אוטופיית בננות / פרקים 51-60

51.

"מה? מה קרה?!", שאלו כל הנוכחים, שכולם התעוררו מהצעקה החזקה של הקצין שנכנס לחדר. "אתם לא תאמינו לזה", הוא התנשף ובקושי הצליח להרגיע את עצמו, "הגרמנים פלשו לצרפת!". כולנו נשתלנו במקום, והיה בחדר כזה שקט ששמעתי את הוונטילטור של המחשב הנייד של הרמטכ"ל. "טוב, כולם להירגע", לקחתי פיקוד על העניינים, "ואתה – תגיד לנו בדיוק את מה שאתה יודע". הקצין, שהיה בכיר באמ"ן, התחיל לספר לנו על שרשרת המקרים המחרידים שהתרחשו באירופה בזמן שראשי מדינת ישראל נמנמו בחדר המצב.

התברר שהגרמנים קיבלו בזעם את הסירוב האירופי לאפשר להם לעבור דרך צרפת וספרד במטרה לתקוף את ישראל. אז ללא התרעה מוקדמת, עברו כמה ארמיות משוריינות גרמניות את הגבול לבלגיה ולהולנד, והתחילו לנוע דרומה לתוך צרפת. אחר-כך התברר לנו איך מתקפת-הפתע התחילה: אחרי שהאיחוד האירופי הודיע שגרמניה לא תוכל לעבור דרכו, ולא תשתתף גם בהתקפה המשולבת שתוכננה לסוף האולטימטום, הממשלה הגרמנית התכנסה בברלין. הקנצלר שאל את השרים איך לדעתם צריך להגיב לצעד של האיחוד האירופי, ולהוציא לפועל את ההתקפה על ישראל בהקדם האפשרי. אז שר ההגנה הגרמני יצא לרגע מהחדר, הלך לספרייה, לקח משם ספר על מלחמת העולם השנייה בלי לקבל אישור מהספרנית, וחזר לחדר הישיבות של הממשלה. הוא פתח את הספר בעמוד שבו סופר על ההתקפה הגרמנית על צרפת ב-10 במאי 1940, הטיח את הספר הפתוח על השולחן מול הקנצלר ואמר: "נראה לי שיש כאן תוכנית מצוינת, שכבר עבדה פעם אחת. אז למה שלא ננסה אותה שוב?".

בקיצור, בזמן שישנתי העולם התהפך. כוחות הבונדסוור הגרמני כבר כבשו לגמרי את בלגיה והולנד, והתקדמו מאה קילומטרים לתוך צרפת. כמעט כל היחידות הצרפתיות שהיו בצפון המדינה הועברו לטובת הצבא האירופי המשולב בדרום ספרד, והדיביזיות הגרמניות השמידו לגמרי את מעט הכוחות הצרפתיים שעוד עמדו על הדרך לפאריס. הדלקנו מהר טלוויזיה, והיו מבזקים בלתי-פוסקים על המצב במערב אירופה. אחת הארמיות הגרמניות כבר התחילה להקיף את פאריס, והשנייה התקדמה הלאה למרכז צרפת. מכיוון גרמניה זרמו עוד ועוד דיביזיות משוריינות לתוך גבולות צרפת, וכבשו באותה הזדמנות את לוקסמבורג. בקצב הזה, תוך חמישה ימים כל הצבא האדיר הזה היה מגיע לתל אביב ולירושלים. הדבר הטוב היחיד שקרה הוא שגרמניה העבירה הודעה למרוקו שלא תתערב במלחמה כמו שהמרוקאים תכננו מלכתחילה – כדי שהתענוג לטפל בנו יישאר כולו רק לגרמנים.

שר החוץ התקשר לאנשים שלו, וכל השרים והאלופים התחילו להתרוצץ בחדר כמו עכברים מבוהלים. מרגע לרגע המצב נעשה גרוע יותר: המערכה הייתה בינתיים רק קרקעית, אבל מפקד חיל האוויר צפה שבקרוב הגרמנים יתחילו להפעיל נגדנו גם את הלופטוואפה – והפעם זה יהיה הלופטוואפה האמיתי, זה שיורה בחזרה כשמנסים להפיל אותו. תוך שעה התחילה פלישה גרמנית גם לאוסטריה, ועד השעה 11:00 בבוקר אוסטריה חזרה למעמדה האהוב בתור מחוז מפגר של גרמניה. אבל את השוק הכי גדול קיבלנו, כשבשעה 12:30 התחילו טנקים גרמניים לנוע לתוך פולין. הרמטכ"ל חשב שהם פשוט עושים את זה מתוך רפלקס מותנה, אבל במבזק החדשות של 13:00 נודע לנו שיש לפלישה לפולין סיבה הרבה יותר גרועה.

הקריין של סי-אן-אן העביר את השידור לאולם התדרוכים של לשכת קנצלר גרמניה, ותוך כמה שניות ראינו על המסך את הקנצלר שהתכונן להתחיל להסביר את המעשים המטורפים של המדינה שלו. הקנצלר היה לא מגולח, אבל רק בחלק מהפנים, ואני הייתי משוכנע שהוא עשה את זה בכוונה כדי שיגדל לו שפם קטן מתחת לאף. "גרמניה לא יכלה לעמוד בחיבוק ידיים אל מול התוקפנות הישראלית", הקנצלר התחיל לנאום, "היינו חייבים להראות לישראל את נחישותנו להעניש אותה על הפלת המטוס הגרמני עם ארבעת אנשי הצוות שבו. אבל נדהמנו לגלות, שהאיחוד האירופי שבו אנחנו חברים, זה שחשבנו שמייצג את האינטרסים שלנו, אוסר עלינו לצאת מיד לדרך ולתקוף את מדינת הטרור ששמה ישראל. בגלל חשבונות קטנוניים מגוחכים, נאסר על גרמניה לבצע את מה שהאיחוד עצמו התכוון לעשות בלאו הכי בעוד מספר שעות!". הקנצלר שתה מעט מכוס מים שהייתה לידו על הדוכן, והמשיך בנאום. "בעבר כבר הוכחנו שלא ניתן לקהילה הבינלאומית הרכרוכית לעצור בעדנו כשזה מגיע לביטחונה של גרמניה. לכן החלטנו, אני וממשלתי, להניע את הצבא לעבר ישראל בלי להתחשב בגבולות פוליטיים ומדיניים – כי כששלומו של הלאום הגרמני האדיר עומד בסכנה, ההישרדות היא הכורח הקיומי היחיד העומד לנגד עינינו. על מנת להוכיח לאיחוד האירופי את רצינות כוונותינו, הוחלט גם לכבוש את מדינות מערב אירופה וללמד אותן לקח שלא יישכח במהרה. אני צופה שתוך יומיים יגיעו כוחותינו לגבול הספרדי, ומשם נמשיך דרומה ללא עכבות מיותרות עד שהדגל הגרמני יונף מעל בניין הפרלמנט הישראלי!".

אחרי הנאום התחילו העיתונאים לצעוק שאלות, ויועץ התקשורת של הקנצלר הצביע על אחד מהם. "אדוני הקנצלר, מדוע פלשתם לפולין לפני חצי שעה? איך זה מתיישב עם המלחמה נגד ישראל?". הקנצלר חייך חיוך זדוני קצר, ואני כבר ידעתי מה הוא רוצה לטעון. התחלתי להגיד "אתם לא מבינים, הוא בטח…", אבל כל שאר השרים שהיו דבוקים לטלוויזיה אמרו לי "שששש!!! אל תפריע! הוא מדבר!", ואני נאלצתי לסתום את הפה, כאילו לא עברו שלושים שנה מאז שאבא שלי היה עושה לי בדיוק את אותו הדבר בכל פעם שהיה משהו מעניין בחדשות. "נכון שפולין נמצאת בכיוון השני, ולא בדרך הישרה לישראל", הודה הקנצלר, "אבל על האדמה הפולנית נמצאים כמה וכמה נכסים יקרים שהפקדנו בידי אזרחי פולין עד הרגע שבו נצטרך אותם שוב. בטח תהיתם, למה מחנות הריכוז השתמרו בצורה כל-כך יפה עד היום. אז תרשו לי לספר לכם משהו: זה לא בגלל שהיה חשוב למישהו שההיסטוריה לא תישכח. זה בגלל שממשלת גרמניה הזרימה מיליארדים במטרה לשמור את המחנות במצב פעיל, כדי שנוכל יום אחד לגמור את העבודה שהתחלנו בהם לפני עשרות שנים!".

אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש: "אני רוצה שתשלחו חיילים להרוס את כל מסילות הרכבת בארץ, ושזה יתבצע עד סוף היום. מחר בבוקר אני רוצה שאי-אפשר יהיה למצוא בישראל שני פסי-ברזל מקבילים, אפילו לא באורך עשרה סנטימטר". כולנו היו המומים לגמרי ממה ששמענו הרגע במסיבת העיתונאים. הגרמנים היו בדרך אלינו, והם נכנסו לפולין כדי להפעיל מחדש את המחנות! אני לא חושב שאי-פעם היה ראש ממשלה ישראלי שראה מולו את הפחדים השחורים ביותר שלנו מתגשמים. מה הסיכוי שדווקא לי זה יקרה? לא יודע, אבל באותם רגעים התחשק לי לקחת את סירת המעפילים שבמחלף הסירה, לדחוף אותה לים ולברוח מהמדינה לבד. אז גם נזכרתי איך פעם, כשהשתתפתי במצעד החיים בפולין בתור תלמיד תיכון, באמת תהיתי איך זה שכל הצריפים באושוויץ נשמרו במצב כזה, כולל מסילת הרכבת. היו שם כל-כך הרבה עובדים פולנים שהסתובבו והסבירו ועשו סיורים מודרכים, שחשבתי "אם רק היה מתחשק להם, הם היו יכולים לסגור את השער ולהגיד לכולנו שאנחנו לא הולכים לשום מקום – אלא אם זה דרך הארובה". אז עכשיו הבנתי סוף-סוף מי עמד מאחורי כל זה, ומי שילם הרבה מאוד שטרות יורו כדי שהפולנים יקשקשו שטויות על "רצון לשמר את העבר כדי שלא יחזור על עצמו בעתיד" וכאלה.

בכל הארץ התחילה היסטריה עצומה, ברגע שהאנשים הבינו שהגרמנים דוהרים אלינו ומצהירים בגלוי על כוונות ההשמדה שלהם. כל החנויות נסגרו, הרחובות התרוקנו ממעט האנשים שעוד לא גויסו למילואים, והתריסים הורדו בכל חלונות הבתים, כאילו שהשלפשטונדה ינצח את הנאצים. שר החוץ כינס מסיבת עיתונאים לתקשורת הזרה, שבה השתתפו העיתונאים שהורשו לחזור לתחומי המדינה בסיום הטיול על הקווין מרי 2. הוא הודיע שישראל לא תיכנע, ואיים על הגרמנים שאם הם לא יעצרו ומייד, אז פרקליטות המדינה תתבע את כולם על בסיס החוק לעשיית דין בנאצים, בעוזריהם ובאסטרונאוטים הוונדליסטים שלהם. הכי גרוע היה שלא ידענו אם האולטימטום האירופי עוד בתוקף, והתחיל בלבול בשורות צה"ל. אף אחד מהאלופים לא ידע אם להתכונן לפלישה האירופית או לפלישה הגרמנית, ואיזו מהן תגיע קודם.

המצב הלך והחמיר משעה לשעה, וכל מדינה באירופה התנהגה בדיוק כמו בפעם האחרונה שהיבשת ניצבה בפני מצב דומה. הממשלה הצרפתית ברחה מפאריס והודיעה על כניעה לגרמנים; ספרד פרשה מהאיחוד האירופי והכריזה על נייטרליות, וגם שווייץ ושוודיה התיישבו על הגדר כמו תמיד; איטליה הצטרפה לגרמניה במאבקה נגד האיחוד האירופי; פולין כבר נשכבה על הגב וניסתה לעשות את עצמה מתה; ומדינות מזרח-אירופה התכוננו לפלישה הגרמנית הבלתי-נמנעת לתחומיהן. החדשות הטובות הגיעו רק בשעה 15:00, כשראש ממשלת בריטניה הופיע על מסכי הטלוויזיה והכריז מלחמה על גרמניה ובעלות-בריתה. בהמשך התקיימה מסיבת עיתונאים של נשיא ארצות הברית, שהצטרף להכרזת המלחמה והודיע שהכוחות האמריקאיים בנאט"ו, שפרושים בכל אירופה, יילחמו עד טיפת הדם האחרונה באויב הגרמני המרושע. הקריינים דיווחו שבחנויות הספרים בלונדון נרשמה התנפלות המונית על ביוגרפיות של צ'רצ'יל, והצרפתים המעתיקנים נהרו אל הספריות בצרפת החופשית כדי לחפש ספרים על דה-גול.

בשעה 15:33 עלה לשידור נשיא האיחוד האירופי, שבישר בדמעות על פירוק האיחוד. "מעכשיו כל מדינה לעצמה", הוא אמר, "נתראה אחרי הנחיתה בנורמנדי!". כולנו נורא שמחנו, כי הבנו שהאולטימטום התבטל. צילומי הלוויין הראו בבירור את הכוחות האירופיים מתחילים לעלות צפונה כדי להגן על ספרד מפני הגרמנים, והרמטכ"ל מחה דמעה ולחש: "זה היה קרוב, חשבתי שכולנו נמות עוד כמה שעות". אז אמנם קצת שמחנו, אבל אז נזכרנו שהשמחה הזמנית היא ממש לא במקום, בהתחשב באלטרנטיבה שעמדה להתממש תוך כמה ימים. פתאום נזכרתי בשיחת הטלפון שקיבלתי בערב הקודם, וניסיתי להתקשר לשפוטים של בלפור כדי לשאול אם הם יכולים, במחשבה שנייה, לארגן איזו תוכנית חירום לרגע שבו הנאצים יגיעו לישראל. אבל לא הייתה תשובה אצלם במשרד, ומענה קולי הודיע: "הפעולות נגד הכתר הבריטי מושעות עד להודעה חדשה, אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר. תודה. במקרי חירום אפשר להתקשר לארמון באקינגהם ולבקש את פנחס". ככה! חברי המחתרת עשו בדיוק מה שאבותיהם הרוחניים עשו בזמנם, ונסעו לעזור לבריטים נגד הגרמנים. בכלל, הרגשתי שיותר מדי אנשים מתנהגים בשעות האחרונות בדיוק כמו שהם קראו בספרי ההיסטוריה שצריך להתנהג במצבים כאלה, וזה גרם לי לחשוב מחשבות נוגות על רצון אישי מול דטרמיניזם היסטורי, ועוד כל מיני התפלספויות מיותרות שמתאימות אולי לסטודנטים רוחניים, לא לראש הממשלה של עולם החומר.

תפסתי את עצמי בידיים, הקמתי את מפקד חיל האוויר מהכיסא ואמרתי לו: "יש לך אישור להפציץ איזה מטרות שאתה רוצה בגרמניה, כדי שילמדו שעם ישראל לא מתעסקים!". לרמטכ"ל אמרתי שיארגן את הצבא לקראת ספיגת המתקפה הגרמנית תוך כמה ימים, ובינתיים שודרו בטלוויזיה המראות המוכרים של הצבא הגרמני צועד בשאנז אליזה, ושל גדר הגבול בין גרמניה ופולין נדרסת מתחת לטנקים. היתרון היחיד של הצילומים החדשים היה שהם היו בצבע, אבל אם אתם שואלים אותי – הייתי יכול בשקט להסתפק בקטעי ארכיון בשחור-לבן, ולא להסתבך בכל המלחמה הזאת עכשיו.

52.

אחרי שעה וחצי חזר מפקד חיל האוויר לחדר המצב, והודיע בגאווה שחיל האוויר הפציץ מפעלים ובנייני ממשל בפרנקפורט, דיסלדורף, אסן, המבורג ועוד שורת ערים במערב גרמניה. את הבשורה הכי משמחת הוא שמר לסוף: "החלטנו להשמיד גם כמה יעדים שיש להם נגיעה היסטורית לנאצים, כדי להעביר מסר ברור לממשיכי דרכם. שלחתי כמה פנטומים, שגם ככה כבר היו ישנים ולא ידענו מה לעשות איתם, אל המטרות – והטייסים התרסקו איתם לתוך הבניינים!". כמה מהשרים קפצו מהמקום: "מה זאת אומרת הטייסים התרסקו עם המטוסים? מה קרה לך?! אתה שולח אנשים לטיסות קמיקאזה?", אבל מפקד חיל האוויר הרגיע אותם די מהר: "אלה היו טייסים חולי איידס, בכל מקרה לא נשאר להם עוד הרבה זמן לחיות ולשרת בחיל האוויר. נו, אתם בטח זוכרים את התאונה שהייתה לפני שנה ברמת דוד!".

התאונה שהוא דיבר עליה הייתה טרגדיה איומה, שכל המדינה התעסקה איתה חודשיים. הכל התחיל כשהתפרצה מגיפה עצומה בליבריה ובעוד כמה מדינות במערב אפריקה. התחילו למות שם אלפי אנשים מדי יום, ובדיוק באותה תקופה ישראל הייתה במצב תדמיתי גרוע מאוד בגלל סדרת פעולות אקסטרווגנטיות שעשינו נגד הפלסטינים. אז משרד החוץ חשב שזה יהיה רעיון נהדר אם ישראל תשלח לליבריה מנות דם שיעזרו להציל את חייהם של התושבים הגוועים. לי זה נשמע כמו רעיון לא רע, וגם שאר השרים קפצו על ההזדמנות לתפוס שתי ציפורים במכה אחת – גם לשפר את מעמדנו בעולם, וגם לפתוח שווקים חדשים לעודפי התעשייה הצבאית. אה, וגם להציל אנשים. תשכחו ממה שאמרתי – לא שתי ציפורים, שלוש ציפורים במכה אחת. עוד יותר טוב.

אבל בדיוק כשכולנו הרמנו ידיים ואישרנו את הסיוע ההומניטרי לליבריה, קם פתאום שר הבריאות וביקש רשות דיבור. "עם כל הכבוד לליברים", הוא אמר לנו, "אם נשלח כל-כך הרבה מנות דם לא יישארו לנו כמעט עירויים בתחומי המדינה! הכמויות שהחלטתם עליהן הן גדולות מדי, בגודל של כל מה שאנחנו אוספים בהתרמות דם בשנה שלמה של שנור!". שאלתי אותו מה הוא מציע, והוא חשף בפנינו תוכנית גאונית: "יש למשרד הבריאות מאגרים בראשון לציון ובעכו, שאנחנו מחזיקים בהם בריכות שלמות של דם נגוע באיידס. אלה כל בדיקות האיידס החיוביות שעשינו עד היום, ולא ידענו מה לעשות עם כל הדם שבדקנו חוץ מלשפוך אותו לבריכות ולשמור אותו לזמנים טובים יותר. אני מציע שאנחנו ניקח את הדם הזה, ונשלח אותו לליבריה במקום הדם הבריא – וככה ניראה הומניים בלי לבזבז דם יהודי על כושים". כל השרים התנועעו באי-נוחות בכיסאות, אבל שר הבריאות המשיך: "אל תהיו יפי-נפש, בחייכם. אנחנו יודעים שהאיידס נפוץ באפריקה בערך כמו ששפעת נפוצה אצלנו. רוב הסיכויים הם שאנחנו בכלל לא נדביק אף אחד באיידס, כי לרובם כבר יש את הווירוס בדם! אז נכון שזה לא יעזור להם עם המגיפה, אבל להזיק זה בטח לא יכול".

תרשו לי לחשוף בפניכם עובדה מדהימה: מנהיגים צריכים לפעמים לקבל החלטות שנראות באותו רגע מטורפות, ורק בעתיד יתברר כמה הן היו נכונות ומוצדקות. זה נקרא לחשוב קדימה, ועם כל הצניעות – אני טוב בזה יותר מרוב האנשים שאני מכיר. אז מילאתי את חובתי המקצועית כראש המדינה, ואישרתי לשר הבריאות לארגן רכבת אווירית של מטוסים עם דם נגוע באיידס, למרות שכמה מהשרים עדיין לא היו מאושרים לגמרי מהרעיון. "אז מה אתם מעדיפים?", שאלתי אותם, "שמחר יהיה פיגוע ולא יהיה דם לתת לפצועים, כי התחשק לנו לזרוק אותו באיזה חור שחור באפריקה?". זה שכנע אותם, והמבצע ההומניטרי יצא לדרך. קיבלנו כותרות מעולות בעיתונים בעולם, וכלי התקשורת באירופה אפילו התחילו לשכוח את מבצע 'רוק דה קסבה' שנערך בחברון ובמהלכו נהרגו מאה ילדים פלסטיניים שכולם לא היו חמושים, חוץ מאחד שכבר יצאו לו שיני חלב. בכל העולם ראו תמונות של מיכלי דם ענקיים מוטענים על מטוסים בנתב"ג, וזה העלה את המניות שלנו בעיקר אצל השחורים, אבל גם אצל הלבנים שחשו אשמה על שהם עצמם לא הוטרדו בכלל ממצבם של הליברים.

בהתחלה הכל דפק כמו שעון: הגל הראשון של מטוסי ההרקולס יצא עם הדם מהמאגר בראשון לציון, הנחית את הדם הנגוע בשדה התעופה של מונרוביה, וחזר לארץ כדי לעשות עוד נאגלה. הפעם המטוסים נחתו בבסיס חיל האוויר ברמת דוד, כדי לקחת איתם את הדם מהמאגר בעכו. המשאיות הצבאיות הביאו את המיכלים עם הדם עד לבסיס, והם הוטענו על המטוסים כדי שיהיה אפשר לגמור כבר את המבצע ולהתחיל ליהנות מהפירות התדמיתיים. חמישה מטוסים המריאו לכיוון אפריקה, והמטוס השישי והאחרון עמד על מסלול ההמראה והתכונן להמריא ולהצטרף לאחרים. הטייסים הפעילו את ארבעת המנועים, מגדל הפיקוח נתן אישור המראה, והמטוס התחיל להאיץ על המסלול. אבל פתאום, מסיבה שעד היום לא ממש יודעים מהי, המטוס התרומם, סטה הצידה, והתרסק לתוך אולם הקולנוע של הבסיס. באולם ישבו באותו זמן מאתיים טייסי קרב, וצפו בסרט "פילדלפיה", על איזה חולה איידס שעושה השד יודע מה. וכמו שאומרים בחדשות, "בצירוף מקרים מדהים" בדיוק באמצע סרט כזה נחת על האולם המטוס עם מיכלי הדם הנגוע. ההתרסקות קרעה את הגג לגזרים, וכל האולם נראה כאילו שמו אותו במג'ימיקס ולחצו על המהירות המקסימלית. מאות גלונים של דם נשפכו מהמיכלים המרוסקים על קהל הטייסים, ואלה שהתמזל מזלם לצאת מהתאונה בחיים –נדבקו באיידס כפיצוי על עוגמת הנפש.

לתאונה היו שתי תוצאות, שעוד לא החלטתי איזו מהן יותר גרועה: האחת היא שהיו לנו שלושים טייסים מתים ומאה שבעים טייסים שחולים באיידס, והשנייה היא שהתקשורת גילתה את הכל ופוצצה את הפרשה בכל העולם. אז בהמשך לתוצאה הראשונה, חיל האוויר נאלץ לסגור טייסת שלמה ולקרקע עוד חמש. בישיבה דחופה של מערכת הביטחון הוחלט שלא נוטשים פצועים בשטח, וחיל האוויר התחייב להמשיך להעסיק את הטייסים עם האיידס, ואפילו לממן להם קוקטייל תרופות עד תום החוזה שלהם בחיל. הייתה לזה גם תופעת לוואי, חיובית דווקא: חמש "טייסות הכשל החיסוני הנרכש", כמו שקראו להן בשם-קוד, הפכו לסוג של נשק קונבנציונלי משולב עם נשק ביולוגי, והטייסים החולים הפכו לנכס אסטרטגי שהצליח להרגיע את החיזבאללה והסורים.

ומה שקרה עם התוצאה השנייה, טוב, זה סיפור עצוב. הליברים הגישו נגדנו תביעה לבית הדין הבינלאומי בהאג על ניסיון לרצח-עם, ובכל העולם היו מחאות סוערות נגד משלוח הדם הנגוע במסווה של סיוע הומניטרי. המזל הוא שעורך-הדין של ישראל במשפט היה מוצלח, והוציא אותנו זכאים. אני זוכר שתי שורות מחץ שהוא אמר בדיונים: "בזמן השואה, אף אחד לא עזר לעם היהודי – אפילו לא עם תרומות דם נגועות! אז מי אתם שתשפטו אותנו?!", ו"יש עמי כאן הוכחות חותכות לכך שכל מקבלי העירויים בליבריה היו חולי איידס, עוד לפני הסיוע ההומניטרי הישראלי. אי-לכך ובהתאם לזאת אני דורש לבטל את האישומים בגין רצח-עם". הבעיה הייתה שאמנם ניצחנו במשפט, אבל בעולם המשיכו לברבר בלי הפסקה על הציניות הישראלית, והפרשה לא ירדה מסדר היום. אז לא נשארה לנו ברירה: חיל האוויר הוריד פצצת שני טון על בית חולים לילדים מפגרים בג'נין, ותוך חצי שעה העולם שכח מליבריה ומהדם הנגוע. זה עובד בכל פעם, רק חבל שמאז שעזבנו את המזרח התיכון אין לנו יותר פריבילגיות כאלה.

טוב, מספיק נוסטלגיה. בחזרה לחדר המצב. מפקד חיל האוויר הסביר שלא רק שמבצעי הקמיקאזה בגרמניה היו טובים ליהודים – כי ככה נפטרנו גם מהגרוטאות המעופפות וגם מהגרוטאות האנושיות – אלא שיש לזה גם עוד אפקט צדדי חיובי. "עשינו את המבצע לא רק כדי להבטיח שהמטוסים יפגעו באתרים ההיסטוריים הנאציים, ימח שמם, אלא גם מעוד סיבה", הוא אמר, "והסיבה היא: כדי שיישב להם קצת על המצפון, לגרמנים, שיהודים ממשיכים להיהרג בגללם, ימח שמם". "טוב, הבנתי שימח שמם", הפסקתי אותו, "ולא נראה לי שהם יתרגשו מעוד כמה יהודים מתים. אתה יכול להגיד לי איזה מקומות הפצצתם?". מפקד חיל האוויר התחיל לעבור על רשימת המטרות שהושמדו: "מטוס פאנטום אחד התרסק לתוך מרתף הבירה של היטלר במינכן; שניים התרסקו לתוך האצטדיון בנירנברג; עוד שניים לתוך הווילה בוואנזה; ועוד שלושה לתוך "קן הנשרים" בברכטסגאדן". הסתכלתי עליו, ולא האמנתי למשמע אוזניי. "אתה הרסת את קן הנשרים?!", צרחתי עליו, "אתה יודע שהיום זה בית מלון לגיטימי?!". "כן, אדוני", הוא ענה, "אבל הגרמנים צריכים ללמוד שגם בתי נופש של רבי-מרצחים נאציים לא יתחמקו מתגובה ישראלית נחושה". ניסיתי להירגע, אבל לא הצלחתי. "אני לא יודע אם אתה יודע", אמרתי לו, "אבל מלון קן הנשרים שהרסת – הוא היה בבעלות אחד התורמים הכי עשירים והכי נאמנים למדינת ישראל! קרוב לוודאי שעכשיו לא רק שהוא לא יתרום לנו יותר, הוא גם ידרוש פיצוי על הרס הרכוש שלו!". מפקד חיל האוויר שאל בהיסוס מי התורם, אבל מרוב עצבים לא זכרתי בדיוק איך קוראים לו. "היטלר, זה השם משפחה שלו", סיננתי, " לא זוכר את השם הפרטי. אבל הוא גר בחולון".

53.

באותו יום לא יצאתי לרגע מחדר המצב. בעצם, חוץ מלהתכונן נפשית למלחמה הגדולה עם גרמניה, לא היה לנו כבר מה לעשות. כל החיילים שלנו בשוחות קיבלו את פקודת היום של הרמטכ"ל, שהתחילה ככה: "חיילים ומפקדים! צבא ההגנה לישראל הוקם למען לא תישנה השואה שכילתה את עמנו. ועכשיו הקדוש-ברוך-הוא בוחן אם אנחנו מסוגלים לעמוד ביעד המקודש הזה שהצבנו לעצמנו. בעוד מספר ימים יגיעו לכאן כוחות הצבא הגרמנים, במטרה לטבוח ביהודים ולהעלימם מעל מפת העולם. עליכם, על כל אחד ואחת מכם, מוטלת החובה להגן בגופו על העם היהודי מפני החיה הנאצית שהרימה עתה את ראשה מחדש!". בהמשך הרמטכ"ל ניצל את ההזדמנות, והכניס עוד כמה הודעות פרוצדורליות לחיילים, כמו למשל שהחליפו את מספר הטלפון של נציב קבילות החיילים, או שחל איסור מוחלט על עצירת טרמפים מחשש למרגלי גסטאפו שמתחזים לנהגים יקים מן השורה, ושלמעשה מטרתם הזדונית היא לחטוף חיילים ולחסל אותם. אתם בטח יכולים להבין שאחרי שהמפקדים הקריאו את פקודת היום של הרמטכ"ל, המוראל בשוחות ירד וירד עד שטבע במי התהום.

לפי כל המידע שהיה ברשותנו, הצבא הגרמני המשיך להתקדם דרומה, מזרחה ולכל כיוון אפשרי. הבריטים והאמריקאים הודיעו על פגישת חירום בין ראשי שתי המדינות, כדי לתאם מהלכים במלחמה, אבל לא נראה שהגרמנים הוטרדו מזה במיוחד. הטלוויזיה הבריטית שידרה תמונות ראשונות מאושוויץ: ראינו איך הג'יפים של מפקדי אחת הארמיות מגיעים לשער המפורסם של בירקנאו, ואז יצא מהשער זקן פולני שהתחבק עם הפילדמרשל שירד מהג'יפ. למטה, ליד הלוגו 'מבזק מיוחד', היה כיתוב: "אב הבית של אושוויץ-2, ששירת במחנה כשומר בתקופת מלחמת העולם השנייה, מתחבק עם מפקד קבוצת הארמיות המזרחית – שהוא הנין של קצין האס-אס שפיקד עליו באותה תקופה". איזו סגירת מעגל, כמעט בכיתי מרוב התרגשות. ביקשתי שמישהו יסגור כבר את הטלוויזיה וייתן לנו לישון קצת, ואז המבט שלי התרוצץ מסביב לכל החדר. לכולם שם כבר יצאו זיפים קטנים, והיו להם עיניים אדומות. לא מראה משמח במיוחד, אבל זה מה שיש.

את הטיול שעשיתי עם העיניים סיימתי בשעון הקיר הדיגיטלי, שהראה את השעה 23:45. בדיוק באותה דקה היה אמור להסתיים האולטימטום האירופי, והמתקפה המשולבת הייתה צריכה להתחיל מיד אחר-כך. אבל כלום לא קרה, כי כבר לא היה איחוד אירופי. באותם רגעים זו לא הייתה נחמה מי יודע מה גדולה, אבל מה כבר היה לי חוץ מזה? כלום. ניסיתי לאכול איזו מנת מרק בלי טעם, שהביאו לנו בארגז גדול שהיה כתוב עליו "האגודה למען החייל". לפחות אם המדינה תשרוד, חשבתי, יהיה לי מה לספר במשדר המרכזי ליום העצמאות: שגם אני אוכל את האוכל שנותנים לחיילים, והוא ממש טעים! כלומר, הוא לא, אבל זה מה שאני אגיד כדי להיראות ממלכתי. ראש ממשלה שתוקף את האוכל של החיילים הוא סתם בוגד מסריח.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת, והקצין הבכיר מקודם נכנס פנימה. קיבלתי צמרמורת בגב, כי בפעם הקודמת האיש הזה הביא איתו בשורות לא ממש טובות. מצד שני, מה כבר היה יכול להיות יותר גרוע מהמצב שלנו באותו זמן? אפילו אם הוא היה אומר שאסטרואיד עומד לנחות על ישראל, הייתי מחשיב את זה כחדשות נפלאות. אבל היו לו דווקא בשורות טובות בהרבה: שהגרמנים נעצרו. ההתקדמות של הדיביזיות הגרמניות בכל החזיתות הפסיקה, ויש סימנים ראשונים לנסיגה מהשטחים הכבושים. "יש!!!", נשמעה קריאה מכל פינות החדר, ומפקד חיל האוויר התחיל להתפאר: "אני אומר לך, זה הכל ההפצצות שלנו. אין אפס עם הבחורים שלי, זה חיל האוויר הטוב ביותר בעולם. הגרמנים הנמושות האלה, רק ראו את מקדשי-הנאציזם שלהם נהרסים, ישר נכנעו! זה כבר יראה למי שחושב שאי-אפשר לנצח מלחמות מהאוויר!". אבל הכחכוחים של הקצין שבדלת הלכו והתגברו, עד שמפקד חיל האוויר הפסיק להשוויץ, ושאל אותו "מה? מה עוד יש לך להגיד?".

הקצין הסתכל על מפקד חיל האוויר, ואמר: "עם כל הכבוד לחיל האוויר, זאת לא הסיבה שהגרמנים הפסיקו להתקדם. מה שקרה הוא שרוסיה הכריזה מלחמה על גרמניה לפני חצי שעה". "מהר! שמישהו ידליק טלוויזיה!", צעקתי, ואיך שהמסך נדלק ראינו את נשיא רוסיה מישיר מבט למצלמה ואומר: "החזירים הגרמנים בחרו בבוגדנותם האינסופית להכריז מלחמה על האיחוד האירופי, שהוא ידידה הטוב של רוסיה. הפעם לא נחכה שנתיים עד שהסרטן הפשיסטי יתפשט בכל היבשת. אם הצבא הגרמני לא יפסיק את ההתקדמות שלו ברגע זה, אנחנו מתחילים לזוז מערבה. והפעם לא נעצור בנהר האלבה – הפעם אנחנו לוקחים את כל גרמניה!". הרמטכ"ל העביר ערוץ, לבי-בי-סי, ובדיוק התחיל שם מבזק שבו נאמר שהממשלה הגרמנית התקפלה בפני האיום הרוסי, והחליטה לעצור את תנועת הכוחות. דובר רשמי של הקנצלר הגרמני מסר לטלוויזיה שהכוחות יוחזרו לבסיסיהם תוך יומיים, ושהממשלה נסוגה רשמית מכל ההצהרות שהושמעו במסיבת העיתונאים של הבוקר, כולל זו שבה דובר על המחנות בפולין.

אני לא יכול להסביר לכם כמה שמחתי. זה היה בדיוק סוג הנס שקיוויתי לו כל היום, ועכשיו גם היינו במצב שלא היה טוב כמוהו מאז שנתקענו במיצר גיברלטר: שני הכוחות שאיימו עלינו התקפלו בזה אחר זה. האיחוד האירופי עבר התפוררות מהירה בעקבות הבגידה הגרמנית, וייקח לו לפחות שבועיים להדביק את השברים, שלא לדבר על לנסות לתקוף את ישראל בכוחות משותפים. והצבא הגרמני התחיל לסגת אחורה, כשכל סיכוי שנותקף על-ידו התבטל מרגע שהרוסים איימו על גרמניה. את צעקות השמחה, החיבוקים והנשיקות בחדר המצב של משרד הביטחון היה אפשר לשמוע, אני חושב, עד הצד השני של הרחוב. בשמיים התחילו להתפוצץ זיקוקים, שאין לי מושג איזה אידיוט אופטימי הכין אותם ובשביל מה, אבל הם התאימו מאוד לשמחה הכללית שהתפשטה במדינה. כולנו נכנסנו לאופוריה מטורפת, והאישים הנכבדים שבחדר התחילו להיראות יותר כמו משתתפי מסיבת פול מון בתאילנד מאשר כמו ההנהגה הבכירה של מדינת ישראל. וזה לא מפתיע, כי ניצחון על הגרמנים הוא בשביל הישראלים סם חזק יותר מכל גז צחוק, אסיד או פטריות הזיה שתוכלו למצוא.

כולנו התחלנו לרקוד "שאבתם מים בששון", כי זה הדבר הראשון שעלה לשר הדואר בראש, אבל אז עצרתי את המעגל באמצע ההתלהבות, ואמרתי למפקד חיל האוויר: "אני לא סומך על הגרמנים האלה. עוד הלילה, אתה שולח את המטוסים שלנו להפציץ את כל מחנות הריכוז שעוד קיימים בגרמניה ובפולין, ואני מתכוון לכולם. לא מעניין אותי שיותר לא יהיה לתיכוניסטים לאן לנסוע, אני רוצה שתהפכו את המקומות האלה למדורת ל"ג בעומר!". הוא עזב את המעגל כדי להתקשר למפקדי הבסיסים, ואנחנו בינתיים המשכנו להסתובב סביב עצמנו כמו סביבון בלי תיק, ואז התחלנו לרוקן בקבוקים של יין-פטישים מהארגזים של האגודה למען החייל.

אחרי משהו כמו ארבע שעות, כשכולנו היינו שיכורים לגמרי, הגיע מפקד חיל האוויר והודיע: "המשימה הושלמה. כל מחנות הריכוז וההשמדה הושמדו. כוחותינו השמידו את אושוויץ, מיידאנק, דכאו, בוכנוואלד, מאוטהאוזן, ראוונסבריק, ועוד שורת מחנות שהיו במצב פעיל ומוכן לשימוש. כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם". מתוך ערפל השכרות שלי, עוד הצלחתי להיזכר בנאום שנשאתי במצעד החיים שהתקיים קצת אחרי שנבחרתי. "אם היה לנו אז חיל אוויר", אמרתי, "אולי היינו מפציצים את מחנות הריכוז ומונעים את סבלם של אחינו!". זה היה נאום סטנדרטי, שכל ראשי הממשלה הקריאו בטקסים רשמיים בפולין, אבל אני הייתי היחיד מכל ראשי הממשלה שגם קיים בסוף את ההבטחה. בכל זאת יצא ממני משהו בסוף, לא?

נפלתי אחורה על ערמת המעילים הצבאיים כמו איזה שיכור, כי באמת הייתי שיכור, וממש לפני שנרדמתי שמעתי את מפקד חיל האוויר אומר: "רק עוד משהו אחד קטן. היו שני מטוסי פנטום עם טייסים חולי איידס, שקיבלו הוראה להתרסק לתוך מפעל נשק בחבל הרור אחרי שהם גומרים להפציץ בברגן-בלזן. אבל עקב קצר בתקשורת, המטוסים התרסקו לתוך שתי שכונות בחולון ואזור". היה נדמה לי לשנייה שאכפת לי ממה ששמעתי, אבל אז נרדמתי וישנתי כמו תינוק עד הבוקר.

54.

מאז שנבחרתי לראשות הממשלה, הצפצוף של השעון המעורר ליד המיטה שלי היה מכוון תמיד לאותה שעה: שש חמישים בבוקר. היו פעמים שקמתי הרבה לפני השעה הזו, היו פעמים שבכלל לא ישנתי, אבל אף פעם לא קרה שקמתי אחרי שש חמישים. הפעם הראשונה שהשעון הביולוגי שלי התעלם בגסות מהמצווה לקום בשש חמישים הייתה בבוקר שאחרי יום האולטימטום שלא התממש. ולא סתם קמתי מאוחר יותר באיזה חצי שעה: קמתי בשתים-עשרה בצהריים, כאילו שהרגע השתחררתי מהצבא ואין לי כלום לעשות עם עצמי. נראה לי שהשעון הביולוגי סבל בשקט כל הזמן הזה, אבל במקביל הוא גם לא שכח ולא סלח. הוא ספר את היחידות הקטנות של עשר דקות שהפכו את שעת ההתעוררות שלי מסתם מוקדמת (שבע בבוקר) לממש מעצבנת (שש חמישים, מכל השעות שבעולם). ואז הוא לקח לעצמו בבת אחת את כל הדקות שהגיעו לו, ולא הרשה לי לפתוח את העיניים עד הצהרים. אני יודע שזה לא מסתדר עם המתמטיקה, אבל מצד שני – זה הרי כל הסיפור של המתמטיקה, שכלום לא מסתדר איתה.

כשקמתי הלכתי לצחצח שיניים ולשטוף פנים במקלחת של חדר המצב, וכשחזרתי שמעתי עדכון מהמטכ"ל על מה שקרה בעולם בזמן שהייתי עסוק בחלומות המתוקים שלי: עד שעות הבוקר המוקדמות, רוב יחידות הצבא הגרמני כבר נסוגו ממערב אירופה ומפולין. לאוסטרים, לעומת זאת, היה קצת קשה עם העזיבה המוקדמת של הגרמנים, והקנצלר האוסטרי אפילו אמר לכמה עיתונים "חשבנו שהם האחים שלנו, אבל התברר שהם רק ניצלו אותנו לאיזה סטוץ קצר וזרקו אותנו בבוקר". לא התחשק לי לפתוח את היום עם הסטיות המיניות של הגזע הארי, אז זירזתי את ראש אמ"ן לחלקים הבאים של הדיווח. אנגליה וארה"ב ביטלו את מצב המלחמה עם גרמניה, ורוסיה עשתה כמוהן, והמאמצים לשקם את האיחוד האירופי כבר הצליחו באופן מרשים למדי. בכלל, נראה היה שלאירופה קרה מה שקורה לפעמים לתיכוניסטים ששותים יותר מדי במסיבת הסיום: בבוקר הם קמים עם כאב ראש נוראי ובחילה איומה, ושומעים סיפורי זוועות על דברים שהם עשו אתמול בערב, כל זה בזמן שהם בקושי זוכרים איך קוראים להם. האירופים ניסו להתעורר מהטירוף שהם נכנסו אליו, ועד אחרי-הצהרים כל המדינות כבר הצטרפו מחדש לאיחוד. אפילו הצרפתים, שבהתחלה עוד המשיכו לשמור על אמונים לגרמניה, הבינו שהכובשים לא מתכוונים להישאר אצלם – ואז התחיל בערוצים הצרפתיים מבול של ראיונות שבהם השרים, ראש הממשלה והנשיא ניסו למכור למראיינים צ'יזבטים על איך שהם התנגדו לכיבוש הגרמני וניסו לארגן מחדש את הרזיסטנס.

לקראת הערב כבר היה ברור שהאיחוד האירופי לא יודע איפה לקבור את עצמו מרוב בושה. למשרד שלי הגיע טלפון מלשכת נשיא האיחוד, ובו הוא הזמין אותי לחתימת הסכם שלום בבריסל, בנוכחות כל ממשלת האיחוד ובלי הגרמנים. "מתי אתה רוצה שאני אגיע?", שאלתי, והוא ענה "עכשיו נוח לך?". אז מהר לקחתי את שר החוץ ואת המתורגמן העברי-גרמני, נסענו לנתב"ג, ותוך שעה כבר היינו באוויר בדרך לבריסל. לקחתי כמובן בחשבון שזה ניסיון שפל של האירופים לחסל אותי, למשל על-ידי הפלתו בטעות של מטוס "חיל האוויר אחד", ובגלל זה השארתי מכתב מפורט בשלושה העתקים אצל שר הביטחון, היועץ המשפטי לממשלה והרמטכ"ל כדי שידעו מה לעשות אם לא אשוב מהקרב על השלום. במכתב, שנפתח במילים "אם אתם קוראים את זה, סימן שאני מת" – למדתי את זה מאיזה סרט סוג ת', שראיתי פעם מאוחר בלילה כשלא הצלחתי להירדם – הוריתי להתקיף את בריסל עם כל הטייסים הנגועים באיידס שעוד היו לנו, ואז לקיים בחירות חדשות כדי שהאירופים יראו שיש לנו דמוקרטיה חזקה. אבל בסוף לא היה בזה צורך, כי המטוס נחת בשלום בבריסל אחרי טיסה לא ארוכה, ושנייה לפני שנעצרנו מול הטרמינל ראיתי שעובדי נמל התעופה מורידים מהבניין את השלט "ברוכים הבאים, אחינו הגרמנים".

ליד המדרגות של המטוס חיכה לי נשיא האיחוד בכבודו ובעצמו, ודבר ראשון התנצל על כל האי-הבנות האיומות שהרסו את היחסים בינינו. גם אני התנצלתי בחצי-פה על הכישלון במניעת החטיפה, ואפילו הבטחתי לו שנקים ועדת חקירה שתשליך את האחראים לכלוב של התנינים בספארי של רמת-גן. אז הבטחתי, כמה זה כבר עלה לי? משם התחלנו ללכת אל המכוניות המשוריינות, ואני כל הזמן הסתכלתי לצדדים כי חשבתי שינסו לסדר לי שידור חוזר של החטיפה בנתב"ג, כשאני בתפקיד הקורבן התורן. אבל שום דבר כזה לא קרה, ואני נשמתי לרווחה – למרות שאני מבטיח לכם שאני במקום נשיא האיחוד דווקא הייתי דואג לאיזו נקמה מהסרטים.

משם נסענו לאיזה ארמון מתקופת הבארוק שעמד באמצע בריסל, והיו שם כל מיני נכבדים בחליפות יותר מדי נקיות. אני אישית לא ממש מסתדר עם חליפות, ועד היום לא מצאתי חליפה שיושבת עלי כמו שצריך. מזל שלנסיעה לבריסל לקחתי את החליפה הכי פחות גרועה שלי, זאת שנראית עלי טוב כל עוד לא מסתכלים עלי מצד שמאל. אחרי שיצאנו מהמכוניות, נשיא האיחוד תפס אותי ביד וחייך בחביבות חשודה, ולא היה לי נעים לנער אותו ממני אחרי כל הצרות שעברנו בשבועות האחרונים, אז הסכמתי שהוא יוביל אותי כמו נער בר-מצווה אומלל. נכנסנו יחד לתוך אולם גדול בארמון, שהיה מלא באנשים חשובים עם שיער לבן. ברמקולים נשמע קול שהכריז משהו בכמה שפות שלא הבנתי – פלמית, צרפתית וגרמנית. אבל בכל המשפטים ששמעתי הייתה מילה שנשמעה קצת כמו "ישראל", אז תיארתי לעצמי שזו פשוט הדרך שלהם להגיד "גבירותיי ורבותיי, ראש ממשלת ישראל הנכבד!" – למרות שלא פסלתי את האפשרות שהם מקללים אותי בפלמית כאילו אין מחר.

עלינו לבמה יחד עם שר החוץ והמתורגמן של משרד החוץ. על הבמה עמד שולחן גדול שלצדו ישבו ראשי כל המדינות החברות באיחוד, מלבד הקנצלר הגרמני, שעוד לא התקבל חזרה בגלל הטראומה הקולקטיבית. אחרי שלחצתי ידיים לכולם והתיישבתי, היה לנשיא האיחוד שכל להתחיל לדבר באנגלית כדי שאבין משהו ממה שקורה סביבי. למרות שככל הנראה מה שגרם לו לעשות את זה היה צוותי השידור האמריקאיים והבריטיים, שעמדו ליד הבמה וצילמו את המאורע המשמח. "קהל נכבד, בערב הזה האיחוד האירופי מכה על חטא", הוא אמר, ולקח לו הרבה זמן להגיע למשפט השני, כי קודם הוא חזר על המשפט הראשון בעוד שלוש שפות. "הרשינו לעצמנו להיסחף במערבולת של שנאה, אלימות ומלחמה רק בגלל בעיה שיכולנו לפתור בצורה פשוטה. אין הצדקה לצעדים שנקטנו נגד ישראל, שרק מחפשת לעצמה עתיד טוב יותר. עכשיו אנחנו עומדים לשים קץ לטירוף, ולהחזיר את השלום ליבשת אירופה!". חיכיתי בסבלנות עד שהנשיא יגמור להגיד את הכל בפלמית, צרפתית, וגרמנית, אבל בסוף גיליתי שההמתנה הייתה לשווא – כי לא היה לו יותר מה לומר.

לשולחן הביאו חוברת ניירות קלף שהיו קשורים בחוטי משי בצבע זהב, ולמעלה היה כתוב משהו בשפות שאת כולן לא הבנתי. המתורגמן לחש לי שזה הסכם שלום סופי בין מדינות האיחוד לבין ישראל, ואז נתתי לו שיקרא את כל האותיות הקטנות לפני שאני חותם. כי אם אני גם ככה אף פעם לא קורא אותיות קטנות של הסכמים, אז תדמיינו בבקשה מה קורה במצב שבו האותיות האלה כתובות בלטינית ובגרמנית. המתורגמן החזיר לי את ההסכם ועשה סימן שהכל בסדר. העברתי את החוברת בין כל מי שישב ליד השולחן, וכולם חתמו בהתלהבות – כאילו שהרגע גילו בישראל את מאגר הנפט הגדול בעולם, והם מוכנים אפילו להיות נחמדים ליהודים ובלבד שיוכלו להניח עליו את הידיים. בסוף הסבב חתם על המסמך נשיא האיחוד, ואני חתמתי אחרון. הקהל באולם פרץ במחיאות כפיים מכל הלב, ואז הכרוז הודיע עוד משהו בשפות שלא הבנתי. המתורגמן הסביר לי שיש עוד נספח להסכם, שיובא עכשיו אל השולחן לחתימה.

הנספח היה לא פחות יפה מההסכם המקורי, רק שהחוטים שקשרו אותו היו בצבע כסף במקום זהב. המתורגמן קרא את ההסכם, ואמר שכל ראשי המדינות חותמים על הסכמה ליישם כל פתרון שיוציא את ישראל ממיצר גיברלטר, ושיוסכם עליו בין הצדדים. הפעם אני חתמתי ראשון, ואחרי חתם נשיא האיחוד. הנספח התחיל לעבור בין כל המנהיגים: חתמו עליו ראש הממשלה האיטלקי, אחר כך הנשיא הצרפתי, אחריו ראש ממשלת הולנד, וככה נוספו עוד ועוד חתימות לנייר, וכבר היה אפשר לראות את האור בקצה הסכסוך. אחרי כמה דקות נשארו רק שני מנהיגים שעוד לא חתמו – הספרדי והיווני. כשהנייר הגיע לידיים של ראש הממשלה הספרדי, הוא קרא אותו – ואז אמר שהוא לא מוכן לחתום. כמה מנהיגים אחרים קמו והתחילו לנסות לשכנע אותו, אבל הוא המשיך להתעקש, ונשיא האיחוד התערב בוויכוח, ובקהל התחיל רעש שהיה מורכב מהמון רטינות בודדות של אירופים מכובדים. גם אני התעצבנתי על העיכוב המעצבן, אבל ראש הממשלה היווני היה יותר מבואס מכולנו. יכולתי להבין אותו: אין, אין דבר יותר מעצבן מלהיות אחרי מישהו בתור, ודווקא המישהו הזה שלפניך עושה סצנות ולא נותן לתור להתקדם. היווני ישב שם וגלגל את העיניים, ואז – כשהוויכוח צבר תאוצה, ואף אחד לא שם לב – הוא לקח את הנספח, חתם עליו והחזיר אותו למקום שבו הוא שכב קודם. ועוד אומרים שרק הישראלים עוקפים תורים.

לא ממש הבנתי מה הספרדי הזה רוצה, ומה פתאום הוא מחליט להרוס את החגיגה ולעשות בושות מול כל הצופים. זה הזכיר לי את השואו שערפאת נתן כשניסו לחתום איתו על אחד מהסכמי אוסלו. כל מי שראה מהצד איך קלינטון ומובארק מתחננים לפני הלטאה הזה שיחתום כבר, רצה פשוט לקבור את עצמו מרוב בושה. אבל ערפאת עצמו דווקא נהנה מכל תשומת הלב, גם אם היא הושגה בטריקים של ילד שהגננת לא נותנת לו מספיק פירה. בסוף הכרוז אמר שהחתימה על הנספח נדחית למועד אחר (המתורגמן תרגם לי), אבל הסכם השלום עומד בעינו. כל הקהל קם והתחיל למחוא כפיים, ומנהיגים המדינות קמו ולחצו לי ידיים, חוץ מהספרדי שישב שם עם ידיים משולבות ועשה פרצוף תשעה באב. זו הסטייה של הגויים השרוטים האלה, תמיד הם עושים את ההפך ממה שצריך. עובדה: פעם היהודים חיו בספרד, היה להם טוב והם לא רצו ללכת לשום מקום, ודווקא אז הספרדים החליטו שנורא דחוף להם לגרש אותם. ולעומת זאת, עכשיו היינו תקועים לספרד בגרון, וכל מה שרצינו היה כבר לעוף משם לכל הרוחות, ומה רוצחי-השוורים המטומטמים האלה עושים? כל מה שהם רק יכולים כדי למנוע מאיתנו לצאת לדרך. טוב, למה כבר אפשר לצפות מאנשים, שכשהם מנסים להגיד גימל יוצא להם ח' במקום.

55.

הערב אמנם נגמר בצורה לא הכי חלקה שאפשר, אבל עם הסכם שלום חתום וכמעט-נספח ביד – היה טיפשי מצדי להיות מעוצבן. אז החלטתי להירגע, להישאר בבריסל עד לפתרון הבעיות עם הספרדים, ובינתיים ליהנות מחיי הלילה של העיר. סידרתי עם נשיא האיחוד שמחר בבוקר ניפגש במשרד שלו, והוא הודיע לי שכבר הזמינו לי חדר במלון הכי יוקרתי בעיר – שמתוך רגשות אשם, הכי מוצדקים בעולם לטעמי, הוחלט לממן לי אותו מתקציב האיחוד האירופי.

הגעתי למלון לבד, כי לשר החוץ והמתורגמן מצאו מקום רק באכסניה של ימק"א באזור הפלמי של בריסל, והם עוד נאלצו לישון בחדר אחד ובמיטת קומותיים. עליתי לחדר, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז שנבחרתי שהלכתי לאיזשהו מקום בלי מאבטחים, ויותר חשוב – בלי שזיהו אותי. בשביל האנשים בלובי של המלון הייתי סתם עוד ישראלי שבא לגנוב סבונים ומגבות, חוץ מהמשרת המיוחד שסידרו לי כדי שלא אעמוד בתור כאחרון התיירים. כשהגעתי לחדר, שהיה באמת מפואר למרות שלא היה סוויטה, חיכתה על המיטה בונבוניירה שהיה מוצמד אליה פתק באנגלית: "ברוך הבא, אחינו הישראלי". הסתכלתי יותר מקרוב על הפתק, לראות אם אין במקרה סימני מחיקה שיעידו שקודם הבונבוניירה הוצעה למישהו אחר – למשל, לאיזה אוברשטורמבאנפירר גרמני שישן כאן בזמן כיבוש בלגיה – ונרגעתי רק אחרי שראיתי שהפתק חדש מהקופסה, וכנראה גם הבונבוניירה. אכלתי איזה שניים-שלושה שוקולדים בלגיים, עשיתי אמבטיה, ותוך כדי נשיפה לתוך הקצף חשבתי על הפראיירים שנשארו בארץ. משיחת טלפון שעשיתי לשר הפנים נודע לי, שהאזרחים מסרבים לחזור לשגרה, ושבמשרד הבריאות מגדירים כמעט שבעים אחוז מהאוכלוסייה כנפגעי הלם-קרב – וזה למרות שלא היה שום קרב. וזה עוד לא הכל: כששר הפנים העביר את הטלפון לשר הביטחון גיליתי, שהפקודה שנתתי להרוס את כל מסילות הרכבת בארץ, כדי שלגרמנים לא יהיה על מה להסיע יהודים למחנות, לא התבצעה בסופו של דבר. ואתם יודעים למה? כי הרס"ר שהיה אחראי למבצע פירוק המסילות סירב פקודה. הוא אמר למפקדים שלו: "אם אני מפרק את המסילה, ואחד הפסים נוגע בטעות בשני, אני לא אוכל יותר להסתכל על עצמי במראה". כשהם שאלו למה, הוא ענה שבבית הספר הוא למד שקווים מקבילים בחיים לא נפגשים, והוא לא רוצה לקחת על עצמו להסתכסך עם אקסיומות. כששמעתי את זה פתחתי את הפנקס, רשמתי לעצמי בגדול: "לפטר את כל הנגדים שלמדו מתמטיקה", והחזרתי את הפנקס לכיס האחורי במכנסיים. הדבר האחרון שנודע לי, והפעם משר התחבורה והתשתיות, הוא בעצם שילוב של שני הדברים הקודמים ששמעתי. בבוקר שבו העולם חזר למסלולו, כולם היו אמורים להפסיק עם חרדות ההשמדה שלהם ולחזור לעבודה כרגיל. אבל מה התברר? שלא רק שאף אחד לא רצה להתקרב לרכבות, ובטח שלא לעלות עליהן כדי להגיע לעבודה, אלא שאנשים פחדו להתקרב למסילות עצמן. בכל המקומות שבהם כביש חוצה מסילת רכבת, נוצרו פקקים עצומים בגלל נהגים שכיבו את המנוע לפני המחסום והתחילו לבכות כמו ילד שסוכרייה על מקל הסתבכה לו בשיער. המצב היה קשה במיוחד בחיפה, שבה מכל חלון רואים את המסילה שליד המפרץ, וכמה חיפאים שפתחו את החלון בבוקר וראו את מחזה-האימים הזה קפצו ראש מקומה עשירית רק כדי לא להתמודד עם הפחד.

אז איך אני אגיד את זה בעדינות? שמחתי שאני בחו"ל, לשם שינוי, ולא במדינה שהייתי רשום בתור הבעלים שלה. אחרי שיצאתי מהאמבטיה, לבשתי איזה בגד פשוט שלקחתי איתי במזוודה, ירדתי במעלית עם כמה בלגים שלא הכירו אותי אפילו קצת, ויצאתי לקרוע את העיר. בכיס שלי היה שיחון עברי-צרפתי, שהיו בו כמה משפטים שימושיים לבילויים – כמו "ז'אן-לוק, ראית במקרה את הכלב?" או "גבירתי, אני אקח שני מטאטאים, במחילה מכבודך". בכל מקרה תכננתי לא לדבר יותר מדי, אלא פשוט לשבת באיזה פאב ולנצל את העובדה שאפשר לתקוע מבטים בבחורות, בלי שכולם יעקמו את האף ויגידו משהו מעליב על ההורמונים של ראש הממשלה.

כשהגעתי לקבלה ביקשתי שיזמינו לי מונית, והיא הגיעה תוך חמש דקות. זה היה שינוי מרענן, להיכנס לאוטו מסריח שיושב בו נהג שלא שם עלי, מה גם שלא עקבו אחרינו שתי מוניות שנראו בדיוק אותו דבר וג'יפים שנראים כאילו שהוציאו אותם מראלי פאריס-דקאר. זה היה כמו פעם, כשעוד הייתי סתם אזרח פשוט ונסעתי במונית משוק הכרמל בחזרה הביתה: רק אני ופייר הנהג (לא נהיינו חברים קרובים או משהו, פשוט הסתכלתי על השלט עם השם שלו). בעזרת השיחון הצרפתי ומעט האנגלית שפייר הצליח להבין, ביקשתי שיסיע אותי למקום עם אקשן. פייר חייך, אמר איזה שם שנשמע לי אקזוטי, ואמרתי לו "תפדל" – כי ידעתי שעם כל המוסלמים שמסתובבים לבלגים בין הרגליים, הוא בטח יבין אותי. "בטוח שאתה רוצה לנסוע לשם?", הוא שאל, ואני אמרתי "בטוח, בטוח. אני הייתי בשריון, אני לא מפחד מהמכוני-עיסוי שלכם". לא ידעתי איך אומרים את זה בצרפתית, אז פשוט אמרתי את זה בעברית. אבל פייר החברמן – הוא הבין כל מילה. או ככה חשבתי, בכל אופן.

נסענו איזה רבע שעה, ולא ממש הבנתי למה, כי אמרו לי שהמלון נמצא ממש במרכז. מצד שני, חשבתי, זה קצת מוגזם מצדי לדרוש מלון על חשבון האיחוד האירופי וגם שהוא יהיה במרחק שתי דקות מכל האטרקציות. בחיים צריך לדעת מתי לשמוח על מה שיש, ומתי להפוך איזה שולחן כדי שייתנו לך עוד. וזאת הייתה אחת מהפעמים שצריך להסתפק במועט. בסוף נעצרנו באיזו פינת רחובות חשוכה, ופייר אמר שהגענו. הוא לקח ממני את מטבעות היורו המעטים שהיו לי בארנק, ומתוך הכרת-תודה עשיתי לו ג'סטה ענקית, שאני לרוב לא עושה: פתחתי את החלק של השטרות ונתתי לו טיפ. הוא מאוד שמח, התחיל לעשות לי סימנים עם הידיים איך להגיע לפאב האיני שנמצא ממש מעבר לפינה, ונסע משם בלי להסתכל אחורה – אולי כי הוא פחד להיקשר אלי, אולי בגלל שהוא לא רצה להפוך לנציב מלח, והכי הגיוני שהוא פשוט לא רצה לעשות תאונה.

התחלתי ללכת לפי מה שהבנתי מההוראות של פייר, ובאמת ראיתי מעבר לפינה פאב קטן שנראה ממש נחמד מרחוק. היו לו חלונות צבעוניים ודלת מעץ, ובכניסה לא עמד שום סלקטור. פתחתי את הדלת, התיישבתי ליד השולחן היחיד שהיה ריק, והסתכלתי מסביב. האנשים, תרשו לי להיות ביקורתי לרגע, ממש לא נראו כמו הקהל המעודכן שהתכוננתי לקראתו. רובם היו די מבוגרים, עם שפמים לבנים ולחיים אדומות, ואפילו שהיו שם כמה צעירים – הם נראו יותר כמו איכרים שירדו לרגע ממיטת הקש שלהם כדי להוריד איזו בירה. אבל זה לא קלקל לי את מצב הרוח: אמנם עבר כבר זמן מאז שיצאתי לפאב, אבל זכרתי שאם נופלים על מקום גרוע זה לא סוף העולם. תמיד אפשר להגיד שהיה זבוב בבירה, לצאת בלי לשלם ולמצוא מקום אחר.

הבעיה הייתה שהמלצרית בכלל לא התייחסה אלי, למרות שהיא עמדה ממש לידי. היא הייתה כזאת אדישה, שחשבתי שאולי היא הייתה במקור הדחליל של בעל העסק והוא הביא אותה כדי להחליף איזה מלצר שהבריז לו ברגע האחרון. אז הוצאתי את השיחון, דפדפתי עד שמצאתי משפט מתאים בצרפתית קצת מיושנת, והקראתי אותו: "גבירתי החביבה, האם תואילי לגשת הנה בבקשה?". באותו רגע כל הדיבורים הפסיקו, נהיה שקט מוחלט בכל הפאב, וכולם הסתכלו ישר עליי. כולל המלצרית, אבל לא שמחתי על קבלת תשומת הלב שלה. רק באותו רגע טרחתי להסתכל על התפריט שהיה רשום על הקיר, וראיתי שהוא בכלל לא כתוב בצרפתית, אלא בפלמית. כמה מהגברים המשופמים קמו מהכיסאות שלהם והתחילו להתקרב אליי, וחשבתי שזה זמן טוב לקום ולברוח.

יצאתי לאט החוצה, עם הגב לדלת והפנים לפלמים הזועמים, ואז הסתובבתי והתחלתי לרוץ. רצתי בחזרה למקום שבו פייר הוריד אותי, וכשהסתכלתי אחורה ראיתי שכל הפאב, כולל המלצרית, רודף אחריי. המשכתי לרוץ, אבל חוסר הכושר שלי כבר התחיל להשפיע, והרודפים התחילו להשיג אותי. בדיוק אז שמעתי צפצוף מצד שמאל, וראיתי מונית. קפצתי לתוכה, ומי זה היה? פייר! הוא נתן גז וברח משם, ואני נשכבתי על המושב האחורי ואמרתי לעצמי, בקול רם, "פייר, מה הייתי עושה בלעדיך!".

הסתכלתי על האורות שהתחלפו דרך החלון, ופתאום שמעתי את פייר מדבר אליי בעברית: "אדוני ראש הממשלה, אתה בסדר?". לא האמנתי למשמע אוזניי: נהג מונית בלגי מדבר עברית, וגם יודע מי אני. "מאיפה אתה יודע עברית? איך נהג מונית בבריסל, שקוראים לו פייר, יודע את השפה הנידחת הזו?", שאלתי אותו, אבל מהתשובה נדהמתי עוד יותר. "לא פייר, אדוני, תקרא לי א'. א' מהמוסד", הוא אמר תוך כדי עקיפה פראית של זקנה בלגית שהחליטה לבצע חציית כביש קמיקזית, "אנחנו עוקבים אחריך בחשאי מאז שהגעת לכאן. חשבת שנשאיר אותך בלי אבטחה, בבירה של יבשת שלפני כמה שעות ניסתה לפלוש לישראל? השב"כ ביקש מאיתנו טובה, להשגיח עליך, אז הסכמנו". "איך מכל נהגי המוניות בעיר דווקא אתה הגעת לאסוף אותי?", שאלתי אותו אחרי שחזרה אלי הנשימה, "רק אל תגיד לי ששירות המוניות של בריסל הוא חברת-קש של המוסד". "ברור שלא!", הוא אמר, "גם אם היינו רוצים להשתלט כאן על המוניות, לא היינו מצליחים. אצלנו במוסד יש שני סוגים של אנשים: אלה שיודעים לנהוג ואלה שיודעים להחזיר עודף ממאה כשהמחיר הוא 23.56. אבל אין לנו אנשים שיודעים לעשות גם את זה וגם את זה. אני למשל לא יודע חשבון, והעודף שהחזרתי לך היה ניחוש פרוע, אין לי מושג כמה שמתי לך ביד". שאלתי אותו איך בכל זאת הם עקבו אחרי, והתברר שחצי מכל האנשים שראיתי עד שנכנסתי למונית היו סוכני מוסד: הנהג שהסיע אותי למלון, המשרת שלקח אותי לחדר, פקיד הקבלה, הבלגים מהמעלית, ואפילו הזקנה שכמעט דרסנו עם המונית הייתה סוכנת מוסד בדימוס, שהוחזרה לשירות פעיל רק כדי לעמוד באמצע הכביש עם אקדח ומשתיק-קול, ולירות בכל מחבל שאולי ינסה לחסום אותנו. גם הבונבוניירה מהחדר במלון הייתה באדיבות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, ובכל שוקולד קטן היה משדר לווייני קטן – למקרה שהסוכנים יאבדו איתי קשר עין.

"אז תגיד, למה כשנכנסתי למונית נתת לי לעשות מעצמי צחוק ולנסות לדבר צרפתית?", שאלתי אותו, "ועוד יותר דחוף לי לדעת, למה לקחת אותי לשכונת עוני פלמית, כשידעת שאני אכניס את עצמי לצרות עם השיחון הצרפתי שלי?". "אדוני, לא היית אמור לדעת שאנחנו נמצאים כאן ושומרים עליך. אז לא יכולתי לדבר איתך בעברית ברגע שנכנסת. ובקשר לפאב, הייתי בטוח שיש לך גם מילון פלמי עליך. אבל כשנסעתי, והתכוונתי להעביר את המשמרת לסוכן שלנו שהתחזה להומלס מחוץ לפאב, חשבתי שאולי זאת הייתה טעות להביא אותך לשם. אז חזרתי אחורה, וטוב שעשיתי את זה". הסכמתי איתו, זה באמת היה יפה מצדו, ואם הוא לא היה חושב להציל אותי הייתי היום מסתובב על הגריל במטבח של הפאב, ואפילו לא בגלל שאני יהודי – אלא בגלל שהאספסוף הזה חשב שאני צרפתי.

א' מהמוסד נהג במונית בצורה מקצוענית, וראיתי שהגיבור ישראל הזה יכול לעשות הכל עם הגה וארבעה גלגלים – למרות שאין לו מושג בכסף קטן. עברנו במרכז בריסל, והרחובות היו מוארים בנורות צבעוניות יפות, והכל נראה כל-כך הרבה יותר טוב מאשר בירושלים. המונית פנתה ימינה, ועברנו ליד כיכר עם מזרקה שהייתה מוארת בזרקורים. "אתה רואה, אדוני, מצד ימין שלך נמצאת מזרקת הילד המשתין", אמר א', שכנראה הכיר את העיר לא רע בכלל. נראה לי שאם האיחוד האירופי היה מצליח במזימות שלו וכובש את ישראל, אז מתחת לקשת של הפיפי במזרקה היו מוסיפים פסל שנראה בדיוק כמוני, וככה כל הבלגים היו באים לראות איך הבלגי הקטן שלהם משתין על ראש ממשלת העם היהודי. אבל אלה היו סתם מחשבות פרנואידיות, שלא היה טעם לחשוב אותן בגלל שכל הסימנים הראו שבקרוב עמדנו להמשיך הלאה במסע אל האוקיינוס.

הגענו לפתח של המלון. יצאתי מהאוטו, נפרדתי מסוכן המוסד הנאמן שהציל את חיי ואמרתי לו: "בטח נתראה באיזו ועדת חקירה". עליתי במעלית עם אישה בלגית שמנה, וכל הדרך לקומה שבע הסתכלתי עליה במבטים מסתוריים, כי הייתי בטוח שהיא סוכנת מוסד עם תחנת ממסר ניידת שצמודה לה לבטן. אבל לפי הצורה שבה היא הסתכלה עליי בחזרה, ולפי אנחת ההקלה שיצאה לה מפה כשהיא יצאה מהמעלית בקומה שש, היא הייתה סתם אישה בלגית בלי שום מכשור מיוחד מתחת לשמלה. נכנסתי לחדר, התיישבתי על האסלה ושלחתי את השוקולד הקטן עם המשדר לדרכו הארוכה אל מכון השפכים של בריסל רבתי. צחצחתי שיניים והלכתי לישון, אבל למחרת גיליתי שלרשת הסוכנים של המוסד בבלגיה היה לילה לבן: הם היו בטוחים שנחטפתי אל מערכת הביוב העירונית, וחיפשו אותי כל הלילה מתחת לבלטות של מרכז בריסל. רק כשהגיעו אל מכון השפכים, שבו הם ציפו למצוא את הגופה שלי שטה באיזו בריכת חמצון, הם הבינו את הטעות ותפסו כמה שעות שינה לפני שהשחר עלה.

56.

בבוקר הסיעו אותי ללשכת נשיא האיחוד האירופי, ולאורך כל הדרך ניסיתי לנחש מי מהאנשים שאני רואה הוא בעצם סוכן מוסד. היה אפילו פקיד אחד בבניין המשרדים של האיחוד, שנראה כל-כך ישראלי עד שהייתי חייב לבדוק את העניין; עברתי לידו כאילו בלי לראות אותו, ואז בלי התראה מוקדמת הסתובבתי אליו ואמרתי "איזה אנטישמים כולם פה, הא?". אבל הוא רק הסתכל עליי כמו שמסתכלים על איזה מהגר שחושב שמותר לו לפלוט משפטים בשפת-האם המגוחכת שלו, ועזבתי אותו לנפשו. אולי הוא היה בלגי, ואולי הוא היה שייך לסוג סודי של סוכני מוסד שא' לא סיפר לי עליו – סוכנים שנכנסו לתפקיד עד כדי כך, שהם לגמרי שכחו את העברית שלהם.

נכנסתי ללשכת הנשיא, והוא קיבל אותי בהתלהבות ובנשיקות. יש קטע מוזר עם האירופים: רק להם מותר להתנשק עם אנשים זרים. הכל הולך, גברים עם גברים, נשים עם נשים ואיזו קומבינציה שאתם רק רוצים. אבל כשהם רואים שחורים, או ערבים, או סינים, שמנשקים ככה אחד את השני – מיד הפרצוף שלהם מתעקם והם חושבים לעצמם "איזה פרימיטיבים!". אני לא קורא מחשבות או משהו, פשוט גם אני חושב ככה. ההבדל ביני לבין האירופים הוא שלדעתי נשיקות רטובות בין זרים הן דבר מגעיל, אפילו אם אתה לבן. אחרי שהשאיר מעגל של רוק על הלחי שלי, הנשיא אמר לי לשבת. התיישבתי על הספה הירוקה שהנשיא קיבל במתנה מחאפז אסד, והוא ישב מולי על הספה התואמת שנקנתה באיקאה, בסניף ביירות.

"אז מה העניין עם הספרדי הזה? למה הוא לא חותם?", שאלתי אותו. ואז הוא הסביר: "לפני שהגעת, קיימנו דיון בין כל מנהיגי המדינות החברות באיחוד. החלטנו שחייבים לפתור את כל העניין עם ישראל, ולאפשר לכם לעבור הלאה לאוקיינוס. אבל בשביל זה צריך להרחיב את מיצר גיברלטר בשישים קילומטר, והספרדים לא מוכנים לוותר על אדמה יקרה בשביל זה". לא הבנתי איך בדיוק אמורים להרחיב את המיצר לרוחב מאה קילומטר, הרי החפירה תיקח איזה מאתיים שנה. "זה עוד דבר שהיה לספרדים קשה לקבל", אמר הנשיא, "החלטנו לפוצץ את כל החלק שמפריע לכם לעבור באמצעות עשרות פצצות מימן". מיד ראיתי מול העיניים שלי את תסריט האימים: הטילים עם ראשי-הנפץ הגרעיניים משוגרים, יוצאים החוצה לאטמוספירה, מתחילים לרדת לעבר דרום ספרד – ועקב "תקלה" במערכת הניווט הם נופלים דווקא על ישראל. באמת מאוד נוח, חשבתי לעצמי, שאיזו טעות אנוש תהרוס את מדינת ישראל, ואני עוד חתמתי על הסכמה לכל פתרון שיוצע לנו. לא היו לי טענות לספרדים: הם בסך-הכל פחדו שהטילים ייפלו על המדינה שלהם במקום על המדינה שלנו. מרוב טעויות אנוש והתעסקויות במחשב של הטילים, מישהו עוד היה עלול להחזיר את המצב לקדמותו ולמחוק להם את מדריד, מלגה וקורדובה.

"סליחה שאני מתערב", אמרתי, "אבל כל עוד אני חי – אף אחד לא יורה טילים אטומיים לכיוון ישראל. אם יהיה צורך אני אתן הוראה להפעיל את טילי החץ, וכל הטילים ייפלו לכם על הראש". הנשיא רק התחיל לצחוק, והסביר שהכוונה לא הייתה לשגר את הפצצות על טילים, אלא לקבור אותן באדמה ולפוצץ אותן מרחוק. "אם היינו משגרים אותן, הפיצוצים היו מתרחשים באוויר וכל מה שהיינו מקבלים זה נשורת בכל אירופה. אתה באמת חושב שאנחנו רוצים את זה? ממש לא". טוב, זה כבר נשמע לי יותר הגיוני, ואמרתי: "טוב, אז איפה הספרדי הזה? בוא נשכנע אותו ונגמור עניין, להם יש מדינה גדולה – שום דבר לא יקרה אם חלק קטן ממנה ישקע בים". הוא לא ענה, רק לחץ על שלט קטן, ואז המראה הגדולה שעל הקיר הסתובבה ומתוכה יצא ראש הממשלה הספרדי. "איך אתה היית מרגיש אם היית צריך לוותר על חלק מהמדינה שלך לטובת עם ברברי וחסר-תרבות?", הוא שאל אותי לפני שהבנתי מה קורה. אבל אז התאוששתי, ואמרתי לו: "אני לא יודע אם אתה רואה חדשות, אבל זה בדיוק מה שעשיתי כשעזבתי את המזרח התיכון. מה אתה חושב, שלקחתי איתי את כל המדינה? איפה אתה חי?".

ראש הממשלה הספרדי התיישב, ואמר שלספרד אין בעיה להקריב כמה עיירות נידחות בשביל התענוג לא לסבול את ישראל בתור שכנה, אבל יש לו רק דרישה אחת. "אנחנו לא מוכנים להיות הפראיירים היחידים בסיפור הזה", הוא אמר, "מהצד השני של המיצר יש עוד מדינה. אם נפוצץ חצי-חצי עם מרוקו, אני מסכים. אם מורידים מכל צד שלושים קילומטר, זה ממש לא נורא. אבל אי-אפשר לבקש רק מספרד לוותר". "ומה עם פצצות המימן? לזה אתה מסכים?", שאלתי אותו, והוא אמר שבשביל להיפטר מישראל הוא מוכן גם לאסוף את כל תושבי מדריד ולהפיל אותם לים מצוק גיברלטר כמו למינגים. אז הנשיא סיכם את הישיבה בהחלטה להזמין את המלך המרוקאי לפסגת-חירום שתיישב את המשבר, ושתיערך עוד באותו ערב. אבל אני הייתי מוטרד, ושאלתי: "ונניח שהוא יגיד לא? לי יש ניסיון עם מרוקאים בממשלה שלי, ואלה עוד מרוקאים שהשתכנזו, שאוכלים גפילטע-פיש. המרוקאים האמיתיים, במרוקו, בטח עקשנים פי אלף מהם, ונראה לי שהם לא יסכימו לפוצץ אפילו שפיץ של מסגד". ראש הממשלה הספרדי הסתכל על הנשיא, ושניהם גיחכו. "אל תדאג!", אמר הנשיא, "נציע להם הצעה שהם לא יוכלו לסרב לה. יהיה בסדר". חשבתי אם להגיד להם שגם כל הסמטוחה במיצר גיברלטר התחילה בגלל שאמרתי שיהיה בסדר, אבל בסוף החלטתי לשתוק. יש לי אמונה טפלה, שאם ה"יהיה בסדר" הראשון לא עובד, אז השני כן יעבוד, ואם גם הוא לא עובד – אז גם ככה חבל על המילים. זאת הבעיה הכי גדולה שלי עם שאננות, שאי אפשר להגיד עליה "פעם שלישית גלידה".

חזרתי לחדר במלון, ונזכרתי פתאום שהשבת נכנסת בעוד שעה וחצי. שלא תבינו לא נכון, בתור בנאדם פרטי אין לי שום סנטימנטים לשבת – מבחינתי זה כאילו שהייתה קמה איזו דת חדשה, שדורשת ממני לא לנסוע ביום שלישי. רק שכאן זה יום שביעי, זה כל ההבדל. אבל בתור ראש ממשלה, זה סיפור אחר לגמרי. כל השנים היה מקובל שראשי ממשלה, כשהם בנסיעות רשמיות בחו"ל, חייבים לעשות את עצמם כאילו שהם שומרי שבת. זה אומר ללכת ברגל בבוקר לבית כנסת, לאכול מאכלים קרים בבופה של המלון, ואם איזה דתי רואה אותך מדליק את האור בחדר במלון אחרי שהחשיך – זה סוף הקואליציה. ועכשיו עמדה להתקיים ועידה חשובה, אחרי כניסת השבת, ועוד עם ערבים. חשבתי כל הזמן מה אפשר לעשות כדי להציל את עצמי, כי בשנים האחרונות הדתיים בכנסת התחילו להיות מאוד חסרי-סבלנות לכל ראש ממשלה שמחלל שבת בפומבי. היה אפילו ראש ממשלה אחד, לפני זה שלפניי, שהחרדים העיפו אותו בהצבעת אי-אמון בגלל חילול שבת – ודווקא הייתה לו כוונה טובה, למסכן. הוא החליט להגיע לבית הכנסת שליד בית ראש הממשלה, ולעשות שם טקס קבלת שבת ציבורי עם כל הקהל הקבוע ועם כמה מהשרים והח"כים החרדים. זה לא שהוא נהפך פתאום לצדיק גדול, ממש לא. הוא סתם רצה שהשותפים החדשים שלו לקואליציה יתעלמו מכל השמועות, שטענו שהסטייה שלו היא לאכול רצועות בשר חזיר שמונחות על נוצרייה ערומה שאין לה אף יהודי במשפחה שמונה דורות אחורה.

אז ראש הממשלה הגיע לאולם בית הכנסת, וסידרו לו שם שולחן גדול עם נרות לקבלת שבת, והוא עצם את העיניים ומלמל משהו שנשמע כמו תפילה, והדליק את הנרות. כל הקהל פשוט נמס מאושר על הכבוד שראש ממשלת ישראל נותן לשבת המלכה, ומיד אחרי הדלקת הנרות נכנסה השבת. אבל אז ראש הממשלה עשה טעות גורלית: הוא נשף על הנרות וכיבה אותם. קול של תדהמה עבר באולם, ומי שהיה אז שר הפנים, איזה רב מקובל אחד, צעק בקול ששמור לתבוסות בכנסת ולפוגרומים: "הוא חילל את שבת-קודש!". המאבטחים בקושי הצליחו להוציא את ראש הממשלה מהידיים של הקהל הזועם, ובסופו של דבר כיבוי הנרות עלה לו בהצבעת אי-אמון שהפילה את הממשלה. כמה מהאנשים שהיו באולם גם התראיינו לעיתון בתור עדי-ראייה למעשה המזעזע, וזה הפך לכזה פסטיבל עד שרוב האנשים בארץ שכחו שראש הממשלה בסך הכל כיבה איזה נר, וזה באמת לא היה הפשע הכי גרוע שהוא ביצע במהלך הקריירה שלו.

הייתי כבר בטוח שהולכים לתלות אותי בכיכר העיר אחרי שהטלוויזיה תשדר את התמונות שלי יושב עם המנהיגים הזרים בשבת. תכננתי אפילו מפלט אחרון: לנסות לעבוד על הדתיים, ולהגיד להם שהשבת לא נכנסה לבלגיה בגלל שלא היה לה דרכון בתוקף. אבל כשדיברתי עם שר החוץ הוא הרגיע אותי והציע לי תוכנית עוקפת כוהני דת חשוכים. האמת היא שהוא נשמע ממש שמח, יחסית למישהו שישן כל הלילה באכסניית נוער עם מתורגמן במיטה מעליו. "אל תשאל, היו בחדר לידנו כמה ניאו-נאצים שהרעישו כל הלילה", הוא סיפר לי, "ובסוף שלחתי את המתורגמן לבקש שיסתמו וייתנו לישון. הוא רעד מפחד שהנאצים יאכלו אותו חי, אבל פחד עוד יותר שאני אפטר אותו. הוא יצא אליהם, ומאז שהוא הלך עברו חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה – והוא לא חזר. התחילה לי זיעה קרה, חשבתי שזהו, הוא מת ואני אוכל אותה עם איזה בג"ץ. אז הלכתי לראות מה העניינים שם, ומה אני רואה? המתורגמן יושב עם הניאו-נאצים בחדר והם שומעים שלמה ארצי. התברר שאלה סוכני מוסד, והם לקחו חדר לידנו כדי לשמור עלינו! ידעת שהמוסד עקב אחרינו עד בלגיה?". אמרתי שכן, והזהרתי אותו שלא יספר על זה לאף אחד שאנחנו פוגשים. רק זה היה חסר לי – ששונאי ישראל יקבלו חיזוק למה שהם תמיד אומרים, שכל הניאו-נאצים הם קונספירציה של המוסד הישראלי.

לא ידעתי אם שר החוץ יצליח לסדר את התוכנית בזמן, אבל לא היו לי שום אופציות טובות יותר שיסתירו את חילול השבת שלי. בזמן הפנוי שנשאר עד הערב רציתי לעשות איזה טיול קטן ברחובות בריסל, כי כל עוד הייתי סגור במלון הרגשתי כאילו אני בחמי טבריה ולא בעיר אירופית מכובדת. אבל כשנזכרתי באירועים מהערב הקודם, החלטתי להישאר בכל זאת במלון ולתפוס קצת שינה. חוץ מזה, הדבר האחרון שרציתי הוא להגיע עייף לוועידה, לנקר לתוך הגלאביה של מלך מרוקו, ושבארץ יגידו שאני מוצץ לערבים.

57.

במשך כל הנסיעה מהמלון אל הוועידה, פחדתי שגם הפעם כל העניין יתקיים מול אולם מלא במוזמנים בלגים, שאלוהים יודע כמה מתוכם הם בעצם סוכנים ישראלים. אמרתי לעצמי שאת כנס ההצדעה לקהיליית המודיעין בלטרון לא פספסתי בשביל לקיים אותו מחדש בבריסל, אבל בסוף שמחתי לגלות שהנהג הוריד אותי שוב בבניין האיחוד האירופי, ולא בארמון המפואר שבו התקיים טקס החתימה הקודם. אחד העובדים ליווה אותי, את שר החוץ ואת המתורגמן לקומה הרביעית, ונכנסנו לחדר דיונים מפואר שבו כבר ישבו שאר המנהיגים. נשיא האיחוד קם, חזר במדויק על מטח הנשיקות מהבוקר, והציג את כולם בפני: "זה ראש ממשלת ספרד, לידו מלך מרוקו, ובצד ימין ראש ממשלת בריטניה – אתה בטח זוכר שגיברלטר היא מושבה בריטית". אמרתי שאני זוכר, למרות שלא רק שלא זכרתי, גם לא ידעתי את זה מלכתחילה. הנשיא המשיך ואמר: "רבותיי הנכבדים, עכשיו שראש ממשלת ישראל הגיע, אנחנו יכולים…", אבל אז שר החוץ נעמד לידו, הפסיק אותו באמצע המשפט ולחש לו משהו באוזן. "כן, סליחה, טעות שלי", אמר הנשיא, "לצורך הישיבה, זה לא ראש ממשלת ישראל, אלא הקפיטן חורחה מהספינה הפנמית 'גבירתנו הקדושה ישראל'. אני מבקש מכולם להקפיד על זה, כי אחרת החבר הישראלי שלנו יסתבך עם כמה שבטים פרימיטיביים שחיים במדינה שלו". נראה היה שהמנהיגים לא מתנגדים לקרוא לי חורחה, קפיטן או אפילו דיאנה רוס – העיקר לפתור כבר את הבעיות ולשלוח את ישראל לאמצע האוקיינוס האטלנטי. התוכנית של שר החוץ גם עזרה להרחיק מהבניין את התקשורת העוינת, בגלל שאף אחד לא רצה להגיע בשבע בערב לסקר דיון מסחרי שנוגע לספינה פנמית אלמונית.

"אני רוצה שיהיה ברור כבר בהתחלה", אמר ראש הממשלה הבריטי, "לי אין בעיה לפוצץ את גיברלטר. יש לאנגליה בעיות תקציב, והמושבה הזאת רווחית אפילו פחות מסניף מארקס אנד ספנסר בבנגלדש". הנשיא שמח שהושגה התקדמות כבר בשנייה הראשונה של הדיון, והעביר את רשות הדיבור לראש ממשלת ספרד. "היה איזה משהו שרצית להגיד למלך מרוקו?", הוא שאל אותו כמו אימא שהילד שלה סיפר לה שהוא רוצה להציע חברות למישהי, אבל לא יודע איך, והיא מנסה למלכד אותו כדי שיציע. "א… כן. תשמע, הוד רוממותך, שנינו רוצים שהישראלים יפנו את המיצר וייתנו לספינות לעבור, נכון?". המלך הסתכל עליי בתיעוב קל, וענה: "אין משהו שאני רוצה יותר". "אני שמח לשמוע", ענה הספרדי, "אבל זה אומר שצריך גם להקריב משהו. אנחנו חייבים להרחיב את המיצר, ואי-אפשר שהכל ייפול על ספרד. זו ההצעה שלי: אתם מורידים שלושים קילומטר יבשה מהצד שלכם, אנחנו מורידים שלושים מהצד שלנו, והישראלים עפים לנו מהעיניים". המלך התחיל להחליף צבעים, ובקושי התאפק לא לצחוק לספרדי בפרצוף: "לכם קל לדבר! אתם תורידו כמה כפרים ועיירות, ונגמר הסיפור. אבל לנו יש שתי ערים גדולות בצפון המדינה, ואני לא מתכוון לוותר עליהן כל-כך מהר. לאן בדיוק אתה רוצה שהתושבים של טנג'יר ותטוואן ילכו? אין סיכוי. אלא אם אנחנו מקבלים תמורה משמעותית לכל זה. אגב, איך חשבתם להרחיב את המיצר?".

נשיא האיחוד לקח לעצמו את רשות הדיבור. "תראה, אדוני המלך, אנחנו מתכוונים לפוצץ את השטח בפצצות מימן. אם תסכים לסגור את העניין בינינו, כמו אדם תרבותי, אני מבטיח לך שנפוצץ שלושים קילומטר וזהו. אבל אם תמשיך להתעקש, יכול להיות שבטעות נהרוס את כל מרוקו". לפני שהמלך הספיק להגיב, ראש הממשלה הבריטי המשיך את הלחץ המתון: "תראה, יש לך מדינה באמת נחמדה. חבל שבגלל עקשנות חסרת-היגיון, פצצות אטום ייפלו בכל מקום ומדבר סהרה יהפוך לקערת הפיירקס הגדולה בעולם. בכל דקה שישראל עוד תקועה בגיברלטר, העולם מפסיד הרבה מאוד כסף על סחורות שאי-אפשר להעביר בספינות. ואני לא בטוח שאתה רוצה שנספר לכל העולם, שהמלך המרוקאי לא מוכן לפתור את הבעיה בגלל שהוא דואג לשתי ערים שבטח נראות יותר גרוע משכונת-עוני בגלזגו".

"טוב, אני מניח שאין לי מה להגיד בעניין", אמר המלך, "אז כל עוד אתם מבטיחים שמפוצצים רק את האזור הכי צפוני, אני מסכים. אני רק רוצה לדעת מאיפה יגיעו כל הפצצות". כולם הסתכלו עלי, ונשיא האיחוד אמר: "טוב, לחורחה שלנו יש על הספינה שלוש-מאות פצצות מימן, וזה עוד על-פי פרסומים זרים. לך תדע כמה ראשי-נפץ הם ייצרו באמת בדימונה. אדוני הקפיטן, אין לך התנגדות שנשתמש בפצצות שלך, נכון? הרי גם ככה אין לכם יותר נגד מי להשתמש בהן". הייתי במלכוד נוראי: לספר להם שאין לנו איזוטופ על הנשמה, וככה לגלות ברבים את הסוד הכי גדול של ישראל – או לשקר, להגיד שאין בעיה, ולנסות לגרד כמה פצצות מקזחסטן ואוקראינה? בסוף בחרתי באפשרות הראשונה, כי באמת שלא הייתה לי ברירה. ככה עוד יכולתי לשמור את הסוד בינינו, אבל אם הייתי מתחיל לחפש נשק גרעיני בחבר המדינות – בסוף כל העולם היה מגלה שהפרסומים הזרים על הפצצות הישראליות הם בעצם קומוניקטים, שנשלחו מהסוכנות היהודית במטרה להשוויץ בנשק שאין לנו.

"אני חייב לגלות לכם סוד", אמרתי לארבעת המנהיגים, "אין לישראל נשק אטומי". הם פתחו עליי כאלה עיניים, שלא ידעתי איפה לשים את עצמי. "אתה לא צריך לשקר", אמר הבריטי, "אנחנו יודעים הכל. בדימונה מפרידים את הפלוטוניום, את הפצצות אתם מרכיבים במרכז הארץ, ושם הן מחכות עד שתחליטו להפוך את כל הערבים לשישליקים". גם הספרדי לא האמין לי, ונשיא האיחוד והמלך המרוקאי בכלל חשבו שאני מנסה להעליב את האינטליגנציה שלהם. "תקשיבו לי, בדימונה יש מפעל טקסטיל. מייצרים שם טרנינגים, זה לא כור אטומי", הסברתי להם, "נראה לכם שהיינו משאירים מאחורינו כור אטומי פעיל ומפליגים בלעדיו? אני מוכן שהמלך יתקשר לנשיא מצרים, וישאל אותו מה הם מצאו בדימונה כשהם השתלטו על הנגב. קדימה, תתקשר, ותגיד שאני שלחתי אותך". בהסכם השלום עם מדינות ערב נאלצתי לגלות לארבעת המוסטפות שאין לנו כלום בדימונה, אבל הם התחייבו לשמור על זה בסוד מלבד במקרים שאני מאשר אישית. ואגב, אם מישהו מכם אומר לעצמו "יופי, כמעט עבדת עלינו, אבל מה עם הכור בנחל שורק?", אני מצטער לאכזב אותו: גם זה לא כור אטומי. זה בניין שבנינו בשביל קרקס מדראנו, אבל החארות מהקרקס חיכו עד שהבנייה הסתיימה ורק אז נזכרו להודיע לנו שהם מעדיפים להישאר עם האוהל המתנפח. היום המקום משמש בתור זירת החלקה על הקרח בשביל ילדי הקייטנה של חברת החשמל, וכל שנה מגיעים לשם עשרות אוטובוסים עם ילדי העובדים. בבקשה, תשאלו את כל מי שגר ביבנה מה יש בשורק, והוא יגיד לכם בלי לחשוב פעמיים: "החלקרח".

המלך המרוקאי יצא מהחדר כדי להתקשר למצרים, ובינתיים אני הסתובבתי במסדרונות של הקומה הרביעית. פתחתי את כל הדלתות, וראיתי את הפקידים האירופיים עובדים על המחשבים הקטנים והחדשים שלהם, שלא הזכירו בכלל את הציוד המיושן שהיה בקריית הממשלה. טוב, ככה זה כשהבנקים השווייצריים נותנים ריבית משתלמת על הפקדת שיני זהב של יהודים. בסוף המסדרון הייתה דלת כפולה שנראתה מעניינת, אבל כשניסיתי לפתוח אותה נשמעה אזעקה מהצד השני של הקומה. תוך רגע הגיעו לשם מאבטחים ונעמדו ביני לבין הדלת, וגם הנשיא האירופי הגיע ואמר: "לכאן אל תיכנס. אין פה שום דבר מעניין". אבל דווקא בגלל שהוא אמר את זה, הסקרנות שלי התעוררה. התעקשתי שיתנו לי לראות מה יש בחדר, והוא אמר שזה לא בא בחשבון, ואני התחלתי להרים את הקול, אבל הוא המשיך לסרב. "אז אתה יודע מה?", אמרתי לו, "אם אתה לא פותח את הדלת, אני לא חותם על הנספח. דווקא אין לי בעיה להמשיך לסתום לכם את גיברלטר, כי אחרי המזרח התיכון כל מקום נראה לי כמו גן-עדן".

זה עבד עליו, והוא אמר למאבטחים שלו משהו בגרמנית. הם התעסקו עם המנעול, שמעתי צפצוף, והנשיא עשה סימן עם היד אל הדלת: "תיכנס, אבל אני רוצה שתדע שאני לא אחראי למה שנמצא בפנים". עברתי אותו, פתחתי את הדלת, ובקושי יכולתי לראות משהו בחושך שהיה בחדר. נכנסתי כמה צעדים פנימה, ואז אחד המאבטחים הדליק את האור. ומה ראיתי מולי? את מנורת בית-המקדש. לא החיקוי שמול הכנסת, אלא האורגינל בכבודו ובעצמו! כמעט התפוצצתי מהמחשבה שהשודדים האלה שמרו אותה כל השנים באיזה חדר, ולא טרחו להחזיר לישראל את הרכוש הגנוב. "איך זה הגיע לכאן?!", צרחתי אל הנשיא, והוא אמר: "טיטוס לקח אותה לרומא, והיא עברה בירושה מהרומאים לוותיקן. ולפני כמה שנים, כשהאיחוד האירופי תרם לאפיפיור פופ-מוביל חדש במקום זה שנשרף לו הצלב, האפיפיור התעקש לתת לנו את המנורה בתור מתנה. אני עוד לא הייתי אז בתפקיד, אז אל תאשים אותי". אחרי שנרגעתי מהתגלית הארכיאולוגית המרעישה, ומיציתי את כל הזעם היהודי שהיה בתוכי, הרגשתי שבעצם המנורה הזאת חשובה לי עוד פחות מאשר הכנף הדפוקה של הקדילאק שלי. "טוב, תשאירו אותה אצלכם אם זה עושה לכם טוב על הנשמה", אמרתי לנשיא, "רק אל תגיד על זה מילה לאף אחד מישראל, כי המטורפים האלה עוד ירצו לשים את המנורה הזאת על הגג של הכנסת ולהדליק בה נרות חנוכה".

בינתיים הגיע שר החוץ להודיע לנו שהמלך המרוקאי חזר משיחת הטלפון שלו, ומיהרנו חזרה לכיוון החדר. אבל כשהתיישבתי ליד השולחן בחדר הדיונים, פתאום שמתי לב למשהו עוד יותר מדהים מבחינה ארכיאולוגית: מה שחשבתי שהוא שולחן מתקופת הבארוק, בגלל האבן הלבנה והציורים המוזהבים, היה בעצם ארון הברית! העם היהודי השתגע מגעגועים לארון הזה, אנשים חיפשו אותו במשך אלפי שנים, והנה יושבים חמישה מנהיגים ומניחים עליו כוסות קפה שמשאירות עיגולים חומים ורטובים. בהתחלה קצת נדהמתי, וחשבתי לעשות לשר החוץ איזה סימן כדי שיראה מול מה הוא יושב, אבל אז הכרחתי את עצמי לוותר. כי בינינו, מי יודע אם השולחן שלי במשרד לא עשוי במקרה מהצלב של ישו.

כולנו הסתכלנו על המלך, והוא אמר בפרצוף המום: "תשמעו, חשבתי שהישראלי משקר. אבל כל מה שהוא אמר היה אמת. הנשיא מוסטפה אמר לי שכשהצבא המצרי פרץ לכור, כל מה שהיה שם זה ערמות סוודרים וז'קטים בארגזים. הם חיפשו בכל מקום, וירדו לקומות הכי תחתונות מתחת לאדמה, אבל הדבר הכי קרוב לנשק בלתי-קונבנציונלי שהם מצאו היה חדר מלא בגרביים משומשות, שלא כיבסו אותן חודשיים". "כן, זה המכון שבו עשו ניסויים בבדים סינתטיים", אמרתי להם, "רצינו לראות איזה חומרים סופגים זיעה ואיזה לא, אבל הפסקנו את הניסוי כי כמה עובדים מתו מהריח". ראש הממשלה הבריטי לא התאפק, ואמר: "אני חייב לציין, שאם היינו יודעים קודם שלישראל אין נשק אטומי – כבר מזמן היינו מוחקים אתכם מעל המפה", וראש ממשלת ספרד אמר: "אז מה מונע מאיתנו לעשות את זה כבר עכשיו?".

הרגשתי שהדיון סוטה לכיוונים מסוכנים, והייתי חייב לשקם מיד את כוח ההרתעה של ישראל. "תגידו, אתם אוהבים לשחק כדורגל?", שאלתי, "אני יודע שבאנגליה ובספרד, ובכל שאר אירופה, הכדורגל הוא הדבר היחיד שנותן לחוליגנים מקום להתבטא". שניהם הסכימו איתי, ואמרו שחלק גדול מהיציבות החברתית במדינות שלהם קיים רק בזכות הכדורגל. "אבל מה זה קשור? אל תשנה את הנושא", אמר נשיא האיחוד, "תן לנו סיבה אחת טובה לא להשמיד את ישראל ברגע זה!". אז חייכתי אליהם, ואמרתי: "בואו נגיד רק שיש לישראל מתקן לייזר מיוחד בחלל, שיכול להתביית על כל כדורגל, בכל מקום בעולם, ולשרוף אותו. אז אדוני ראש ממשלת אנגליה, שנייה לפני שמנצ'סטר יונייטד תוקעת גול לצרפתים – אנחנו מיירטים את הכדור ודופקים לכם הפסד טכני. ואתה, ספרדי שכמותך, תאר לך שריאל מדריד עומדת לנצח את נבחרת ברזיל, ופתאום יורדת קרן לייזר מהשמיים ומבעירה לא רק את הכדורגל, אלא גם את השחקן שעלה לקבוצה שלושים מיליון דולר!". כולם ישבו ובהו בי באימה מוחלטת, ואני נתתי את סולו הסיום של ההפחדה שלי: "רק תארו לעצמכם איך כל האוהדים ירגישו, כשהם ידעו שהממשלות שלהן אחראיות לזה. הרי רבבות הבבונים האלה ייצאו מהאצטדיונים בכל רחבי אירופה, ישלפו אתכם מהמשרדים ויבצעו בכם לינץ'. אני במקומכם לא הייתי רוצה שזה יקרה לי".

"טוב, ניצחת, יהודון שכמותך", סינן הבריטי, "אנחנו כבר נדאג להביא את הפצצות. רק אל תפגע בשום משחק כדורגל, זה כל מה שאני מבקש ממך". נשיא האיחוד וראש ממשלת ספרד ויתרו גם הם, ורק המלך המרוקאי העלה זיכרונות מהתקופה שישראל הייתה מתחננת לפניו שייתן להעלות יהודים לארץ, במקום שהוא יתחנן שלא נשרוף לו משחקי כדורגל. אבל לי כבר לא היה כוח להתבכיינויות האלה, אז פשוט ביקשתי שנחתום כבר על ההסכם ודי. כולנו חתמנו, וירדתי עם שר החוץ והמתורגמן אל המכוניות שחיכו מחוץ לבניין. המשימה כמעט הוכתרה בהצלחה, אלא שברגע האחרון קרה אסון: בדיוק כשנכנסתי לאוטו ועמדתי לסגור את הדלת, שמעתי קול של ילד שצועק בעברית "אימא, אבא, זה ראש הממשלה!". לפני שהבנתי מאיפה זה בא, ראיתי מולי ילד חרדי מישראל, ושנייה אחריו באו בריצה שני ההורים שלו עם עוד שלושה ילדים. השעה הייתה כבר הרבה אחרי כניסת השבת, הם ראו אותי יושב באוטו עם מנוע פועל, וכל עתידי הפוליטי היה מונח בידיים של האנשים האלה. מכל המקומות בעולם, שני החרדים האלה מבני-ברק הלכו לטייל דווקא באתר הספציפי שבו חיללתי את השבת בפרהסיה, ונאלצתי לחשוב מהר מה לעשות.

"תשמעו, זה לא כמו שזה נראה", ניסיתי להצטדק, "הנהג הוא גוי של שבת, והאור במכונית בכלל לא נדלק כשפותחים את הדלת, אז זה לא נקרא שהפעלתי חשמל בשבת!". חשבתי שברגע שהשבת תצא הם יתקשרו לאחד הח"כים החרדים, ועוד לפני שהמטוס שלי ינחת בנתב"ג כבר לא תהיה קואליציה. אבל אז יצא לאימא החרדית קול של גבר מהפה, והקול אמר: "אדוני, רק רצינו לבדוק שהכל בסדר. יש לך ד"ש מא', הוא סיפר לכולנו על הנסיעה הכיפית שעשיתם אתמול". אני חושב שבחיים שלי לא שמחתי לראות אנשי מוסד כמו באותו רגע, ואפילו יצא לי מזה עוד משהו טוב: הסוכן שהתחפש לאישה פרט לי שמונים יורו לשלושה שטרות של עשרים, מטבע אחד של עשר וחמישה מטבעות של שני יורו. התחלנו לנסוע, אבל אז אמרתי לנהג לעצור, ירדתי ונתתי את המטבע של העשר לשני הסוכנים בתור טיפ על התפקוד היעיל שלהם. כמו שאומרים במס הכנסה: "המס הוא שלך – ובשבילך".

58.

במשך היומיים הבאים, הצניחו מטוסים בריטיים עשרות פצצות מימן בדרום ספרד ובצפון מרוקו. זה היה מבצע מסוכן, בגלל שכל מה שהיה צריך זה מצנח אחד שלא ייפתח – והיה נגרם פיצוץ באטמוספירה. גיליתי שנשיא האיחוד הסתיר ממני פרט חשוב: בפגישה שלנו הוא אמר, שנפוצץ את הפצצות מתחת לאדמה כדי שלא תהיה נשורת. אבל הייתה עוד סיבה לכל העבודה הקשה שהשקענו בהצנחות ובחפירות, במקום פשוט לעשות ספירה לאחור ולהעלות לאוויר שישים טילים מבסיסי נאט"ו ביורקשייר.

הסיבה היא שבמקרה של פיצוץ אטומי באוויר החופשי, תיכנס לפעולה מערכת רוסית אוטומטית, שתשמיד את העולם. בימי ברית המועצות העליזים, מישהו ברוסיה החליט לקשר את לווייני הריגול הסובייטיים אל מין מחשב משונה, שתוכנת לשגר טילים גרעיניים לכל העולם ברגע שהלוויינים יראו פיצוץ גרעיני במקום כלשהו באירופה. אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי, נשלח צוות קומנדו של חשמלאים וטכנאי אלקטרוניקה לבונקר הסיבירי שבו נבנתה המערכת, כדי לנתק את המחשב מהחשמל ולהציל את העולם החופשי. אבל המחשב, למרות שהיה פרימיטיבי, עדיין היה חכם יותר מהאנשים שרצו לחסל אותו; ברגע שהם נכנסו לבונקר, נשמע קול מתכתי שצעק עליהם: "אם מישהו נוגע בשטקר – אני הורס את מוסקבה". כולם ברחו משם כאילו שהרגע מישהו סיפר בדיחה על סטאלין בנוכחות סוכן קג"ב, והמחשב נשאר חי ובועט עד עצם היום הזה. כך שהייתה לנו סיבה טובה מאוד לדאוג שאף פצצה לא תעשה צניחה חופשית, וכל אחת מההירושימות הקטנות ההן נקשרה לשלושה מצנחים, ועוד שלושה רזרביים.

בהתחלה הגיעו מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי אל שמי דרום ספרד, פתחו את הדלתות האחוריות, והשמיים התמלאו במיכלי פלדה ענקיים שצנחו לאדמה. כל האזור פונה מיושביו, והיחידים שעוד הסתובבו שם היו הצוותים שהכניסו את הפצצות לחורים מיוחדים שנחפרו באדמה. בהמשך יצא להק מטוסים שני מאנגליה, הצניח את שאר הפצצות בצפון מרוקו, וגם שם הן נקברו עמוק בסלעים. המזל הכי גדול שלנו היה שבשני האזורים המיועדים לפיצוץ חיו מעט מאוד אנשים, מלבד שתי הערים הגדולות במרוקו. אם המצב היה הפוך – שהייתה גם עיר ספרדית גדולה שנגזר עליה להימחק – קרוב לוודאי שהאירופים היו אומרים לנו: "תחזרו לפינה שלכם בין סוריה למצרים, ואל תצאו משם יותר לעולם".

כשחזרתי לארץ עם שר החוץ והמתורגמן, ממש בזמן מבצע ההצנחה, ראיתי שהמדינה כבר פחות או יותר חזרה לקדמותה. איך אני יודע? כי על השולחן במשרד חיכה לי "ידיעות אחרונות", והיו בו כותרות רגילות לעונה, לא שום דבר בומבסטי על נאצים שקמים לתחייה, אינקוויזיציה ספרדית ומרוקאים סכינים. הכותרת הראשית עסקה בעליית המדד, והיו מתחתיה מאמרים מבוהלים של פרשנים כלכליים שהזהירו שזה נורא ואיום איך שהמדד עולה. בדיוק חודש קודם המדד ירד, וגם אז היו אזהרות זהות לגמרי, רק שבכל מקום שבו המילה "עולה" הייתה כתובה עכשיו, אז היה כתוב "יורד". וחודשיים קודם, המדד לא השתנה בכלל, אפס מאופס הוא היה. אתם חושבים שזה שימח את הפרשנים? לא. גם אז הם התלוננו. לפעמים נדמה לי שהעיתונאים האלה ישמחו רק אם נעשה בכיכר ציון טקס שבו נוציא את המדד להורג, כי כל דבר שהוא עושה לא טוב להם. אני אומר לכם, הכל משנאה וחוסר-פרגון אצל התקשורת הזאת.

הייתה עוד כותרת, בעמוד 15, שהוכיחה לי סופית שהנורמליות חזרה לקבוע את סדר היום במדינה. היה כתוב בעיתון על מבצע חדש של משרד התחבורה והתשתיות: "מי שחונה בחנייה של נכה והוא לא נכה – יהיה נכה". החל מסוף החודש, כל פקח שיראה רכב שחונה בלי אישור בחניית נכים, לא ייתן לו רפורט כמו פעם. במקום זה, המספר של האוטו יירשם, וחוליית פקחים תגיע לבית של הנהג ותפוצץ אותו במכות עד שהוא יהיה ראוי לחנות מתחת לתמרור הכחול עם הסמל של הכיסא-גלגלים. "אנחנו בעצם באים לקראת האזרח", ציטטו שם את שר התחבורה והתשתיות, "אי-אפשר לכפות על הציבור גזירות שהוא לא יכול לעמוד בהן. מי שרוצה ליהנות מחניות של נכים, יצטרך לעבור את הפרוצדורה הקטנה הזאת, ואז הוא יקבל תו של נכה בלי בעיות". תמיד אני שומע אנשים אומרים שבישראל, אם ראש הממשלה לא מתערב במה שהשרים עושים – הם ממזמזים את הכל וכלום לא מתבצע. אז הנה לכם הוכחה שזה לא נכון.

אחרי שגמרתי לקרוא את העיתון, קרעתי את מדור הספורט כמו שאני תמיד עושה – כי אם יש חלק שאני לא סובל בעיתון, זה החלק הזה. תמיד נכנסים אלי כל מיני עובדים במשרד ראש הממשלה, וכמו טורפי-גופות משנוררים לי חלקים מהעיתון אחרי שאני עובר עליו. בדרך כלל אין לי ממש בעיה עם זה, חוץ מאשר כשמבקשים את הספורט, ובגלל זה פיתחתי שיטה למנוע את זה: אני קורע את מוסף הספורט לשניים, ואז קורע כל חלק לעוד שני חלקים, עד שקרעי הנייר הופכים לקטנים מכדי להמשיך בקריעה. את הקונפטי הספורטיבי הזה אני זורק לשלושה פחי זבל נפרדים, כדי שאף אחד לא יחלום אפילו למצוא את השרידים. כל כמה זמן אני שומע במסדרון איזו פקידה שגנבה לי את "ממון" מתאכזבת לגלות שאין בתוכו את החלק של הספורט, ומרגיש גאוות יחידה על ההצלחה המבצעית שלי.

שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה שאנשים יאהבו ספורט, אני פשוט חושב שכדורגל וכאלה הם לא ספורט בכלל. אתם רוצים לעשות ספורט? לכו תרוצו בפארק, תרכבו על אופניים, תירשמו למכון כושר עם עבודת פרך ללא אפשרות חנינה. אבל לשבת על הספה עם כמה בבונים, לבלוע אלפי קלוריות של פיצוחים ובירה ולהסתכל על אנשים אחרים רצים עם כדור? זה לא ספורט. וחוץ מזה, לדעתי בנאדם נורמלי שעף עליו כדור – הדבר הראשון שהוא יעשה זה לברוח הצידה, ובטח לא לנגוח בכדור עם הראש! יש גם ויכוחים שלמים בין מדענים, כמו עניין הביצה והתרנגולת רק בכדורגל: האם הנגיחות בכדור גורמות לכדורגלנים להפוך לקופי-אדם בכך שהן מורידות במכה טריליון נוירונים בכל פעם, או להפך – העובדה שהכדורגלנים טיפשים גורמת להם לנגוח בכדור מלכתחילה. מה שבטוח, יום אחד יימאס לי מזה, ואני אוריד קרני לייזר מהשמיים על כל מקום שזרועו הארוכה של צה"ל תמצא בו 22 שחקנים וכדור.

התקשרתי בווידאו קונפרנס לחדר הבקרה, שהיה קצת רדום מאז שהתנגשנו ביבשה, ואמרתי לאנשים שם להתכונן לתזוזה ברגע שהמכשולים המעצבנים שנקראים מרוקו וספרד ייעלמו לנו מהדרך. אחר כך הלכתי כמה מטרים לחדר הישיבות, שבו התקיימה ישיבת הממשלה השבועית. אתם בטח מכירים את התמונה של השרים שעולים במדרגות לישיבת הממשלה, זאת ששמים בחדשות כל פעם שצריך איזה רקע לבלבולי-מוח של הכתב המדיני. אז באותו יום נשבר לי מהדבר הזה, והודעתי מראש לכל השרים שיעלו במדרגות בהליכה לאחור, עם הגב למצלמות. לא יהיו יותר שום חיוכים נונשלנטיים למצלמות, ויותר אף אחד לא יעשה את עצמו כאילו שהוא לא באמת רוטט מהתרגשות שהאומה שמה לב לקיומו. ובאמת כולם הגיעו בהליכה לאחור, וקיוויתי שלטלוויזיה יהיו חיים קשים באותו ערב. התוכניות שלי לדה-סלבריטיזציה של השרים כמעט הצליחו, רק ששר המשפטים הרס אותן: הוא לא היה יכול להשלים עם ביטול השואו השבועי, ורצה לקבל תשומת לב במהדורת החדשות למרות שהצופים לא יכלו לראות את הפנים שלו. אז הוא עשה במסדרון את הליכת הירח של מייקל ג'קסון, והלך אחורה-קדימה עם הגב למצלמה עד שנתקע בצלם ונפל. ובאמת, הערוצים אכלו את הפיתיון הזול הזה ושר המשפטים קיבל יותר מדי דקות יקרות במשדרי החדשות. אבל אני צחקתי אחרון: החלטתי שלישיבה הבאה שר המשפטים יהיה חייב להגיע עם חולצת בטן כמו של בריטני ספירס, ואם הוא לא יעשה את זה – אני אפטר אותו.

עדכנתי את השרים בהתפתחויות, והודעתי להם שעוד כמה שעות תהיה רעידת אדמה, ואנחנו נצא לאוקיינוס כמו הלווייתן מלשחרר את ווילי. אבל אז שר הפנים קם מהמקום שלו, ואמר: "מה זאת אומרת נלך מכאן? חשבתי שנצמדנו למרוקו לתמיד! חשבתי שקיבלת את ההצעה שלי בקשר למדינה שנהיה חלק ממנה, וכבר הזמנתי את התזמורת האנדלוסית למסיבה שהתכוונתי לעשות כשנתאחד עם מרוקו!". לא ידעתי מה גרם לו לחשוב את מחשבות-השווא שלו, אבל ניסיתי להסביר לו שאי-אפשר להישאר תקועים ככה בפתח של הים התיכון, לא משנה כמה באמת רציתי שנהיה חלק ממרוקו (תרשמו לי את זה כשקר לבן בבקשה). בסוף הוא נרגע, לא לפני ששר התעשייה והתרבות הסביר לו שאם נתאחד עם מרוקו, אז כל המרוקאים שעלו לארץ יהיו חייבים לשרת בצבא המרוקאי או להיכנס לכלא על עריקות.

התחלנו לעבור על שאר העניינים המרדימים של המדינה, אלא שאז ניצלתי מהשיממון הממשלתי בזכות שר החוץ, שהעביר לי פתק וכתב בו שהבריטים הודיעו, שעוד מעט יתרחש הפיצוץ הגדול. פיזרתי את הישיבה ונסעתי לחדר הבקרה שבהרי ירושלים עם היועץ המשפטי לממשלה ועם שרי החוץ, הביטחון והתחבורה והתשתיות. התיישבנו מסביב לשולחן ליד צוות הניווט של המדינה, וליד המסך שעליו היה כתוב "מהירות שיט: 0 קשר" נדלק מסך אחר שעליו הופיע ראש ממשלת בריטניה. הוא ישב במשרד שלו בדאונינג 10, ועל השולחן עוד הייתה ביוגרפיה של צ'רצ'יל שהוא כנראה התחיל לקרוא ביום שהגרמנים השתגעו, והפסיק בעמוד עשרים אחרי שהחיים חזרו למסלולם. "בוקר טוב לכל הישראלים", הוא אמר, "אנחנו מוכנים לרגע הגדול. כל פצצות המימן נמצאות במקומות המסומנים, וברגע שאתן את האות – ספרד ומרוקו יוותרו על שלושים קילומטרים כל אחת לטובת האוקיינוס". שאלתי אותו אם נמצאו במקרה איזה שהם ישראלים באזור האסור בספרד, כי הדבר האחרון שהייתי צריך זה כותרות אדומות ושחורות שמספרות על הרוגים ועל כמה שהם תמיד עזרו לכולם. על מרוקו בכלל לא שאלתי, כי איזה תיירים מישראל כבר נוסעים לחור הזה? וחוץ מזה, הרי אסרנו על אזרחים ישראלים לבקר במרוקו מהרגע שהתנגשנו בגיברלטר. למרבה השמחה, הכוחות הבריטים לא מצאו שום תרמילאים ישראלים שאמרו להם: "פצצות מימן? מגניב, אנחנו נשארים פה לראות את הפיצוץ", ואני נתתי לראש הממשלה הבריטי אור ירוק ללחוץ על הכפתור האדום.

דרך המסך ראינו את ראש הממשלה מוציא שלט רחוק גדול מהמגירה, פותח את האנטנה הטלסקופית עד למעלה, ומתחיל לספור לאחור. כשהוא הגיע לאפס ולחץ על הכפתור, היה רגע של שקט וחשבתי שהפדיחה מטקס יום העצמאות תחזור על עצמה. אבל אז כל חדר הבקרה רעד, וכולנו רצנו החוצה לראות את הפטריות האטומיות. לא ראינו כלום, כי הרי הפצצות התפוצצו בתוך האדמה, אבל אז פתאום שר החוץ אמר: "מה זה הענן השחור הזה בשמיים?". כולנו הרמנו את הראש, וראינו שהשמיים התכסו במה שנראה כמו חלקיקים שחורים קטנים שעפו גבוה באטמוספירה. "אני מתערב איתכם שזאת נשורת רדיואקטיבית!", אמר שר הביטחון, "זה הסוף שלנו, ברגע שהאבק הזה נוחת כאן יתחילו להיוולד בארץ ילדים מרבי-רגליים". הענן התקרב והתקרב, ואז היועץ המשפטי הרכיב את המשקפיים, מצמץ כמה פעמים, ואמר לעצמו: "לא יכול להיות שראיתי את מה שאני חושב שראיתי". שאלתי אותו מה הוא ראה, אבל לפני שהוא הגיב – התחיל לרדת גשם. וזה לא היה גשם של טיפות, אלא גשם של אנשים. מכל הכיוונים נפלו עלינו משפחות שלמות, ילדים, נשים, גברים, וכולם עם גלאביות, רעלות וכאפיות. בשנייה האחרונה משכתי את שר החוץ מהמקום שבו הוא עמד, ואז נפל בדיוק שם איזה שמן אחד עם זקן ושפם בגודל של יאכטה.

רצנו המומים חזרה לתוך חדר הבקרה, ובקושי יכולנו להוציא מילה מהפה מרוב הלם. "מהר! תתקשר חזרה לדאונינג 10", צרחתי על שר החוץ, והוא אמר לאנשים בחדר הבקרה לחבר מחדש את המערכת. המסך נדלק, וראש הממשלה הבריטי הופיע עליו שוב. היה לו חיוך קצת מטורף על הפנים, ואני ביקשתי שיסביר תכף ומיד למה נוחתים לי ערבים על המדינה. "מה, לא אמרו לך?", הוא שאל בתמימות, "בניגוד לספרדים, המלך המרוקאי החליט לא לפנות אף תושב מהאזור שפוצצנו. הוא אמר לנו שאם אללה רוצה שטנג'יר תיחרב – זו תהיה כפירה לנסות להציל את אלה שגרים שם". כולנו הסתכלנו אחד על השני, מבולבלים, והבריטי אמר: "אתה לא מבין? כל המרוקאים המסכנים האלה עפו לאטמוספירה בפיצוץ, ועכשיו הם נופלים עליכם!".

מאותו רגע והלאה, מבול המרוקאים לא הפסיק לרדת. מיליון ומשהו התושבים של טנג'יר, תטוואן והכפרים שביניהן עפו בהמוניהם על המדינה, ובכמה מקומות נוצר שיטפון של אזרחים מרוקאים שחסם את התנועה, הפיל עצים ועמודי חשמל והרס בתים צמודי-קרקע. הגשם ירד בכל הארץ, אבל המשקעים היו כבדים במיוחד ברמת גן ובגבעתיים, שעליהן נפלו שכונות אחרי שכונות מטנג'יר, ובאזור השפלה הדרומית. אנשים הסתגרו בבתים כדי שהמרוקאים הנופלים לא ישברו להם את המפרקת כשיצנחו להם על הראש, ובכל פינה במדינה הייתה מהומת-אלוהים. היה רק רגע אחד שמח בכל השעות שבהן הסופה האנושית היכתה בנו ללא הפסקה: זה קרה בערך בשבע בערב, כשכל הקהילה היהודית של טנג'יר נחתה לתוך האגם בפארק הירקון בתל אביב. אנשי הקהילה היו סרבני עלייה ותיקים, והתעקשו במשך שנים להישאר לגור במאורות החימר שלהם בצפון מרוקו במקום להיענות לחיזורים של הסוכנות היהודית, ולהפוך לחלק אינטגרלי ממדינת ישראל. והנה, בזכות כמה פצצות מימן בריטיות, אחרוני היהודים במרוקו עשו עלייה מזורזת ומצאו את עצמם באמצע גוש דן – אמנם רטובים, אבל עדיף להיות רטובים בארץ הקודש מאשר יבשים בגולה.

החדשות הטובות התפשטו לכל אמצעי התקשורת, והתערבבו עם השמחה על היציאה המחודשת של המדינה לדרך אל עתיד טוב יותר. אחרי שבמשך ערב שלם מהדורות החדשות עסקו רק בהרחבת מיצר גיברלטר, הגשם המרוקאי והצלת יהודי מרוקו, הגיע סוף-סוף תורה של תחזית מזג האוויר, שבלעדיה אני לא יכול להירדם מרוב חוסר-ודאות. כמובן שהחזאית עלתה לשידור רק אחרי שקופית החסות לרשת מלונות קלאב-הוטל (שדרך אגב פשטה את הרגל לפני שנים, אבל ועד הטכנאים בערוץ 1 לא הסכים להחליף את השקופית עד שיתנו לעובדים תוספת של מאתיים אחוז לפנסיה). "והרי התחזית להלילה ולהמשך השבוע", היא אמרה בעודה מבצעת כוריאוגרפיית-ידיים לרקדן יחיד ולמפה סינופטית, "בגליל צפוי מזג אוויר קר במיוחד בעקבות הברד שירד בדרום ספרד, ותיתכן קרה במקומות הנמוכים. בשאר הארץ צפוי הגשם להימשך עד מחר בשעות אחר-הצהרים. לקראת הערב המרוקאים ייפסקו, וייעשה מעונן חלקית. בהמשך השבוע יעלו הטמפרטורות, ובשבת הקרובה ישררו תנאים אידיאליים לטיולים בחיק הטבע". אחרי ששודרו מעלות החום הצפויות בעמקי הצפון, ונאמר שבחופים תנשב רוח מזרחית והים יהיה נוח, כיביתי את הטלוויזיה ונשכבתי לישון. המחשבה האחרונה שעברה לי בראש היא שמזל שכבר אין יותר כינרת, כי אחרת כל הגשמים האלה היו ממלאים אותה במרוקאים, והיא הייתה עולה על גדותיה ומציפה את טבריה.

59.

אני בטוח שכמעט לכל אחד מכם קרה מתישהו בחיים הדבר הבא: היה לכם בבית איזה מכשיר ישן, שהחלטתם שממש חייבים להחליף אותו בדגם חדש. בואו נגיד שזו מערכת סטריאו: הישנה והפשוטה עבדה לא רע, אבל לכל החברים שלכם כבר היו מערכות עם חמישה רמקולים, סאב-וופר, עשרים ערוצי שמע דיגיטליים ועוד פטנטים שהופכים כל דיסק של זוהר ארגוב לאלבום של אלביס פרסלי – ואתם רציתם גם. אז עבדתם כמו חמורים, נכנסתם לחנות הכי יקרה בעיר, השארתם שם חצי משכנתא כדי לשלם על הסטריאו, והבאתם את המערכת החדשה הביתה. אחרי שניתקתם את הסטריאו הישן וחיברתם את החדש, התיישבתם עם כוס שמפניה ביד לקראת השמעה החגיגית של הדיסק האהוב, ולחצתם על פליי. ואז גיליתם שהמערכת החדשה נשמעת בדיוק, אבל בדיוק, כמו הישנה, וכל התוספות אולי נותנות לאצבעות משהו מעניין לעשות, אבל המוזיקה עצמה? זהה למקור. אפילו חוקרי זיופים משופשפים במכס לא היו מבחינים בין שני הסאונדים, ולא משנה שחשבון הבנק שלכם התאייד לטובת הרכישה.

את כל הסיפור הזה אני מספר רק כדי להמחיש מה הרגשתי ברגע שיצאנו לאוקיינוס האטלנטי. אחרי כל המאמצים שלי להוציא את ישראל מהים התיכון, הגעתי בבוקר לחוף של בקעת הירדן כדי לראות במו עיני את האוקיינוס הגדול. בהתחלה חשבתי שעדיין לא יצאנו לדרך, בגלל שהים נראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו הים התיכון. רק כשביררתי בחדר הבקרה אמרו לי שיצאנו ועוד איך, ואנחנו מוקפים באוקיינוס אטלנטי לכל דבר. הסתכלתי שוב, ובחיי שלא היה הבדל בין הים החדש לים הישן. הדבר היחיד שהיה קצת שונה הוא שהגלים היו גבוהים יותר, מה שהוכיח שהחזאית אמרה שהים יהיה נוח סתם מתוך הרגל, ולא בגלל שהיא הבינה שאנחנו באמת נכנסים לעידן מימי חדש בחיינו. אז בהתחלה הרגשתי כמו שכל ישראלי היה מרגיש במצב כזה: חשבתי מהר איך אני מקבל את הכסף בחזרה. אבל זה לא היה רק כסף, זה היה גם מאמץ פיזי ודיפלומטי, שלא לדבר על מיליון מרוקאים שהפכו למעבורות חלל רק כדי שישראל הפרימדונה תוכל להמשיך לנדוד להנאתה בים. בסוף נרגעתי, כי נזכרתי שלא יצאנו לאוקיינוס כדי שהנוף יהיה יפה יותר, וגם לא כדי שהדייגים יפסיקו לשחק בקקה ויתחילו להתמודד עם דגים בגודל שלהם, אלא רק בגלל שבים התיכון כבר לא היו מדינות שרצו אותנו.

כשחזרתי למשרד בקרית הממשלה ידעתי שכל החגיגות הן כרגיל נחמדות, אבל אם לא נמצא מדינה שתקבל אותנו אליה, אכלנו אותה. ברור, עדיין רציתי להגיע לאמריקה, אבל אפילו קולומבוס לא הגיע לשם בכוונה – הוא רצה להגיע להודו. ואני משום מה כל הזמן חשבתי שאם אני אנסה להגיע ישר לאמריקה, אני אגמור לא בהודו, אלא בפקיסטן או גרוע יותר. אתם לא יכולים להאשים ראש ממשלה אחראי שהוא חושב על כל האפשרויות, גם הגרועות ביותר, ובמקרה שלי בעיקר הגרועות ביותר. אז מיד אחרי ששלחתי מכתבי תודה והערכה למלך ספרד ולממשלה הספרדית על הקורבן שספרד הקריבה לטובת השלום העולמי, ומכתבי תנחומים למלך מרוקו על הקורבן האנושי שהקריבו התושבים המסכנים שלו, התיישבתי, נשמתי עמוק, והתחלתי לעשות שיחות טלפון לכל שאר המדינות הנורמליות שהיו רשומות בספר הטלפונים.

למדינות שהיו חברות באיחוד לא טרחתי להתקשר, כי כל החיוכים היו רק כדי שנצא להם מהווריד, לא כדי שישראל תזמין את עצמה להפוך לחלק מנורבגיה. אגב נורבגיה, אם הם לא היו חלק מהאיחוד האירופי דווקא היה לנו סיכוי טוב אצלם: כשנכנסתי לתפקיד, חשבתי מה עושים בקשר למשבר הכלכלי שהיה אז במדינה. ואחד מהפתרונות שהיו לי, ושהסיבה היחידה שמישהו ביצע אותם הייתה שהייתי ראש הממשלה, הייתה להתחיל לייצא לחו"ל סיסמאות מסטיקרים של מכוניות. וככה, כל פעם שהיה חסר כסף למשהו, מכרנו זכויות יוצרים של סטיקרים אנכרוניסטיים, שבכל מקרה כבר אף אחד שכיבד את עצמו לא הסתובב איתם על הפגוש. למשל, היה פרויקט לאומי חשוב, שבמסגרתו שולבו מורים למלאכה במאמץ המלחמתי: במקום להכין בשיעורי מלאכה בבתי-הספר חנוכיות מקרשים, או שולחנות מקרטונים של ביצים, המורים התחילו ללמד את התלמידים רק דבר אחד – איך לעשות אפודי מגן מקרמיקה לחיילים בשטחים.

המימון לפרויקט לא הגיע מהתקציב הגרעוני של משרד החינוך, אלא ממכירת הסיסמה "פושעי אוסלו לדין" למשרד המשפטים של נורבגיה, והם התלהבו מזה עד השמיים. כשמשטרת אוסלו התחילה במבצע כולל למיגור הפשע מעיר הבירה הנורבגית, הסיסמה הזו הייתה תלויה בכל מקום בנורבגיה, ותאמינו לי – לראות וולבואים נוסעים עם סטיקר כזה בסקנדינביה זה מוזר עוד יותר ממה שזה מוזר בישראל. אז מאז היינו ביחסים טובים עם הנורבגים, ואפילו נתנו להם זכות סירוב ראשונה על כל סטיקר שייצאנו לחו"ל (הם לקחו גם את "כעומק העקירה כך עומק החקירה", בשביל מבצע טיפולי שיניים במחיר מציאה לאסירים משוחררים), אבל כרגע לא היה שום סיכוי שהם יסכימו שנצטרף אליהם. אגב, הפרויקט עם הקרמיקה הופסק אחרי שהתברר למשרד הביטחון שאפודים קרמיים זה רק כינוי, ואין בהם באמת קרמיקה – לפחות לא כמו זאת שמשתמשים בה בשיעורי מלאכה. כמובן שגם היו כמה חיילים שמתו בגלל האפודים החדשים, ואז התחילו ברחוב הפגנות שצעקו בהן "לשרוף את הקרמיקה בכבשנים!!!", אבל תוך שבוע הקמנו ועדת חקירה מיוחדת וכולם נרגעו.

הבעיה היחידה שלי באותו יום, וזו הייתה בעיה לא קטנה בכלל, היא ששום מדינה שהתקשרתי אליה לא רצתה לקבל אותנו. בסבב השיחות שעשיתי עם המנהיגים הרגשתי כמו ליצן החצר של כדור הארץ: במשך פחות משעתיים הצלחתי להצחיק אנשים על פני שלושים אלף קילומטרים, שישה-עשר אזורי זמן וחמישה סוגי גזעים, והכל באמצעות אותה בדיחה בדיוק – השאלה "אולי במקרה תרצו לצרף אליכם מדינה משומשת במצב טוב?". חוץ מזה, נראה לי שמנהיגי העולם חיכו בדיוק לרגע הזה כדי לסגור חשבון עם הישראלים, כל מנהיג והנקמה הקטנה שלו.

בהתחלה ניסיתי את אוסטרליה, אבל ראש הממשלה האוסטרלי אמר לי בגסות שהם לא מחפשים אבוריג'ינים חדשים, יש להם מספיק. אחריו ניסיתי את ניו-זילנד, ושם קיבלתי את התשובה שגם אם שלושים מיליון הכבשים הניו-זילנדיות יתרבו כמו שפנים ויכחידו את בני האדם מהמדינה – עדיין המצב הזה יהיה רצוי יותר מאשר שהישראלים יבואו. מאותו רגע הייתי צריך להתחיל להוריד את הסטנדרטים שלי, כי בעצם נגמרו לי המדינות המערביות: אירופה מחוץ לעסק, אוסטרליה וניו-זילנד לא רוצות, את ארצות הברית השארתי לסוף וקנדה היא כמו השכונה השקטה יותר של ארצות הברית. הטלפון הבא שהרמתי היה לדרום-אפריקה, למרות שידעתי שהסיכוי שהממשלה השחורה תסכים לצרף בדיוק את המדינה היחידה שעזרה למשטר האפרטהייד, שואף לסיכוי לזכות בלוטו כשכל הכדורים בהגרלה נופלים על אותו מספר. ובאמת, בתגובה להצעה החצופה שלי קיבלתי צחוק מתגלגל מכיוון נשיא דרום-אפריקה, ורק אחרי שהוא הצליח להחזיר את הנשימה שלו למוטב הובהר לי שגם אם הישראלים היו מציעים את עצמם בתור חטיפי בשר איכותיים וזולים לשבטים קניבליים, התשובה עדיין הייתה "לא, תודה, כבר אכלנו במשרד".

שאר אפריקה הייתה מחוץ לתחום, אפילו בשעה הקשה ההיא, ובגלל זה פניתי אל המזרח הרחוק. הטלפון הראשון שלי, אחרי שעשיתי הפסקה להתעדכנות במצב ההפלגה, היה להודו. לא היו לי אשליות: ידעתי שההודים חושבים שכל הישראלים הם קרטל ענק לסחר בסמים, אומנם עם המנון ודגל, אבל עדיין קרטל. אבל חשבתי שאולי, במקום לסבול את כל הצעירים הישראלים שמגיעים להודו אחרי הצבא רק כדי להמשיך להתעלל באנשים כהים במסגרת אזרחית, ההודים ירצו לעשות עסק: הם יקבלו אותנו, ואני אדאג שהישראלים ישרתו בצבא ההודי, ומצדי שהמפקדים יגבו מהם תשלום מראש על טיול השחרור. אבל ראש ממשלת הודו הודיע לי שאני מדבר לקיר, ושגם לא כדאי לישראל להצטרף למדינה שיש בה מאתיים מיליון מוסלמים. אחרי הודו ניסיתי את תאילנד, ושם התנו את ההצטרפות בכך שכל הישראלים ישמשו כפועלים חסרי-זכויות אצל התאילנדים, בתור פיצוי על מה שאנחנו עשינו לעובדים שלהם שבאו אלינו. תשובה דומה קיבלתי בפיליפינים: הנשיא דרש ממני שכל ישראלי יוצמד לאזרח פיליפיני קשיש, ויבלה איתו עד שאחד מהם ימות – וזה כולל להתאים את קצב ההליכה שלו לצעדים של הזקן. "כל האזרחים שלנו חוזרים מישראל המומים", הוא צעק עלי, "בתי המשוגעים כאן מלאים באנשים שאיבדו את שפיותם כשנאלצו לשרת אצלכם זקנים וללכת איתם ברחוב במהירות של שני קמ"ש. יש ליד הארמון שלי במנילה מוסד שיקום למסכנים שעבדו בישראל, וכל פעם שאני עובר שם אני שומע צרחות ביידיש. אז עכשיו תורכם לסבול קצת, אם אתם רוצים להצטרף למדינה שלנו".

הבנתי שאנחנו בבעיה אמיתית כשגם הסינים, היפנים ושאר עמי המזרח הרחוק דחו אותנו בלי לחשוב פעמיים. את דרום אמריקה לא רציתי לנסות, כי גם ככה הטלנובלות שהגיעו משם הפכו אצלנו למכת מדינה. לדוגמה, שמות שהיו פעם נפוצים, כמו עופר, אלון, דני, פשוט נעלמו מהשטח לטובת שמות מטלנובלות ספרדיות וארגנטיניות. אני זוכר אפילו שהיה כתוב במעריב על פעוטון שהיו בו שישה תינוקות בשם אלחנדרו, עוד ארבעה מנואל, שתי בנות שנקראו קונצ'יטה א' וקונצ'יטה ב', ורק לילדה אחת במקום ההוא היה שם ישראלי נורמלי – "עורלה". היו גם לא מעט מקרים של נשים בהריון ששמו על הבטן אוזניות עם קלטות בספרדית, כדי שהילד יתפתח בצורה תקינה, וכשהתינוק נולד הוא ישר צרח: "אימא, אני יודע ששכבת עם אחי החורג והרעלת את דון פדרו", ועוד בספרדית שוטפת. בקיצור, כדי לשמור על שארית השפיות של עם ישראל, בחרתי לא להכניס את הראש החולה שלנו למיטה עוד יותר חולה.

אחרי שורת השיחות הכושלות, סובבתי את הגלובוס שבמשרד בחיפוש אחרי עוד מדינות שאפשר להצטרף אליהן בלי לחתום על הסכמים משפילים. אבל לא חשוב כמה סובבתי את הכדור, לא מצאתי שום מקום חדש שראוי לקבל את המתנה הנפלאה שקוראים לה ישראל. אני חייב להגיד שקצת נכנסתי לדיכאון מהעובדה שהעולם הוא מקום כל-כך קטן, ושבעצם למי שלא מסתדר בכדור הארץ אין יותר לאן ללכת. בהזדמנות הזאת אני חייב לספר, שבגיל צעיר שנאתי את ישראל עד כדי כך, שהחלטתי שאם אני לא אצליח לברוח מהמדינה ולגור בחו"ל – אני כבר מעדיף להתאבד. בסוף לא התאבדתי, כמו שאתם רואים, אבל אני עדיין זוכר את ההרגשה הנפלאה שהציפה אותי בכל פעם שחשבתי על חו"ל. אפילו עשיתי רשימה של כל הדברים הישראליים שיהיה הכי כיף לא לראות ולא לשמוע מהם יותר בחיים שלי. אחד המקומות הראשונים ברשימה היה הצפצופים של החדשות: מאז שאני זוכר את עצמי לא יכולתי לסבול את הצפצופים האלה, ועד היום כשאני שומע אותם אני מרגיש כאילו זה מוניטור של בית-חולים, וברגע שהצפצוף יפסיק והקריין יגיד "הרי החדשות ועיקרן תחילה" – אני אקבל דום-לב.

אז בכל מקרה, נראה לי שהסיבה שאף פעם לא עזבתי את המדינה לתמיד, הייתה שרציתי לנסוע למקום שיהיה רק שלי ושל אלה שגרים בו מלכתחילה. רציתי מקום שאף ישראלי אחר לא יוכל להגיע אליו, ואז קלטתי שאין דבר כזה: באופן כללי, כל בני האדם יכולים לנסוע לאן שיתחשק להם, ובאופן ספציפי – הישראלים כבר היו בכל מקום, וגנבו את הברזים והמגבות. זה מאוד הטריד אותי, ועדיין מטריד אותי מדי פעם, שכשרוצים לטוס לחו"ל יש רשימת מדינות קבועה מראש – שום הפתעות, שום דבר חדש, אף מקום סודי שאין שום סיכוי לפגוש בו את השכנה מלמטה ולשמוע אותה צורחת על בעלה "משה, תביא את התרמוס". אז אני מודה, במקור רציתי לעזוב את הארץ ולחיות בעולם הגדול, אבל זה לא יצא. במקום זה גרמתי לישראל עצמה לעזוב את המקום שלה ולשוט בים, ובגלל זה כבר לא הרגשתי כמו יורד מושתן. באותו רגע נראיתי לעצמי יותר כמו מישהו שניסה לברוח מהארץ בטיסה, אבל השרוך שלו נתפס בטעות במדרכה וכל המדינה עפה לחו"ל יחד איתו.

60.

עד סוף היום כבר התכוננתי נפשית למצב של או אמריקה או כלום, אבל בדיוק כשכבר התחלתי לנסח את נאום התחנונים שלי לאומה האמריקאית – קרה נס. שר החוץ התפרץ לחדר, ואמר: "יש אלוהים! מצאתי דרך להצטרף לאיחוד האירופי בדלת האחורית". מה התברר? שהאירופים הודיעו בזה הרגע שהם מתכננים לצרף את רוסיה לאיחוד, לאות תודה על העזרה שלה בפתרון המשבר עם הגרמנים. כלומר, אם נצליח להתאחד עם רוסיה לפני שהיא הופכת לחלק מהאיחוד האירופי – נהיה אירופים לכל דבר, ולאף אחד מגנבי המנורות מבריסל לא יהיה מה להגיד בעניין.

מה שחבל הוא שבעוד שהתוכנית הייתה לא רעה כשלעצמה, קרו לה בדרך כל התקלות האפשריות. קודם כל, למחרת בבוקר עשיתי את הצעד הגדול, והתקשרתי לקרמלין כדי לבשר לרוסים על הרעיון הגאוני שלי. אחרי שגמרתי לספר לנשיא רוסיה מה אני רוצה, הוא פשוט שתק. זה נמשך כל-כך הרבה זמן, שכמעט ניתקתי וחייגתי מחדש, ורק כשסיננתי "קיבינימט עם הטלפונים של הרוסים" – בחירה לא חכמה, בהתחשב בזה שהמשפט היה מורכב מקללה ברוסית ומשתי מילים בינלאומיות – שמעתי קול מהצד השני של הקו. "תקשיב, אדוני ראש הממשלה", הנשיא אמר, "אני לא יודע איך להגיד לך את זה בעדינות, אבל ממש אין לי שום כוונה להסכים לתוכנית שלך". נכון, ידעתי שכל העולים מרוסיה חושבים שהישראלים הם דגנרטים וברברים, אבל אי-אפשר להאשים אותי שניסיתי לבדוק אם גם הרוסים הלא-יהודים מאמינים בזה. אבל הנשיא קרא את מחשבותיי ואמר: "אל תחשוב שזה בגלל הישראלים. דווקא אין לי בעיה איתכם. הבעיה שלי היא עם היהודים שהיגרו מרוסיה לישראל: אתה יודע כמה שנים לקח לנו להיפטר מהם? אתה יודע איזה חגיגות היו פה כשהיהודי האחרון עזב? היו כאן לא מעט אנשים שממש דחפו כסף לידיים של הסוכנות היהודית, רק שייקחו מכאן את האנשים האלה, ועכשיו אתה רוצה להחזיר אותם אלינו? אני מוכן לצרף אתכם, אבל בתנאי אחד: שלא תביאו איתכם את העולים מרוסיה".

האמת היא שזכרתי את היום שהוא דיבר עליו, כשהיהודי האחרון יצא מגבולות רוסיה. כל הממשלה (כולל אותי) וכל הכנסת, בהרכב מלא, כולנו חיכינו בנתב"ג למטוס המיוחד של הסוכנות שהיה אמור להנחית בארץ את העולה האחרון ממה שהיה פעם ברית המועצות. עד כדי כך היה חשוב לראש הסוכנות להביא את העולה הזה, שהוא שכר ג'מבו שלם רק בשבילו, ועל הנוסע היחיד במטוס היו שני טייסים של אל-על ועשר דיילות. אחרי שעתיים של המתנה נוראה בלחות של יולי, המטוס סוף-סוף נחת ונסע אלינו, ואז הדלת נפתחה, ומי ירד במדרגות? סיני עם עיניים מלוכסנות! סיני צהוב מסין, לא רוסי ולא נעליים. כל הקהל נדהם, והסיני פשוט התחיל ללכת לכיוון שלנו, הגיע עד ליציע הכבוד, ושאל באנגלית רצוצה: "איפה הקערה של הפונץ'?".

מיד הפסקתי את כל הטקס, וביררנו מה לעזאזל קרה שם. התברר שהאנשים של הסוכנות הגיעו לעיר של היהודי האחרון, שהייתה תקועה אי-שם במזרח הרחוק של רוסיה, ממש על גבול סין. הם הגיעו לדירה שהייתה רשומה אצלם, אבל לא היה אף אחד בבית. הם דפקו שוב ושוב בדלת, ואז השכנה מלמטה יצאה למסדרון בחלוק וצרחה עליהם: "מה אתם דופקים? הוא קפץ מהמרפסת לפני יומיים!". שני פעילי הסוכנות לא ידעו מה לעשות, כי ראש הסוכנות אמר להם במפורש שכל המדינה מחכה ליהודי האחרון של רוסיה, ואם תהיה אפילו תקלה קטנה בכל המבצע היוקרתי – הם יישאו בתוצאות. אז הם התחילו ללכת בכל העיר וניסו לשכנע אנשים ברחוב לבוא איתם ולהתחזות ליהודים, ואפילו הבטיחו להם דירה בנתניה ועבודה בתור מאבטחים בקניון, אבל אף אחד לא רצה לבוא איתם. אז הם עלו על האוטו ונסעו לשדה התעופה, שבו המטוס חיכה להם וכבר חימם את המנועים לקראת הטיסה לארץ. אחד מהם נהג ודיבר כל הזמן על איך שיורידו להם את הראש ברגע שהם יגיעו לארץ, והשני סתם בהה בנוף ולא הוציא מילה מהפה שלו.

ואז פתאום זה שישב ליד הנהג צעק "עצור!". האוטו עצר, שני אנשי הסוכנות ירדו ממנו, ומה הם ראו מול העיניים שלהם? סיני שעומד מעבר לגדר הגבול עם סין, ועושה להם סימנים בידיים. הם הבינו שהוא רוצה לעבור לצד שלהם, והחליטו לעבוד עליו. אחד מהם הבטיח לו שאם הוא בא איתם, הם ייקחו אותו למקום שבו מחלקים ארגזים שלמים של אלכוהול אמיתי – לא דלק משאיות כמו שנהוג לשתות במזרח רוסיה – וגם יש בו עבודה בשפע לאנשים מלוכסני-עיניים. "העיקר שתקפיד על דבר אחד", אמר אחד מאנשי הסוכנות לסיני, "לא חשוב מה שואלים אותך, תגיד שקוראים לך אנטולי גרישקוביץ' ואתה מוהל מבירוביג'אן". הסיני הסכים, עלה על המטוס והשאר היסטוריה.

התקלה השנייה קרתה אחרי שהבטחתי לנשיא רוסיה לחשוב על התנאי שלו, ולהודיע לו מה אנחנו רוצים לעשות. אני לא יודע איך, אבל בזמן ישיבה עם הקבינט הלא-מצומצם נפלט לי מהפה שאני משתעשע במחשבה לנטוש את העולים מחבר המדינות באיים הקנריים, ולחתום על הסכם איחוד עם רוסיה בתור גיבוי למסע לארצות הברית. אבל זאת הייתה טעות פטאלית לחשוף את התוכנית בפורום ההוא ולא, נניח, בקבינט המצומצם או המצומצם-מצומצם, בגלל ששר התפוצות הבוגד הלך וסיפר את הכל לחברים שלו מהקהילה הרוסית בארץ. ואיפה הוא עשה את זה? בכנס הצדעה לעלייה הרוסית, שבתזמון איום ונורא נערך דווקא באותו ערב.

השר נתן את הנאום הרגיל שמצפים לו באירועים כאלה, והחמיא לרוסים "שמנקים פאנלים אפילו יותר טוב מאיך שהם בונים צוללות גרעיניות", ורק בסוף הדליף בפני הנוכחים את מה שאמרתי בישיבת הקבינט. היו שם צרחות ובכי, ובאותו רגע כל הקהל קם כאיש אחד וכולם הלכו משם דרך מרכז ירושלים עד לבית שלי, נעמדו מתחת לחלון והתחילו לצעוק ברוסית. אני כבר ישנתי, כי באותו ערב לא הרגשתי כל-כך טוב, והצעקות העירו אותי. תיארתי לעצמי שמדובר באיזשהו סוג של הפגנה נגדי, אבל לא הבנתי כלום ממה שצעקו שם – אז עשיתי את עצמי כאילו שאין לי מושג מי האנשים האלה ומה הם רוצים, הסתובבתי לצד השני וחזרתי לישון. המזל היחיד היה שגם אף אחד אחר בארץ לא הבין מה הרוסים רוצים, כי לרגע לא עלה על דעתם שצריך לתרגם את המסר שלהם לעברית. ככה אמנם התחמקתי מהביקורת באופן זמני, אבל היה לי ברור שבחיים אני לא אצליח לזרוק את העולים ולהתאחד עם רוסיה. הציבור בארץ יתנגד יותר מדי, וחוץ מזה – אף אחד לא הבטיח לי שאנשים באיים הקנריים בכלל יסכימו לארח מיליון רוסים לזמן בלתי מוגבל.

אז אמנם, נאלצתי לדחות את ההצעה הנדיבה של נשיא רוסיה בצער רב וביגון עמוק, אבל מדינת ישראל הייתה צריכה אופציה שנייה למקרה שנידחה בידי אמריקה. בעזרת צוות מוחות קטן, שכלל את היועץ המשפטי לממשלה ועוד כמה חכמים, תכננתי תוכנית שאפתנית להצטרפות לאיחוד האירופי, לא רק על אפם ועל חמתם של האירופים, אלא גם נגד כל רצונותיהם של הרוסים עצמם. הרעיון התבסס על העובדה שאף אחד במוסקבה לא ממש יודע מה קורה בכל המרחבים האדירים של סיביר. מדובר במרחקים של אלפי קילומטרים, שאין בהם כמעט נפש חיה, ובדיוק את חוסר המוכנות הזה התכוונו לנצל: לפי התכנון, ישראל תשיט את עצמה בתמימות באוקיינוס הקרח הצפוני, ואז תחתוך דרומה ותתחבר לאחד החופים הסיביריים המבודדים ביותר. שם אנחנו נלבש את המעילים הכי טובים ששמרנו בבוידם, ופשוט נחכה עד שרוסיה תצטרף לאיחוד האירופי. ואז, בטקס החגיגי במוסקבה, בדיוק כשנשיא האיחוד האירופי ירצה לנאום, כולם ישמעו שיעול משונה מאחורי הקלעים, ואני אצא ואגיד "אין בעיה, אל תזמינו אותנו, אנחנו כבר נישאר תקועים בקרח עם הפינגווינים".

אבל גם התוכנית הזו, שהייתי גאה בה כאילו שהיא הייתה הילד השלישי שמעולם לא נולד לי, לא נהנתה אפילו מיום אחד של תקווה. והפעם זה בכלל לא היה בגללנו: האירופים פשוט הודיעו לרוסים שהם אמנם מצרפים את רוסיה לאיחוד, אבל לא את כל רוסיה. בבריסל התעקשו שרק החלק האירופי של רוסיה יהיה חלק מהאיחוד, כי אחרת האיחוד האירופי יתחיל בצרפת וייגמר ליד יפאן – שהיא מקום בלתי-אירופי לכל הדעות. הרוסים כמובן לא הסכימו לפצל את המדינה שלהם לשניים, רק בגלל שחלק ממנה נמצא באופן פורמלי ביבשת אחרת, ואמרו: "או שכל רוסיה מצטרפת – או שאנחנו לא חותמים". גם הסינים, היפאנים והקוריאנים בחשו מאחורי הקלעים כדי למוטט את כל ההסכם, בעיקר בגלל שהם חשבו שהרחבת האיחוד האירופי למזרח אסיה היא ניסיון מתוחכם של הגרמנים להשתלט מחדש על העולם. אז בסופו של דבר כל הכוונות הטובות של אירופה קרסו, היוזמה לצרף את רוסיה בוטלה, וכרגיל – ישראל נדפקה מזה יותר מכולם. אז כששמעתי על זה לקחתי את הגלובוס, סובבתי אותו, שמתי את האצבע על אמריקה ואמרתי: "רוצים או לא רוצים, כדאי שתכינו את הדגל, כי הנה מגיע הכוכב ה-51".

***

לפרקים 61-70 | חזרה לתוכן