אוטופיית בננות / פרקים 41-50

41.

הצרה היא שאחרי כל השנים, שבהן עם ישראל התרגל לראות את מנהיגי העולם עוברים בכפייה את הזובור הקבוע ביד-ושם, ועוד לחשוב שבאמת אכפת להם מהילד מגטו ורשה – היה לא קל למכור את החידוש הזה לציבור בארץ. במשרד החוץ עוד הצליחו להבין שהעולם לא ייפול והמדינה לא תטבע אם עוד גרמני אחד לא יבקר ביד ושם (כמו שאר מאה המיליונים שגרים בארץ שלו), אבל כלי התקשורת ממש לא הבינו את המידע האלמנטרי הזה. בבוקר שאחרי הפגישה שלי במשרד החוץ, "ידיעות אחרונות" פרסם עמוד ראשון שכולו שחור, עם הכותרת הצהובה: "למה?". מתחתיה היה כיתוב: "החוצפה מסרבת להיעלם, הלב ממאן להאמין: נשיא האיחוד האירופי לא רוצה לבקר ביד ושם – והממשלה מאשרת". ב"מעריב" השער לא היה טוב בהרבה, וכיכב בו עיבוד ממוחשב של נשיא האיחוד האירופי במדי אס-אס, כשהפרצופים שלי ושל השרים מולבשים על יהודים שעולים לרכבת בגטו לודז'. בערוץ 1 הלכו לראיין אנשים ברחוב, שכל אחד מהם איחל לנשיא מיתות משונות, ובערוצים 2 ו-10 עשו תחרות הטיות של המילה "נאצי". התחלחלתי מהכלבת הפתאומית שאחזה בתושבי ישראל, וקיוויתי שביום הביקור – שנועד להיערך למחרת – הכותרות כבר לא ייראו ככה. במובן מסוים משאלתי התמלאה – כי העיתונים פשוט גנבו זה מזה את הכותרות של אתמול, וכל עיתון פרסם את הסקופ הישן של המתחרה.

התוכנית הייתה שלא לקיים טקס רשמי בשדה התעופה, גם בגלל שהנשיא לא רצה וגם בגלל שפחדתי שזה יערער את מצבי בסקרים. לוח-הזמנים קבע שהמטוס האירופי ינחת בתשע בבוקר, משם הנשיא יגיע לקריית הממשלה בלימוזינה הנשיאותית עם אבטחה של השב"כ, והשרים יסבירו לו לפי התור על התמורות שחלו בציבור הישראלי מאז תחילת הדה-לבנטיניזציה. בגלל שאלפי אנשים תכננו להגיע לנתב"ג ולהפגין נגד הביקור, המשטרה סגרה את כל האזור לכניסת מפגינים, והותר רק לכמה נשים דתיות לעמוד ליד אזור האח"מים ולקיים משמרת מחאה סמלית.

בדיוק בתשע נחת המטוס עם הכוכבים הצהובים על הזנב, וממנו יצאו נשיא האיחוד האירופי ומשלחת מצומצמת של עוזרים. בצד, על רחבת החנייה, התחילו הנשים המפגינות להניף שלטים ולקרוא קריאות קצובות: "יו שוד ויזיט יד ושם! יו שוד ויזיט יד ושם!". הנשיא התעלם מהן באלגנטיות של מי שבשבילו נשים יהודיות הן לא יותר מיתוש מזמזם, והתחיל לצעוד אל המרצדס השחורה שסידרנו לו מראש. מצדדיו הלכו מאבטחי שב"כ, ולידם שוטרים רגילים ששמרו על האזור הסטרילי. אבל פתאום הכל התפקשש: מכונית סובארו סטיישן לבנה, שעליה סטיקר ענק שכתוב עליו "יד ושם, אנחנו אוהבים אותך", נעצרה בחריקת בלמים מול המרצדס לפני שהנשיא הספיק להיכנס אליה. מתוך הסובארו יצאו שני דתיים, תפסו את הנשיא ודחפו אותו למושב האחורי של המכונית. הם נכנסו מהר חזרה למכונית, החוטף השלישי נתן גז והסובארו נעלמה באופק. המאבטחים התאבנו במקום וככה גם השוטרים, וכשהעוזרים הנשיאותיים צרחו עליהם ושאלו למה הם לא עושים כלום, אחד מהשוטרים ענה להם: "ווי טולד יו, הי שוד הב ויזיטד יד ושם". בהערכת מצב מהירה שקיימתי ברגע שנודע לי על החטיפה, העריך ראש השב"כ שמדובר בחסידים קיצוניים של הביקור ביד ושם, שרצו לבצע פעולת ראווה כדי להוכיח למנהיגי העולם שלא כדאי להם לוותר על האטרקציה. בכבישים סביב נמל התעופה הוקמו מיד מחסומים, אבל הסובארו לא נראתה בשום מקום. השגנו צו איסור פרסום על החטיפה, ונסעתי לחדר המצב של משרדי החוץ וביטחון הפנים המשודרג, שם תיזזתי את כולם כדי שישימו סוף לפרשה הזו, לפני שכל ההצטרפות לאיחוד האירופי תלך קפוט. בתוכי כבר ידעתי שברגע שישחררו את הנשיא, הדבר הראשון שהוא יעשה יהיה לאסור על כל מדינות האיחוד לקיים איתנו איזשהו סוג של מגע, שלא לדבר על הצטרפות של ישראל לתחומן. אבל המשכתי לקוות, כי לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.

אין טעם להשאיר אתכם במתח: בסוף היום גילינו מה בדיוק קרה מאז החטיפה. אז עכשיו אני אספר את השתלשלות האירועים האמיתית, החל באותו רגע שהסובארו נעלמה לשוטרים מהעיניים. החוטפים באמת היו כמה פנאטים, שכנראה נשרפו להם עשרים-שלושים פיוזים בראש ברגע ששמעו על כל הסיפור עם הנשיא ויד ושם. אחרי שהכניסו את הנשיא לאוטו, אחד מהם הרדים אותו עם כלורופורם, ומשם הם נסעו אל מחוץ לנתב"ג בדרך צדדית, שהובילה לכיוון מושב בני עטרות ואחר-כך לאזור השומרון. שם הם עצרו בצד, העבירו את הנסיך הנרדם שלהם לבגאז', והמשיכו לנסוע בכל מיני דרכים עקלקלות לכיוון בירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים. המכונית הענתיקה בקושי סחבה בעליות, אבל בסוף הם הגיעו ליערות במערב ירושלים, ונסעו קצת בשבילי עפר עד שעצרו ליד גדר. השלושה יצאו מהרכב, הוציאו את הנשיא מתא המטען, וקשרו לו את הידיים והרגליים ברצועות תפילין של יד. כדי להשתיק אותו, אחד מהם דחף לו לפה תפילין של ראש וקשר לו את הרצועה מסביב לראש כמו מחסום של כלב. ואז אחד אחר דפק כמה פעמים על שער קטן שהיה בגדר, ומישהו מבפנים הכניס אותם פנימה. ככה הם הגיעו ליד ושם – ואף אחד מהגאונים בחדר המצב הממשלתי לא חשב שאולי לשם הם חטפו את נשיא האיחוד האירופי.

בחקירה, שהתקיימה באותו ערב במרתפים הכי חשוכים ומסריחים שהשב"כ הצליח למצוא, התברר שלחוטפים לא היו כוונות להזיק למישהו: הם פשוט רצו להכריח את נשיא האיחוד לבקר ביד ושם, בין אם זה מוצא חן בעיניו ובין אם לא. אחד מעובדי המוזיאון, שהיה מיודד איתם, עזר להם להיכנס מהשער הצדדי והנידח – בגלל שהם לא חשבו שמישהו יאפשר להם להיכנס בשער הראשי בחברת איש כפות, וחוץ מזה הם לא רצו לשלם דמי כניסה. בגלל השעה המוקדמת, גם כמעט לא היו במקום מבקרים מלבדם, מה שמאוד הקל עליהם לבצע את תוכניתם הזדונית. מהשער בגדר הם נכנסו ישר לבקעת הקהילות החרבות, ואז העירו את הנשיא מתרדמתו בעזרת מלחי-הרחה חריפים. הם אמרו לו באנגלית שהוא בידיים טובות, אבל שלא ינסה לצעוק לעזרה או לברוח – כי שום דבר שבעולם לא יציל אותו מהסיור המלא בכל הפעילויות שיש ליד ושם להציע. נו, אז הייתה לו ברירה?

הסיור התחיל בבקעת הקהילות: אחד החוטפים נשאר לשמור על המכונית, למקרה שאיזה פקח של קק"ל ימצא אותה ליד הגדר, והשניים האחרים הלכו עם הגרמני, אחד מכל צד, והקריאו לו מהברושור של יד ושם שהם דאגו להביא איתם מראש. הם הכריחו אותו לקרוא את כל שמות הקהילות שנחרבו בשואה, ואפילו הרצו לו על הערים שמהן המשפחות שלהם באו לישראל. משם הם התחילו לעלות ברגל על ההר, עברו ליד קרון הרכבת שהפך לאנדרטה והגיעו עד אנדרטת הפרטיזנים היהודים. עד אותו רגע הם הלכו בחלקים הרחוקים יותר של האתר, אבל היעדים הבאים בסיור היו ממש במרכז יד ושם, והחוטפים פחדו – ובצדק – שמישהו יראה אותם וישים סוף לחטיפה. הם היו בולטים בשטח, כי הנשיא נאלץ להתקדם בקפיצות-ארנב עקב העובדה שרגליו היו קשורות. בגלל זה הם עשו עיקוף, והלכו דרך היער אל יד לילד. הם הצעידו את הנשיא לתוך בטן ההר והסבירו לו על הנרות המשתקפים במראות ויוצרים אשליה של המון ילדים שמאירים בחושך. משם הם הלכו דרך שדרת חסידי אומות העולם, הטיפו לנשיא על כך ש"היו גם גויים נחמדים, לא כמוך", והגיעו אל כיכר גטו ורשה – המקום שבו נערכים טקסי יום-השואה.

אחרי שהקציבו לנשיא חמש דקות לפיפי, הם עשו סיור מקיף בכל המוזיאונים ההיסטוריים שסביב הכיכר, ואז צברו מספיק ביטחון כדי להיכנס עם האישיות הכפותה אל אוהל יזכור. אחד מהם הוציא מהכיס כיפה שחורה ושם אותה על ראשו של הנשיא, והאחר הלך לרגע הצידה, התכופף לתוך הערוגה שמתחת לפסל לוחמי הגטאות, ותלש משם כמה פרחים בכל צבעי הקשת, שאותם הוא דחף ליד של הנשיא כדי שיהיה לו מה להניח באוהל יזכור. השלישייה נכנסה לתוך האולם החשוך, ובהתחלה הם חשבו שאין בו אף אחד מלבדם, בגלל שהעיניים שלהם לא התרגלו עדיין לחושך. הם עמדו עם הנשיא מול הרצפה שעליה רשומים שמות המחנות הגדולים באירופה, ואז פנו לעבר אש התמיד. נשיא האיחוד האירופי הניח ליד האש את הזר המאולתר, בשמו ובשם צאצאי המרצחים, ואז החוטפים התכוונו לצאת החוצה ולחזור למכונית.

אבל בדיוק כשהם הסתובבו לצאת, נשמע מאחוריהם קול של דריכת אקדח, וכמה גברים צעקו לעברם: "עצרו או שאנחנו יורים!". החוטפים הסתובבו אחורה לאט, עם הידיים למעלה, וראו שבחושך הייתה קבוצה של ישראלים שעד אותו רגע הם לא הבחינו בה. כמה מהגברים כיוונו אליהם אקדחים, ושאר הגברים והנשים עמדו והסתכלו עליהם במבטים מאיימים. אחד הקאובויים פתח את פיו ואמר: "כדאי שיהיה לכם הסבר טוב מאוד לזה שאתם נכנסים לכאן עם איש שהרגליים והידיים שלו קשורות". כל האנשים בקבוצה התחילו ללכת לעברם לאט, בצעדים קטנים, כשהאקדחים עדיין שלופים ומכוונים למטרות. מאחורה, אחת הנשים אמרה לבעלה: "אני חושבת שאלה מחבלים שהתחפשו לדתיים, הם תמיד עושים את זה". החוטפים הבינו שעוד רגע הם יהפכו למסננת כשרה למהדרין, ואז אחד מהם צעק: "הוא גרמני! הוא גרמני!". השני סובב את הנשיא, שנשאר עומד בגבו לקבוצה, וסימן עליו באצבע כדי להוכיח את הטענה. מיד הורדו האקדחים, המתיחות נעלמה, ואחד הגברים שרגע קודם היה מוכן לירות בגבורה בשני החוטפים סינן: "טוב מאוד שהבאתם אותו, שילמד קצת מה החברים שלו עשו". המדריך של הקבוצה הרים את הקול ואמר לכולם: "טוב חבריה, האוטובוס מחכה ואנחנו מאחרים לקבר של רבין". הקבוצה התחילה לצאת מאוהל יזכור, וכל המטיילים הסתכלו על הנשיא המסכן בעיניים כועסות. אחת הנשים אפילו התקרבה אליו וצעקה: "איפה אבא שלך היה במלחמה?!", אבל בעלה משך אותה ממנו והוציא אותה אל אור השמש. אחרי שכל הקבוצה הלכה, החוטפים התחילו לחזור עם החטוף אל המכונית בדרך הכי נסתרת שהם יכלו למצוא. אפילו ברגעים האלה הם לא עזבו את החטוף בשקט, ואמרו לו "כמו שאנחנו בורחים עכשיו ביער, ככה ברחו אז. אולי עכשיו תבין". בסוף הם חזרו לסובארו, ונסעו משם עם הנשיא.

בשעה שהחוטפים גמרו את הסיור הלימודי שלהם, כבר לא הייתי בחדר המצב. כולם שם היו לחוצים והרגשתי שעוד רגע אני מקבל אולקוס, אז הלכתי לשבת בחדר שלי במשרד ראש הממשלה. ישבתי על הכורסה עם הראש בין הידיים, עיסיתי לעצמי את הרקות וניסיתי להירגע, למרות שכמו שכבר אמרתי – ידעתי שהכל אבוד לנו עם האיחוד האירופי. אחרי בערך חצי שעה, הטלפון צלצל וכשהרמתי, אמרו לי להגיע בשיא המהירות לשער הראשי של קריית הממשלה. רצתי לשם כמו צ'יטה, למרות שבעצם לא ידעתי למה, ואז ראיתי המון מאבטחים וצלמי עיתונות עומדים במעגל מחוץ לשער. גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה עמד שם ועוד כמה פקידים. דחפתי את כל הסקרנים, וראיתי מול העיניים שלי משהו שכמעט גרם לי להתעלף: נשיא האיחוד האירופי שכב על הכביש רועד מקור, כשהוא קשור בתפילין, ולחולצה שלו היה מוצמד טלאי צהוב גדול עם הכיתוב: "ביקרתי ביד ושם וכל מה שקיבלתי היה הטלאי הצהוב העלוב הזה". בצד הייתה ערמת שוטרים, שמתחתיה היו מעוכים שלושת החוטפים שהסגירו את עצמם לרשויות. התכופפתי אל הנשיא, הוצאתי מהפה שלו את התפילין שמנע ממנו לדבר, וברגע שהפה היה משוחרר – חטפתי ממנו צרחות וקללות ישר באוזן. רבע שעה הוא צרח עלי בגרמנית, ורק אז הוא נרגע מספיק כדי להתחיל לצרוח עלי באנגלית. בין הצעקות הבנתי, שהנשיא אומר שהחטיפה הנפשעת הזו רק הוכיחה לו ששום דבר לא השתנה באופי הישראלי המחורבן, ושאין לו שום כוונה להמשיך להישאר בארץ עוד רגע אחד מיותר. באותו רגע הגיעה למקום המרצדס עם העוזרים הנשיאותיים, והפמליה דהרה בחזרה לנתב"ג, עלתה למטוס ושבה אל האיחוד האירופי.

בכל מהדורות החדשות בארץ ובעולם שודרו התמונות האיומות של נשיא האיחוד האירופי עם הטלאי הצהוב על החליפה, והנשמות הטובות גם טרחו לתרגם למשהו כמו שלושים שפות שונות את הכיתוב שהיה על הטלאי. בתחנות הטלוויזיה האירופיות לא הפסיקו המבזקים המיוחדים, ובבוקר שלמחרת כל עיתוני העולם האשימו את ישראל בטרוריזם ובניצול ציני של השואה. לא עזרו כל ההסברים של שר החוץ, שזו הייתה פעולה מחתרתית שאין לה קשר לממשלה: היה ברור שעוד מעט נחטוף על הראש, ושאין אפילו מה לדבר על הצטרפות לאיחוד האירופי. רק ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" שמחו על כל הבלגן: בשני העיתונים התפרסמו כותרות ראשיות זהות לגמרי – "הכבוד של ישראל ניצל", ומתחת לכותרת היו שני צילומים. הימני היה של הנשיא שוכב קשור עם הטלאי, ועל התמונה הלוגו "השואה"; השמאלי היה של שלושת המוסקטרים האהבלים שחטפו אותו, ועליו הודבק בגדול הלוגו "והגבורה". מה אני אגיד לכם, הוציאו לי את המילים מהפה העיתונאים האלה.

42.

מה שהכי הרגיז אותי בכל המשבר החדש שנוצר עם האיחוד האירופי, היה שטרחתי לשווא בעקירת העשבים השוטים מהציבור הישראלי. מילא אם היו כמה עשבים פה וכמה שם, אבל לא: אחרי שטרחתי כמו חמור בגינה ששמה ישראל, בקושי נשארה גינה מרוב שכמעט לא היו בה עשבים אינטליגנטיים. ומה התודה שאני מקבל? שבדיוק העשבים שפספסתי מצליחים להרוס הכל. מאותו יום, נשיאות האיחוד האירופי החרימה את ישראל והמליצה בחום לכל המדינות שתחתיה לעשות כמוה. האיחוד האירופי קרא לשגריר שלו בחזרה לבריסל (זה הצד החיובי היחיד בכל הסיפור: גיליתי סוף-סוף מה בירת האיחוד האירופי), ושלח במקומו איזה זקן תמהוני שלא הוגדר כשגריר אלא כ"יורש העצר של השגרירות". בקיצור, הרעיון היה להבהיר לנו שהם לא שמים עלינו. הם חשבו לגרש את שגריר ישראל באיחוד, אבל גילו שהוא גם ככה נמצא בירושלים, אז בסוף הם הסתפקו בלהתקשר אליו ולהגיד לו שלא יחזור. שאר המדינות באירופה לא נקטו צעדים מוגזמים כמו האיגוד המקצועי שלהן, אבל בואו נגיד שהרוח הצפונית רק נעשתה קרה יותר מרגע לרגע. וכאילו שלא הספיקה העובדה שעכשיו אנחנו חייבים לצאת מהים התיכון, ולחפש לעצמנו בית במדינות סוג ב' לפני שננסה את ארה"ב, אז כל התוכנית שלי ספגה מכה מתחת לחגורה בדו"ח משבח המדינה.

את משרד משבח המדינה הקמתי בשנה הראשונה של הקדנציה שלי, והוא החליף את מוסד מבקר המדינה שהיה נהוג לפניו. לא עשיתי את זה בגלל שרציתי לטייח את המעשים הלא-יפים שאנחנו עושים-לכאורה בממשלה, בכלל לא: השיקול היחיד שעמד לנגד עיני ברפורמה הזו היה של התייעלות. למה אני מתכוון? פשוט מאוד. פעמיים בשנה, מבקר המדינה היה מוציא ספר של איזה אלפיים עמודים, אני לא מגזים, שכולם מלאים בתלונות על כל צעד שאחד ממשרדי הממשלה עשה. אז התחלתי לחשוב לעצמי: המבקר הוא כבר איש מבוגר, ולכתוב ספר של אלפיים עמודים זה משהו שגם לאנשים צעירים בהרבה ממנו קשה לעשות, בטח אם זה צריך לקרות כל שישה חודשים. וחוץ מזה, למה להכחיש – התחילה להימאס עלי הגישה השלילית של מבקר המדינה. למה הוא תמיד צריך להעביר ביקורת? נגמרו הדברים הטובים במדינה? אז ביטלתי את משרד המבקר וייסדתי את משרד המשבח במקומו, וכבר בדו"ח הראשון שפורסם אחרי הרפורמה נחסכו לקופת המדינה כמה מיליונים טובים של שקלים. במקום להדפיס מאות עותקים של ספרים עצומים, כל מה שהוטל על משבח המדינה היה לחבר דף פוליו יחיד, ובו רשימה של הדברים הטובים שקרו במדינה בתקופה שנבדקה על-ידו. במקום להעסיק צוות אדיר של עובדים שהפכו כל אבן בממשלה בחיפוש אחר שחיתויות, משרד משבח המדינה כלל רק עובד אחד – המשבח עצמו – שהקליד לבד את הדו"ח במחשב, לחץ על 'הדפס' ושלח אותו בפקס לכל רשימת הנמענים. המסר היה ברור: האירועים הרשומים על דף הפוליו הם היחידים שקרו ללא תקלות, מחדלים ושחיתויות. לטובת מי שבכל זאת לא הבין, נהג המשבח להוסיף הערה בתחתית כל דו"ח: 'מלבד האירועים הנ"ל, לא התרחש כל מאורע תקין בתקופה האמורה. טל"ח'.

אז יום אחד, בעודנו שטים אובדי-עצות בין ספרד למרוקו, זמזמו מכשירי הפקס בכל משרדי הממשלה והקיאו מתוכם את דו"ח משבח המדינה למחצית הראשונה של השנה. את הפקס שהגיע ללשכת ראש הממשלה הביאה לי המזכירה, ובהתחלה שמחתי, כי חשבתי שהשבחים יעשו לי ולמדינה המדוכאת קצת טוב על הנשמה. התחלתי לקרוא בהתרגשות: "פעולות הממשלה שלהלן, ורק הן, זוכות לציון 'עובר': 1. קדם האירוויזיון; 2. הפרטת החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות; 3. רכישת מכסחת דשא חדשה עבור סגן שר החינוך; 4. החלפת ונטיל באופניו של בנו של מפכ"ל המשטרה". לא האמנתי שבזה נגמרה הרשימה. הפכתי את הדף, ולא היה שם כלום. הסתכלתי באותיות הקטנות של הדו"ח, אבל כל מה שהיה כתוב שם הוא "האמור לעיל בכפוף לאישור ועדת השבחים של הכנסת, על בסיס כל הקודם זוכה". החצוף הזה שכח לכלול בדו"ח שלו את המאורע החיובי המרכזי של השנה: יציאתנו מחושך לאור! מיבשה לים! מערבים למדוזות! הרצתי בראש את כל המהלכים שעשינו בדרך להגשמת החזון, ונשבע לכם – הכל היה תקין. בלי מחדלים ושחיתויות, חוץ מהמינימום ההכרחי בסדר גודל כזה של מבצע היסטורי. וחוץ מזה, רק מי שלא מנסה גם לא טועה. באותם רגעים הצטערתי שביטלתי את מוסד ביקורת המדינה, כי אם "תיבת נוח, הדור הבא" הייתה באמת כזאת נוראית – אז לפחות בדו"ח השלילי היא הייתה מוזכרת, והייתי מקבל קצת קרדיט על הרעיון.

הרמתי טלפון למשרד המשבח, וענתה לי הפקידה: "משרד משבח המדינה שלום, איך אפשר לעזור?". "תני לי את המשבח", ביקשתי, "מדבר ראש הממשלה". אבל היא סירבה בעזות-מצח להעביר אותי, ואמרה בקול צפצפני: "אני מצטערת, אבל התקשי"ר קובע שהמשבח הוא בלתי-תלוי בראש הממשלה ובשרים, וזה אומר שאסור לך לדבר איתו עד שהדו"ח יאושר בכנסת כדי למנוע הטיה של הממצאים". רטנתי לעצמי, וכמעט הנחתי את הטלפון – אבל אז נזכרתי שלמשבח המדינה אין בכלל פקידה, כי בכל המשרד שלו לא עובד אף אחד מלבדו. אז צעקתי לתוך הטלפון: "תפסיק לעשות קול של אישה, אני יודע שזה אתה. אין לך שום פקידה במשרד, יא רמאי". הוא עוד ניסה לעבוד עלי ולטעון שהוא, כלומר היא, מאוד נעלבת מההאשמות חסרות-הבסיס הללו. אבל אני לא ויתרתי, ואז הקול הנשי התחלף בקול הגברי של המשבח, ואמר: "כן, בבקשה, אדוני ראש הממשלה. אני מצטער על ההתנהגות של הפקידה, היא חדשה כאן". התעלמתי מההתחמקות הלא-אלגנטית, ושאלתי את משבח המדינה אם לדעתו לא חסר במקרה משהו מאוד חשוב בדו"ח שלו. הוא התאמץ, אבל כל מה שהוא הצליח להגיד היה: "אתה בטח מתכוון להקמת פארק המים 'כנסת-לנד'. אני יודע שגם זה מאורע חיובי וכשר מכל הבחינות, אבל התכוונתי לשמור אותו לדו"ח הבא. פשוט פחדתי שלא יקרו שום דברים חיוביים עד אז".

אמרתי לו לנסות שוב, אבל הוא פשוט לא הצליח לחשוב על שום דבר שאולי נשמט במקרה מדף הפוליו שלו. ואז נמאס לי, ושאלתי בקול חנוק מעלבון: "אין לך לב? אתה לא מתכוון לשבח את התוכנית הגאונית שלי, שהביאה שלום ושלווה לעם ישראל העצבני והפכה אותו לאומת יורדי-ים שוחרת שלום?". הוא הודה בחצי-פה שאמנם זו תוכנית נהדרת והכל, אבל היא לא בדיוק התקבלה בצורה נאותה מבחינה ציבורית, וגם התוצאות שלה דו-משמעיות מדי בשביל לכלול אותה ברשימת הדברים הטובים. רתחתי מזעם, ואיימתי על המשבח שאם הוא לא מוציא תיקון לדו"ח – אני מפטר אותו ומעביר אותו לעבודה חדשה. "ומה תהיה העבודה, אם מותר לשאול?" הוא שאל, ואני אמרתי: "אני אדבר עם המנהל של גן החיות התנ"כי, ואסדר לך ג'וב בתור פרוקטולוג של היפופוטמים". עוד באותו יום הגיע לכל הנמענים פקס תיקון, שבו הופיעה התוכנית שלי בתור סעיף מספר חמש, "שנשמט בטעות מהפקס הקודם". אלא שאף אחד לא האמין לזה, וכל הפרשנים ירדו רצח עלי ועל המשבח וטענו שהפעלתי עליו לחצים ואיומים כדי שיפרסם את התיקון. כלפי חוץ עשיתי את עצמי שזה לא מפריע לי; אבל לכם אני מוכן לגלות, שכל פעם מדהים אותי מחדש איזה שקרים אנשים יכולים לפעמים לכתוב נגד ראש הממשלה רק מרוע-לב.

43.

בנקודה הזאת של המסע, כבר היה ברור: אין לנו ברירה אלא לצאת מהים התיכון. עקב העובדה המצערת שבאירופה היינו שרופים לגמרי, ולא היה שום סיכוי שאיזושהי מדינה שם תקבל אותנו לחיקה האנטישמי, כבר התכוננתי נפשית לקבץ נדבות במדינות נחותות יותר. אפילו באפריקה ואסיה אם לא תהיה ברירה. לא שהיה לי איזשהו ספק שזה או אמריקה או כלום, רק שלא רציתי לגרור את המדינה העייפה על פני כל האוקיינוס האטלנטי, רק כדי להסתכן בסירוב מארצות הברית. חשבתי שאם אצליח לסדר לעצמנו אופציה לשעת חירום באיזו ארץ סוג ב' בעולם השלישי, על גבול העולם השני כזה, אז יהיה קל יותר מבחינה נפשית להפליג מערבה. גם ככה המדינה כבר הגיעה לקצה המערבי של הים התיכון, ואני החלטתי שהגיע הזמן לנופף לשלום לאמבטיה הבוגדנית הזו שקוראת לעצמה ים.

התקשרתי לחדר הבקרה, הוריתי לצוות יורדי-הים שאייש את ההגאים להאיץ את מהירות השיוט עד למקסימום, ולהתכונן למעבר במיצר גיברלטר תוך יומיים מקסימום. "כן המפקד!", הגיב רב-החובל שענה לטלפון, ואחריו כמו הד חזרו שאר הקברניטים. על מסכי המידע שבמשרד שלי, ראיתי שמיד אחרי שנתתי את ההוראה, תחנות הכוח שעל מישור החוף הפסיקו לשאוב ולפלוט מים, והרוח התחילה לסחוף אותנו מהר יותר ויותר לכיוון מערב. בדקתי ביומן כדי לראות אם יש לי עוד פגישות לאותו יום, אבל לא היה רשום בו כלום. ראיתי שאפשר לחתוך הביתה מוקדם, קמתי מהכורסה והתכוונתי לרדת אל החניה ולממש את זכותי ההיסטורית למעט זמן פנוי. אבל אז נעצרתי לפני המעלית, וחשבתי לעצמי: למה אני רוצה ללכת הביתה? מה כבר יש לי לעשות שם? למיטב ידיעתי לא היה שום דבר מעניין לראות בטלוויזיה; ספרים לא קראתי מאז ניסיון-הנפל שלי לסיים את "דון קיחוטה", ששני הכרכים המאיימים שלו המשיכו ללעוג לי מהמדף עד שתרמתי אותם כחומר גלם לעמותת "ילדים מחוסרי עיסת-נייר"; והכי חשוב – זה לא בדיוק שמישהו, או מישהי, חיכו לי בבית כדי לשמוח שבאתי מוקדם, ללטף לי את הראש ולהגיד: "לא נורא אם המדינה נסחפת בזרם כמו איזה צמיג משומש, העיקר שאתה מנסה ככל יכולתך".

האמת היא שאפילו לא ידעתי מה השעה; בשבועות האחרונים עברנו בשני אזורי-זמן, והיה נדמה לי שנכנסנו לעוד אחד, אבל לא הייתי בטוח. בגלל זה גם לא ממש ידעתי אם הלכתי מוקדם, או שבכלל נשארתי בעבודה עד מאוחר. אבל מה שבטוח, המשרד היה מאחורי והבית – לפניי. כשהגעתי הביתה ביצעתי נחיתת-אונס על הספה ושכבתי עם הפנים בתוך הכרית כמה דקות. כל מיני צורות צבעוניות מוזרות נגלו אלי מתוך החושך, והרגשתי כמו כישלון מוחלט במשך איזה שעה וחצי. הדבר היחיד שעודד אותי, והוכיח לי שאני עדיין לא הדבר הכי גרוע שקרה לגאווה הישראלית, היה שנזכרתי פתאום באסטרונאוט הישראלי האחרון. בטח כולכם יודעים על האסטרונאוט הישראלי הראשון ומה שקרה איתו, וגם יודעים על הבקשות הנואשות של ישראל בפני האמריקאים שיסכימו לשלוח עוד כמה ישראלים לחלל בתור פיצוי. האמריקאים הם לרוב אנשים הגיוניים, אבל אפילו הם חשדו שאולי הישראלים מביאים מזל רע, ושלא מומלץ להעלות אותם על כלי-טיס שעולים מיליארדי דולרים אם אין לזה סיבה ממש טובה. בסוף, התחנונים של ישראל ושל הקהילה היהודית בארה"ב נשאו פרי, והוחלט בנאס"א לשגר עוד אסטרונאוט ישראלי אחד ודי כדי לרצות את היבחוש הקטן והמטריד שנוהג לכנות את עצמו "מדינת היהודים". אבל רשויות החלל האמריקאיות, כמו תמיד, כבר חשבו קדימה: הם ידעו שלישראל לא ייגמר סתם ככה התאבון לטיסות-חינם, ושאחרי האסטרונאוט הישראלי השני יגיעו גם השלישי והרביעי. בגלל זה הם תכננו טיסה מהגיהינום, שתגרום לישראל לחשוב עשר פעמים אם היא רוצה להמשיך בכל מבצע השנור הזה.

האסטרונאוט הישראלי, שקיבל את הכינוי "יודונאוט", שוגר לבדו בחללית קטנה, כדי למנוע סכנות מעמיתיו האסטרונאוטים החפים-מפשע. לסוכנות הישראלית לניצול החלל – שעד השיגור רוב האנשים עיוותו את השם שלה ל"הסוכנות הישראלית לניצול ולחלל", וחשבו שזו חברה להפקת טקסי יום השואה ויום הזיכרון – נמסר שהאסטרונאוט הישראלי "יבצע עבודות תחזוקה על הירח, באמצעות מכשור מתקדם". החללית שוגרה ממרכז החלל בקייפ קנדי לעבר ידידו הטוב של כדור הארץ, ואחרי כמה שעות היודונאוט ירד אל אדמת הירח כשהוא רכוב על מין שילוב מוזר בין קומביין, עגלת גולף ומכסחת דשא. הוטלה עליו משימה די מוזרה: לנסוע הלוך ושוב על פני הירח, ולעשות חריצים גדולים ועמוקים בקרקע בעזרת הכף המשוננת של העגלה שלו. ניתנו לו קואורדינטות מפורטות של אתרי החפירה, והוא כמובן שמח מאוד על המטלה הגורלית שהאומה האמריקאית הפקידה בידיו.

אחרי סיום המשימה, היודונאוט נהג בעגלה בחזרה אל החללית, וחזר לכדור הארץ. בזמן שנחת בבסיס חיל האוויר אדוארדס בקליפורניה, במערב ארצות הברית הייתה שעת צהרים, ובישראל השעה הייתה עשר בערב. המשלחת הישראלית שישבה בקהל קיבלה אותו במחיאות כפיים ברגע שיצא מדלת החללית, וכולם הריעו ושמחו מכל הלב על ההצלחה הגדולה. האסטרונאוט הישראלי רצה עוד להספיק להתקשר למשפחה שלו בארץ, לפני שכולם שם ילכו לישון, אבל ברגע שאימא שלו הרימה את הטלפון ושמעה שזה הוא -היא התחילה לקלל אותו, ואז העבירה את הטלפון לאבא שלו, לשלושת האחים שלו ולאחותו הקטנה, וכולם קיללו אותו לפי התור. פגוע עד עמקי נשמתו מההתנהגות הבלתי-מובנת של משפחתו, היודונאוט הניח שהם פשוט מקנאים או משהו, והעביר את שארית היום בשינה עמוקה שהוא הרביץ שם כדי להשלים את מה שהפסיד בזמן שביקר על הירח. בינתיים ירד הערב על מדבריות קליפורניה, והיודונאוט התעורר משנתו. הוא התקלח והתכונן למסיבה הגדולה שאנשי נאס"א התכוונו לערוך לו, ואז יצא מהקרוואן שלו כדי לשאוף קצת אוויר. הוא הרים את עיניו לעבר הירח, כדי להשוויץ קצת בפני עצמו על זה שרק לפני כמה שעות הוא היה שם. אבל במקום לחייך ולהרגיש כמו סופרמן, העיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן כשהוא ראה את העיגול הלבן בשמיים, ובאותה הזדמנות הוא גם קלט למה המשפחה שלו סירבה לדבר איתו: הירח היה מכוסה בציור ענקי של צלב קרס. אי-אפשר היה לפספס את הקווים הברורים שהרכיבו את הציור, אפילו שחלק מהם עלו על הכתמים האפורים שרואים על הירח בדרך-כלל. התעלות שהיודונאוט חפר על אדמת הירח היו בסך הכל הקווים של הציור, ולא שום דבר חשוב ומועיל מעבר לזה.

אתם יכולים לדמיין איזו היסטריה התחילה בישראל ברגע שהערב ירד והירח חשף את דעותיו הפוליטיות בפרהסיה. בהתחלה אנשים חשבו שזו תחילתה של מתקפה מצד גזע חייזרים שנושא את דגל האנטישמיות האינטר-גלקטית, ונשמעו ברחובות אמירות מיואשות כמו "אין יותר לאן לברוח, עכשיו שונאים אותנו גם בחלל!". אבל אז אנשים התחילו לקשר את הירח הנאצי שזרח עליהם עם שיגור האסטרונאוט הישראלי, והאשימו אותו אישית בסיוע מכוון לשונאי ישראל ורודפיה. הכנסת אפילו התכנסה לישיבת חירום מיוחדת עוד באותו ערב, והוכנס תיקון לחוק העונשין, כך שיהיה אפשר להטיל עונש מוות על "הנאצים, עוזריהם ואלה מטעמם שמשחיתים גופים בחלל החיצון". כשהלילה התקדם על פני כדור הארץ, והירח נחשף לפני כל בני האדם, התחילו אורגיות המוניות של ניאו-נאצים ברחבי אירופה וארה"ב, שגם הם ראו בתופעה סוג של אחרית-הימים – כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו התגלה אליהם ואמר: "לעזאזל, אתם צודקים! תהרגו אותי, אבל אין לי שום מושג למה יצרתי עם של רמאים ששולטים בתקשורת ובבנקאות העולמית!".

ממשלת ישראל פנתה לאמריקאים והתחננה לפניהם שימחקו את הגרפיטי הירחי, ולא חשוב מה יהיה המחיר שיידרש כדי לבצע את הניקוי – ישראל תשלם. האמריקאים, נדיבים שכמותם, הציבו רק תנאי אחד: התחייבות רשמית שישראל לא תבקש יותר לעולם לשלוח שום אסטרונאוט ישראלי, לא לחלל ולא לשום מקום אחר. כל השרים והח"כים חתמו בהתלהבות על ההתחייבות, ובתמורה ארה"ב שלחה כמה אסטרונאוטים פיליפינים לנקות את הבלגן שהשאיר אחריו היודונאוט על הירח. כשהאסטרונאוט הישראלי חזר לארץ, הוא ספג מטחי אבנים וביצים, ואז נשפט על פי חוק העונשין החדש, אבל ניצל למזלו מעונש המוות. הדבר שהציל אותו היה שהרבנים הראשיים לישראל הזהירו שאם האסטרונאוט יוצא להורג – הוא עלול לפגוש את אייכמן בעולם הבא, ומי יודע מה יקרה אז. מאז קוראים למסכן ההוא "האסטרונאוט הישראלי האחרון", והוא כלוא עד היום בתא מבודד בכלא אשמורת.

בקיצור, התחלתי לשמוח ולהבין שלפחות אני, בניגוד לראשי הממשלה שהתעקשו על הטסת ישראלים לשמיים, נותן לישראל תקווה אמיתית ולא איזה מופע קרקס שאמור לשמח את הבבונים בספארי ולהשכיח מהם דברים חשובים באמת כמו שלום, ביטחון וביטחון-פנים. הראש שלי עוד היה תקוע עמוק בתוך הכרית, אבל המחשבות שלי הלכו והשתפרו כל הזמן. למרבה הצער, בדיוק כשהחשיך וכבר הייתי מספיק שמח כדי להתחיל לרקוד רומבה עם התמונה של גולדה מאיר שהייתה תלויה מעל הטלוויזיה, מישהו דפק חזק בדלת. הלכתי לכניסה, וכשפתחתי את הדלת ראיתי שבחוץ עמדו היועץ המשפטי לממשלה, שר הביטחון, שר התחבורה והתשתיות ושר החוץ. לפני שהספקתי להבין מה הם עושים שם, היועץ הסתכל עלי, הוריד את המשקפיים, התחיל לנקות אותם בקצה של העניבה שלו, ואמר לי בקול רועד מבהלה: "יוסטון, יש לנו בעיה".

44.

כל הרחוב שליד הבית שלי היה מלא במכוניות ממשלתיות, שהמבקרים הבלתי-קרואים שלי הביאו איתם. היו שם תשעה וולבואים – לכל שר מכונית אמיתית אחת ושתיים להטעיה – ג'יפים של השב"כ, ניידות משטרה, ובסוף הרחוב, ליד ברז הכיבוי, היו קשורים גם האופניים של היועץ המשפטי. מהצד הגיעה הקדילאק שלי עם שתי מכוניות זהות לה ועם רכבי המאבטחים, נסעה באין כניסה ונעמדה פגוש אל פגוש מול שאר המכוניות. מיד אחר-כך כל הנהגים יצאו מכלי הרכב והתחילו לצרוח אחד על השני, "מה אתה נוסע באין כניסה?!", "מי אתה בכלל, יא אפס", ועוד כל מיני שמות-תואר מכובדים. כשהנהגים יצאו לכביש, ראיתי להפתעתי שבכל שלוש מכוניות זהות נהגו גם שלושה נהגים זהים. אחד המאבטחים שמע את ה"וואו" שפלטתי, והסביר לי שכדי שההטעיה תהיה מושלמת, ושום מחבל לא יוכל להבחין בין המכונית שבה יושב האח"ם לבין המכוניות הריקות – מתקבלים לעבודה רק נהגים שנולדו כחלק משלישיות זהות. היו כמה נשים, בעיקר מתנחלות, שאפילו עשו מזה קריירה: הן עברו טיפולי פוריות, והולידו שלישיות עובדים עבור שירות הרכב הממשלתי. כדי לסיים את שרשרת התגליות המדהימות, פתחתי את דלת הקדילאק שלי ואת דלתות מכוניות ההטעיה שנסעו מאחוריה. כמו שחשבתי – לנהג שלי היו שני תאומים זהים.

"לאן אנחנו נוסעים? מה קרה?", שאלתי את השרים כשנרגענו מכל הבלגן ברחוב , אבל שר הביטחון רק צעק למאבטחים שלי – "נוסעים לחדר הבקרה". "אתה תבין הכל כשנגיע", הבטיח לי שר החוץ, "נסביר לך את המצב, ותאמין לי – אתה לא תאהב את זה". בדרך כלל אני דווקא אוהב שמשאירים אותי במתח, אבל הפעם זה ממש לא מצא חן בעיני. כל עשרות המכוניות הצליחו איכשהו להסתדר ביניהן ולצאת מהרחוב, ואחרי כמה דקות כבר נסענו בכל מיני כבישים חשוכים ושכוחי-אל בהרי ירושלים. למרות שכבר נסעתי לחדר הבקרה כמה פעמים בעבר, הפעם הדרך בכלל לא נראתה לי מוכרת. ואז התחלתי לחשוד שאולי חבורת השרים מנסה לעשות פוטש, וברגעים אלה ממש אני נחטף לאיזו קרחת יער שבה יערכו לי משפט שדה ויירו בי. הרושם הזה רק התחזק כששאלתי את הנהג איפה אנחנו, והוא לא ענה. שאלתי שוב, והוא שוב לא ענה. אפילו כששמתי ידיים ליד הפה וצרחתי עליו, הוא לא הגיב. אז כבר הייתי בטוח לגמרי שאכלתי אותה, ושהשמוקים האלה הוציאו אותי מהבית באיזה תרגיל שקוף רק כדי שיוכלו לתפוס את השלטון בכוח. אבל בדיוק כשכבר גלגלתי בראש את נאום ההגנה חוצב-הלהבות שאשא בפני בית המשפט המהפכני, ראיתי ליד הכביש שלט גדול ועליו הכיתוב: "חדר הבקרה הלאומי – אין כניסה לזרים; אסור לעשן; חלוקת סירות הצלה רק באישור בכתב". באותו רגע הנהג הסתובב אלי, הוציא שתי אוזניות מהאוזניים שלו, שאל אם הנסיעה עברה עלי בנעימים, ואמר שהגענו.

יצאתי מהאוטו וראיתי שכל שאר השרים והיועץ כבר עמדו שם, ליד פתח הכניסה. הצטרפתי אליהם ונכנסנו לתוך ההר, שמתחתיו נמצא חדר הבקרה. זו הייתה ירידה ארוכה, לאורך מסדרון מואר-בקושי שעל הקירות שלו היו תלויים פוסטרים של ספינות מפורסמות. אחרי שעברנו בערך כל יצירת-פאר ימית שאפשר להעלות על הדעת, הגענו לדלת ברזל גדולה שהיועץ התכוון לפתוח. אבל אז ראיתי שאיזה ליצן תלה בסוף המסדרון גם תמונה של הטיטניק. נהדר, פשוט נהדר, חשבתי לעצמי: אם אלה האנשים שמנווטים את המדינה, אז אני לא אתפלא אם בקרוב תהיה אזעקת-אמת ויודיעו שעוד דקה ישראל פוגעת בקרחון.

נכנסנו לתוך אולם הבקרה הראשי, שבמרכזו היה שולחן גדול שדמה מאוד לשולחן שבבור בקריה. התיישבנו מסביבו, יחד עם הנווטים ורבי-החובל שהתפנו מעיסוקיהם הבוערים לטובת הישיבה. הסתכלתי מסביבי: כל ההגאים, השעונים והידיות נראו תקינים. שום נורות אדומות לא הבהבו, ואף קול נשי מתכתי לא ספר לאחור. ואז נזכרתי בעובדה שלגמרי התעופפה לי מהראש – אותו יום היה יום ההולדת ה-42 שלי! "רבותיי, באמת שלא הייתם צריכים", אמרתי לחבורה בהתרגשות. "לא צריכים מה?", שאל שר החוץ, ואני אמרתי: "נו, תפסיק לשחק משחקים. אני רואה שהכל פה תקין ותחת שליטה, הרי הבאתם אותי לפה כדי לעשות לי מסיבת הפתעה!". כולם הסתכלו אחד על השני, ואני ניסיתי להאיץ בהם: "נו, איפה החשפניות?". הם לא הבינו על מה אני מדבר, וברגע שהבנתי שהם שכחו את יום ההולדת שלי אפילו יותר ממה שאני בעצמי שכחתי אותו – שיניתי את הנושא.

"מה רציתם להגיד לי?", שאלתי, והאמת היא שעדיין קצת כעסתי, בגלל שהאנשים שאני עובד איתם כל יום שכחו את יום ההולדת שלי. נכון שגם אני שכחתי, אבל זה בדיוק התפקיד של אלה שמקיפים את ראש הממשלה – להזכיר לו דברים שהוא שוכח. לדוגמה, שאי-אפשר יותר לחמם את גבול הצפון כדי למנוע מהאזרחים להתעסק יותר מדי בנתוני האבטלה, בגלל שאין לנו יותר גבול צפוני. אבל מהר מאוד נרגעתי, והכנתי את עצמי לבשורות האיוב שהובטחו לי עוד קודם. תיארתי לעצמי שזה קשור באיזושהי צורה לכל ההפלגה שלנו, אחרת לא היו מביאים אותי לחדר הבקרה. טוב, עם יד על הלב – עדיין היו לי קצת תקוות שזאת כן תהיה מסיבת הפתעה, ושכמה חשפניות לבושות במדי חדרניות באונייה יגיעו פתאום ויסירו ממני את האבק. היועץ המשפטי כחכח בגרונו, ושאל אותי: "אדוני ראש הממשלה, אתה יודע במקרה מה רוחבה של מדינת ישראל?". "אתה רוצה את התשובה הארוכה או את התשובה הקצרה?", ניסיתי לצחוק, אבל אף אחד לא צחק איתי. אז נאלצתי להגיד את מה שידעתי: "בערך מאה קילומטר באזור הכי רחב, מעזה לים המלח". ואז היועץ חייך חיוך מוזר, הוריד את המשקפיים, קיפל אותם, ושאל עוד שאלה: "ומה הרוחב של מיצר גיברלטר, אתה יודע?". הסתכלתי לו ישר בעיניים, ואז על כל זוגות העיניים של אלה שישבו ליד השולחן, ואמרתי: "לא, אולי תגיד לי?". ואז הוא הסתכל על שר התחבורה והתשתיות, שפתח את פיו ואמר: "משהו כמו שלושים קילומטר, פחות או יותר".

רב-החובל הראשי נתן לבשורה לחלחל קצת, ואז סיכם אותה בצורה הכי ברורה וכואבת: "אדוני, אין שום סיכוי שהמדינה תצליח לעבור במיצר גיברלטר. אפילו החלק הכי צר שלנו רחב מגיברלטר בעשרה קילומטרים". הרגשתי חולשה פתאומית, וכמה סצנות נבחרות מתוך החלום שלי, זה שהרצל כיכב בו, עלו מול העיניים שלי והחליפו זמנית את שדה הראייה הרגיל. מה שהרגע אמרו לי, בעצם, הוא שצריך לחזור למקום שממנו יצאנו, או להישאר תקועים לתמיד בים התיכון. שקלתי את האפשרויות, וכדי להסיח את דעתי מהטרגדיה ביקשתי את חוות הדעת של השרים. "אני אומר שנישאר במקום שאנחנו עכשיו, ונהיה אי בודד", הציע שר החוץ. שר הביטחון הציע לחזור למזרח התיכון, להשתלב מחדש בחור שנפער כשיצאנו, ובתור פרס ניחומים – להיכנס בערבים. היועץ המשפטי לא אמר כלום, שזה סימן רע מאוד, ורק ליפף את העניבה שלו סביב עט פיילוט שהיה זרוק על השולחן. ואז שר התחבורה והתשתיות קפץ, ואמר: "אז בואו נעבור בתעלת סואץ!". כולם הסתכלו עליו ברחמים, בעיקר הנווטים המקצועיים, שהבינו סופית שהם כפופים רשמית לאיש שלא יודע שאפילו ספינות רגילות בקושי עוברות בתעלה.

ידעתי שהכל על כתפי, כי אני זה שמלכתחילה הוציא את ישראל לכל המסע הזה. לרגע לא טרחתי לבדוק אם נוכל לעבור במיצר גיברלטר במקרה שאירופה לא תקבל אותנו, ויחד איתי נכשלו כל הדרגים המקצועיים – כולל אלה שהגאי המדינה היו באותם רגעים בידיהם, ולא במובן המטפורי. מה הבעיה, לקחת סרגל ולמדוד על המפה? עובדה. עובדה שלא עשינו את זה, ואם כבר מדדנו – אז מדדנו רק את המרחק שעשינו מאז שיצאנו לדרך. לפי מה שהנווטים אמרו, היו לנו פחות מעשרים וארבע שעות עד ההגעה למיצר. אז את ההחלטה שלי לגבי מה שיקרה מאותו רגע, הייתי צריך לעשות מהר. ואחרי ששקלתי את כל האפשרויות, באמת החלטתי. "אני רוצה שכולכם תקשיבו טוב למה שאני אומר עכשיו", אמרתי לכל מי שהיה בחדר, "אנחנו ממשיכים קדימה. אנחנו נעבור, אני אומר לכם. תסמכו עליי". נראה לי שאם עד אותו רגע אף אחד לא חשב על פוטש נגדי, וכל הרעיון היה רק בגדר הזיה שהזיתי במכונית – אז אחרי שהודעתי על החלטתי הסופית הם בהחלט השתעשעו ברעיון להוריד אותי מהשלטון. היועץ התחיל להגיד שאין מה לעשות נגד חוקי הפיזיקה, ושלא נצליח בחיים לעבור. דברים דומים אמרו לי גם כל השאר. אז עשיתי ניסיון אחרון לשכנע אותם: "אני בטוח שכל אחד מכם כבר נתקל במצב שהיה צריך לדחוף איזה משהו לתוך משהו אחר, וזה לא הצליח. אז כמה מכם ויתר? נו? יפה. אף אחד לא מוותר במצב כזה. פשוט דוחפים! ודוחפים, ודוחפים, עד שזה נכנס. ואם זה נשבר, עוד יותר טוב. אז מה שמתאים, למשל, להרכבה עצמית של שולחן פלסטיק למנגל, בטח מתאים למדינה. בלי תבוסתנות: עם קצת אמונה והרבה מזל, אנחנו נעבור במיצר גיברלטר, והייתי אומר את זה גם אם הרוחב שלו היה יותר צר מהקואליציה שלנו".

כשסיימתי את הנאום הקטן והמאולתר שלי, ראיתי שבאמת הצלחתי לשנות את מצב הרוח של קהל המאזינים. אולי הם התרגשו עד עמקי נשמתם מהנחישות שלי. אולי הזכרתי להם את צ'רצ'יל, בגלל שלפעמים רק שיכורים גמורים מסוגלים לחשוב שאפשר לנצח משהו שכל הפיכחים כבר נכנעו לו. ואולי סתם היה ברור להם שלא משנה מה נעשה, אנחנו אבודים – אז כבר עדיף להמשיך קדימה ולהיות אבודים במערב מאשר להיות אבודים, ואני מתכוון באמת אבודים, במזרח. השרים הסתכלו עלי בהערצה, מעיני הקברניטים ירדו דמעות, ואז כולנו פרצנו ספונטנית בשיר, שאחד הפזמונאים היותר נחותים המציא כשעוד היינו רק בתחילת המסע בים: "הרוח נושבת קרירה, נוסיף עוד קמ"ש למדינה".

כולנו נפרדנו זה מזה בעליזות מוזרה. זאת העליזות שיש לאנשים שיודעים שגם ככה הכל אבוד, אז אולי עוד יש תקווה. את הערב המתיש גמרתי בבית, מול שאריות עוגה ששמתי בצלחת הכי חגיגית שמצאתי. בעוגה תקעתי כמה נרות לבנים, שבמקור שמרתי להפסקות חשמל, אבל החלטתי שגם יום ההולדת הזה הוא סוג של בלקאאוט. אפילו שרתי לעצמי "יום הולדת שמח", אבל הפסקתי כשהמאבטחים פרצו פנימה באקדחים שלופים בחיפוש אחר הזמר הבלתי-מורשה. כנראה חשבו שאיזה מעריץ שרוף שלי התגנב לתוך הבית, וחיכה שאחזור כדי לשיר לי סרנדה. אבל הרגעתי אותם, אמרתי להם שאמנם אוהבים אותי – אבל ממש לא עד כדי כך. כיביתי את הנרות תוך כדי הבעת משאלה קצת טיפשית, אני יודע, אבל אני אגלה לכם אותה בכל-זאת: ביקשתי שבאופן חד-פעמי, מאה קילומטר יצליחו לעבור דרך שלושים קילומטר. כי אם הצלחתי להוציא מדינה שלמה מהמקום שלה ולזרוק אותה לים, אני בטח לא מתכוון לוותר על החלום רק בגלל איזו בירוקרטיה טיפשית שקשורה לרוחב, אורך או עומק של מדינות.

45.

אם יש משהו שאני מודה עליו למי שברא את ארץ-ישראל, זה שאי-אפשר לראות ממקום אחד בארץ גם את הגבול המזרחי וגם את המערבי. בצורה כזאת הצלחנו לשמור על הסוד הגדול של היציאה מהים התיכון: אנשים ראו כמובן שהחוף הולך ומתקרב, אבל הם לא יכלו לדעת מה קורה מהצד השני של המדינה. אני לעומת זאת ידעתי שלא חשוב מאיזה צד מסתכלים על זה, החופים של ספרד ומרוקו הולכים ומתקרבים זה לזה, ואלינו, ועוד מעט יגיע רגע המבחן הגדול.

זה כבר היה היום השני ברציפות שבו זכו יוצאי מרוקו וספרד למבט מקרוב על ארצות המוצא שלהם. בצפון ראינו את רכס סיירה נבאדה, ואחרי כמה שעות את העיר מלגה, ומדרום בלטו בעיקר הרי הריף. כשעקפנו מקרוב אי ספרדי קטן, באמצע הדרך בין החופים, ידעתי שאנחנו כבר קרובים מאוד לגיברלטר. המזל היה שהלילה כבר ירד, וחוץ ממי שיתחשק לו להישאר ער עד השעות הקטנות – אף אחד לא ירגיש שאנחנו מתקרבים בצורה מסוכנת ליבשה. עם עוד קצת מזל, חשבתי, אנחנו נעבור במיצר בצורה חלקה וכשכולם יקומו בבוקר, כולם לא ידעו שקרה משהו עד שיאמרו בחדשות "מדינת ישראל הגיעה לאוקיינוס האטלנטי".

כמעט כל השרים ישבו נון-סטופ בחדר הבקרה, כדי לעקוב מקרוב אחרי הרגע הקצת מלחיץ הזה שחיכה לנו, אבל אני החלטתי שאנצל את הערב כדי לעבור על תקציב המדינה, ואנסה אפילו לסיים את העבודה עליו. כמו כל שאר התקציבים שיצא לי לסגור בקדנציה שלי, גם התקציב הזה עשה לי מיגרנה רצינית, כי כל אחד רק רצה עוד ועוד ולי כמעט לא היה כלום לתת. הרזרבות היחידות שנשארו בקופת האוצר היו העודפים ממבצע המגבית ל"תיבת נוח", וממש לא התכוונתי לוותר עליהם בכזאת קלות. אחת הסיבות ששמרתי על הכסף הייתה כדי שאוכל לשחד את המדינה שתסכים לארח אותנו, כדי שלא תשנה את דעתה ותזרוק אותנו לים, והפעם בלי שנרצה את זה. כי מילא שזורקים אותך לים התיכון, שהוא ים צעצוע; אבל באוקיינוסים הגדולים יש כרישים – ושמעתי שהם אוהבים במיוחד דם של ילדים יהודים.

אז ישבתי ליד השולחן במטבח, וניסיתי להבין מה קורה בתקציב תוך כדי אכילת פופקורן. מדי פעם רשמתי לעצמי סימני שאלה ליד חלקים שלא ממש הבנתי, אבל בסך-הכל התקדמתי לא רע. עשיתי חצים בין סעיפים, לחצתי על כל מספר במחשבון בערך עשרת-אלפים פעם, רשמתי הערות ועוד הערות, ובפעם הראשונה מזה זמן רב באמת חשבתי שיש איזשהו סיכוי לסגור את התקציב שמירר את חיי, וגם להבין מה עשיתי באותה הזדמנות. עד אז היה מקובל ששר האוצר יושב עם ראש הממשלה לסגור את התקציב, בעיקר בגלל שהוא לרוב השר היחיד בממשלה שיודע חשבון. אחרי הכל, כבר היו מקרים של ראשי ממשלה דיסלקטיים שהחליפו בטעות כמה מינוסים בפלוסים, ואחרי-זה היה בלתי אפשרי למצוא איפה הטעות בכל הררי הדפים של התקציב. בכל פעם שקרה דבר כזה, התקציב לאותה שנה נסגר רק שנתיים אחר-כך בגלל שהיה צורך להתחיל את כולו מחדש. ככה התפתח הנוהג לעבוד בשניים על תקציב המדינה, אבל אני אף פעם לא אהבתי את הרעיון הזה. כמו שהמורה שלי בכיתה ו' הייתה אומרת, כששני תלמידים הביאו לה עבודה שהם הכינו ביחד: "מה תגידו אם אני אחלק לכם את הציון לשניים?". בגלל זה שמחתי שהפעם, דיסלקציה או לא, לא עשיתי שום טעויות. בשלב מסוים הרגשתי שאני צריך לשאוף אוויר, והחלטתי לקחת איתי את התקציב להליכה קצרה ברחוב. יצאתי מהשער, ואחד המאבטחים הלך כמה מטרים מאחורה בנוהל ג'וגינג. הרעיון שלי היה להגיע עד לספסל שבפינת הרחוב, לשבת מתחת לפנס ולנסות לעבור פעם אחרונה על המספרים לפני שאני מכריז בגאווה על כניעתו ללא תנאי של תקציב המדינה.

הלכתי עם כל הניירות ביד אחת, ועם היד השניה סובבתי את השעון והסתכלתי עליו: השעה הייתה כבר אחת בלילה. הגעתי לפינה, ולפני שהספקתי להתיישב ראיתי שמהרחוב המאונך מגיע איש שמטייל עם הכלב שלו. הלכתי אליהם והתחלתי ללטף את הכלב, שהיה בלי רצועה, ובגלל החושך האיש לא זיהה אותי. הוא אמר לי, "אני רואה שאתה אוהב כלבים. יש לך אחד משלך?". עניתי שלא, שהעבודה הדפוקה שלי לא מאפשרת לי להחזיק כלב. "כן, אתה צודק", הוא אמר, "אסור לגדל כלבים בעיר. זה סתם מאמלל אותם". חשבתי רגע ואמרתי: "גם בני אדם אסור לגדל בעיר", ונראה לי שהוא הבין אותי, ובכלל – אם היינו ממשיכים את השיחה הזו עוד קצת, אולי היינו מגיעים לאיזו שיחת-נפש בפאב השכונתי. הבעיה היא שהשיחה נגמרה בנסיבות מצערות: הכלב התחיל לאבד סבלנות, רחרח מסביב בחיפוש אחר משהו לעשות בזמן ששני ההולכים על שתיים מוציאים קולות משונים מהפה.

ואז הכלב מצא את מה שחיפש: הוא זינק עלי, תפס בשיניים את תקציב המדינה וברח איתו במורד הרחוב. עוד היה לי חיוך על הפנים כשזה קרה, והוא נמחק רק ברגע שהבנתי את גודל האסון. התחלתי לרוץ אחרי הכלב ולקלל, האיש רץ אחרי, והמאבטח רץ אחרי שנינו. האיש צעק לי מאחורה: "הוא בטח ברח למספר 16, זה הבית שלי". אני הגעתי ראשון, מתנשף, לחדר המדרגות של בניין מספר 16, ואחרי השניים האחרים. התחלנו לעלות לאט במדרגות, ואז ראיתי את הכלב יושב על שטיח קטן ליד דלת בקומה השלישית, ולידו קרעים קטנים שהיו עד לפני כמה דקות התקציב הכמעט-גמור של מדינת ישראל. הייתי כל-כך מזועזע, שאפילו לצעוק לא יכולתי. הסתובבתי אחורה, ואז האיש ראה שאני ראש הממשלה, ולא ידע מה לומר, והמאבטח שאל בקול סמכותי: "אדוני, מה קרה כאן בדיוק?". "הכלב אכל את התקציב", אמרתי לו, ובעל הכלב התחיל להתנצל מעומק הלב על הנזק והבטיח לפצות אותי. "לפצות אותי? הכלב שלך בלע את הטיוטה היחידה של תקציב בגודל חמישים מיליארד בלבואות פנמיות!", צעקתי עליו, והוא – כל מה שהיה לו להגיד זה: "כזה מסמך חשוב ולא צילמת אותו במכונת צילום?!". הסברתי לו בשארית הסבלנות שלי שזה לא העותק היחיד של התקציב בכל העולם, אלא העותק היחיד שיש עליו את השיפוצים שעשיתי בשש השעות האחרונות. האיש התחיל לצעוק על הכלב, ואמר לו שבגללו ישראל שוב תתחיל את שנת הכספים בצורה מבורדקת, אבל אני ריחמתי על הכלב והרגעתי את האיש, כי גם ככה כבר לא היה מה לעשות.

הלכתי משם חזרה הביתה, זחלתי למיטה וניסיתי לחשוב איך יישמע לממשלת ישראל ולעיתונים התירוץ "הכלב אכל לי את התקציב". דמיינתי את השרים צוחקים עלי, ואז פתאום שמעתי רעש כמו של פצצת אטום. עברו כמה שניות שהרגישו כמו ואקום, שאחריהן מצאתי את עצמי על הרצפה ליד הדלת של השירותים. קמתי והתחלתי להסתובב בבית באיטיות, בלי להבין ממש איפה אני. ראיתי שכמה צלחות עפו מהארונות במטבח ונשברו על השיש, וכמה תמונות של ראשי ממשלה לשעבר שכבו יחד בערמה ליד הספה. מנורת התקרה של הסלון כבר לא הייתה מנורת תקרה, אלא מנורת רצפה שבורה לרסיסים. ניסיתי להדליק חשמל אבל כלום לא פעל, ואז הטלפון צלצל. הייתי בטוח שזה חלום, אבל עניתי. "תגיד, הרגשת את זה?", שאל הקול בטלפון, שרק במאמצים רבים זיהיתי אותו כשר הביטחון. "כן, נראה לי", אמרתי, ואז שמעתי שמישהו אחר מתקרב אל שר הביטחון ואומר לו "תשאל אותו אם הוא עדיין חושב שנצליח לעבור". היו שם עוד אנשים, וכולם צחקו, וגם שר הביטחון צחק איתם, וכשהוא נרגע הוא אמר לי: "כמו שבטח הבנת, הרגע נתקענו במיצר גיברלטר".

אם אתם חושבים שהתלבשתי ונסעתי כמו מטורף לקריית הממשלה כדי לקבל דיווח על מה שקרה, אתם טועים מאוד. שיחת הטלפון רק חיזקה את התחושה שלי שאני במין חלום מוזר. הקול של שר הביטחון לא נשמע לי כמו שהוא אמור להישמע, לבית היו צבעים דהויים מדי, והכי גרוע – לא זכרתי אם נרדמתי או לא, כך שלא יכולתי לדעת אם אני חולם או שאין אפשרות טכנית שאחלום. בגלל זה לא הייתה לי בעיה להבטיח לשר שעוד מעט אני מגיע, כי לא חשבתי שכשנמצאים בהזיות עדיין צריך לקיים הבטחות. אחר-כך היו עוד כמה שיחות טלפון: באחת מהן הודיעו לי שהשר לענייני גלקסיות חוזר בטיסה מיוחדת מהביקור הממלכתי בפלוטו. באחת אחרת אמרו שצה"ל הודף את כוחות האינקוויזיציה שמנסים לפלוש לגליל מהגבול הספרדי. ובשיחה האחרונה טענו שהפלסטינים עלו על דיונת-מרוץ, עקפו אותנו דרך תעלת סואץ והגיעו לארצות הברית לפנינו, כדי שהאמריקאים יסרבו לקבל את ישראל מטעמי אובר-בוקינג.

אני חושב שנרדמתי שוב, או בפעם הראשונה, ואז התעוררתי מעוד טלפון, והפעם התעוררתי באמת. זה היה היועץ המשפטי שביקש שאגיע מהר. לא זכרתי כל-כך לאן הייתי אמור להגיע, אז קראתי למאבטחים, שהביאו את הקדילאק, ואמרתי לנהג "תיסע לאן שאנחנו תמיד נוסעים". במזל הגענו לבניין הממשלה, ולא לשווארמיה במחנה יהודה שלפעמים אני עוצר בה כשאני רוצה להיראות עממי, וכשהלכתי במסדרונות ראיתי שכל התמונות נפלו מהקירות, כולל כמה ציורים יקרים של מארק שגאל. בחדר הישיבות כבר ישבו כל השרים, כשרק כמה נרות מאירים את החדר. המנורות, התברר, נפלו מהתקרה בזמן ההתנגשות. ניסיתי לעודד אותם קצת, ואמרתי שהם נראים כמו אנוסי ספרד שלומדים תורה בחושך ולא כמו ממשלת ישראל הנבחרת. כמה מהם הסתכלו עליי, ואמרו שבגלל שאנחנו גובלים עכשיו בספרד – לא מן הנמנע שעוד מעט כל הסיפור יחזור על עצמו, ונמצא את עצמנו בסד העינויים. היחיד שהיה במצב רוח טוב היה שר התפוצות דווקא, שאמר: "אני רק מקווה שכשיגרשו אותנו הפעם, נמצא מקום טוב יותר לברוח אליו מאשר ישראל".

שר החוץ נתן סקירה קצרה על המצב: ישראל התנגשה בשוליים המזרחיים של מיצר גיברלטר בשעה 1:45 בלילה, במהירות 15 קשר. התוצאה הייתה רעידת אדמה בעוצמה של שש בסולם ריכטר, שגרמה לנזקים בכמה מקומות בארץ, ויותר גרוע – לנזק כבד בספרד ובמרוקו. כמה עיירות וכפרים קטנים ליד המיצר נהרסו כמעט לגמרי, והכוננות בספרד הועלתה לרמה המקסימלית. במרוקו הכוננות הייתה גם ככה ברמה הכי גבוהה, בגלל שאחד הווזירים של המלך ניבא שמרוקו תיחרב על-ידי בניו של השטן. "אולי נצרף את הווזיר לממשלת ישראל", הצעתי, "אני חושב שהוא נביא טוב יותר אפילו מראש אמ"ן". כאילו שזה לא היה מספיק, התברר גם שאנחנו תקועים עם השפיץ של נהריה בתוך המיצר, חיפה גובלת בחוף המרוקאי, וגבול הצפון קם לתחייה עם הספרדים בתפקיד החיזבאללה. שאלתי אם למישהו יש רעיון איך אנחנו יוצאים משם, ואף אחד לא ענה. גם לי לא היה שום רעיון טוב בנושא, כי חוץ מלקחת רוורס ולחזור לחברתם הנעימה של ארבעת המוסטפות – לא ידעתי מה עוד אפשר לעשות. "אתה אמרת שיהיה בסדר, ואנחנו האמנו לך!", אמר שר התקשורת, אבל כל השאר עשו בשבילי את העבודה ואמרו לו שרק אידיוט מאמין לישראלים כשהם אומרים שמשהו יהיה בסדר. "תשמע, ניסינו, לא הצלחנו, ואין לנו במה להתבייש. רק מי שלא מנסה גם לא נכשל, אתה יודע", אמרתי לשר התקשורת.

נעלתי את הישיבה בעזרת התירוץ שכבר מאוחר, וגם ככה לא נגיע לשום דבר כשכולנו עייפים. "אה, ועוד משהו", נזכרתי לפני שכולם יצאו מהחדר, "רציתי להביא מחר את התקציב לאישור הממשלה, אבל איזה כלב אכל לי אותו". השרים קפאו במקום, לא ידעו אם אני מתכוון לזה בצחוק או לא, אבל החליטו כנראה שיצאתי מדעתי והמשיכו ללכת לכיוון היציאה. תפסתי את שר האוצר בשרוול ואמרתי לו שהוא חייב להאמין לי, שכמעט גמרתי לעבור על התקציב, ובדיוק אז הכל התפקשש לי. הוא הסתכל עלי בעצב, כאילו היה ברור לו שהוא מתעסק עם אידיוט מוחלט, ורק אמר: "בפעם הבאה תקרא לי לפני שאתה מנסה לעשות חילוק ארוך".

אחרי שכולם יצאו מהחדר כיביתי את הנרות, והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות. כשעברתי ליד עמדת הפקידות, שהייתה מאוישת במשמרת הלילה, התחילו כל הטלפונים לצלצל בבת אחת. הפקידות התכוונו לענות, אבל אני אמרתי להן לחכות רגע. עברתי בין המסכים של השיחה המזוהה, וליד כל טלפון היה כתוב "משרד החוץ הספרדי", "ארמון המלך ברבאט", "לשכת ראש הממשלה במדריד", "הווזירות המרוקאית לענייני מדינות לא-איסלאמיות", ובערך כל רשות רשמית של מרוקו ושל ספרד. כנראה הם רצו לקבל הסברים על מה שקרה, אז ביקשתי מהפקידות להסתכל עלי רגע, ואמרתי: "בנות, אתן לא מרימות שום טלפון, ברור? אנחנו לא כאן. אין אף אחד בבית. מצדי אתן יכולות לשחק סוליטר במחשב כל הלילה כדי להעביר את הזמן, אבל אם אני אשמע שאיזושהי שפופרת קיימה מגע אסור עם איזושהי אוזן – אתן תתחרטו על זה". הן הסכימו, ואני שיניתי את דעתי וקראתי למעלית במקום לרדת במדרגות. ובדיוק לפני שהדלת של המעלית נסגרה, שמעתי את אחת הפקידות אומרת "אז מישהי רוצה לבוא איתי מחר למוזיאון פיקאסו?"

46.

את כל היום שאחרי שנתקענו בגיברלטר ביליתי במשרד בהתייעצויות. בקושי שמעתי משהו, כי הטלפונים המשיכו לצלצל בלי הפסקה, וגם לפקידות של הבוקר לא אישרתי לענות לטלפון ולהגיד "משרד ראש הממשלה בוקר טוב, מדברת אילנה". גם הוריתי למשרד התקשורת לנתק את כל הקישורים לרשתות הזרות ולאינטרנט, ובכלל העברתי את הזמן בהכחשה מוחלטת, וציפיתי שגם שאר האזרחים יעשו כמוני – אם לא מרצונם, אז מרצוני. מי שניסה להתחבר לאינטרנט קיבל רק הודעת שגיאה 404. כל מי שהדליק טלוויזיה על סי-אן-אן, בי-בי-סי או כל ערוץ זר אחר, ראה רק שקופית עם פריחת החצב שהיה כתוב עליה "עקב תקלה טכנית, נותקו השידורים באופן זמני. עובדינו עושים כמיטב יכולתם לתקן את התקלה, עמכם הסליחה". מי שהסתפק בערוצים הישראליים, ראה רק דיווחים על רעידת אדמה שגרתית שפגעה בישראל. את שיתוף הפעולה של הערוצים ושל העיתונים השגנו בכך שהצענו להם הצעה שאי-אפשר לסרב לה: "אל תדווחו על מה שבאמת קרה, או שבעתיד דובר צה"ל יתחיל להגיד לכם את האמת". העורכים נזעקו והתחננו שלא נעשה להם את זה, וכך הרווחנו זמן בניסיון להתמודד עם המשבר.

הבעיה הייתה שלא התקדמנו לשום מקום, ועל מסכי השיחה המזוהה התחילו להצטבר גם שיחות מהאיחוד האירופי ומארצות הברית, וחוץ מזה כבר השתגעתי מכל הצלצולים האלה. אז בשעה 14:00 אישרתי לפקידות לענות לטלפונים, והצעקות שיצאו מהשפופרות הגיעו מקצה המסדרון עד לתוך החדר שלי, אפילו שסגרתי את הדלת. בסוף השמועות פשטו בכל הארץ, ונאלצתי לקיים מסיבת עיתונאים. הזמנתי את כל כלי התקשורת שיכולתי להעלות על דעתי, עמדתי מאחורי הדוכן שהיה כתוב עליו "מדינת ישראל, משרד ראש הממשלה" בחיקוי עלוב לדוכנים של נשיא ארצות הברית, הישרתי את מבטי אל האומה, והתחלתי לדבר: "אזרחי ישראל היקרים. הלילה, בשעה רבע לשתיים אחרי חצות, התנגשה מדינת ישראל בחופי ספרד ומרוקו בניסיון לעבור דרך מיצר גיברלטר. רעידת האדמה שהורגשה בכל רחבי הארץ נבעה כתוצאה מההתנגשות. הממשלה נמצאת במשא ומתן עם הגורמים הבינלאומיים המוסמכים במטרה לפתור את המשבר. מי שנגרם נזק לרכושו בזמן רעידת האדמה, מוזמן לפנות לאנשי מס רכוש שישמחו לעזור. והערה אחרונה: אסור בתכלית האיסור לצאת לטיולי שורשים במרוקו או ספרד. מי שינסה לקפוץ מהעיר התחתית של חיפה אל תוך מרוקו, ייאסר ללא משפט".

האמת היא שלא ממש היינו במשא ומתן, רק תחת הפגזה ארטילרית של צעקות וקללות. העניין הוא שמבחינת החוק הבינלאומי לא נחשבנו מדינה, אלא ספינה פנמית שעלתה על שרטון, ובגלל זה לקח לאירופאים ולמרוקאים כמה שעות להרים אלינו טלפון. בהתחלה הם התקשרו לכל משרדי הממשלה בפנמה, ובאו בטענות לנשיא שלא משגיח על הספינה הענקית שבאחריותו. אחרי שלפנמים נמאס לקחת על עצמם את כל הביקורת שהייתה מיועדת לנו, הנשיא הפנמי נתן אישור בכתב לכל מדינה שרואה את עצמה נפגעת מ"גבירתנו הקדושה ישראל" להפנות את השגותיה ישירות לצוות הספינה (כלומר אני והממשלה שלי). בהתחלה עוד התעסקנו רק בלספוג את הזעם של הספרדים והמרוקאים, אבל עם כל שעה שעברה המשבר רק התרחב. למרבה הצער, המדינה האומללה שלנו נתקעה דווקא בצוואר בקבוק שהוא גם אחד מנתיבי השיט החשובים ביותר בעולם. אנחנו היינו הפקק שחסם את תנועת הספינות לכל הים התיכון, וגם לאזורים רחוקים באסיה ובמזרח התיכון. כן, שוב המזרח התיכון. כל עוד לא זזנו משם ופינינו את הדרך, הדרך היחידה שספינות יוכלו להגיע לנמלים בים התיכון הייתה לעקוף את אפריקה ולהיכנס דרך תעלת סואץ. זה אולי נשמע כמו פתרון נוח, אבל זה מאריך את הדרך בתשעת-אלפים קילומטר, וכל העניין הופך ללא-כלכלי.

למשרד ראש הממשלה הגיעו טלפונים זועמים מהאיחוד האירופי ומהמדינות החברות בו, מכל המדינות שלחופי הים התיכון, ואפילו מארבעת המוסטפות – שהיו משוכנעים שהסכם השלום היה רק הסחת דעת, כדי שישראל תוכל לסתום את נתיבי השיט לעולם הערבי. את ארבעת מנהיגי המדינות הערביות עוד הצלחתי להרגיע, אבל המרוקאים והספרדים הפכו שולחנות באו"ם כדי שמישהו כבר יוציא אותנו מהגרון שלהם. כבר ראיתי איך אנחנו שוב הופכים למדינה מצורעת, והכל בגלל שאנחנו לא מספיק קטנים. אני כמעט בטוח שזו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאיזשהו מנהיג ישראלי התלונן שהארץ גדולה מדי, ושתבינו – זה עוד היה אחרי שהשארנו חצי מדינה במרחק של יותר מ-3000 קילומטרים. ואז התחילו גם הצרות בתוך המדינה: הכנסת התכנסה להצבעת אי-אמון דחופה בי ובממשלה. האופוזיציה תפסה אותנו לא מוכנים, כי כמעט כל הח"כים של הקואליציה לא היו בכנסת באותן שעות. חלק גדול מהח"כים הם גם סגני שרים, והתפקיד העיקרי שלהם באותו יום היה לעמוד ליד השרים עם מאווררי-כיס כדי לשמור על קור-הרוח שלהם. למרבה המזל, ברגע ששמעתי על ההצבעה הרמתי טלפון למזכיר הכנסת וביקשתי בתור טובה אישית שירשו לנו להכניס סדרנים להצבעה למרות שלא הודענו מראש. הוא אמר שטובות לא מקבלים בחינם, ובגלל שנלחצתי הבטחתי לו מינוי לשגריר ישראל בצפון-אירלנד. "זו לא מדינה עצמאית!", הוא תפס אותי בשקר, "זה חלק מבריטניה". אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותו שידוע לי ממקור פנימי שהאירים בצפון עומדים להעתיק את השיטות של הלח"י והאצ"ל ולגרש את הבריטים. למרבה המזל, מזכיר הכנסת מעולם לא שמע על המחתרת האירית.

ההצבעה נפלה, אבל חברי הכנסת של האופוזיציה הודיעו שהם מתכוונים להישאר באולם המליאה ולהצביע שוב ושוב על אותו נושא, עד שיצליחו להפיל אותנו. אז מזכיר הממשלה נכנס לנוהל חירום, התקשר לכל הח"כים של הקואליציה והכריח אותם להתייצב מיד בכנסת. ערוצי הטלוויזיה התחילו בשידורים מרתוניים של הדיונים בכנסת, ובאחת ההפסקות בין ההצבעות נערך ראיון עם כמה ח"כים מהאופוזיציה, שקראו לעצמם "ממשלת הצללים". ראש ממשלת הצללים הודיע בשידור שהכל באשמתי: "אם ראש הממשלה היהיר הזה לא היה מתעקש לקחת איתנו את השטחים, היינו יכולים לעבור בקלות במיצר גיברלטר. אם הגבעות של בית-אל, אריאל ותקוע היו נשארות מאחורה, לא היינו עכשיו במצב שכל העולם נגדנו. בגלל זה אני קורא לראש הממשלה להתפטר מיד, כי גם אם הוא יידבק לכיסא עד מחר – בסוף אנחנו נפיל אותו!". האמת היא שהיה משהו בדבריו, כי באמת ככה המותניים של המדינה היו יכולים להיות הרבה יותר צרים ואולי ככה לפחות חלק ממנה היה עובר במיצר, אבל לא ממש רציתי להודות בזה. וחוץ מזה, לא הייתה שום דרך לנתק את המדינה מהיבשת בלי לקחת את השטחים איתנו.

הבעיה הייתה שתוך כמה שעות, המסר של האופוזיציה תפס חזק אצל הצופים בבית. בכמה מקומות בארץ התחילו הפגנות ספונטניות, שבהן האנשים צעקו: "השטחים תוקעים אותנו בסלעים!", "קדומים, עופרה ואיתמר: בלעדיכן עוברים את גיברלטר!", ו"עזה שומרון ויהודה, תתחילו לארוז ת'מזוודה!". המחאה התחילה לצבור תאוצה, ובניגוד מוחלט לכל שאר הפגנות השמאל בעבר –המפגינים הגיעו לעצרת בלי שהובטחה להם הופעה חינם של מיטב אמני ישראל. שלא תחשבו שרק השמאל הקיצוני והסהרורי שלט ברחובות, גם התומכים שלי יצאו להפגין. אבל אני חייב להגיד, שהם אכזבו אותי קשות. בהתנחלויות-לשעבר ובערים הפלסטיניות-לשעבר היו רק עצרות שקטות, והונפו מעט שלטים שלא הייתה בהם טיפת יצירתיות. הכי מביך היה בהפגנה במזרח ירושלים שצולמה לחדשות ערוץ 2: המצלמה קלטה שם כמה צעירים הולכים עם שלט, שהיה כתוב עליו "שתי גדות לירדן – זו שלנו זו גם כן". ואז ניגש אליהם, בשידור חי, איזה מישהו ואמר שהירדן כבר לא קיים. אז אחד המפגינים סימן איקס על המילה "ירדן", והם המשיכו ללכת עם השלט כשהמצלמה מלווה אותם. ואז ניגשה אליהם אישה שאמרה שאם אין ירדן, אז גם אין לו גדות. ואז המפגינים סימנו עוד איקסים במקומות הנכונים, והמשיכו ללכת בגאווה עם השלט – כשכל המילים בו מחוקות.

הגעתי לכנסת יחד עם השרים, כדי להגן בחירוף נפש על הממשלה, ובאיזשהו שלב פשוט הפסקתי לספור את הצבעות האי-אמון שהתרחשו שם. כל כמה דקות הייתה הצבעה, ויו"ר הכנסת אמר: "נדחתה ברוב קולות חברי הבית". סובבתי את הראש והסתכלתי באדישות על הח"כים מהאופוזיציה צורחים על הח"כים מהקואליציה, ולהפך. אולי מכל מה שאמרתי חשבתם בטעות שאימצתי לי דעה פוליטית כלשהי ושכחתי לספר לכם עליה, אבל תרשו לי להרגיע אתכם – נשארתי בלי דעות. כל הצעקות שעפו לי מעל הראש מימין לשמאל ומשמאל לימין פשוט לא הזיזו לי אפילו תא אחד בגוף. זה מזכיר לי את מה שראיתי בערוץ שמונה בתוכנית על הגלקסיות: הקריין הסביר שכל גלקסיה מסתובבת סביב המרכז שלה, אבל במרכז עצמו אין כלום. יש שם חור שחור, שהוא כזה טוב בלהיות שום-דבר, שאפילו האור לא מצליח לברוח ממנו ונדבק בניהיליזם שלו. אגב, אם תדליפו עכשיו לערוץ 10 שראש הממשלה אמר על עצמו שהוא חור שחור ושהוא מסובב את הכנסת על האצבע הקטנה – אני אכחיש את הכל ואגיד שהוצאתם את דברי מהקשרם. זה לא אישי נגדכם, זו פשוט הישרדות בסיסית.

רק בערב, אחרי עשר שעות של דיונים והצבעות, האופוזיציה הבינה שאין לה שום סיכוי להפיל אותנו. אז חזרתי עם השרים לקריית הממשלה, התיישבנו ליד השולחן וחגגנו את המאורע המשמח היחיד של היום: העובדה שנשארנו בשלטון. אמנם עדיין כל העולם רצה לשחוט אותנו, וחברות הספנות העולמיות הפסידו עשרות מיליארדי דולרים בכל דקה שעוד סתמנו את הכניסה לים התיכון, אבל כשנמצאים עמוק בחרא ומוצאים שנורקל – גם זו סיבה למסיבה. פתחתי בקבוק שמפניה, כל הקצף עף החוצה על שר הפנים ועל השולחן, והתכוונתי כבר להתחיל למזוג לכוסות ושכולנו נגיד "לחיים" כל עוד אנחנו באמת בחיים. אבל אז שר החוץ נכנס פנימה בלי לסגור אחריו את הדלת, ועוד לפני שהספקתי לשאול אותו אם הוא נולד באוטובוס, הוא אמר: "תכניס את השמפניה חזרה לבקבוק ותסגור את הפקק. האיחוד האירופי נתן לישראל אולטימטום של שלושה ימים לצאת מהמיצר". "ואם לא נצא?", שאלתי, ושר החוץ ענה, "בוא נגיד שתהיה לנו הזדמנות לבדוק אם חיל האוויר הישראלי הוא באמת הכי טוב בעולם, או שהוא סתם חכם על ערבים".

47.

אם יש משהו שאני משתדל לא לעשות בחיים, זה להסתבך עם מישהו פעם אחת ואז להסתבך איתו שוב. כי בפעם הראשונה זה עוד בסדר – כל אחד רגיל לספוג מדי פעם איזו בגידה מאחד המכרים שלו. אבל בפעם השנייה, הבנאדם הולך להיכנס בך, וזה בדוק. זה בדיוק מה שקרה לנו עם נשיא האיחוד האירופי: כאילו לא היה מספיק ששלושה כלומניקים עם סובארו שבקושי זזה הצליחו לחטוף אותו מתחת לאף של שירותי הביטחון המהוללים של ישראל, עכשיו המדינה הייתה גם אחראית לנזקים אדירים לכלכלה של האיחוד. בזה האירופים והישראלים קצת דומים – מי שרוצה לטבוח, לאנוס ולהרוס, אהלן וסהלן. אבל ברגע שמישהו מניח את הזרת המצחינה שלו על הכסף שלנו, זה הסוף שלו.

מכל מסך טלוויזיה דולק ראיתי את הפרצוף של נשיא האיחוד בזמן מסיבת העיתונאים, ומאוד לא אהבתי את מה ששמעתי. "האיחוד האירופי החליט להציב אולטימטום למדינת ישראל", אמר הנשיא, "אם הפעולה האגרסיבית של הישראלים נגד חופש התנועה הימית לא תופסק בתוך שלושה ימים, האיחוד יכריז מלחמה על ישראל. יש לנו את אישור מועצת הביטחון של האו"ם לפתוח בפעולות מלחמתיות הכרחיות כדי להגן על האינטרסים הכלכליים של אירופה". הצורה שבה ההחלטה עברה במועצת הביטחון היא דוגמה לביטוי הידוע "אין טוב בלי רע" (או להפך, אם אתם נורא מתעקשים). בדרך כלל ארצות הברית מטילה וטו במועצה על כל החלטה נגד ישראל, אבל הפעם העובדה שלא נחשבנו רשמית למדינה עבדה נגדנו. זכות הווטו יכולה להיות מופעלת רק במקרים שהנושא הנדון קשור למדינה ריבונית, ולא כשמחליטים להטביע איזו ספינה עלובה וחלודה שמפריעה לתנועה. הדבר היחיד שעוד שימח אותי היה שגרמניה נמנעה מלהצטרף לאולטימטום. כל שאר המדינות באיחוד האירופי כבר הסכימו לשלוח כוחות צבא לכבוש את ישראל, במידה שתוך שלושה ימים לא נזוז מהמיצר, והתחילו הכנות גדולות ברחבי היבשת לאפשרות של הכרזת מלחמה. אבל הבונדסטאג הגרמני החליט שבגלל העבר, ההווה והעתיד הרגישים שיש לגרמניה עם היהודים, זה יהיה די חולני אם הצבא הגרמני ישתתף במלחמה נגד ישראל. אפילו שנשיא האיחוד הוא בעצמו גרמני, לא היה לו מה לומר בעניין וההחלטה קיבלה גם את אישור ממשלת גרמניה. מה שכן, במקום גרמניה הצטרפה מרוקו והודיעה שכוחותיה יסייעו לצבאות האיחוד במאבקם נגד הישות הציונית.

מצב הרוח של הציבור בארץ היה מאוד משונה באותם ימים. מצד אחד, כולם פחדו נורא מהמלחמה שאולי תגיע בעוד כמה ימים. הפעם לא עמדנו להילחם נגד חיילים שהכאפיות שלהם נכנסות להם לעיניים ברגעים הכי קריטיים של הקרב ומאפשרות לנו לנצח בקלות; כאן היה מדובר על הצבאות הכי מודרניים בעולם. אמנם האמריקאים הודיעו שלא יאפשרו לשום כוחות ששייכים רשמית לנאט"ו להשתתף במלחמה, אבל האירופים הממזרים האלה החזיקו גם יחידות גדולות שלא נרשמו תחת נאט"ו, שהיה אפשר להשתמש בהן לכל מטרה גם אם ארצות הברית תתנגד מאה שנה. אז נכון שמהצד הזה של הדברים, כל הישראלים פחדו עד מוות. אבל מצד שני, מאותה סיבה בדיוק הם גם שמחו קצת: הרבה זמן עבר מאז שהייתה מלחמה אמיתית, עם צבאות אמיתיים, לא עם מחבלים מרגיזים שאי-אפשר להוריד עליהם פצצות ממטוסי קרב כי הם מהירים וקטנים מדי. התחילה להיות מין הרגשת סולידריות ברחוב, תחושה מוזרה כאילו האנשים אפילו רוצים שתהיה מלחמה כדי שיהיה אפשר להיאנח ולהגיד "עכשיו אנחנו יושבים כאן ומדברים, והחיילים מתים בשדה הקרב בשביל להגן עליך ועלי. כל הכבוד להם".

כינסתי ישיבה עם צוות הניווט הראשי של חדר הבקרה, והם הבהירו לי שאין שום דרך לצאת מהמיצר. בגלל הצורה שבה נתקענו, אי-אפשר היה לעשות רוורס בלי שהנגב ייתקע באנדלוסיה ומפרץ חיפה יתנגש בשפיץ של מרוקו. היינו תקועים לגמרי, כמו שקורה כששתי מכוניות נצמדות לאוטו שלך בחנייה מלפנים ומאחור. אין לאן לזוז, תהיה מלחמה וזה סוף הסיפור. אז קבעתי פגישה עם אלופי המטכ"ל ונסעתי לקריה בתל אביב כדי לדון במה שאפשר לעשות נגד הפלישה המתוכננת לארץ הקודש. בכל הקריה היה שקט כמו בבית-קברות, כאילו כולם שם הבינו שעכשיו צה"ל, צבא במידה מדיום, הולך להתעסק עם משהו בגודל של לפחות אקסטרה-לארג'. אפילו לחיילים בכניסה לא היה כוח לוויכוחים הרגילים עם המאבטחים, ותוך שלוש מהרגע שיצאנו מנתיבי איילון כבר צעדתי במסדרון לכיוון אולם הישיבות.

את האלופים מצאתי במצב רוח ירוד מהרגיל, למרות שציפיתי שיהיו שמחים על ההזדמנות לשפשף קצת את הרגלי הלחימה הישנים. "אין לי בעיה להשתפשף", ענה הרמטכ"ל בקול קודר, "אבל שיגררו אותי בפומפייה אני לא רוצה". כל השאר הנהנו בכומתות שלהם לאות הסכמה. אמרתי להם שאין לנו ברירה אלא להיערך למלחמה, כי אין שום דבר שאפשר לעשות כדי למנוע אותה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אנשי צבא מתאכזבים מכך שהמאמצים להשגת שלום נכשלו. אחרי שכולם הבינו שזהו, זה עומד לקרות, עשיתי סבב בין כולם כדי לדעת איפה אנחנו עומדים. מפקד חיל האוויר הורה לכל הטייסות לבטל חופשות, להיות בכוננות-על ולקיים טיסות סיור בשמי המדינה ללא הפסקה; מפקד חיל הים הודיע שכל הסטי"לים משייטים במערך הגנתי מול ספרד ומרוקו, ורק החלק של הארץ שתקוע בתוך המיצר לא מוגן מכיוון הים, כי אי-אפשר להגיע אליו עם ספינות. מפקד זרוע היבשה אמר שהאזור שמפקד חיל הים דיבר עליו יקבל תגבור בכוחות משוריינים כדי שלא ינצלו את נקודת התורפה, וחוץ מזה כל האוגדות השריון והחי"ר כמעט מוכנות לפעולה, ואוגדות המילואים נמצאות בתהליך גיוס מואץ. ראש אגף המבצעים החדש אמר שכל המגירות במטה האגף נפתחו ותוכניות המגירה הוצאו מהן, נשטפו ונתלו לייבוש כהכנה להוצאתן לפועל. הרב הצבאי הראשי הודיע שמשלוח חירום של ארבעה-עשר אלף אתים ומעדרים לחפירת קברים הגיע זה עתה מאוסטרליה, ומפעל הטליתות והתכריכים הצבאי עובד בתפוקה של 110%. ראש אכ"א הודיע שמערך הטיפול בפרט הועמד במצב כוננות "אלפא שלוש" כדי להספיק לתת לכל החיילים את החופשות המגיעות להם לפני שייהרגו בקרבות; וראש אמ"ן הודיע שיחידות ההאזנה והמודיעין ביצעו גיוס מילואים מיוחד, שבמסגרתו נקלטו מעריצי טלנובלות שיודעים לפענח מסרים בספרדית.

בסוף קם הרמטכ"ל וצייר עם טוש על הלוח את תוכנית ההגנה המרכזית של ישראל למתקפה המשולבת של האיחוד האירופי ושל המרוקאים. התוכנית הייתה קטנה וחכמה: האירופים יפלשו ככל הנראה מהגליל ומבקעת הירדן, מאחר שמישור החוף נמצא בצד של מרוקו. הפלישה תתבסס בעיקר על כוחות יבשתיים שינועו בנחתות או יפלשו ישירות מהגליל המזרחי – במקום שהוא נוגע בדרום ספרד. ספינות חיל הים ישמידו מספר רב ככל האפשר של נחתות ונגמ"שים לפני שהאויב יספיק לעלות ליבשה, ומאותו רגע תתבצע תנועת מלקחיים של אוגדות השריון, שתמשוך את הכוחות האירופיים אל מדבר יהודה ותנצל את חוסר הניסיון שלהם בלחימה מדברית. באותו זמן, יטפלו כוחות מיוחדים וצנחנים בכוח הפלישה המרוקאי שינסה לפלוש למישור החוף באזורי חיפה, נתניה ותל אביב.

במקביל, יפציץ חיל האוויר מטרות אסטרטגיות כאמצעי לגביית מחיר יקר מהפולשים ולהרתעתם מהמשך הלחימה. הרמטכ"ל הסביר שההפצצות האוויריות ייערכו בשלושה גלים: בגל הראשון ייהרסו מבנים בספרד שנבנו בידי המוסלמים המורים, כדי לשדר מסר חריף וברור לעולם הערבי, ובעיקר למרוקו, להישאר מחוץ לסכסוך. בנק המטרות של הגל הראשון כלל את ארמון אלהמברה בגרנדה, המסגד הגדול בקורדובה, והטירות המוריות בסגוביה, סביליה וטולדו. בגל השני יטווחו מטרות בעלות חשיבות תיירותית בספרד, כמו מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, קתדרלת המשפחה הקדושה בברצלונה, ומוזיאון הפראדו במדריד. הגל השלישי של ההפצצות יגיע רק במידה והפלישה תימשך אחרי הגלים הקודמים, ויכלול מבצעים אסטרטגיים במגוון מטרות אירופאיות. בין המטרות שסומנו כבר במפות לקראת הגל השלישי נכללו הביג בן בלונדון, מגדל אייפל והלובר בפאריס, ומטרות נבחרות בכל עיר בירה אחרת של מדינה שתשתתף בקואליציה נגדנו.

כל האלופים מחאו כפיים לשמע התוכנית הגאונית, ורק אני קצת התבאסתי. "תגיד, זה לא ברברי להפציץ את כל המקומות האלה?", שאלתי את הרמטכ"ל, "בכל זאת, חלק מהבניינים שדיברת עליהם מבוגרים ממדינת ישראל במאות שנים, והם נחשבים לחלק מהמורשת העולמית". הרמטכ"ל הסתכל עלי בבוז, ונחר: "מורשת שמורשת! הם רוצים לחסל אותנו, אז אי-אפשר להתחיל להיות קטנוניים. עיר כמו בריסל, שמאכלסת בתוכה את המפקדה הראשית של האויב, היא מבחינתי מטרה צבאית לכל דבר. אם הבלגים המושתנים האלה רוצים רחמים, שלא יתנו מקלט לראשי הטרור!". עדיין הייתי מוטרד מכל התוכניות המגלומניות של המטכ"ל, ומהגורל הצפוי לבניינים שהיו מופקדים בבנק המטרות, אבל בסוף התעודדתי. לא נעים להגיד, אבל מה שעודד אותי היה הידיעה שאם באמת תתחיל מלחמה, קרוב לוודאי שנפסיד בה תוך שעתיים.

48.

רק יום אחד עבר מאז הכרזת האולטימטום, וכבר כל הרחובות התרוקנו מאנשים. גיוס המילואים התקדם בקצב, ויחד עם המילואימניקים גויסו גם המכוניות והנשים, ולפעמים גם הילדים. כל המחאות הפוליטיות, שהתפרצו נגד הממשלה ביום שנתקענו, נעלמו בפתאומיות. במקומן הופיעו על מרפסות ברחובות הערים הגדולות שלטים נגד האיחוד האירופי ונגד המדינות החברות בו. בסניף משרד הביטחון בירושלים הוקם חדר מצב, ששילב את המטכ"ל ואת כל שאר משרדי הממשלה בהיערכות למלחמה, ואני חייב לומר שבכירי מערכת הביטחון כבר מזמן לא נראו כל-כך נמרצים ושמחים – וזה למרות שהיה ברור להם שאנחנו הולכים להפסיד ובענק. כשניסיתי לצנן את ההתלהבות של מנכ"ל משרד הביטחון, ואמרתי לו שלא ייראה כל-כך שמח, הוא אמר: "אז מה אם נפסיד? העיקר ההשתתפות".

כל היום ערכנו בחדר המצב סימולציות ומשחקי מלחמה, שכולם נגמרו באותה תוצאה: אחד לאירופים, אפס מאופס לישראלים. ואני מתכוון לאפס כזה גדול, שאפשר להעביר דרכו נושאת מטוסים. לא חשוב כמה האלופים הזיעו וניסו לסדר בצורות שונות את הכלים בארגז החול ששימש כשדה הקרב הדמיוני, עדיין צה"ל הפסיד. הכלים שייצגו את ישראל היו כחולים, ושל אירופה אדומים, ותמיד נשארו בסוף רק כלים אדומים. בשלב מסוים, אחד האלופים שהיה אחראי על החזית הצפונית התרגז, לקח את הכלים שלו ואמר: "אני מחליט שיש להם כוחות-על". אז הוא העביר אותם למקום שבו עמדו הכלים של האלוף ששיחק את מפקד הכוחות האירופיים, והעיף את הכלים האדומים מהמפה. ואז האלוף השני התרגז, ואמר: "טוב, אם לך יש כוחות-על אז אני אלוהים!", והחזיר את הכלים האדומים ללוח בכזאת עוצמה, שהכלים הכחולים עפו לרצפה, ואחד מהם – שייצג אוגדה משוריינת – נעלם מאחורי אחד הארונות שהיו בחדר. "טוב, באטמן ורובין, תפסיקו לריב!", צעק עליהם הרמטכ"ל, וסידר מחדש את הכלים על הלוח. "היי, תסתכלו על הצד החיובי", אמרתי להם, "במלחמה האמיתית יורים באמת, מתים באמת, ואי אפשר להתחיל את המשחק מחדש". אני מתאר לעצמי שאם האלופים היו באמת ילדים, ולא רק מתנהגים ככה, הם היו מתחילים לבכות באותו רגע. אבל הם פשוט חזרו לשחק, ובפעם העשרים – צה"ל הפסיד. "זה לא נקרא!", צעק האלוף, "אחת האוגדות שלי הלכה לאיבוד!". אז איבדתי את עשתונותיי, זחלתי מאחורי הארון והוצאתי משם את האוגדה, שהייתה עטופה בקורי עכביש, והחזרתי אותה ללוח. כמובן שזה לא עזר בכלום, וההפסד הישראלי לא איחר להגיע.

"טוב, אני רואה שלמלחמה יש תוצאה ידועה מראש, אז תוכלו לוותר עלי לכמה דקות", אמרתי לשר הביטחון, ויצאתי לרגע מהחדר כדי להתאוורר. עמדתי באמצע המסדרון, מחוץ לדלת, ועשיתי את תרגיל ההרפיה האהוב עלי: הסתכלתי על התקרה, ככה שרק שתי מנורות ניאון היו בשדה הראייה שלי, ודמיינתי שאני בבית חולים, על מיטה, מסתכל לתקרה של החדר שבו אני מאושפז. תמיד אני חושב את המחשבה הזו כשאני רואה מנורות ניאון, ואחרי כמה שניות של דמיון מודרך אני אפילו משוכנע לגמרי שאני באמת חולה סופני שהראש שלו מקובע לעבר התקרה. פתאום שמעתי צעדים מאחורי, וראיתי קצין זוטר מחיל האוויר נכנס לחדר המצב. הוא יצא אחרי דקה, ואחרי שהדלת נסגרה מאחוריו שמעתי רעשים מתוך החדר, כאילו אנשים מדברים שם בקול רם ובהתרגשות. נכנסתי וראיתי ששר הביטחון, מנכ"ל המשרד, הרמטכ"ל וכל האלופים עומדים ומתלחשים כמו במסיבת קוקטייל נטולת קוקטייל.

"אדוני ראש הממשלה, יש לנו בעיה חדשה", אמר הרמטכ"ל, ואני סימנתי לו ביד שיפיל עלי את הבשורות, ושיעשה את זה כל עוד יש לי מצב-רוח רע בלאו הכי. "עד עכשיו חשבנו שגרמניה לא תשתתף במלחמה נגדנו לצד האיחוד האירופי", הוא אמר, "אבל כרגע קרתה היתקלות אווירית, שהוכיחה לנו שהגרמנים מתכוונים לקחת חלק פעיל בפלישה". מפקד חיל האוויר המשיך לדבר במקומו: "מטוס אף-15 של חיל האוויר, שהיה בטיסת סיור שגרתית מעל הים מצפון לישראל, הבחין במפציץ של הלופטוואפה שטס ישר לכיוון גוש דן. הטייס הפעיל את ערוץ הקשר, וביקש מהטייסים הגרמנים להזדהות או לשנות את מסלול הטיסה. בתגובה הוא קיבל בקשר מסרים מבולבלים בגרמנית, שהיה לו יסוד סביר לחשוב שהיו למעשה קללות אנטישמיות. המטוס המשיך לחדור לתחום האווירי של ישראל, ולטייס לא נותרה ברירה: הוא שיגר טיל שפגע במפציץ והפיל אותו לים".

"ואיך אתם יודעים שזה היה מטוס של חיל האוויר הגרמני, מכל הדברים בעולם?", שאלתי אותו ואת הרמטכ"ל, בגלל שלא האמנתי שהגרמנים באמת יצטרפו למלחמה, ועוד ינסו להפציץ אותנו לפני תום האולטימטום. "הטייס זיהה את הכיתוב 'לופטוואפה' על צד המטוס ואת סמל הטייסת על הזנב. יש לנו זיהוי ודאי", אמר מפקד חיל האוויר, "מדובר באקט מלחמתי מצד גרמניה, ואנחנו חייבים להקדים אותם. יש תוכניות מגירה להפצצת חבל הרור, המטוסים ייצאו ברגע שתיתן את ההוראה". חשבתי על זה קצת, והחלטתי שלפני שאני מכריז מלחמה על גרמניה – בכל זאת, בפעם שעברה לא ממש הצלחנו לנצח אותם – אני רוצה לראות הוכחות חותכות. "תסדר לי תמונה של המפציץ הגרמני, מתוך המצלמות של מטוס הקרב שלנו", אמרתי למפקד חיל האוויר, והוא הרים טלפון וצעק על מישהי שתעביר אותו למפקד הטייסת האחראית.

העצבים של כולם בחדר היו רופפים עוד קודם, אבל עכשיו, כשהיה סיכוי ממשי שאנחנו תחת התקפה מצד גרמניה, הנוכחים כמעט יצאו מדעתם מרוב עצבנות. "זה טיפוסי לגרמנים", הפטיר אחד האלופים, "לקבוע אולטימטום ולהתקיף לפני שהוא נגמר. אפשר לומר שבכלל יצאנו במזל – כי פעם הם היו ישר פותחים במלחמה, בלי להכריז עליה קודם. בכל זאת הם התקדמו קצת מאז מלחמת העולם השנייה, את זה אני אגיד לזכותם". אף אחד לא ענה לו, כולם היו שקועים במחשבות אובדניות. אני נעשיתי פתאום נורא רגיש לרעשים, וכל תיפוף אצבעות על השולחן או מכות קטנות ועצבניות של נעל ברצפה הוציאו אותי מדעתי. אחרי המתנה שעשתה אותי זקן באיזה עשרים שנה, נשמעה דפיקה בדלת ולתוך החדר נכנס הקצין שהגיע גם קודם למסור את ההודעה. הוא הוציא מהמזוודה שלו מעטפה חומה גדולה, שעליה היה כתוב "סודי ביותר, לידי ראש הממשלה, באמצעות קצין בלבד!".

אני, אם יש משהו שאני שונא, זה לפתוח מעטפות שיש בתוכן מידע גורלי. ובתוך המעטפה החומה ההיא היה המידע הכי גורלי שנתקלתי בו בימי חיי: על פי התמונה שבמעטפה הייתי צריך להחליט אם להגשים את כל קיבעונות-השואה של הישראלים, ולהפוך אותם למציאות מוחשית. אם התמונה תראה לי את מה שחשבתי שהיא תראה לי, חשבתי, אז לא יהיה רק יום שואה אחד; יהיו הרבה מאוד ימי שואה. ואחריהם לא יגיע שום יום עצמאות, ממש לא. הלכתי לפינה, פתחתי את המעטפה והוצאתי ממנה את הנייר המבריק של התמונה. הסתכלתי על הצילום הברור והחד של המטוס הגרמני, והגרון שלי התחיל להיחנק. "תגיד, אדוני מפקד חיל האוויר", פניתי אליו בזמן שכל שאר הנוכחים בחדר הסתכלו עלינו בחרדה, "אתה בטוח שהטייס שלך יודע לקרוא?". "מה זאת אומרת, יודע לקרוא?", שאל מפקד חיל האוויר, "אתה רומז שאני מעסיק אנאלפביתים בתור טייסים של מטוסי-קרב שעולים עשרות מיליוני דולרים?". שאפתי אוויר לאט, דרך האף, ונשפתי אותו דרך הפה. "אני לא יודע איך אתה קורא לטייסים שלך", אמרתי, "אבל על המטוס שבתמונה הזאת לא כתוב 'לופטוואפה'. כתוב עליו 'לופטהאנזה'. והסמל של הטייסת, זה שעל הזנב? זה הסמל של חברת התעופה הלאומית של גרמניה".

הרמטכ"ל הסתכל על מפקד חיל האוויר, שהסתכל עליי בלי לזוז, וכל הראשים בחדר התנדנדו בחוסר-אמון. "אני מציע שתתקשר לנתב"ג, כדי לבדוק אם במקרה אחת הטיסות לא הגיעה היום", אמרתי לשר הביטחון, "וכדאי שכולכם תכינו לי תירוצים טובים למה שקרה". שר הביטחון בירר עם האחראים בנמל התעופה בן-גוריון, והיו לו חדשות רעות וחדשות פחות רעות לספר לנו. בחרתי שיתחיל ברעות. "הייתה אמורה להגיע אחר-הצהרים טיסה של לופטהנזה מפרנקפורט, אבל המטוס לא נחת ולא יצר קשר עם מגדל הפיקוח". כמעט כל מי שהיה בחדר אמר באותו רגע משהו בסגנון "אוי ואבוי!", "אכלנו אותה", כל מיני כאלה. וכל מילה – בסלע. "ומה עם החדשות הפחות רעות?", שאלתי, ושר הביטחון אמר שזו הייתה טיסת מטען, ושעל המטוס היו רק ארבעה אנשים במקום השלוש-מאות שהיו יכולים להיות עליו אם זה היה מטוס נוסעים.

"אתה עדיין חושב שהטייסים שלך יודעים לקרוא?", שאלתי את מפקד חיל האוויר וחייכתי, "הטמבל המעופף שלך הפיל טיסה מסחרית שהייתה בדרך לנתב"ג! הוא לא זיהה שזה מטוס אזרחי, לא קרא נכון את הכיתוב שעל הדופן, וחשב שאחד הסמלים האזרחיים הכי מוכרים בעולם הוא סמל של טייסת מפציצים! אולי הגיע הזמן שתשימו בכל תא טייס מילון לילדים מפגרים!". רק בדבר אחד הייתי מוכן לתת קרדיט לחיל האוויר: מפקד החיל אמר שתקרית המטוס תגרום למלחמה עם גרמניה, ובזה הוא צדק לגמרי. הבעיה היחידה הייתה שאנחנו, ולא הגרמנים, ניחשב לאלה שפתחו במערכה. "אז מי מתנדב להודיע למשרד החוץ הגרמני?", שאלתי, וראיתי ששר החוץ התחבא מאחורי הדלת. בסוף החלטתי להטיל עונש חינוכי על מפקד חיל האוויר, ולהכריח אותו להודיע לגרמנים שאחד מהאנשים שלו הפיל להם מטוס והרג ארבעה אזרחים. לפני שהוא ניגש לטלפון היה נדמה לי שהוא מנסה לבלוע גלולת ציאניד כדי להשתמט מהמשימה, אבל בסוף ראיתי שזה היה אקמול.

49.

נשארו לנו עוד פחות מיומיים עד לסוף האולטימטום, ועכשיו גם הסתבכנו עם המדינה היחידה שהחליטה לא להילחם נגדנו. אתם חייבים להודות שזה גול עצמי ישראלי קלאסי, שאם שערוריות בינלאומיות היו ענף באתלטיקה קלה – כל השופטים היו נותנים לנו עליו ציון עשר עגול. בהתחלה, נציג משרד החוץ בברלין קיבל באיפוק את הבשורה הקשה, ומפקד חיל האוויר המניאק יצא בזול מהעונש שסידרתי לו. את הקטעים הקשים באמת הגרמנים שמרו בשבילי ובשביל שר החוץ. נחמדים שכמותם.

קנצלר גרמניה התקשר אלי ללשכה, בדיוק כשהגעתי לשם מחדר המצב, ואמר לי במילים פשוטות: "אנחנו לא רצינו להצטרף לקואליציה נגד ישראל, כדי לא לחזור על הטעויות מהעבר. אבל אתם הראיתם לנו, במעשה האלימות הברברי שלכם נגד אזרחים ורכוש של גרמניה, שלא השתניתם בכלום. אתם עדיין אותו גזע אפל ושטני שמנסה להשמיד את מדינת הלאום הגרמני! ותרשה לי להגיד לך משהו: אנחנו לא ניתן לכם. אני מכריז עליכם מלחמה, החל ברגע זה, ללא תלות כלשהי ביוזמה האירופית נגדכם. אין לי מחויבות לאולטימטום, אין לי מחויבות לאו"ם, אנחנו נילחם בכם עד הסוף, והפעם נגמור את העבודה כמו שצריך". שר החוץ קיבל שיחה דומה משר החוץ של גרמניה, ותוך חצי שעה כבר היו מבזקים שדיווחו על התקרית ועל הכרזת המלחמה בכל הערוצים בטלוויזיה.

הכי גרוע היה כשהחדשות התפשטו ברחבי ישראל. בכל המדינה חזר על עצמו אירוע קבוע: אנשים נעמדו ליד חלונות ראווה של חנויות חשמל ואלקטרוניקה, ראו בעשר טלוויזיות במקביל שגרמניה הכריזה מלחמה על ישראל, והתעלפו בהמוניהם. היו מקומות שהצטברו ערמות של אנשים מעולפים מול חנויות חשמל, והמראה הזכיר לכולם תקופות אחרות בהיסטוריה – וכמובן הגביר את ההיסטריה. אמרתי תודה לאל שאף אחד מהניצולים כבר לא היה בחיים, אחרת כולם היו נופלים ומתים עכשיו על המקום. ובצדק.

הקבינט הלא-מצומצם התכנס בערב כדי שאוכל לעדכן את כולם על הכרזת המלחמה, והדבר הראשון ששמעתי היה: "אמרתי לך שאתה מוביל אותנו לגבולות אושוויץ!". שר התפוצות, אלא מה. קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות. שאר השרים פשוט התחילו לזעוק ואלה מהם שהיו דתיים – התפללו.

משם המשכתי לחדר המצב במשרד הביטחון, שבו חיכו כל חברי המטכ"ל שהיו מדוכאים פי מאה מאשר בתקופה הקצרה והמתוקה ההיא, כשהמלחמה העתידית הייתה רק עם כל אירופה מינוס גרמניה. "אין לנו סיכוי לעצור אותם", אמר הרמטכ"ל, וכל אחד מהנוכחים השמיע איזו הפחדה מטורפת, כאילו שהם באליפות הצ'יזבטים השנתית של הנוער העובד והלומד. "האס-אס יירה באנשים ברחובות", "מחנה המעפילים בעתלית יהפוך למחנה השמדה", "הם ישרפו את הכנסת כמו שעשו לרייכסטאג", "האיינזצגרופן ישמידו עיר אחרי עיר", ומה לא. לא בדיוק העידוד שהייתי צריך מהאנשים שהופקדו על ביטחון המדינה בשעה הקשה ההיא. "אדוני ראש הממשלה, אני אומר לך – בוא נפציץ את חבל הרור לפני שיהיה מאוחר", חזר מפקד חיל האוויר על ההצעה המבריקה שהוא כבר השמיע בחדר המצב. "אתה בטוח שלא תפציצו בטעות את חולון ואזור?", שאלתי אותו, "כי זה מתחרז. ואנחנו כבר יודעים מה הטייסים שלך עושים כשהם רואים מילה שמזכירה להם מילה אחרת".

היחיד שאמר משהו לעניין היה דווקא מפקד המכללות הצבאיות: "אם יורשה לי להעיר, לגרמניה אין גישה יבשתית אלינו. אנחנו תקועים בקצה הדרומי של אירופה, וגרמניה נמצאת במרחק 1,500 קילומטרים מכאן. הם לא יכולים להתקיף אותנו בכל רגע כמו שהם איימו, כי הם צריכים להשיט את הכוחות מסביב לאירופה ולהנחית אותם אצלנו. זה צריך לקחת לפחות שבוע, וזה בהנחה שהיחידות שלהם כבר מוכנות לתזוזה. גם אין סיכוי שהצבא הגרמני יקבל אישור לעבור דרך שאר מדינות האיחוד בדרך לפה, בגלל שראשי האיחוד כועסים על גרמניה שסירבה להשתתף באולטימטום מלכתחילה. זה משאיר רק את האופציה הימית". "יש משהו בדבריו", אמר סגן הרמטכ"ל, "אנחנו גם יודעים שההכרזה הגרמנית לא מתואמת עם ההכרזה של האיחוד האירופי, וזה אומר שאין להם זמן לתאם שיתוף פעולה בין הצבאות שלהם. הם לא יוכלו לתקוף במשולב. אני מעריך שקודם האירופים יתקפו, אנחנו נכניע אותם, וזה ייתן לנו שבוע להתארגן לפלישה הגרמנית שתגיע מהים". גם ראש אמ"ן הסכים איתם, וציין ש"למרות שהגרמנים טובים מאוד בפלישה ימית, הפער בזמני ההיערכות יבטיח ששתי ההתקפות יגיעו בנפרד. האיחוד האירופי יהיה חייב לפתוח במתקפה בתאריך סיום האולטימטום, כדי לא לעשות מעצמו צחוק. הגרמנים לא יוכלו להתקיף בהתראה כל-כך קצרה, ויחכו עד שהכוח הימי שלהם יהיה מוכן להפעלה".

הראש שלי קצת הסתחרר מכל הדיבורים הרציניים האלה, אבל אז סיכמתי לעצמי בפנקס את מה שנאמר. אז מה היה לנו: קודם האיחוד האירופי יתקוף, ואחר-כך גרמניה. ההתקפה הגרמנית חייבת להגיע מהים, מכיוון מערב, כי שאר מדינות האיחוד לא ייתנו להם לעבור דרכן בתור עונש, נקמה על חוסר הסולידריות של גרמניה עם שאר האיחוד בכל הקשור לאולטימטום. והחלק הכי טוב – קודם נהדוף בקלילות את הכוחות המשולבים של עשרים וחמש מדינות, ואחר-כך נתפנה בניחותא לקינוח: צבא שמורכב מהנכדים ומהנינים של הצבא שהשמיד לנו את המשפחות. אם זה לא מעודד, אני לא יודע מה כן.

כשיצאתי מהישיבה הרגשתי שהאלופים נמצאים במצב רוח קצת יותר מדי מרומם, וזה אחרי שכשהגעתי לשם כולם היו בדיכאון קליני. ניסיתי לגרש מהראש את המחשבה המטרידה שאני עומד לנהל מלחמת עולם כשכל המטכ"ל שלי חולה במאניה-דפרסיה, ונכנסתי לקדילאק כדי להתחיל בדרך המעיקה חזרה הביתה. כשהגעתי, פתחתי את הדלת ודבר ראשון זרקתי את המזוודה על הספה. התכוונתי להכין לעצמי משהו קטן לאכול, כי בכל היום הנורא ההוא בקושי הכנסתי משהו לפה. ואז צלצל הטלפון, ועניתי, ושמעתי שמישהו אומר את המשפט המוזר: "אתה יודע למה זו הייתה תשובה לא מלאה? כי שכחת לציין שהקונגרס הציוני דחה את הצעת הוועדה". לא הבנתי מה רוצים מחיי, ואמרתי "אדוני, כאן לא 'מלך הטריוויה', יש לך טעות במספר". אבל המתקשר המסתורי התעקש, ואמר: "אתה לא מזהה? זה אני. החבר שלך מהשפוטים של בלפור. זוכר אותי?". בטח שזכרתי, וניסיתי להיות נחמד – מה נשמע, מה קורה, איך התלמידים הצליחו בבגרות בהיסטוריה, כאלה דברים. אבל האיש לא התכוון לנהל איתי שיחת-נימוסים, וניגש מיד לעניין: "כמו שאתה יודע, אנחנו בסך הכל עורכים שחזורים היסטוריים לקהל מצומצם. אין לנו עניין באלימות לשמה, רק בחינוך הדור הצעיר לידיעת המעשים ההרואיים של הדור שלפני קום המדינה. אז התקשרתי להציע לך, בשם כל השפוטים, לשחזר את 'תוכנית מצדה' של ההגנה". לא הבנתי על מה הוא מדבר, והוא הציע לי ללכת לבדוק בספר היסטוריה. "הייתי אומר לך מה זה, אבל אני לא רוצה שיתפרש כאילו אני תומך באלימות מסוג כלשהו. תלך לבדוק ותחזור לטלפון, אני אשאר על הקו".

רטנתי, הנחתי בצד את קערת הסלט שבדיוק הכנתי, והלכתי לחפש בספרייה שעברה בירושה בין כל ראשי הממשלה הישראליים מאז המצאת הדפוס. היה שם ספר אחד על ההגנה, שלפי כמות האבק שיצאה ממנו – האחרון שפתח אותו היה לוי אשכול. דפדפתי וחיפשתי את תוכנית מצדה, וגיליתי שזו הייתה התוכנית שהכינו ביישוב היהודי בארץ ישראל בחלק הראשון של מלחמת העולם השנייה. הרעיון היה שאם הגרמנים יצליחו לפלוש לפלסטינה מכיוון דרום, אז היהודים יתבצרו בגליל ובכרמל ויתגוננו באומץ-לב. חזרתי לטלפון, ואמרתי שבאמת תודה, אבל עדיין לא הגענו למצב כל-כך חמור, וחוץ מזה – הפעם הפלישה תהיה מצפון, אז חבל על המאמצים בקשר לגליל. הבטחתי להתקשר אם יהיו התפתחויות לרעה, וסגרתי את הטלפון. חזרתי לקערת הסלט, שהייתי רק צריך להוסיף לו עגבניות מיובשות, אבל לפני שהתחלתי לערבב שמתי לב פתאום לשעה. השעון שעל קיר המטבח הראה שעכשיו רבע לחצות, כלומר היו למדינת ישראל בדיוק עוד עשרים וארבע שעות עד סוף האולטימטום של האיחוד האירופי. ואני, מה אני עשיתי בשביל המדינה בשעתה הקשה ביותר? ערבבתי את הסלט וגמרתי את כולו מהצלחת כמו ילד טוב של אימא.

50.

בבוקר קמתי, עשיתי לעצמי חביתה מכל הביצים שהיו במקרר, ונסעתי ישר לחדר המצב של משרד הביטחון. בדרך התחלתי להרגיש רע בבטן, והתחרטתי על הזללנות שלי, אבל מה יכולתי לעשות: לפי כל ההערכות המדינה תחטוף כזאת זפטה עם תום האולטימטום, שכל הביצים בכל המקררים יישברו כבר בדקה הראשונה למלחמה. ואותי לימדו לא לזרוק אוכל שאפשר עדיין לאכול אותו.

כשנכנסתי לחדר, היו שם כל בכירי צה"ל ומערכת הביטחון, וגם כל הממשלה. בקיצור, פגישת מחזור של אלה שהיו בחדר יום קודם. איך שהתיישבתי ראיתי שעל השולחן נמצא אותו ארגז חול עם כלים אדומים וכחולים, וכבר עמדתי לצעוק על מישהו שיעיף לי מהעיניים את גן השעשועים הזה. אבל אז אמרו לי שהיום לא יתקיימו משחקי מלחמה, הארגז נמצא שם רק כדי להמחיש לנו את ההיערכות של כוחות הקואליציה האירופית. מישהו הוריד מסך מתגלגל מהקיר, ומישהו אחר הפעיל מקרן, ועל המסך נראתה תמונת לוויין של אזור גיברלטר. "אני מבקש תשומת לב", אמר הרמטכ"ל, "נשארו לנו פחות מחמש-עשרה שעות עד שהאולטימטום מסתיים. כל הכוחות של ישראל ערוכים בעמדות ההגנה, ובלוויין אנחנו יכולים לראות את ההכנות האחרונות של האיחוד האירופי". הוא לחץ על העכבר של המחשב, והצילום הגדול התחלף בצילום מפורט של הגבול בין הגליל לאנדלוסיה. ראו שם תנועה ערה של כלי רכב וטנקים, ואז הצילום התחלף שוב וראינו כמה מהנמלים שמהם האירופים יתחילו במתקפה.

"תגיד, אי-אפשר להתחיל ראשונים בהתקפה?", שאל שר החקלאות, "מה העניין הזה שאנחנו מחכים כמו פחדנים שיתקיפו אותנו? את מלחמת ששת הימים התחלנו על הרבה פחות מזה". אבל שר החוץ נכנס לו באמצע המשפט: "אם אתה רוצה להרוס את הסיכויים שלנו בעולם, אז קדימה, תתחיל במלחמה. אנחנו חייבים להיות הצד המותקף כדי לנצל את מומנטום הקורבן, ולשכנע מדינות אחרות לקבל אותנו בתור פליטי מלחמה. זה הסיכוי היחיד. וחוץ מזה, גם ככה אנחנו מפסידים". האמת היא שמשרד החוץ כבר הכשיר ופרש בשטח עשרות צוותים, שתפקידם היה לצלם את ההרוגים והפצועים של צה"ל במלחמה, ואז לשלוח את הסרטים לארצות הברית ולהראות בסי-אן-אן כמה שהאירופים יפי-הנפש הם בעצם מפלצות-אדם. "כן, ובואו לא נשכח מה מחכה לנו אחר-כך", התערב סגן הרמטכ"ל, "מלחמה נפרדת עם גרמניה. גם אם לא נפסיד במלחמה הראשונה, כמעט בטוח שמהשנייה לא נצא בזול".

כמה אלופים סידרו את ארגז החול והניחו עליו את הכלים בהתאם להתפתחויות בשטח. בעיר גיברלטר התארגן כוח הפלישה "הנסיך מוויילס", שהיו בו חמישה גדודים בריטיים שהגיעו בטיסה מאנגליה, עשרה גדודים ספרדיים עם שייטות הנחתה, ומשחתות מהצי הבריטי. מזרחה משם התארגן חיל המשלוח הצרפתי וחבר לכוחות הקואליציה מצ'כיה, סלובקיה ויוגוסלביה-לשעבר. במלגה היה כבר מוכן כוח פלישה שלישי, שנקרא על שם הארכידוכס פרנץ פרדיננד, ושהיו בו כוחות צבא מאוסטריה, איטליה, יוון, שוודיה, פינלנד והמדינות הבלטיות. הכוח האירופי האחרון התמקם ממערב לנו, בחוף האטלנטי של ספרד, והיו בו חיילים פולנים, רומנים, הונגרים, וכל הבררה ממזרח אירופה. מלטה וקפריסין, המדינות הקטנות והמסכנות באיחוד האירופי, שאפילו להרוג יתושים בקיץ הן לא מצליחות, סיפקו כוחות-עזר היקפיים – מש"קיות ת"ש, פקחי העמסה ולהקות צבאיות שגרועות אפילו יותר משלנו. אם זו הייתה תחרות שירה, היינו מנצחים בקלות, אבל לצערי – זו עמדה להיות מלחמה אמיתית ולא אירוויזיון צבאי.

לראש אמ"ן היו בשורות קצת יותר טובות: הוא בישר לנו בגאווה שההערכות שלו התממשו, ושהאיחוד האירופי סירב לאפשר לגרמנים לעבור דרכו כדי לתקוף ישראל. גם שר החוץ הצטרף לקביעה, ואמר שכצפוי, מוסדות האיחוד החליטו שהסירוב הגרמני לחתום על האולטימטום מצדיק מניעה של מעבר יבשתי מגרמניה לישראל. האמת היא ששמחתי, כי מאז שנכנסתי לתפקיד עוד לא קרה לי שראש אמ"ן העריך שמשהו יקרה והוא גם קרה בסוף. "אז מה אומר לנו מפקד חיל הים?", שאלתי, "ראיתם ספינות גרמניות בדרך לכאן, או שיש לנו עוד זמן עד התענוג הזה?". מפקד חיל הים אמר שאין סימן לתנועה ימית גרמנית לכיווננו, וצילומי הלוויין מאשרים את המידע הזה. ובאמת, בשידור החי מ"אופק 6" ראו רק ים חלק ויפה, בלי שום נאצים צפים.

בעצם כבר לא היה מה לעשות יותר, רק להתכונן לשעה 23:45 שבה נפסיד במלחמה בכבוד רב. בנקודה הזו בטח כבר קפץ לכם הפיוז במצח מכל הפעמים שאמרתי שאנחנו בטוח מפסידים. למה, אתם בטח שואלים, ראש הממשלה הנבחר של עם ישראל כל-כך בטוח שצה"ל הגדול יפסיד במלחמה? אז אני אגיד לכם: בעוד שעמדו לפלוש אלינו כמעט עם כל הצבאות של אירופה, המקסימום שיכולנו לעשות לספרדים בתגובה זה להפציץ איזה מוזיאון פיקאסו אחד מהארבעים שיש להם. ולמרות ההתלהבות של מפקד חיל האוויר עם ההפצצות האסטרטגיות שהוא מתכנן על כל העולם ואשתו, ממש לא נראה לי שזה מה שיכפה על אירופה הפסקת-אש. בואו נודה בזה – עשרים-שלושים ציורים מהתקופה הכחולה הם באמת מחיר פעוט לשלם תמורת הזכות ההיסטורית לחסל את מדינת ישראל.

כל אחד תפס לו איזו פינה בחדר, וניסינו לתפוס קצת שינה לפני הלילה הגדול. עוד היה רק בוקר, אבל אפילו ראשי הצבא לא נראו שמחים במיוחד, כי הם סוף-סוף קלטו שאנחנו נילחם הלילה עם האירופים רק בשביל הזכות להילחם בעוד שבוע עם הגרמנים. שכבתי על ערמת מעילים צבאיים שמישהו זרק בצד, וניסיתי להירדם. בדיוק כשהפסיקו לי המחשבות המעצבנות כמו "איך זה שנרדמים בלי להרגיש שנרדמים", והתחלתי באמת להירדם – מישהו טלטל אותי בכתף והעיר אותי. "מה אתה רוצה?", נהמתי בעיניים עצומות, "מי אתה?". "זה אני, הנשיא". התברר שהנשיא בא להיות איתנו בשעתנו הקשה, כי הוא הרגיש אחריות לאומית או משהו. אני מתערב איתכם שהוא סתם פחד להישאר לבד בבית הנשיא ושהפצצות ייפלו עליו בלי שיהיה לו למי לצרוח באוזן. כאן, לפחות, היה לנו בונקר מבטון מזוין, משהו בן-זונה. "יופי, אני מאוד שמח שבאת", אמרתי לו, "אבל אני מנסה לישון". ניסיתי לעצום שוב את העיניים, אבל הוא שוב טלטל לי את הכתף, ואמר: "רק רציתי לשאול שאלה קטנה. איך כותבים באנגלית 'אנחנו רוצים'?". התחלתי לפלוט אותיות אנגליות בקול מונוטוני: "דבליו… אי… דבליו… איי… אן… טי…". קיוויתי שהוא יסתלק וייתן לי לישון, אבל אז הוא שאל שוב: "ואיך אומרים 'להיכנע'?". התחלתי לאיית שוב, בתקווה שזו הפעם האחרונה ודי: "אס… יו… אר… אר… אי…", ואז קלטתי מה הוא שאל, וקפצתי מערמת המעילים. "מה אתה חושב שאתה עושה?!", צעקתי עליו, והוא הראה לי דף לבן שהיה משורבט עליו משהו בכתב אנגלי בלתי-קריא. "אני מכין נאום כניעה", הוא אמר בתרועת ניצחון, "חשבתי שלא יזיק להכין אותו כבר עכשיו, שלא יהיו עיכובים מיותרים".

האמת היא שלא התרגזתי על עצם הרעיון, רק על החוצפה של הנשיא לחשוב שיש לו סמכות להיכנע בשם מדינת ישראל. "תקשיב, אדוני הנשיא", אמרתי לו, "מי שנכנע או לא נכנע זה אני, ולא אתה. אתה סתם מישהו שמארח חיילים מצטיינים ביום העצמאות, אתה לא יכול לקחת לעצמך סמכויות רשמיות של ראש הרשות המבצעת מתי שמתחשק לך!". הנשיא לא התרגש, ורק הזכיר לי משהו שהעדפתי לשכוח: "אולי קשה לך לזכור, אבל אתה בעצמך העברת חוק שכניעה במלחמה היא בסמכות הנשיא. אני עוד זוכר מה אמרת בכנסת: 'זה לא מכובד שראש הממשלה ייכנע. אני לא אכנע לעולם! שהנשיא יעשה את זה!'. אז עכשיו אתה מבין, מר פריים מיניסטר?". "בסדר, בסדר, נזכרתי. תעשה מה שאתה רוצה, רק תחכה שנאבד מספיק כוחות צבא לפני שאתה נכנע לי מול כל העולם, בסדר?", סיננתי לעברו, "אני לא רוצה שתחליט שאנחנו מוותרים לפני שהמצב נהיה באמת נואש. זה יעביר מסר מאוד גרוע לעם, כאילו שאנחנו מפחדים או משהו. כאילו שהצבא שלנו לא טוב מספיק".

הנשיא הלך הצידה להטריד אנשים אחרים עם האנאלפביתיות שלו באנגלית, ואני ניסיתי שוב להירדם על המעילים. ידעתי שרק נס יציל אותנו מהשמדה מוחלטת, כי גם אם ניכנע עשר פעמים אז האירופים הפוגרומצ'יקים האלה יגידו "מצטערים, לא ראינו את הדגל הלבן בחושך, אז טבחנו את כל הישראלים". הכי גרוע זה שאויבי המדינה בכלל לא מתחשבים במועדי ישראל: מילא אם היה עכשיו חנוכה, אז הייתי אומר – בטוח שיהיה נס, אבל דווקא באותה תקופה שום חג שקשור לנסים לא נראה באופק. איכשהו הצלחתי להירגע ולהתחיל לספור כבשים בצבע חאקי, ואז הדלת נפתחה בברוטליות ונכנס דרכה קצין די בכיר, שצעק "זה סוף העולם!". קפצתי כאילו אחד המעילים ניסה לחנוק אותי עם השרוולים שלו, וכששמעתי מה קרה – הסכמתי עם כל מילה: זה באמת היה סוף העולם. יותר סוף העולם מזה לא ראיתי בחיים שלי.

***

לפרקים 51-60 | חזרה לתוכן