תנחת על כל האזור מכה גרעינית של האויב, שינסה להרוס את הבסיס עם הטילים שאולי עוד יש בו. אז הייתי במלכוד נוראי: אם אכבה את הטלפון היא עלולה להשאיר הודעה נבזית, ואם אשאיר אותו דולק – היא תראה שאני לא עונה, ותחשוב שהתקשרתי אליה מתוך בדידות ושעכשיו אין לי אומץ לענות. מרוב פאניקה עשיתי משהו שאני לא ממש גאה בו: הפלתי את הטלפון מהחלון בלי שאף אחד ראה, והעברתי פתק למזכיר הממשלה שבו כתבתי שנדמה לי שהטלפון שלי נפל לי מהכיס בחוץ ודרכתי עליו בטעות. עד היום אין לי מושג אם היא התקשרה או לא, או אם היא ידעה בכלל שהתקשרתי – העדפתי לא לברר. אבל באותו רגע הבנתי שהטלפונים הסלולריים הם הבעיה הכי גדולה של ישראל, אפילו יותר מאזהרותיו של ראש אמ"ן על ניסיונותיה של המחתרת הקורסיקאית להחדיר לישראל את נשק יום הדין: טחינה שנגועה בקוליפורמים צואתיים חסיני "כלבוטק".

לפי הנתונים שמסר לי שר התקשורת, לכל אזרח ישראלי יש לפחות שני מכשירים סלולריים, וזה כולל גם עניים מרודים שמעדיפים לוותר על אוכל ושתייה בעבור התענוג לשלוח אס-אם-אס לחברים שלהם. אבל לכל התופעה החולנית הזו הייתה נקודת תורפה אחת: האנטנות. ברגע שלא יהיו אנטנות סלולריות, הטלפונים עצמם לא יוכלו לפעול, ואפשר יהיה להשתמש בהם מקסימום כקישוט לאקווריומים. ברחבי המדינה היו פזורות עשרות-אלפי אנטנות, חלק ברשיון וחלק פיראטיות, בכל מקום אפשרי: גגות של בתים, דודי שמש, עצים, שלטי פרסומת, ואפילו כמה בעגלות של תינוקות, כדי לאפשר לבני הדור הצעיר להיות מחוברים לרשת כל הזמן – גם אם המילים היחידות שהם יודעים להגיד הן "אימא", "אבא" ו"ממתינה". היה לי ברור שחייבים לטפל באנטנות, כי את הפלאפונים לא יהיה לי סיכוי להחרים בלי לאבד את השלטון, והיה לי ברור גם שזאת עבודה למקצוענים. המשטרה אולי טובה באכיפת תנועה, הכנופיות טובות בעיקר לקיצוץ ידיים של אנשים – אבל כאן מדובר במבצע רציני. ידעתי שהאנשים היחידים שיכולים לבצע את המשימה הם חברי הארגון המחתרתי "השפוטים של בלפור". מדובר, למי שלא יודע, ברשת מאורגנת היטב של אנשים מכל הגילאים, שמודל החיקוי שלהם בחיים הוא המחתרות שפעלו בארץ לפני קום המדינה. הם נראים מבחוץ כמו סתם תמהונים שסוגדים ללוחמים נגד המנדט הבריטי, אבל תאמינו לי – את מה שהם יכולים לעשות עם "סטן" חלוד וכמה דוידקות, רוב הצבאות לא יודעים לבצע גם עם טייסת מפציצים חמקנים.

יצרתי קשר עם הארגון דרך חבר של חבר של שר הביטחון לשעבר. סידרו לי פגישה עם פורום מיוחד של הארגון, והייתי צריך להגיע לבד – בלי מאבטחים ובלי צעצועים מודרניים אחרים. רק אחרי ששר הביטחון לשעבר נתן לאגף האבטחה את מילתו שלא אפגע, הם הסכימו להרשות לי להיפגש עם המחתרת. לצורך זה הגעתי בלילה לאזור התעשייה של אור עקיבא, וקבעתי להיפגש עם הנהג באותו מקום אחרי שעה. כמו שאמרו לי בטלפון, מצד ימין עמד בניין קטן ועליו שלט שהיה כתוב עליו "אל תתייאש – קח כנסת שש". דפקתי על הדלת החומה שהייתה מוארת בקושי, וחלון קטן נפתח. שתי עיניים תקעו בי מבט חשדני, וקול מסתורי שאל: "תוכל לומר לי מה היה הסכם סייקס-פיקו?". מזל שידעתי מה מחכה לי ועברתי על כמה ספרי היסטוריה משעממים לפני שבאתי, אחרת הכל היה נגמר באותו רגע. "ההסכם בין צרפת ואנגליה על חלוקת המזרח התיכון לאזורי השפעה אחרי נפילת האימפריה העותומנית", עניתי, אבל זה לא הספיק לו. "את זה כל אחד יודע", אמר הקול, "עכשיו תגיד לי מה היו מסקנות ועדת פיל מה-7 ביולי 1937". התאמצתי בכל הכוח להיזכר במה שקראתי, אבל כל מה שראיתי בזיכרון היה תמונה מטושטשת של הטקסט בספר, וגם התמונה הזאת התחילה להחשיך. "זו הייתה ועדת חלוקה, לא?", ניסיתי, אבל הקול רק שאל באטימות: "ו…?". הרגשתי איך חזון המדינה המתוקנת שלי עומד לקרוס, רק בגלל שאיזה פוץ שואל אותי שאלות קשות בהיסטוריה באמצע הלילה. אבל אז נזכרתי פתאום בתשובה המלאה, ועניתי כמו התלמיד המצטיין בכיתת מחוננים: "היא החליטה לבטל את המנדט, לחלק את ארץ ישראל בין היהודים לערבים ולהשאיר שטח בינלאומי בין יפו לירושלים!". הקול רטן משהו, אמר שזאת לא באמת תשובה מלאה אבל הוא יסתפק בזה, ואז זזו שם כמה בריחים והדלת נפתחה סוף-סוף.

האיש שהקול היה שייך לו נראה כמו מורה בחטיבת ביניים, שמשלים הכנסה בפעולות בלתי-לגאליות למיניהן. אמרתי לעצמי בלב שאני לא מקנא בתלמידים של הפנאט הזה, והוא הוביל אותי לחדר לא גדול, שבו היו רק שולחן, מנורה חשופה על חוט וארבעה אנשים שישבו מסביב לשולחן ונראו כמו שיבוטים של ז'בוטינסקי. בחדר היה ריח מהסוג שיש בדירות של אנשים זקנים, וחשבתי שזה בטח מגיע קומפלט עם הפוזה המנדטורית. אבל אז אחד הגברים הוציא צנצנת מהכיס, כאילו קרא את מחשבותיי, ואמר "זו תמצית-בגין, אנחנו מפזרים אותה בחדר בשביל האווירה". "כבוד ראש הממשלה", אמר לי באותו רגע אחד הגברים האחרים, "אתה אולי חושב שאנחנו חבורת טרוריסטים, אבל אתה טועה. אנחנו רק חובבי היסטוריה בלתי-מזיקים. מה שכן, אם תדבר איתנו על ההיסטוריה, אולי נוכל לגרום לכך שהיא תחזור על עצמה". הבנתי את הראש של הפריקים האלה, ושיחקתי את המשחק עד הסוף. "אתם זוכרים את ליל הגשרים, נכון?", שאלתי, והם הנהנו בהתלהבות. "אז בואו תדמיינו שאתם עורכים שחזור של אותו לילה מלא גבורה ועוז, ובגלל שלא יפה להרוס גשרים אתם הורסים במקום זה אנטנות סלולריות". אחד הגברים פתח את פיו ואמר: "נשמע לי רעיון טוב. אנחנו תמיד שמחים לשחזר אירועים היסטוריים בשביל הדור הצעיר". זאת הייתה בדיוק התשובה שרציתי לשמוע, ובאותו רגע פתחתי את המזוודה ושמתי על השולחן מסמכים ומפות של משרד התקשורת, שפירטו את מיקומיהן של כל האנטנות הסלולריות בישראל. "גנבתי את זה ממייג'ור בריטי שישב בקפה כסית", קרצתי להם, "עברה לידו איזו מיידלע, והוא הזניח את חובותיו למלך ימח שמו". כולם בירכו אותי לשלום, המורה להיסטוריה ליווה אותי החוצה ותוך שעה ורבע כבר הייתי חזרה בירושלים.

40.

בדיוק ארבעים ושמונה שעות אחרי הפגישה שלי עם מנהיגי "השפוטים של בלפור", הוכיחו לי ארבעת הז'בוטינסקים למה הם מתכוונים כשהם מגדירים את עצמם כ"בלתי-מזיקים". ברגע שהמחוג הגדול בשעון פגש את אחיו הקטן על השעה שתיים לפנות בוקר, נשמעו בכל רחבי המדינה מאות פיצוצים עזים. לוחמי המחתרת הפעילו מטעני-נפץ שהוצמדו לכל האנטנות הנייחות שהציבו החברות הסלולריות באתרים שונים בערים ומחוץ להן, וכשהעשן התפזר – לא נותר מהאנטנות דבר מלבד גרוטאות מפוחמות. באותו רגע התחיל השלב השני של "ליל האנטנות": כוחות מאורגנים של המחתרת פשטו על מרכזיות הטלפונים, תחנות הממסר וצמתי התקשורת של הרשתות הסלולריות, והשחיתו את כל הציוד עד שיצא מכלל שימוש. העבודה הייתה מקצועית כל-כך, שתוך חצי שעה לא נותר בישראל אפילו טלפון סלולרי שמיש אחד.

בבוקר התעוררו אזרחי ישראל ליום השחור ביותר של חייהם, או ככה לפחות הם חשבו: כולם היו משוכנעים, שהשבתת הרשתות היא האסון הלאומי הגדול ביותר שאי-פעם נחת על המדינה. הנשיא הכריז על יום אבל לאומי, ודגלי פנמה הורדו לחצי התורן בכל הארץ. שר התקשורת נאם בטלוויזיה, כשסרט שחור מוצמד לחליפה שלו, והודיע בתדהמה על חזרתה של המדינה לעידן הפרה-סלולרי. "ייקח שנים לתקן את הנזק", הוא הכריז, "זה לא יהיה קל, אבל אנחנו נצטרך ללמוד לחיות בלי ידידו הטוב של האדם: הטלפון הסלולרי". בשטחים הפתוחים שמחוץ לערים נכרו קברי-אחים שלתוכם השליכו האזרחים האבלים את הפלאפונים שלהם, וההלוויות שודרו בלי הפסקה בכל הערוצים. הסיפור ששבה את לב המדינה היה של אישה אחת, שהיו ברשותה לא פחות משמונה טלפונים סלולריים. "הם היו הילדים שלי", היא בכתה בשידור חי והדמעות זלגו החוצה ממשקפי השמש השחורים הענקיים שלה, "מה לא נתתי להם? הטענתי אותם מתי שביקשו, סיננתי שיחות מאנשים שלא התנהגו אליהם יפה, הייתי כמו אימא בשבילם. ועכשיו אשאר לגמרי לבד בעולם!". התמונות של האישה המסכנה, עומדת ליד שמונת המכשירים המכוסים בתכריכים זעירים, נמרחו למחרת על שערי כל העיתונים – כולל אלה שמחולקים בסופרמרקטים ושמודיעים לרוב על מבצעים מיוחדים במדפים של הגבינות.

אני לעומת זאת הייתי בעננים. ישבתי במשרד ומזגתי לעצמי שמפניה, והתמוגגתי מהמהירות שבה הצלחתי לשנות את הישראלים – אם לא למערביים ממש, אז לפחות לחיקוי טייוואני זול שלהם. לאות תודה על הפעולה היפהפייה של "השפוטים של בלפור", שלחתי להם מתנה שידעתי שהם יעריכו: המדים האישיים של יצחק שדה, שהוריתי להוציא ממוזיאון ההגנה במיוחד בשבילם. שמעתי פעם שחלק מאנשי המחתרת מאמינים שמי שילבש את המדים יהיה בלתי מנוצח, ויצליח לגרש את הבריטים אפילו מבריטניה אם יתחשק לו. כל היום קראתי עיתונים ודו"חות שזרמו אלי, ושהעידו בלי ספק על הצלחה מרשימה של תוכנית הדה-לבנטיניזציה: בקושי הצלחתי להכיר את תושבי המדינה בגלגול הדכאוני והמופנם שהם נכנסו אליו, בעיקר מאז תחילת הג'נוסייד הסלולרי. חשבתי שזה זמן מושלם להזמין את נשיא האיחוד האירופי לביקור, כדי שייראה במו עיניו שהישראלים הם לא חיות. עובדה, גם אותם אפשר לאלף.

במשך כמה ימים משרד החוץ עבד מול נשיאות האיחוד על תיאום הביקור הרשמי, ובינתיים המדינה שטה לה באיטיות בין סרדיניה לאיים הספרדיים מיורקה, מנורקה ואיביזה. זה היה יום עם ראות מושלמת, וניצלתי אותו כמו שצריך: נסעתי בקדילאק אל האמפיתיאטרון של אוניברסיטת הר הצופים, זה שפעם ראו ממנו רק את המדבר, השקפתי ממנו אל פלמה דה מיורקה ואפילו ראיתי באופק את הפירנאים. לקחתי איתי טלסקופ, ודרכו עקבתי אחרי הספינות ששטו בים התיכון. קיוויתי שאראה את המלחים מנופפים בשמחה אל ישראל ששטה לידם, אבל רובם התעלמו מאיתנו – חוץ מאונייה אחת ספרדית, שהמלחים עמדו על הסיפון שלה בשורה ועשו תנועות מגונות לכיוון ארץ הקודש. והם עוד קוראים לעצמם נוצרים, הכלומניקים האלה. אבל אז, באמצע ההתרגעות שלי אל מול הנוף, התחיל הביפר שלי לזמזם. הוצאתי אותו לאט מהכיס וקראתי על המסך שבמשרד החוץ מבקשים שאגיע בדחיפות ללשכת השר. נכנסתי לאוטו ונסענו למערב ירושלים, כשכל הדרך הייתי בטוח ששר החוץ פשוט רוצה לתדרך אותי על הביקור הממלכתי הצפוי. יותר מכל, היה לי ברור שכדאי שנשיא האיחוד האירופי יהיה מרוצה, בגלל שבינתיים נפלה עוד מדינה מרשימת האופציות. זה קרה כשזרקתי משהו בממשלה על זה שכנראה ננסה גם את ספרד, ושר הפנים הדליף את זה לתקשורת, ותוך ארבע שעות יצאו לרחובות עשרות-אלפי ישראלים ממוצא ספרדי, שצעקו שאם ישראל תתאחד עם האינקוויזיטורים שגירשו את היהודים במאה החמש-עשרה, אז המגורש הבא יהיה אני.

נכנסתי ללשכת שר החוץ, וישבו מלבד השר עצמו גם מנכ"ל משרד החוץ, ראש אגף אירופה ושגריר ישראל באיחוד האירופי – שלא הבנתי מה הוא עושה בירושלים במקום להיות באירופיה, או איך שלא קוראים לבירה של האיחוד. לי היה חיוך על הפנים, אבל להם ממש לא, ושר החוץ שאל אם אני רוצה קודם את החדשות הטובות או את הרעות. ביקשתי את הטובות. "נשיא האיחוד האירופי מעוניין לבקר בישראל באחד הימים הקרובים, וכבר תיאמנו הכל עם נשיאות האיחוד". "ומה החדשות הרעות? שהוא מביא איתו את הוורמאכט?" ניסיתי להתבדח, אבל לחרדתי מנכ"ל המשרד אמר: "קרוב, אבל לא בדיוק". עכשיו כבר התחלתי לדאוג, ושר החוץ אמר: "לנשיא האיחוד יש תנאי אחד להגעה שלו לישראל, והוא שבשום אופן לא יתקיים ביקור ביד-ושם". כמעט נשמתי לרווחה, כי בעיני היה חשוב כקליפת השום אם הנשיא יבקר ביד ושם או ביד שרה, העיקר שיבוא ויקבל אותנו לאיחוד האירופי. אבל ידעתי שהכלל הזה בפרוטוקול חשוב לפקידי משרד החוץ אפילו יותר מהאמהות שלהם, ולא רציתי להרגיז אף אחד. "המנוול הגרמני הזה!", צרח ראש אגף אירופה, "הוא יודע שכל מנהיג זר שמבקר בארץ בפעם הראשונה חייב לבקר גם ביד ושם! אז מה אכפת לו לבוא לשם?!". והשגריר באיחוד ענה לו, חצי בצחוק: "אולי הוא לא רוצה לראות שם תמונות של אבא שלו ממלא פקודות". השר הסתכל עלי, ואמר: "זו החלטה שלך. אני מציע שלמען העקרונות שלנו, לא נקיים את הביקור עד שהנשיא ישתכנע לבקר גם ביד ושם. אם ניסוג מהנקודה העקרונית הזו, כל שאר המנהיגים ילכו בעקבותיו וינצלו את הפרצה". השפלתי את מבטי, וניסיתי להתרכז באחד מגושי המוך שעל השטיח מקיר לקיר כדי לא להתפרץ על חבורת הגלמים האלה באותה שנייה. זה לא עבד, והתפרצתי עליהם בכל זאת: "תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב. האיש הזה הוא הסיכוי היחיד שלנו להצטרף לחלק הנורמלי של העולם, לפני שאנחנו מנסים את האופציה האחרונה של ארצות הברית. אני לא רוצה לשמוע שום שטויות, ואתם לא תהרסו את העתיד של המדינה הזאת רק בגלל הפרינציפ שלכם שאומר שהוא חייב לבקר ביד ושם!". כל הנוכחים החליפו ביניהם מבטים המומים. שר החוץ אמר בשקט שנעשה מה שאני אומר, ראש אגף אירופה עצר את עצמו במאמצים אדירים מלצרוח עלי בחזרה, השגריר כמעט התחיל לבכות, ורק מנכ"ל המשרד הבלתי-נלאה לא איבד תקווה, והעיר: "אולי נצליח לשכנע אותו לבקר בקיבוץ לוחמי הגטאות במקום זה".

***

לפרקים 41-50 | חזרה לתוכן