אוטופיית בננות / פרקים 61-70

61.

לקח לי הרבה זמן להבין איפה אני והמדינה באמת נמצאים, וזה לא קרה מיד אחרי שיצאנו מגיברלטר. נראה לי שרק כשיצאנו מהמפרץ הגדול שבין פורטוגל למרוקו, ואי-אפשר היה יותר לראות שום יבשה בשום כיוון, קלטתי שאנחנו באמת עומדים לעבור את האוקיינוס האטלנטי כמו הספינות הגדולות של תחילת המאה העשרים – חוץ מהטיטניק, שקיוויתי מאוד שישראל לא תגמור כמוה בתור אטרקציה לצוללנים. האמת היא שהמדינה הזכירה לי באותם ימים דווקא ספינה אחרת, את הסנט לואיס: היינו בדיוק כמו ספינת הפליטים היהודים ההיא, שיצאה מגרמניה בשנת 1939, ניסתה לעגון בכל מדינה אפשרית במערב, ואף אחד לא נתן לנוסעים לרדת בנמל. גם את חתיכת היבשה עמוסת היהודים שלנו אף אחד לא רצה, אבל בניגוד לסנט לואיס, אני ממש לא התכוונתי לחזור בסוף למקום שממנו יצאנו להפלגה. אני אפילו מוכן לחזור בי ולהגיד שהעדפתי להיות כמו הטיטניק מאשר כמו הסנט לואיס.

הרעיון היה מאוד פשוט: כמו שבאמצע איזה יום אתם שומעים צלצול בדלת, פותחים ומגלים שם את הדודים מבנימינה שנוחתים לכם בסלון ולא מתכוונים לעזוב לעולם – ככה התכוונתי לעשות עם ארצות הברית. לא להתקשר, לא לשאול מה נשמע, לא לבקש מקלט מדיני למדינה, פשוט להגיע בלי אזהרה מוקדמת ונראה אותם מעיפים אותנו אחורה לים. האמת היא שפשוט פחדתי שברגע שאקבל סירוב טלפוני גם מג'ון דו ג'וניור, אני אעשה משהו מטורף – כמו לחפור בקבר של הרצל ולהטביע את המדינה. היה יותר טוב ויותר בטוח פשוט להדחיק את כל הסיפור, להעמיד פנים שאנחנו באמת עוד ספינה תמימה ששטה לניו-יורק, ולא רפובליקת בננות שנסחפת אל החוף כמו דולפין שחשב שסוכת המציל היא סבתא שלו.

אני יודע שקודם אמרתי שהאוקיינוס האטלנטי נראה בדיוק כמו הים התיכון, רק עם גלים קצת יותר גבוהים. אז זה באמת היה נכון כל עוד היבשה הייתה קרובה אלינו, אבל ככל ששטנו מערבה לתוך האוקיינוס – הגלים נעשו הרבה, הרבה יותר גדולים ומפחידים ממה שהתרגלנו. היו גם רוחות חזקות, שכל הזמן גרמו למדינה לשוט מהר יותר ויותר, עד שהרימו אלי טלפון מחדר הבקרה ואמרו: תשמע, עכשיו הכל בידיים של נפטון, או פוסידון, או כל דו-חיים אחר עם כוחות מאגיים שתצליחו להיזכר בשם שלו. אם זה היה מסתכם בזה שלגולשים יהיה יותר כיף בחיים, אז לא היה אכפת לי מי יודע מה, העניין הוא שכל המדינה התחילה להתנדנד בגלל הים הסוער. וכשהמדינה עולה ויורדת, קורים דברים לא נעימים. קודם כל, אי-אפשר היה לשים כלום על השולחן בלי שבסופו של דבר תמצאו את זה על הרצפה. עוד דבר מרגיז שקרה היה שמכוניות נסעו, למשל, בעלייה לכרמל, ואז המדינה נטתה לצד השני, העלייה הפכה לירידה והנהגים איבדו שליטה על ההגה. והדבר הכי נורא הוא שאחרי כמה ימים של נדנדה בלתי-פוסקת, האנשים התחילו קצת לצאת מדעתם. ואין דבר יותר מבלבל מלקבל מחלת-ים בזמן שעומדים על מה שהוא לכאורה יבשה בטוחה. אתם גם יכולים לתאר לעצמכם איזו הרגשה איומה זאת כשכל המדינה מסתובבת עם שקיות מתחת לעיניים, בחילות וסחרחורות. אני מודה שגם אני סבלתי מזה ביומיים הראשונים, אבל כיאה למישהו שהתפקיד שלו בחיים הוא להיות רב-חובל של מדינה – מחלת-הים עברה לי די מהר.

אבל מצבה של המדינה המשיך להחמיר: הגלים והרוחות סחפו את המדינה צפונה ודרומה; סובבו אותה במקום ככה שכל יום השמש זרחה מכיוון אחר, ולפעמים יצא שהיא שקעה בערב באותו מקום שבו היא זרחה בבוקר; כל הזמן עברנו אזורי זמן, ולפעמים חזרנו אל אזורים שכבר היינו בהם עד שאנשים פשוט תלשו את השעונים שלהם מהידיים וזרקו אותם מרוב עצבים; והכי גרוע – כל הטיסות התבלגנו לגמרי. אפילו מטוסים של אל-על שטסו למקומות קרובים יחסית, כמו אנגליה, וחזרו באותו יום – לא מצאו את המדינה במקום שבו הם עזבו אותה. כל מערכות הניווט של המטוסים לא הצליחו להתביית על המסלולים, כי פעם הם פנו צפונה, פעם מזרחה ופעם לכיוון דרום-דרום-מערב. בכל יום הפקחים במגדל הפיקוח בנתב"ג היו מנסים להנחית טיסות בצורה המקובלת, אבל מהר מאוד הם התייאשו, התחילו לקלל בקשר ואמרו: "טוב, אתה רואה את חתיכת האספלט הזו שם למטה? תוריד עליה את המטוס וגמרנו". הטייסים של החברות הזרות לגמרי איבדו את הצפון, ובכל שבוע קרו טעויות ביעדים של הטיסות: הטיסה לקופנהאגן בדנמרק הגיעה לקופנגן בתאילנד, המטוס לבומביי נחת בפומפיי, וטייס מבולבל אחד של אל-על רצה לטוס לניו-יורק, אבל נחת במקום זה ביורק שבאנגליה. זה עוד היה בסדר אם ליורק היה בכלל שדה תעופה, הבעיה היא שהוא הנחית את הבואינג 777 ברחוב הראשי של העיר והטיסה נגמרה בתוך טירה מימי הנרי השמיני.

אז נכון שנרפאתי ממחלת הים, אבל נכנסתי למרה שחורה. ככל שהרוחות התחזקו והזרמים סחפו אותנו לכל הכיוונים האפשריים, חשבתי שאולי המדינה בכלל לא נמצאת בליגה של האוקיינוס. חשבתי שאולי כדאי שמדינה כמו שלנו, שהיא לא הרבה יותר גדולה מברווז גומי צהוב ששמים באמבטיה, תישאר במקווי מים שמתאימים לגודל המצחיק שלה, ולא תנסה לשחות בבריכה של הגדולים. הבעיה היא שבכניסה לאוקיינוס האטלנטי אין שלט שאומר "זהירות, מים עמוקים", וככה מדינות שבקושי יודעות לשחות מוצאות את עצמן מפרפרות ובולעות מי-מלח. אני אגיד לכם יותר מזה: אפילו תכננתי להתפטר. כן, אני יודע שאף פוליטיקאי בארץ לא מתפטר, ובאמת שלא רציתי לבגוד במסורת, אבל היו לי ספקות רציניים מאוד בקשר ליכולת שלי להשפיע על הכיוון שנשוט אליו. חשבתי שהגרוע מכל יקרה, ואנחנו ניסחף לאיזו מדינה אפריקאית שבה נשתתף במנגל מהצד של הבשר. גם החלומות הרעים חזרו אליי לראש, וכל לילה הייתי דופק את הראש במנורה לפחות פעמיים.

תוכניות ההתפטרות שלי היו מאוד רציניות, כי כבר לא יכולתי לסבול את המצב שנקלענו אליו, ועוד פחות מזה יכולתי לסבול את הרעיון שזה באשמתי. כלומר, עדיין חשבתי שאנחנו במצב פי אלף יותר טוב מאשר כשישבנו בארגז החול עם הפלסטינים וזרקנו בוץ אחד על השני, אבל יכולתי להרגיש באוויר איך כולם במדינה כבר לגמרי שונאים אותי על כל השינויים הדרמטיים והמלודרמטיים שהכנסתי לחיים היציבים שלהם. זה הגיע למצב שישבתי ערב אחד בבית וניסחתי נאום התפטרות, שכמעט גמרתי לכתוב אותו, אבל אז הגעתי לשורה הלפני-אחרונה וראיתי שאין לי פאנץ'-ליין מתאים. כלומר, את המסר עצמו העברתי, אבל מנהיג שנוטש את המדינה שלו באמצע האוקיינוס צריך גם לגמור את הנאום שלו בצורה מעוררת השראה, שתמנע מהאנשים לעשות קפיצת ראש לים מרוב ייאוש על התפטרותו של ראש הממשלה האהוב שלהם. אז החלטתי לעשות הפסקה, לצאת קצת לרחוב ולראות – אולי מה שאמרו לי בקורס לרטוריקה לא נכון, ומשפטי-מחץ דווקא כן גדלים על העצים.

בתור מישהו שלא לומד מהניסיון של עצמו, ובטח לא של אחרים, גם הפעם לקחתי איתי משום מה את הנייר שעליו כתבתי את הנאום. לא יודע למה, אולי חשבתי שאם אחזיק אותו מקופל מספיק זמן אז הוא ייכתב מעצמו עד שאחזור הביתה. בקיצור, הלכתי עד פינת הרחוב, עם מאבטח מאחוריי, וברגע מסוים הרגשתי פתאום שהנייר כבר לא ביד שלי. הסתכלתי בבהלה לכל הכיוונים, והתברר שהכלב שחטף לי את התקציב היכה בי שנית. מגרסת המסמכים הכלבית הזאת, ג'ק המרטש הטקסטואלי הזה, עמד כמה מטרים לידי עם הנייר של הנאום בפה, הסתכל עליי ופשוט ברח איתו. אפילו לצעוק לעזרה לא היה לי כוח, פשוט חזרתי הביתה וניסיתי להתחיל את הכתיבה מההתחלה. אבל אם קודם החלק היחיד שלא הצליח לי היה המשפט האחרון, אז הפעם גם המשפט הראשון לא יצא לי מהעט: לא זכרתי כלום ממה שכתבתי על הדף הקודם, ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר חדש. בסוף העפתי את העט והוא פגע קצת מתחת לחלון, התנפץ ועשה כתם גדול, וזה נראה כאילו איזה רוזן עם דם כחול הועמד אל הקיר במטבח והוצא להורג על-ידי כיתת יורים.

הסתובבתי הלוך ושוב בבית, וניסיתי לחשוב על דברים לכתוב בנאום, ועדיין לא הצלחתי, ואמרתי לעצמי שאם אני לא יכול אפילו להקריא איזה נאום נורמלי בזמן מסיבת העיתונאים שאכנס בשביל להתפטר בשידור חי, אז אין בכלל טעם בכל ההתפטרות הזאת. ואז גם חשבתי שבעצם לא כדאי למהר כל-כך ולעזוב את התפקיד הכי חשוב במדינה, רק בגלל שאיבדתי כל השפעה על הכיוון שהארץ שטה בו. טובים וגדולים ממני כבר איבדו שליטה על המדינות שלהם, חשבתי לעצמי, אמנם לא באמצע הים – אבל עדיין, איבוד שליטה הוא איבוד שליטה. בסוף נטשתי את הכתיבה, ואת הרצון לכתוב בכלל נאום בנושא קודר כזה, ואפשר לומר שבגדול חזרתי לעצמי. אבל הביטחון שלי ברעיון שבסוף כל הקשיים האיומים האלה גם נגיע לאמריקה – הביטחון הזה היה במצב קשה. אתם יודעים מה, לא צריך להגזים: קשה אך יציב.

62.

מה שהכי קשה בלהיות מנהיג, הוא שעד שכבר מגיעים לאיזו תובנה, לאיזה שינוי בצורה שרואים את הדברים – אז רק מתחיל החלק שבו מחכים לשאר העם שיבין את אותו הדבר. גם זה דומה לטיולי בית-ספר: הסיבה שהם לוקחים מינימום שלושה ימים היא שתשעים אחוז מהזמן מתבזבז על לחכות לאלה שהולכים רחוק מאחורה ומדברים על אתרי פורנו באינטרנט. כל פעם שהתלמידים הנורמלים, שהולכים מקדימה, מעזים להתקדם מהר מדי – המורה אומרת "הויסה", כי צריך לחכות שכל השאר יגיעו גם כן. אז למרות שאני עצמי התחלתי להרגיש אופטימיות מערבית קלה עד מתונה, עם ישראל דווקא הלך ושקע לתוך טירוף גרוע בהרבה מהרגיל אצלנו. מחלת הים הקולקטיבית החמירה כל הזמן, וגם אחרי שהסימפטומים הגופניים נעלמו – הם רק הוחלפו בזה שהמוחות של האנשים הפכו לגבינה שווייצרית. זה התחיל יחסית בקטן, כמו שהמחט של המכון הגיאולוגי זזה רק מילימטר או שני מילימטר לפני שהיא מקבלת התקף אפילפסיה של משולשים חדי-זווית.

את הסימן הראשון לזה שמשהו השתגע קיבלתי בשידור חי ברדיו: ישבתי בבית בשבת בבוקר ושמעתי גלגל"צ. כשהייתי בתיכון הייתי עושה המון כסף בזכות התחנה הזאת, בגלל שהייתי מארגן הימורים על הסיכוי לפתוח גלגל"צ ולשמוע שיר שלא שמעת שם אף-פעם. ההימור הזה היה כמו רולטה שנופלת תמיד על 21 או קוביות שתמיד מוציאות פעמיים שש, ועוד בלי לרמות. תמיד ניצחתי, כי לא חשוב מתי הדלקנו רדיו, היה בגלגל"צ שיר שכבר הושמע שם איזה ארבע מאות אלף פעם ביום. והכי מצחיק היה שבכלל לא רימיתי, פשוט נתתי לטבע לעשות את שלו. החגיגה נגמרה רק כשכל אלפיים התלמידים והמורים בתיכון עברו אצלי, והבינו שלא כדאי להמר על דברים כאלה, כי זה בערך כמו להמר על הסיכוי שהשמש תהיה מסנוורת. ככה שבגלל העבר המפואר שלי, היו לי סנטימנטים לגלגל"צ, וכל שישי-שבת שהיה לי פנוי הייתי מעביר עם רדיו פתוח על "סוף שבוע רגוע". וכמובן, בתור ראש ממשלה לא התנגדתי להקשיב לתחנה פטריוטית שכל מילה של השדרנים שלה יכלה להיכתב בידי נפתלי הרץ אימבר.

אז ישבתי בבית עם כוס לימונדה, והרדיו היה פתוח. מדי כמה שירים, המגישה עלתה לשידור ועשתה את הקול הכי צרוד, נמוך ושקט שמיתרי הקול שלה אפשרו לה, והייתה רגועה בהתאם לפקודות הקבע של התחנה. אני לא צוחק כשאני אומר פקודות קבע, כי פעם ביקרתי בתחנה במסגרת סיור ליקוקים שהרמטכ"ל עשה לי בכל מיני בסיסים, וראיתי במו עיני את הפקודה שמחייבת את החיילים לקחת כדורי הרגעה לפני שהם עולים לשידור בסוף שבוע רגוע. ואז, באמצע שהקריינית המליצה לכל השומעים לקחת את החיים ברוגע, שמעתי פתאום רעשים מוזרים דרך הרדיו. מישהו צעק שם: "את באה איתנו!", ואחד אחר נשף לתוך המיקרופון ואמר: "עקב תקלה טכנית השידור הרגיל מסתיים ברגע זה. מעכשיו ועד צאת השבת נשמיע בשידור חוזר את התוכנית 'קולות מן הזחל"ם', שבה תוכלו להאזין למגוון רעשי רקע צה"ליים שהוקלטו בשנים האחרונות".

לא היה לי כזה חשק לבדוק מה קרה שם בשידור, למרות שטלפון אחד היה מגלה לי את כל הסיפור. רק בערב ראיתי בחדשות מה קרה: השדרנית של גלגל"צ נחטפה מהאולפן והובאה למשפט צבאי, בגלל שסגן הרמטכ"ל – שהיה בין המאזינים באותה שעה – כעס על זה שהיא לא מספיק רגועה. הייתה מהומה שלמה בצבא על הסיפור הזה, והיו קצינים בכירים במילואים שדרשו להקים ועדת חקירה צבאית שתבדוק איך ייתכן שאל מוסד צבאי מכובד כמו "סוף שבוע רגוע" מסתננים אנשים שרמת הרגיעה והשלווה שלהם לא עומדת בסטנדרטים מינימליים. בסוף השדרנית הורשעה, אחרי שהמשטרה הצבאית הביאה בפני השופטים ראיה חותכת לאשמתה: בבדיקת שתן שנערכה לחיילת התברר, שלא נמצא בגופה שום סם הרגעה. כשהתובע חשף מול כל האולם את הפרט המביך הזה, החיילת התחילה לבכות, התמוטטה והודתה שכבר תקופה ארוכה מאוד היא לא לוקחת את קוקטייל הסמים, שחובה על כל שדר לבלוע לפני שידורים בסופי שבוע. בסוף המסכנה נבעטה מהתחנה, ובגלי צה"ל הוצאו הוראות חדשות שדורשות מכל החיילים להסתובב בסופי שבוע עם אינפוזיות מלאות בתרופות הרגעה, כשהצינורית תקועה להם בווריד בלי הפסקה, ולהופיע פעם בשעה בפני הקצין התורן כדי שיבדוק אם התרופות עובדות או שצריך להעלות משמעותית את המינון.

אני אישית חשבתי שכל ציד המכשפות הזה קצת מוגזם, אבל לא רציתי להתערב במשפט כדי לא להחיות את מיתוס הפרוטקציות שיש לאנשים בגלי צה"ל. שר הביטחון אמר לי: "כאילו שראש הממשלה היה מתערב אם סתם איזה תותחן היה נשפט על ירי חבר ליחידה באמצעות תותח שדה – אז למה שתרצה להתעסק עם שדרנית מושתנת בגלגל"צ?", והסכמתי איתו בסופו של דבר. מה גם שאחרי כל הבלגן, שידורי סוף השבוע בתחנה באמת נעשו רגועים הרבה יותר מאשר קודם. אבל מה אני בכלל מבזבז זמן על סיפור כל-כך שולי בתולדות מדינת ישראל? האמת העצובה היא שעדיין נסחפנו לכאן ולשם באמצע האוקיינוס והחרדות הקיומיות של הציבור עלו ועלו כמעט כמו הגאות, שמאז שעברנו לים החדש התחילה לכסות חלקים שלמים מערי החוף. בקיצור, דברים גרועים בהרבה עוד חיכו לנו, כי זאת הייתה רק ההתחלה של הבעיות הפסיכולוגיות של האומה, רק הסיבוב הראשון של הבורג לפני שהוא המשיך להסתובב, נפל לגמרי מהראשים של כולם והלך לאיבוד מתחת למקרר.

63.

אם יש דבר שלא לקחתי בחשבון כשהפרדתי את ישראל בכוח מהפלסטינים, זה כמה שהעם צריך משהו לפחד ממנו. נכון שהיו לנו הרבה מאוד צרות מאז שיצאנו, למשל המלחמה שכמעט הייתה עם אירופה, או ההתנדנדות שלנו בזרם הגולף, אבל זה פשוט לא היה זה. הבנתי בהדרגה שלפחד יש הרבה דרגות, ועם ישראל ממש לא קיבל את הדרגה שהוא רצה. זה היה כאילו הישראלים רצו ללכת לראות את הסרט "מגרש השדים", אבל אימא שלהם הכריחה אותם ללכת ל"דמבו". ואם להיות יותר ספציפי, האזרחים פשוט התגעגעו לפיגועים.

אני יודע איך זה נשמע, ואני לא מתכוון שהאנשים התגעגעו להתפוצץ באוטובוסים או להחליק במדרגות שאהידיות. אני מתכוון שהיה חסר להם הריגוש הזה, של ה"שמעת? היה פיגוע", של להדליק את הטלוויזיה ולראות עוד שלד אוטובוס הרוס, של ההרגשה הטובה, והקצת לא נעימה, להישאר בחיים אחרי עוד פעולת טרור. אפשר להבין אותם, בינינו: בלי לחפש את הערבי עם הפצצה, החיים הופכים להיות סתם רוטינה משעממת, ויותר גרוע – להרבה מאוד אנשים כבר לא היה על מה לדבר אחד עם השני, מרגע שהערבים יצאו לנו מהחיים ולקחו איתם את הפיגועים. היו מערכות יחסים שלמות שנבנו רק על צרחות הדדיות שקשורות לטרור ולמחבלים, ומרגע שזה נפסק, אנשים הבינו שבעצם אין להם שום דבר משותף עם החברים שלהם. וכמו תמיד כשמנתקים קשר עם חברים טובים, אנשים רוצים לחזור אחורה לתקופה הטובה, ובמקרה הזה הדרך היחידה להחזיר לאנשים את החוג החברתי שלהם הייתה להחזיר את הפיגועים.

כל חלל חייב להתמלא איכשהו, והפיגועים זיכרונם לברכה היו חלל גדול מאוד, בעיקר אצל מי שהתמכר לאספקה טרייה של חללים פה ושם. מה שהיה מפתיע הוא שהצורך היה כל-כך גדול, שאנשים הפסיקו לקוות ליבוא מחו"ל של טרוריזם, והתחילו לייצר טרור בעבודת-יד. אלפי אזרחים פשוט החליטו שצריך להפסיק לשבת בבית ולהתלונן על זה שאין יותר טרור, והגיע הזמן לצאת לרחוב ולשנות משהו. זה מה שאני אוהב בנו, הישראלים: יש גבול לכמה שאנחנו מוכנים לסבול, ובסוף אנחנו דורשים ומקבלים את המגיע לנו. אז ברחבי הארץ קמו תאי טרור של אנשים באמת אידיאליסטים, מלח-הארץ אם מותר לי להשחיל איזו קלישאה, אנשים נפלאים שהחליטו שהגיעה השעה לעשות מעשה. השאלה היחידה שנשארה לממלאי המקום היהודים של החמאס והג'יהאד הייתה רק נגד מה להילחם ואת מי להרוג, אבל התשובה הגיעה די מהר. כל הארגונים החליטו פה אחד, בהפגנה משותפת שנערכה בכיכר רבין, שצריך לחסל את הסלבריטאים.

יום אחר-כך נתלו ברחובות דפים קרועים מתוך מדורי רכילות, עם עיגולי מטרה מצויירים סביב האנשים שצולמו בפרמיירות הנוצצות, המועדונים הנחשקים והמסעדות הבכלל-לא-פרובינציאליות. אבל אף אחד לא לקח את זה ברצינות: חשבו שזה מין שחרור קיטור של אנשים מתוסכלים, משועממים שלא מסוגלים להמשיך במרוץ המטורף של החיים ברגע שאי-נוחות קטנה, כמו מדינה שעולה ויורדת בגלים, מתווספת לרשימת הצרות היומית שלהם. אבל זו הייתה טעות חמורה, כי הטרוריסטים התכוונו לכל מילה באיומים שלהם, והפעולה הראשונה שהוכיחה את זה התקיימה עוד באותו אחר-צהרים. בערך בשעה חמש שודרה בערוץ הילדים תוכנית בהשתתפות כל המנחים בערוץ, כמו תמיד בנוכחות קהל של ילדים מעריצים. המנחים הזמינו בכל פעם ילד או ילדה לבמה, ושאלו אותם כל מיני שאלות כמו "איזה צלצול הורדת לפלאפון" ו"מה?! את בת שמונה ועוד לא היה לך מחזור?!". עד אמצע התוכנית הכל הלך בסדר, אבל אז אחד המנחים היותר ידועים הזמין לבמה ילד שהיה לו על הגב תיק קטן. "מה יש לך בתיק?", המנחים שאלו את הילד, "אולי תספר לצופים איזו הפתעה הבאת לנו?". הילד לא ענה, הוא פשוט נתן את התיק למנחה והמנחה הבין את זה בתור אישור לפתוח את הריצ'רץ'. מוזר, אבל גם העובדה שהילד טס משם בספרינט לא גרמה למנחים לחשוב שמשהו לא בסדר, וברגע שהמנחה פתח את התיק – הבמה עלתה לאוויר בפיצוץ ענקי. כל המנחים נהרגו במקום, ובאותו ערב התפרסמה הודעה שבה "החזית לשחרור הילד מהאימפריאליזם הסלבריטאי" לקחה אחריות על הפיגוע.

בשלב הזה הייתם מצפים שהמפורסמים למיניהם יבינו שחייהם בסכנה, אבל האקסהיביציוניזם הסופני שלהם מנע מהם לעשות את הדבר ההגיוני ולרדת למחתרת עד שהמצב ישתפר. בימים הבאים הצליחו ארגוני הסירוב להפיל עשרות חללים בקרב מנחי טלוויזיה, אושיות לילה, סופרים מתיימרים, זמרים של להקות קיקיוניות, אמני מיצגים למיניהם, וכל סוג אחר של סלבריטי שבנמצא. כמו במקרה של הפיגועים הפלסטיניים, גם הפעם השיטות שבהן בוצעו החיסולים היו מקוריות ואסתטיות, ויכלו להיחשב בעצמן כסוג של פרפורמנס ארט – מלבד החלק שבו הפרפורמר נאסף בחתיכות קטנות לתוך שקיות אשפה של העירייה. הפעולה הראוותנית הראשונה, אחרי מנת הפתיחה בערוץ הילדים, הייתה חשמולו למוות של סולן להקת "בקובה לא אוכלים קובה"; חבלה מתוחכמת בשנאי של הגיטרה החשמלית שלו גרמה ל-50,000 וולט לזרום דרכו אל האדמה, בשנייה שנגע במיתר של התו הראשון בהופעה בדרום תל-אביב. אחר-כך הגיעה תורה של אמנית מיצג נודעת, שהציגה את המופע הנועז שלה "גואש עם ריח של בואש" ברחבת מוזיאון תל אביב. כמה פעילים של הקבוצה החתרנית "צלב המכחול", שדוגלת בחיסול מוחלט של האמנות המודרנית בכלל ושל האמנים המודרניים בפרט, חדרו באישון לילה למחסן החומרים של המוזיאון ושפכו כמויות נדיבות של רעל עכברים לתוך מיכלי הצבע שהיו מיועדים להופעה. בבוקר שאחרי, קהל גדול התאסף כדי לראות את האמנית מתפלשת בגואש כמו ילדה עיוורת צבעים, אלא שלא עברו כמה דקות והאמנית פרכסה למוות כשהיא מכוסה בשכבות צבע עבות. הקהל חשב כמובן שזה חלק מהמופע, וגם כשרופא עבר במקום במקרה וקבע את מותה – אף אחד לא האמין לו, כי הם חשבו שהאמנית שכרה את הרופא בכוונה כדי לשבור את המחיצה בין קהל ליצירה ובין מציאות לדמיון.

בגלל שאפילו למחבלים יהודים יש כושר המצאה מוגבל, על כל פעולה מתוחכמת כזאת בוצעו בערך עשר פעולות מסורתיות יותר בירי, פיצוץ מטענים ודריסה בכלי רכב מהירים. מיום ליום נמחקו עוד שמות ממדורי הרכילות, ואחרי שבוע הרכלנים המקצועיים כבר פרסמו בעיקר לקטים של חומר ישן, מהימים שעוד היה אפשר להשיג סלבריטאים לפי משקל. אבל הפעולה שבאמת חיסלה את שארית המפורסמים בארץ ישראל הייתה כזאת מוצלחת, שהשאירה את כל ארגוני הטרור בעולם פעורי-פה, מאבו סיאף בפיליפינים דרך המורדים הצ'צ'נים ועד סניף אל-קאעידה בחוף המערבי של ארצות הברית. מה שקרה היה ששארית הסלבריטאים – אלה שירדו למחתרת בניגוד לצו מצפונם ברגע שראו מה קרה לחברים שלהם, שהמשיכו לחשוף את עצמם לאור הזרקורים ולכוונות הלייזר – ערכו כנס חירום במרתף של וילה באחד מיישובי היוקרה בשרון. ניצולי התקפות הטרור התכוונו לחשוב בכנס על דרכים להפסיק את מסע הרצח נגדם, ולחזור למעמד אהוביו של עם ישראל. אבל הסלבריטאים לא היו מסוגלים לוותר על כל המאכלים היוקרתיים שאליהם הם התרגלו בכל המסיבות הנוצצות הרגילות שלהם, ובגלל זה הם עשו משהו שלא ממש מקובל במפגשים שאמורים להיות סודיים: הם הזמינו קייטרינג.

אל הווילה הובלו שלושה טבחי סושי יפנים כשעיניהם קשורות, ועוד רכב קטן מלא עד התקרה באצות, אורז דביק ודגים טריים. רק במרתף הבית הורדו כיסויי העיניים, והטבחים התחילו לעבוד במרץ על הכנת סושי לעיני האורחים. תשומת הלב של הסלבריטאים התחלקה באופן שוויוני בין האוכל לבין הנואמים, שחלקם דיברו בהתלהבות על קונספטים חדשים שירגיעו את העם – כמו תוכנית "קוצרים את השרים", שבמסגרתה תינתן למשתתפים הזדמנות לבצע רצח פוליטי תמורת מכונית משפחתית חדשה ארבע דלתות פלוס חלונות חשמליים. רוב הרעיונות התמקדו בניסיונות לשכנע את הישראלים שירדו מהפסים למצוא לעצמם מטרות חדשות ומועילות יותר לחיסול, מאשר סלבריטאים תמימים שהתמונות שלהם מכסות בניינים בגובה עשרים קומות. מה שהנוכחים לא ידעו, הוא שטבחי הסושי הם למעשה טרוריסטים שהגיעו לארץ מיפן בגלל הסכם עודפים שנחתם בין הארגון הישראלי "הברית הרבולוציונית לשחרור המסך הקטן" לבין הארגון היפני "חרקירי לזולת" על-שם קוזו אוקאמוטו. וכאילו זה לא מספיק, אז כל כמויות הסושי העצומות שהוגשו באירוע הכילו בשר נא של דגי פוגו. בדרך כלל צריך לעבור ביפן קורס של שנה שלמה, רק כדי להצליח להכין את הדג הזה מבלי שהרעל הקטלני בכבד שלו יחסל את הטועמים, אבל מה שיפה הוא שבשביל להיכשל – לא צריך אפילו שיעור אחד. כל הדגים שבקונטיינרים של הטבחים הגיעו מאחד מבתי-הספר היוקרתיים לבישול באוסקה, והיו פעם דגי התרגול של התלמידים הכי גרועים במחזור. המזל של בית הספר היה, שהמנהל הצליח למצוא פראייר אחד שמוכן לקנות את הדגים המורעלים – וזה במקרה היה ראש הסניף המקומי של "חרקירי לזולת".

בקיצור, לא עברו שתי דקות מאז שכולם הסתערו על סושי הפוגו, וכל המרתף היה מלא בגופות של סלבריטאים מפרפרים. הטרוריסטים היפנים עזבו בשקט את הבית, אבל גם הסוף שלהם לא היה טוב: מושבניק שנסע בארבע על ארבע שלו וראה אותם ליד הכביש היה בטוח שאלה הפועלים הסינים שברחו לו מהחממה שבוע קודם, והתחיל לרדוף אחריהם כדי להחזיר אותם לעבודה. אבל מרוב עצבים הוא איבד את השליטה על ההגה, נסע ישר עליהם והפך אותם לטמפורה שעטופה בחצץ במקום בבצק. כמובן שאחרי שהתגלה מי היו ההרוגים, המושבניק שוחרר ממעצר, ואפילו קיבל את פרס ביטחון ישראל בקטגוריה "הנקמה היצירתית ביותר במחבלים לא-פלסטינים".

הניקוי השיטתי של ישראל מסלבריטאים התבטא בכמה מישורים. קודם כל, לערוצי הטלוויזיה לא נשאר מה לשדר מלבד שאריות של תוכניות מחו"ל וסרטים ישנים של זאב רווח ויהודה ברקן. פשוט לא היה אפשר למצוא מנחים שגם נמצאים בחיים וגם רוצים לעמוד מול קהל, שאולי אחד מהיושבים בו הוא טרוריסט אנטי-סלבריטאי. אז התחילה מין אופנה חדשה כזאת של ערוצי פרומואים: לקחו את כל קטעי הארכיון עם הסלבריטאים שהיו ואינם, נתנו אותם לכמה עורכים היפראקטיביים, ועשו מהם איזה מיליון פרומואים לכל מיני תוכניות. וכל הערוצים, שפעם שידרו דברים בשידור חי או לפחות עם פרצופים שמוכרים לצופים מאיזשהו מקום, התחילו לשדר רק פרומואים לתוכניות שיגיעו מתישהו בעתיד. העניין הוא ששום תוכנית אמיתית לא שודרה אף פעם, והפרומואים שיקרו לאנשים במצח נחושה כשהבטיחו שביום ב' בשעה שבע בערב ישודר שעשועון נושא פרסים בהשתתפות כוכבי הפסטיגל. קודם כל בגלל ששום כוכב של הפסטיגל לא היה במצב שמאפשר לו להשתתף בפעילות שמצריכה נשימה, וגם בגלל שאם פתחתם את הטלוויזיה ביום ובשעה שצוינו בפרומו, כל מה שראיתם היה עוד פרומו לעוד תוכנית שבחיים לא תגיע.

כשמגיעים שבחים, אז מגיעים: ארגוני הטרור היהודיים הצליחו לנקות לגמרי את הארץ ממפורסמים, יותר נכון ממפורסמים שהפרסום הוא המקצוע הראשי שלהם. אנשים שהפרצוף שלהם מוכר לציבור, אבל רק בגלל שככה התפקיד מחייב, לא נפגעו בכלל בגל הרציחות. האמת היא שעם כל ההזדעזעות ההכרחית מהטרוריסטים, אני די שמח שעוד נשארו להם קווים אדומים, במיוחד הקו האדום הזה. כי אם הקו הזה היה, נגיד, כחול או ירוק ולא אדום – אז עם כל הכבוד שלי לכישורי האבטחה של השב"כ, לא היה בכלל מי שיספר לכם את הסיפור הזה.

64.

אחרי שכל מפורסמי ישראל עברו לגור על עננים בשמיים (או יותר הגיוני, קיבלו מנוי חינם לג'קוזי של שמן רותח), לא נשארו לארגוני הטרור יותר מטרות אופרטיביות, וגל ההרג נפסק. אני יודע שמתפקידי להיות פסימי, אבל היה נדמה לי שכבר עומד להיות קצת שקט, ושהשקט הזה יימשך עד שנעבור את האוקיינוס. כמובן ששוב טעיתי.

ישבתי בבית וניסיתי לקרוא את הספר הראשון שנגעתי בו מזה חודשים, "הטפסר בשדה השיפון", שמספר על תולדות מערך הכבאות בישראל מתחילת השלטון העותומני ועד להגעת המשאית עם הסולם הגבוה ביותר במזרח התיכון. האמת שהתחלתי לקרוא מהסוף, כי רציתי לדעת כבר בהתחלה על כל הציוד המשוכלל של הכבאים, ותיארתי לעצמי שבתקופת ג'מאל פאשה מכבי האש היו פשוט אלה שהצליחו להגיע ראשונים לדלי עם המים. תוך זמן קצר כבר הגעתי לעמוד עשר מהסוף, כולל תמונות שתפסו עמוד שלם,

והתברר לי שיש דבר כזה "צופי אש", שהם כמו הצופים הרגילים, חוץ מזה שהם מקבלים את כל אלה שנופלים במבדקים על פירומניה. מאוד התפעלתי לקרוא על השימוש היעיל שעושים צופי האש בזרנוקים אנושיים, שנמצאים במכנסיים של כל צופה ומוכנים תמיד לפעולה בזכות שתייה מסיבית שהיא אחד מעשרת הדיברות של התנועה. האמת היא שהתרגשתי מהנכונות הנדירה לתרום לציבור, ותיארתי לעצמי שאם כל אחד מאיתנו היה שותה קצת יותר ממה שבא לאופי האגואיסטי שלו לשתות, אז היה אפשר לכבות שריפות תוך שנייה מרגע שגילו אותן בלי להטריד בזה את מכבי האש האמיתיים.

מה שחבל הוא שברגע שהגעתי לחלקים המעניינים באמת – משאיות הכיבוי עם השפריצר למגבים שיכול גם לכבות שריפות קלות – מישהו דפק בדלת. זו הייתה שעה די מוקדמת בצהריים, אבל לא חשבתי שזה הבוס שלי שבא לבדוק מה אני עושה בבית במקום בעבודה, כי זה אולי היתרון היחיד בזה שאין מעליך אף אחד בכל המדינה. מה שכן חשבתי הוא שאלה מתרימים מהאגודה למען הסרטן או משהו כזה, ולא הבנתי למה הם דופקים בדלת. ידעתי שהמאבטחים תמיד מכניסים אותם כדי שלא יכתבו בעיתון שילדים מתרימים נבעטים מבית ראש הממשלה, אז דאגתי ממש אחרי הבחירות לפתרון פלא: עשיתי סיבוב ביקורים בכל הארגונים שעושים התרמות – איל"ן, אלו"ט, בלוט, מה שאתם לא רוצים, וביקשתי בתוקף סמכותי לקבל מדבקות כאלה ששמים על דלתות של אנשים שכבר תרמו. כשחזרתי מהסיור הממלכתי, ביליתי איזה אחר-צהרים בהדבקה של כל המדבקות על המשקוף, וככה הרווחתי פעמיים: גם הילדים המעצבנים היו מסתובבים בלי לצלצל ברגע שראו שכבר תרמתי, וגם כל מי שבא אלי הביתה היה אומר דבר ראשון: "כל הכבוד לך, איזו דוגמה נפלאה אתה נותן בזה שאתה תורם לכל ארגון וארגון".

אז קמתי לפתוח, וכבר התכוננתי לתת לילדים איזה תירוץ טוב למה אין לי כסף בשבילם (התירוץ היה "עוד לא עברתי היום במדפיס הממשלתי לקחת את השטרות"), ואפילו הנמכתי את המבט כדי שאוכל לראות את הפרצופים הקטנים שלהם ברגע שהדלת תיפתח. אבל כל מה שראיתי היה חגורת עור עם כרס מעליה, וכשהרמתי את הראש ראיתי שזה שר הביטחון, שהיה לו פרצוף לבן כל-כך עד שחשבתי שהוא ניסה לתלות את עצמו עם העניבה ורק קפץ להגיד שלום לפני שהוא מת. "היה פיגוע!", הוא התנשף, "פיגוע של ערבים!". לא האמנתי לו, וחשבתי שזה רק עוד תירוץ למשוך אותי החוצה מהבית, אולי הפעם לצורך מסיבת הפתעה אמיתית. "אתה בטוח שזה לא אחד מהארגונים האנטי-סלבריטאיים?", שאלתי אותו, אבל הוא רק ענה: "אני לא מכיר אף סלבריטי שנוסע בקו אחד-עשרה ברחוב יפו". הבנתי שהוא רציני, אז התארגנתי מהר, נכנסנו שנינו למכוניות ודהרנו למשרד ראש הממשלה.

התברר שזה היה מחבל מתאבד שעלה לאוטובוס, ליד שוק מחנה יהודה, והתפוצץ מיד אחר-כך. הייתי בהלם מוחלט, בעיקר בגלל שלא היו לנו פיגועים כאלה מאז שנטשנו את המזרח התיכון. החשד שלי נפל מיד על הערבים ביישובים שהשארנו, אבל גם אי-אפשר היה להוציא מכלל אפשרות שהטרוריסטים היהודים פשוט השתעממו וחיפשו לעצמם קצת תעסוקה. וחוץ מזה, תמיד מאשימים אוטומטית את הערבים, אז לא יזיק פעם אחת להאשים יהודים, רק בשביל האיזון. למשרד הגיע נציג של השב"כ ועדכן אותי בפרטים: היו שמונה הרוגים ושלושים פצועים, שכולם כבר הגיעו לבתי החולים באזור. השב"כ והמשטרה ניסו לחקור את הניצולים כדי לדעת עוד פרטים על המחבל, אבל שום דבר משמעותי לא התגלה. אז החלטתי שאני אלך בעצמי אל הפצועים, גם בגלל שרציתי לבקר אותם וגם בגלל שמזמן כבר לא הופעתי בטלוויזיה בהקשרים חיוביים.

מישהו במשרד הודיע לכלי התקשורת על הביקור, אז כשהגעתי להדסה הר הצופים כבר היו שם המון צלמים שסנוורו אותי בפלאשים שלהם. היו תקופות שהיו בהן כל-כך הרבה פיגועים, שבקושי כתבו על הפיגוע בעמוד עשר בעיתון, אבל במקרה הזה הפיגוע הגיע אחרי חודשיים של שקט מוחלט, חודשיים שבהם לא היה לנו שום קשר עם הפלסטינים ועם המחבלים שלהם. אז זה היה כאילו שהכל התחיל מההתחלה, ושוב כל פרט שנגע לפיגוע עורר המון התרגשות אצל כולם. בכניסה לבית החולים הצטרף אליי איזה מנהל מחלקה, וכמה שרים שהגיעו לשם בלי תיאום מראש אחרי שכנראה האזינו לי לשיחות וידעו איפה עומדת להתקיים ההצגה הכי טובה בעיר.

בכוונה לקחו אותי אל הפצועים הכי קלים, אנשים שנראו כאילו השתפשפה להם הרגל, אבל כולם ידעו שאת התחבושת שלהם הם הרוויחו בכבוד. עברתי כמה אנשים שנראו אסירי תודה על זה שבאתי לבקר אותם, ואחד מהם כל-כך התבלבל עד שכששאלתי אותו מה שלומו – הוא התחיל להגיד על עצמו דברים כמו שכותבים על מי שנהרג בפיגוע, ולא רק נפצע בו: "תמיד עזרתי לכולם", "הייתי פרח", דברים כאלה. בהמשך לקחו אותי לחדר ששכבה בו איזו בחורה בת עשרים ומשהו, שהייתה מוקפת בעיתונאים ובצלמים שכמעט דרכו לה על הצינור של האינפוזיה רק כדי להשיג תמונה יותר טובה שלי. הפעם החלטתי לשנות טקטיקה כדי לא לחזור על עצמי, ובמקום לשאול את הפצועה מה שלומה, ביקשתי שתספר לי על הפיגוע עצמו: "אז המחבל עולה לאוטובוס, אומר אללה הוא אכבר", אמרתי בלשון הווה, כמו שהכתבים בטלוויזיה עושים כדי לגרום לפיגוע להיראות כמו סרט מתח, "ומה קרה אז?". הפצועה הסתכלה עליי במבט מוזר, ואמרה: "הוא לא אמר 'אללה הוא אכבר'. הוא דיבר בעברית". מישהו לחש לי באוזן שזה בטח סימן למעורבות של הטרוריסטים היהודים, אבל אני השתקתי אותו כי חשבתי שזה מוקדם מדי להחליט על דברים כאלה. ביקשתי מהבחורה לספר מה המחבל אמר, והיא אמרה: "הוא נעמד באמצע האוטובוס, פתח את המעיל והראה לכולם את חגורת הנפץ, צעק: 'פיגוע זה מוגש לכם בחסות חברת סלולריק – להיות מחוברים לחברים', עשה איזו תנועה עם היד, ומאותו רגע אני לא זוכרת כלום".

הסתכלתי על שר הביטחון, והוא הסתכל על המפכ"ל, והמפכ"ל הסתכל על שר הפנים, ושר הפנים הסתכל למקום שבו הוא חשב שעומד מפקד מחוז ירושלים במשטרה, אבל בעצם עמד שם אגרטל. לחשתי למנהל המחלקה, "תגיד, כל הברגים שעפו מהמטען לא העיפו לה במקרה איזה בורג מהראש?", והוא לחש לי בחזרה שהבדיקות יצאו תקינות, והפצועה שפויה לחלוטין. הייתי חייב לברר את העניין המוזר הזה, וחזרתי לחדר שבו כבר ביקרתי. עברתי פצוע אחרי פצוע, ושאלתי במפורש מה אמר המחבל לפני הפיצוץ. כולם חזרו במדויק על המשפט שאמרה הפצועה בחדר השני, והבנתי שיש לנו כאן משהו חשוד ביותר. הלכתי לאיזה חדר צדדי עם ראש השב"כ, המפכ"ל ושר הביטחון, ודרשתי מהם לחקור את העניין. משם נסעתי חזרה למשרד ראש הממשלה, וחיכיתי להתפתחויות. ההתפתחויות הגיעו בסופו של דבר, ועוד איך הן הגיעו.

שעתיים אחרי הפיגוע, המשטרה והשב"כ פשטו על משרדי חברת "סלולריק" בראשון לציון ולקחו את המנהלים לחקירה. אחרי שהופעלו על הנחקרים כמה עינויים מינוריים, כמו השארת טלפון סלולרי פועל ליד האוזן במשך שלוש שעות כשעל הקו שומעים את מערכת ניתוב השיחות של שירות הלקוחות של סלולריק, החוקרים הגיעו לפריצת-דרך. התברר שראשי החברה חיפשו דרכים יצירתיות לפרסם את שירותי הטלפונים הניידים שלהם, והמנכ"ל, שהיה קצין בכיר במילואים, שמע במקרה מאחד החברים שלו מהיחידה על שיטת פרסום חדשנית שנשמעה מאוד מבטיחה. לפי החומר החסוי של החקירה, שאני מחליט ברגע זה שהוא כבר לא חסוי, כמה פסיכולוגים רדיקליים בארצות הברית הגיעו למסקנה שאם אדם נחשף למסר פרסומי רגע לפני טראומה פיזית ונפשית גדולה – המסר יישאר צרוב במוח שלו לשארית חייו. הפסיכים הלוגיים ההם גם ערכו מחקרים, שהראו שמי שנחשף לפרסומת לפני טראומה נשאר שפוט של החברה המפרסמת, וממשיך לקנות בנאמנות מוחלטת רק את המוצרים שלה, בגלל שמבחינתו יש בזה ניסיון בלתי-מודע לשחזר את התקופה שלפני הטראומה.

מה שעוד התברר הוא שחבורת קצינים מושחתים בצה"ל דאגו להכניס למדינה כמה מאות מחבלים בשבועות שהיינו תקועים בגיברלטר. המחבלים הגיעו בג'יפים ומשאיות, ובגלל שהיה לנו מגע יבשתי עם מרוקו לא הייתה להם בעיה להיכנס ברגע שהכוחות בשטח העלימו עין. בעצם התקיימה קונספירציה שלמה בין הקצינים המושחתים לבין כמה משרדי פרסום וכמה חברות גדולות במשק, שעמדו להשתמש במחבלים המתאבדים כמדיה פרסומית חדשה שתיישם את העקרונות שגילו הפסיכולוגים שדיברתי עליהם קודם. הרעיון החולני של קושרי הקשר היה די פשוט: המחבל יגיע עם חגורת נפץ למקום הומה אדם, יצעק את דבר המפרסם, ואז יתפוצץ. כמובן שיהיו הרוגים, אבל בניגוד לפיגועים רגילים – כאן הדגש הוא על הפצועים. מי שישרוד את הפיצוץ, יזכור את הודעת החסות שהוקראה בפניו למשך כל ימיו ויותר מזה, יישאר תמיד נאמן למותג שפורסם בשיטה החדשה.

עוד באותו יום התבצעו מעצרים של כמה מהקצינים הקרימינלים, שכמה מהם היו בדרגות בכירות ביחידות יוקרתיות. רק שם אחד ברשימת הקושרים לא הפתיע אותי, למרות שבהתחלה לא זכרתי מאיפה הוא מוכר לי. אחרי מחשבה מעמיקה, נזכרתי שזה לא אחר מאשר ראש אגף המבצעים לשעבר, שבינתיים סיים את הטירונות, יצא לקצונה והפך לקצין זוטר בפיקוד הצפון. אני, יש לי טביעת-עין לאנשים פרובלמטיים כאלה, ואף אחד לא יכול להגיד שלא אמרתי קודם שיהיו לנו בעיות עם הטיפוס הזה. מה שכן, אמרתי לעצמי שהפעם הורדה לדרגת טוראי וטירונות חוזרת לא יהיו עונש שיספק את הציבור. עד סוף היום נעצרו גם בכירים בכמה משרדי פרסום ובעוד חברות שהתכוונו להשתמש בשירותי הפרסום הייחודיים, אבל לא היה להם המזל להספיק לשלוח מחבל-מפרסם לשטח לפני שהפרשה התפוצצה. החלק הכי מרגש בכל המבצע היה זה שבו השוטרים חשפו סליק סודי מתחת למשרד פרסום גדול בתל אביב, ומצאו בתוכו את כל מאות המחבלים שנכנסו לארץ כשהם יושבים לאור נרות ומשננים בלי הפסקה משפטים שנראו בהתחלה כמו קודים צבאיים, למשל: "חתונה לא עושים פעמיים, בואו לאולמי פאלאס גבעתיים", "מיזוג חברות הביטוח 'מכבייה' ו'גשר' נותן לך ביטחון, צלצל עכשיו ל'גשר המכבייה'", ו"תחתוני אינפרה-קלין דוחים כתמים – כי לפעמים הלכלוך הוא מכה מתחת לחגורה".

בערב כבר הרגשתי כמו איזה הרקול פוארו, עם העבודה הצדדית המוצלחת שעשיתי בתור בלש. האמת היא ששמחתי מאוד כשהבנתי שמנעתי גל טרור איסלאמי חדש, כי נזכרתי בימים האיומים אחרי שנבחרתי, שבהם היו בכל יום לפחות שש-מאות התרעות על פיגועים מצד החמאס והג'יהאד. כל הסיפור עלה לי בראש באותו רגע בצורה מטושטשת כזאת, כאילו דרך נייר צלופן מקומט, כמו שעושים בסדרות כשרוצים להראות שמישהו נזכר במשהו מפעם: כשהגעתי למשרד ראש הממשלה בפעם הראשונה, ועשו לי שם סיור למתחילים, אחד הדברים הראשונים שהראו לי היה מונה ההתרעות. זה היה מין שעון גדול על הקיר מול שולחן העבודה שלי, שהיה מתאפס בתחילת כל יום ומתחיל לספור כל התרעה על פיגוע שהתקבלה מהשב"כ. זו באמת הייתה תקופה נוראה, והיו הרבה פיגועים, אבל באיזשהו שלב התחלתי כבר להתחרפן מהמונה הזה, כי בכל פעם שהגיעה התרעה המונה צפצף. בגלל שהגיעו מאות התרעות ביום, הצפצוף הפך למשהו בלתי-נסבל לחלוטין, ובקושי יכולתי לכתוב משפט או לקרוא שתי מילים בלי שהדבר הזה יקדח לי במוח.

במשך שבוע, שבועיים, שלושה שבועות, כל יום המונה מירר לי את החיים, עד שכמעט לקחתי את הדברים ועברתי לשבת בעמדה של הפקידות כדי לקבל קצת שקט. מלבד הרעש, זו גם הייתה תזכורת די חסרת-רגישות לכך שלא הצלחתי לעשות שום דבר לעצירת הטרור הפלסטיני, וזה בערך כאילו שליאסר ערפאת ישימו מול העיניים מסך שמקרין בלי הפסקה תמונות של עולים חדשים נוחתים בנתב"ג. בסוף אמרתי לעצמי שבמקום לשים את הראש בחול – אני אסע לשב"כ ואפגוש את מי שאחראי על ההתרעות, אולי אני אצליח לשכנע אותו לשלוח רק כל התרעה עשירית, או לא לשלוח כלום בין שתיים לארבע, משהו כזה. אז נסעתי למטה השב"כ עוד באותו יום, כי גם ככה לא יכולתי לעבוד ברעש הזה. נכנסתי לבניין וביקשתי שיגידו לי איפה יושב זה שמפעיל את מונה ההתרעות, והסבירו לי בדיוק איפה החדר נמצא. ביקשתי שייתנו לי להגיע אליו לבד ולדבר איתו כמו גבר אל גבר, בלי שהבוסים שלו יפחידו אותו ויעשו לו בעיות בגלל שראש הממשלה רוצה שקט. בסך הכל הבנאדם עשה את העבודה שלו, לא?

אז הלכתי במסדרונות בלי שום מלווה, ועליתי במעליות, ובסוף הגעתי לדלת אפורה שהיה עליה שלט: "מונה התרעות רה"מ – חדר הפעלה". על החדר ליד היה כתוב "מרכז איסוף מידע פח"ע פלסטיני", ותיארתי לעצמי שהם בטח עשו לעצמם איזה סידור נוח שמעבירים את הניירות דרך חור בקיר, והמפעיל שולח עוד התרעה ישר לחדר שלי. אז תפסתי את הידית ופתחתי את הדלת בשקט, כדי לא להפריע לעבודת הקודש שנעשתה בחדר ההפעלה, וחיפשתי את המפעיל. הבעיה הייתה שלא ראיתי אותו. היה שם רק כיסא עם משענת גבוהה שפנתה לכיוון הדלת, ומול הכיסא לוח בקרה עם אורות מהבהבים. התקרבתי קצת, כי חשבתי לחכות למפעיל שיחזור מהשירותים או משהו, ואז קפצתי אחורה כי ראיתי שהמפעיל דווקא נמצא שם. הוא ישן עם הראש על השולחן, ואני התחלתי לעשות קולות עם הגרון כדי להעיר אותו. בסוף הוא התעורר, ראה מי עומד מולו ונעמד כדי לכבד אותי. אבל אני בכלל לא הסתכלתי עליו, כי ברגע שהוא קם ראיתי שבמקום שבו הראש שלו היה דבוק לשולחן, היה כפתור ירוק עם הכתובת 'שלח התרעה'.

אתם כבר יכולים לנחש לבד מה גיליתי, בבירור המהיר שעשיתי שם עם כל האגף ואשתו: בכל יום המפעיל היה מגיע לעבודה, מתיישב בחדר ומחכה שייתנו לו התרעות כדי שיוכל לשלוח אותן אליי למשרד. אבל כנראה היה לו כל-כך משעמם, שהוא תמיד נרדם בזמן העבודה, ומכל המקומות בעולם הוא השכיב את הראש שלו דווקא על הכפתור ששולח את ההתרעות. אז מה הפלא שלא היה יום שהיו בו פחות משש-מאות התרעות לפיגועים? זה פשוט המספר המינימלי שהכפתור שידר בזמן שהיה לחוץ נון-סטופ על-ידי הראש של המפעיל. כלומר, כל הצפצופים ששיגעו אותי לא היו התרעות אמיתיות, אלא סתם הוכחה לזה שלא מספיק כפתור שפועל, צריך גם למצוא מישהו שיידע מתי לא ללחוץ עליו. ככה שהמספר האדיר של התרעות חמות על פיגועי תופת, שכל המדינה התעסקה בו באובססיה שנים על גבי שנים, היה בסך הכל טעות אנוש מביכה. "אז כמה התרעות היו באמת?", שאלתי את השאלה המתבקשת, וראש השב"כ אמר לי: "המספר הממוצע של התרעות חמות בחודשים האחרונים היה שתיים ליום, לא כולל פיגועים שהתממשו. היינו בטוחים שידעת, ושכל המספרים המנופחים הם סתם המצאה של התקשורת". שני צפצופים ליום, עם זה בהחלט יכולתי לחיות. מה זה כבר שני צפצופים? זה כמו שתי הודעות בתא הקולי, זה כמו האימובילייזר של האוטו כשמתניעים בלי ללחוץ את הקוד, זה כמו המיקרוגל שגומר לחמם את השניצל הקפוא. אחרי שהחליפו את המפעיל, ושמו ליתר ביטחון מתלה מיוחד שמנע ממנו להירדם על הכפתורים, הימים שלי התחילו להיראות הרבה יותר טוב. לא רק שהשקט חזר למלא את המשרד שלי, גם כל התקשורת השתוללה משמחה. פשוט אף אחד לא הבין איך הצלחתי להוריד את מספר התרעות הפיגועים משש-מאות ביום ראשון לשתיים ביום שני, בלי לשגר אפילו טיל אחד ממסוק אפאצ'י.

כמה ימים אחרי הפיגוע באוטובוס וחשיפת רשת הטרור הפרסומאית, שוחררו הפצועים הקלים מבתי החולים בירושלים. בדרך כלל התקשורת לא הייתה יורקת עליהם אפילו, אבל ההתנזרות הארוכה מפיגועים באוטובוסים עשתה את שלה, וכל הכתבים חיכו מחוץ למדרגות בבית החולים הדסה הר הצופים. ראיתי בטלוויזיה את הבחורה שדיברתי איתה אז, מיד אחרי הפיגוע, יוצאת בכיסא גלגלים עם גבס על הרגל, וכתבת אחת שואלת אותה: "אז מה את הולכת לעשות דבר ראשון, עכשיו שאת שוב בריאה ומחוץ לבית החולים?". הפצועה המסכנה הסתכלה ישר למצלמה, ואמרה: "מה זאת אומרת? דבר ראשון אני הולכת לזרוק את הפלאפון, לעבור לרשת סלולריק ולפנק את עצמי באיזה אר-ג'י מאתיים ארבעים עם מצלמה צבעונית, מדפסת לייזר ופותחן בקבוקים". אין, לא יעזור לנו כלום, עובדה זאת עובדה: הפרסום בפיגועים עובד.

65.

בימים הבאים, לא רק ששטנו במעגלים במרחק אלפי קילומטרים מכל חוף והיה חשש שניסחף למשולש ברמודה ונטבע שם, גם לא היה כל-כך קל להעביר את הזמן. בגלל מותם של כל הסלבריטאים, התבטלו כל ההצגות, מופעי הבידור, תוכניות הטלוויזיה וההופעות החיות. המעטים שעוד יצאו מהבית לאיזה פאב שמופיעות בו להקות, הופתעו לראות שעל הבמה עומד רמקול גדול ומתוכו נשמעים דיסקים של הלהקה שהייתה אמורה להופיע. היה אפילו מקום אחד שמישהו בקהל חשד שבתוך הרמקול מתחבא הזמר האמיתי ומתחזה להקלטה, וירה ברמקול צרור מאקדח המגנום שלו. אפילו את מופע שירי הפרסומות שתוכנן להיערך בפארק הירקון ביטלו: זה היה אמור להיות שואו ענק שבו ישירו את מיטב הג'ינגלים של מספרי חיוג החינם ברדיו, כמו "אייזנמן בית מחסה לקשישייייים, אחד-שש-מאות שבעים שמונים שישייייים", בהנחיית כמה מהכוכבים הגדולים של הטלוויזיה. המופע בוטל גם בגלל שמכל רשימת המופיעים נשאר רק סלבריטי אחד בחיים, שגם הוא ברח לרומניה, וגם בגלל הקונוטציות הלא-נעימות שהיו לאנשים מלשמוע מסרים פרסומיים נצעקים בקול רם אחרי שנחשפה קונספירציית הטרוריזם של המפרסמים. וככה הטרור שוב ניצח אותנו, אפילו שכבר חשבתי שהתבגרנו מעבר לשלב הזה.

האמת היא שלטיטניק עוד היה מזל: נכון, היא טבעה, אבל לפחות באיזשהו שלב הגיעה הקרקעית. איתנו זה היה הפוך – טכנית היינו מעל פני הים, אבל זאת לא תהיה הגזמה להגיד שמבחינה מוראלית ולאומית טבענו כל הזמן, והטביעה שלנו לא נעצרה בשום קרקעית. תמיד היה מקום עמוק יותר ליפול לתוכו, ועכשיו רק נשאר שאיזה ילד מפגר יפנצ'ר את המדינה ונשקע במים העמוקים גם מבחינה רשמית. והנה, לא הספקנו להירגע ממכת הטרור שחזר לחיינו, וכבר הגיעה לנו צרה חדשה: גם הדתיים השתגעו, ואני מתכוון השתגעו עוד יותר מאיך שהם בדרך כלל.

הכל התחיל בוקר אחד, כשנערכה ישיבת ממשלה. כל השרים כבר הגיעו מלבד שר הפנים, בגלל שבאותו יום הישיבה הוקדמה וזה התנגש לו עם התפילה. אין לי מושג איך שאר השרים הדתיים כן הגיעו בזמן, אולי הם אוכלי קטניות והוא לא, אני ממש לא מתמצא בזה. כל השרים ישבו בחדר וחיכו בסבלנות, ואני עמדתי במסדרון כי לא יכולתי לסבול את הרעיון לשבת עם כל הנודניקים האלה שאין לי על מה לדבר איתם, ועוד בלי שיהיה לי את הפרוטוקול בתור גיבוי לרגעי שתיקה מביכים. אז חיכיתי וחיכיתי, ואפילו ירדתי לקומת הכניסה כדי לראות דרך הדלת אם הוא מגיע. ואז הוא נכנס מהדלת האחורית של הבניין, נישק את המזוזה והמשכנו למעלה במעלית. אני נכנסתי ראשון לחדר הישיבות שבו השרים היו בעיצומו של משחק אמת או חובה, ובדיוק הספקתי לראות את הבקבוק נעצר על שר האוצר ושר התקשורת שואל אותו: "אמת ששיקרת כשאמרת שאין כסף להחזיר את ערוץ אחד לשחור-לבן?", אבל הכניסה הפתאומית שלי הצילה אותו מתשובה לשאלה. התיישבתי בכיסא הרגיל שלי, מול הדלת, וראיתי את שר הפנים במסדרון, מתקרב אלינו בצעדים מהירים. הוא הגיע למשקוף, שלח יד לנשק את המזוזה, נגע עם היד בפה והתכוון להמשיך פנימה – אבל אז נעצר. הראש שלו הסתובב באיטיות ימינה, לכיוון המזוזה, והוא הסתכל עליה בצורה מוזרה, מאוד מוזרה. ואז הוא פשוט התנפל על המשקוף והתחיל לתת למזוזה נשיקות צרפתיות רטובות במיוחד. כמה מהאנשים בחדר התחילו לצחוק, ואחרים לא ידעו כל-כך מה להגיד, ושר החוץ קם כדי למשוך את שר הפנים מהדלת, אבל אז שר הפנים פשוט קרע את המזוזה מהמשקוף וברח איתה למעלית.

הרגעתי את כולם, בדקתי ליתר ביטחון שהיום לא האחד באפריל, ועברתי הלאה לנושא הראשון בפרוטוקול – השאלה האם לנסות לעבור באי השדים ולזרוק שם את כל חברי מחתרת הפרסום הטרוריסטית, לפני שאנחנו מגיעים לארצות הברית. האמת היא שלא התרגשתי במיוחד ממה ששר הפנים עשה, כי באמת שלא ראיתי שום הבדל בין הנשיקה הידידותית הרגילה שנותנים למזוזה לבין נשיקה צרפתית. אחרי קשר כל-כך ארוך בין אדם מבוגר לבין המזוזה הקבועה שלו, נראה לי קצת מייבש להמשיך לתת נשיקות כמו באיזו יציאה לבורגר-ראנץ' בכיתה ג'. אבל למרות שהצלחתי להרגיע אפילו את שאר השרים הדתיים, שרצו להפסיק את הישיבה עד שיבוא רב לטהר את החדר ולשים מזוזה חדשה, באותו ערב כל הסיפור התנפח לממדי ענק, והתפוצץ בפרצוף של כולנו.

מתברר שהמתירנות המינית שלי בקשר למזוזות, שהייתה קיימת רק בגלל שאין לי מושג למה שמישהו ירצה מלכתחילה לנשק חתיכת פלסטיק, הפכה למציאות: בכל ערוצי החדשות דיווחו ששר הפנים נתפס כשהוא נואף באשתו עם המזוזה שהוא עקר לנו מהדלת של ישיבת הממשלה. ככל הנראה, אחרי שהוא לקח איתו את המזוזה ונכנס למעלית, הוא ירד חזרה לאוטו ונסע הביתה. הנהג שלו דיווח שכל הדרך הוא ראה במראה האחורית שהשר מתנשק ומתגפף עם משהו, אבל הוא הניח שסתם נדמה לו שהדבר הזה באמת קורה – בכל זאת, שר בממשלת ישראל. לפי הדיווח של כלי התקשורת, ברגע שהוולבו נעצר מול הבית של שר הפנים, השר טס למעלה במדרגות יחד עם המזוזה, ונכנס למיטה הזוגית שלו ושל אשתו יחד עם הבחורה החדשה (והמעט קטנה) שלו. אין לי מושג מה הוא עשה שם עם המזוזה, ואני גם לא רוצה לדעת; העובדה היא שאשתו של השר, שהגיעה באותו יום מוקדם מהרגיל הביתה, תפסה את בעלה במצב שאני לא חושב שיש מביך יותר ממנו: השר היה ערום מתחת לשמיכה, לידו על הכרית שכבה המזוזה, והוא עישן את הסיגריה שאחרי – שהייתה בעצם המגילה של סופר הסת"ם, ששר החוץ הוציא מתוך המזוזה, מילא אותה בטבק והדליק עם מצית.

אחרי שהאישה נרגעה מהתגלית המרעישה שבעלה בוגד בה עם חפץ דומם, היא התעשתה והזמינה אמבולנס. שר הפנים הובהל לבית חולים לחולי-נפש, שם הוא אובחן כסובל מווירוס מסתורי שחדר לעצבים חיוניים ושיבש אותם. במשך היומיים שאחרי המקרה – שהפך לשיחת היום בכל מקום אפשרי, כולל אצל אנשים שניצלו את ההזדמנות ואמרו עלי שהפכתי את ממשלת ישראל לקן הקוקייה – התקבלו עוד ועוד דיווחים על מקרים זהים בכל הארץ. אנשים שנהגו שנים לנשק מזוזות, היו מנשקים מזוזה כלשהי ונאחזים בטירוף מוזר, שגרם להם לעקור אותה מהקיר ולברוח איתה לאיזה מקום מבודד. אפילו ראיינו בטלוויזיה איזו מנהלת של שירות צימרים שמיועד לזוגות שבוגדים בבני הזוג הרשמיים שלהם, והיא אמרה שהגיעו אליה לא פחות מעשרה גברים וחמש נשים שלקחו חדר לבד, וכשהם הסתובבו מהדלפק לכיוון הדלת היא ראתה מזוזה בולטת להם מהכיס האחורי במכנסיים.

היו גם דיונים ערים בשאלה האם מזוזה היא נקבה או זכר. אחת הפסיכולוגיות המובילות במדינה טענה שבגלל המבנה הפאלי של המזוזה, היא נחשבת לזכר, בעוד שהפסיכיאטר המחוזי של ירושלים טען שמה שחשוב הוא המילה עצמה, שמוגדרת כנקבה וככה הפסיכים רואים אותה. מזה התפתח גם תת-דיון: בהנחה שלמזוזה יש מין מסוים, האם האנשים בני אותו מין שנמשכים אליה הם למעשה הומוסקסואלים? בשלב כלשהו, כל אנשי המקצוע החליטו להגדיר מזוזות כטרנס-ג'נדרים, למרות מחאות נמרצות מצד הדתיים והחרדים. במיוחד עוררה סערה הקביעה של מנהל בית החולים הפסיכיאטרי באשקלון, שאמר שכל מי שמנשק מזוזות – גם בלי לשכב איתן – למעשה לוקה בהפרעת אישיות גבולית, שמלווה בהומוסקסואליות חבויה ובפטישיזם לפלסטיק ולמוצריו. בהמשך הגיעו גם מדורי הסקס בעיתוני הנשים, שנתנו "עשר עצות מועילות – איך להפוך מזוזה לצלע שלישית במיטה, בלי שבן הזוג ינטוש אתכם לטובתה". היה גם בעל רשת חנויות לאביזרי מין, שניצל את המהומה כדי למכור מכשירים קטנים שהופכים מזוזות לוויברטורים, וההוראה הראשונה בחוברת ההדרכה הייתה "לפני השימוש, ודאו שהמגילה אינה נמצאת בתוך המזוזה". בסוף החוברת הייתה רשומה פסקה: "מוצר זה יצא את מפעלנו כשהוא תקין. במקרה של נקמה במשתמשים מצד כוח עליון, החברה אינה אחראית לכל נזק שייגרם". עכשיו בטח תחשבו שגם אני עקרתי לי איזו פילגש מהדלת של המשרד, והפכתי אותה לוויברטור – אחרת איך אני יודע מה כתוב בחוברת? – אבל אני מצטער לאכזב אתכם: ממש לא, אני לא עד כדי כך נואש. פשוט מצאתי ברחוב חוברת שמישהו זרק, כנראה לקוח לא-מרוצה או להפך: אחד מאלה שתמיד חייבים להרכיב מכשירים בלי לקרוא את ההוראות.

רק אחרי שבוע שבו מזוזות צעירות ומפתות הרסו מאות משפחות בישראל, נמצאה הסיבה הרפואית למגיפה הנוראה. החוקרים שבודדו את הווירוס מדגימות שנלקחו מהחולים, הגיעו למסקנה שמדובר במוטציה של הווירוס שגורם למחלת הנשיקה. המוטציה פיתחה עמידות גבוהה, וברגע שהנשא נישק מזוזה – הווירוס עבר מהפה שלו אל המזוזה, והדביק את האנשים הבאים שנישקו אותה. במקרה שלמנשק אחר הייתה מערכת חיסונית חלשה, הווירוס תקף את מערכת העצבים שלו וגרם לקריסה מוחלטת של המרכזים במוח שהיו אחראיים על משיכה מינית ועל הבחנה נורמלית במציאות. אז לרבנים הראשיים לא נשארה ברירה, והם הוציאו פסק הלכה שאוסר לנשק מזוזות מחשש למחלת הנשיקה החדשה (שקיבלה את הכינוי "תסמונת הכיפה המשוגעת"). הבעיה היא שאנשים שהתרגלו לנשק מזוזות כל החיים חשבו: "לי זה לא יקרה, אני ביחסים טובים איתן, בי הן לא יפגעו". בעצם, לפסק ההלכה הזה הייתה היענות ציבורית נמוכה אפילו יותר מאשר להוראה שהוציא הרב האשכנזי הראשי לפני חמש שנים, שלפיה צריך להגיד את ברכת המזון לפני כל פעם שמקיימים מין אנאלי.

כדי לנסות להציל את המצב, נתתי לשר הבריאות הוראה להתחיל בקמפיין פרסומי שקרי, שאומר שנשיקות עם מזוזות יכולות להעביר גם איידס. האמת היא שזה לא כזה שקר, כי אם אנשים מכניסים מזוזה למיטה – לכו תדעו באיזה מחלות הם מדביקים אותה. אז בטלוויזיה וברדיו הופיעו קריינים מטעם לשכת הפרסום הממשלתית, שהסתכלו ישר למצלמה ואמרו: "כשאתה מנשק את המזוזה שלך, אתה מנשק גם את החבר הקודם שלה, וגם את החברה שלו ואת החבר שלה". ככה השתלטנו על המחלה, והיא הפסיקה להתפשט, אבל כל מי שכבר נדבק היה פחות או יותר אבוד. ככה שהייתי צריך למנות שר פנים חדש, ולמזלי לא לקח לי יותר מדי זמן לסנן מועמדים: הלכתי לכנסת וחיפשתי את הסדרן הכי מצטיין במשכן, זה שתמיד מילא את מקומי בהצבעות כשלא יכולתי להגיע מסיבות שזה למטה מכבודי לציין כאן. אמרתי לו: "עד היום רק הצבעת בעד כשביקשתי ממך, אבל עכשיו יש לי בשבילך עבודה כיפית הרבה יותר".

הוא נראה מאוד מעוניין, אז המשכתי לפרט: "לא משהו קשה מדי. אתה תצטרך לגרש פועלים זרים, למנוע מזוגות מעורבים להתחתן, לשנות מדי פעם את שעון הקיץ, באמת עבודה נחמדה, שעות נוחות, עם אוטו צמוד. אתה לוקח?". "בטח שאני לוקח!", הוא התלהב, ושאל: "ומה השם המדויק של המשרה?". כאן כבר הייתה לי בעיה, כי רק אידיוט מוחלט היה מצטרף לממשלה אם הייתי אומר לו את האמת. אז אלתרתי תשובה מכל מיני חלקי פרסומות שזכרתי: "למה להיכנס להגדרות? בוא, תזרום עם החיים, אל תכניס את עצמך למסגרת שתגביל אותך". כמעט אמרתי לו גם שייקח הלוואה בתנאים חסרי-תחרות, אבל נעצרתי בזמן. הבעיה הייתה שהוא התעקש לדעת איך קוראים למשרה, אז בסוף אמרתי לו: "מנהל ארגון יד שרה פנים". קיוויתי שהוא יאכל את הלוקש, שיד שרה הוא כמו החמאס – שיש לו זרוע פנימית וזרוע בחו"ל – וגם כשאומרים "יד שרה פנים" שומעים שם את המילים "שר הפנים", אבל זה רק אם יודעים מה לחפש. הוא הסכים כמובן, והמינוי נכנס לתוקף, לא לפני שהחתמתי אותו על צו הרחקה שמחייב אותו לתפוס מרחק של עשרה מטר לפחות מכל מזוזה שהוא רואה. רק זה חסר לי, שאיזו פקידה דתייה במשרד הפנים תגיש נגד המדינה תלונה על הטרדה מינית של תשמישי קדושה.

66.

אם הייתם שואלים אותי מה הייתי לוקח איתי לאי בודד, התשובה הראשונה שלי ממש לא הייתה "את כל אזרחי ישראל"; הייתי מעדיף בהרבה לקחת ערמה של עיתוני פלייבוי וקוסם שיודע להפוך תמונות למציאות, או לצורך העניין – את כל הדוגמניות שהצטלמו אי-פעם לעמוד האמצע. אבל העולם הוא לא תוכנית כבקשתך, ויצא שהייתי תקוע על אי בודד באמצע הים הגדול בדיוק עם האנשים הכי פחות מענגים שיכולתי לחשוב עליהם. טוב, זה לא לגמרי הוגן להאשים אותם, כי זה לא שנסעתי לאי החלומות שלי וכל בית ישראל עשה לי נחיתה אמפיבית בדיוק כשסידרתי את הערסל בין שני עצי קוקוס. פשוט בחרתי בדרך הפשוטה – להשאיר את כולנו במקום ולהפוך את המדינה לאי בודד, וזאת הפעם האחרונה שאני מסתפק בפתרון הכי זול. בפעם הבאה אני לא מתקמצן, ובמקום להוציא מאות מיליארדים מתקציב המדינה, אני מוציא כמה אלפי שקלים מכיסי הפרטי ונוחת לאיזו חופשה נצחית באיים הקריביים.

בכלל, המסע באוקיינוס העלים לי את שארית האמון שעוד היה לי כלפי המין האנושי, וזה לא שהיה לי הרבה אמון כזה מלכתחילה, ממש לא. בכלל, נראה לי שאני ראש הממשלה הכי שלילי שאי פעם נבחר בישראל. ראשי ממשלה בדרך כלל לא נגעלים מבני אדם, ראשי ממשלה הם לרוב כאלה שלא מפריע להם לעמוד באירוע פוליטי בזמן שנוזל עליהם קוקטייל שמורכב מחמש זיעות שונות, כולן של פעילים לא הכי מושכים במנגנון המפלגתי. אז תסלחו לי, אבל לי זה מאוד מפריע. וממש לא בראש שלי לעשות דברים שאני סובל מהם, כי לא נראה לי שמישהו צריך לוותר על העקרונות שלו רק בגלל שהציבור היה מספיק טיפש לבחור בו.

בתקופה שאחרי הפיגועים היהודיים, המחתרת הפרסומאית ומחלת הכיפה המשוגעת, הייתי במצב רוח תוקפני במיוחד כלפי כל בני האדם שיצא לי לפגוש, וכלפי המין האנושי באופן כללי. יום אחד אפילו הגעתי לאולפן טלוויזיה כדי להתראיין, ודי שמחתי לראות שהעיתונאי שיושב מולי בכלל לא מואר, ואני לא צריך להסתכל עליו; הוא נשאר בחושך, כמו צל שחור, כדי שאף טרוריסט יהודי לא יחשוב בטעות שהוא סלבריטי מן המניין. בגלל זה כשהראיון שודר, היה כתוב מתחת לשם של המראיין "עיתונאי" בצבע צהוב על רקע שחור, ושני קווים אדומים – למקרה שמישהו יפספס את הרמז. זה לא היה ממש ראיון עיתונאי, כי העיתונאים ידעו שאותי קשה לראיין. כל פעם ששאלו אותי משהו, הייתי עונה "זאת לא השאלה" ומדבר על משהו אחר במקום. פעם אחת הטקטיקה הזאת הכשילה אותי, כי המראיין שאל את כל השאלות, ואני עניתי על דברים אחרים, ואז בעריכה חיברו את התשובות שלי לשאלות המתאימות – ויצא כאילו שעניתי לעניין. אבל באופן כללי, מעטים ניסו בכלל לדבר איתי על ענייני המדינה, וכל עיתונאי שרצה לדעת מתי יסתיים המסע בים, ושאל "מתי מגיעים?", הייתי עונה לו כמו שאומרים לילדים ששואלים את השאלה הזאת מהמושב האחורי באוטו: "עוד מעט נגיע, תתאפק עוד קצת, ואם לא תצליח – תשתין מהחלון".

בקיצור, כשהגענו לסוף הראיון המראיין שלף כמה שאלות שהוא שואל את כל מי שבא אליו לתוכנית, שאלות שהוא גנב מאיזה מנחה צרפתי שבעצמו גנב אותן ממנחה וייטנאמי, בגלל שגניבה מעמים נחותים היא בכלל לא עבירה. קודם הוא שאל את מה הייתי לוקח לאי בודד, ונתתי את התשובה שאמרתי קודם. אחר כך הוא רצה לדעת דברים כמו מה הצבע האהוב עליי, איזו מילה אני הכי פחות אוהב, כל מיני שטויות כאלה. את כל הסריה המגוחכת הזאת עברתי בכך שאמרתי שמונה פעמים "זאת לא השאלה", והמנחה ויתר לי בכל פעם מחדש. ובסוף הוא שאל: "מה הם בני האדם בעיניך?". חשבתי קצת, ואמרתי את התיאוריה שלי – שבני אדם הם מפעלים אובר-מתוחכמים לייצור חרא. "תסתכל עלינו", אמרתי לו, "לא חשוב כמה עבודה וזמן הטבח עמד והשקיע במנה, לא חשוב כמה היא טעימה ויקרה, הבנאדם בולע אותה ויוצא חרא. זה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב, וכל שאר הדברים שאנשים עושים הם סתם כדי להעביר את הזמן. זה כמו איזה פועל שהעבודה שלו היא למשוך פעם בשעה איזו ידית, ובשאר הזמן הוא מנגן במפוחית, ומנגן גרוע". המנחה הודה לי, ואז הוא התכופף אליי ואמר: "תגיד משהו". לא הבנתי מה אני אמור להגיד, אז התכופפתי אליו בחזרה ואמרתי: "תשאל משהו, אז אולי אני אגיד". אבל כל מה שהיה לו לומר זה: "אל תפסיק לדבר, תמשיך לעשות תנועות עם השפתיים". חשבתי שהוא השתגע לגמרי, ואפילו התחלתי להגיד לו את זה, אבל בדיוק כשהגעתי למשפט "ונראה לי שאתה גם לא כזה עיתונאי איי-איי-איי", הוא אמר: "זהו, תודה, אתה יכול ללכת". תפסתי אותו בשרוול ודרשתי לדעת מה כל זה היה, והתברר שזה פשוט בשביל הקטע בסוף הראיון שהכותרות עוברות ונראה כאילו המרואיין והמראיין שקועים בשיחה נורא ידידותית. זו מין טכניקה שמלמדים את המראיינים, לגרות את המרואיין לדבר כדי שהצופים בבית יחשבו שתנועות השפתיים שלו על רקע מוזיקת הסיום והאורות המתעמעמים הן איזו סרנדת אהבה למראיין. אמרתי לכם שהתקשורת תמיד משקרת, העיתונאים הם כאלה שקרנים פתולוגיים שצריך להעביר את כולם למכון לרפואה משפטית באבו-כביר.

מהראיון נסעתי לישיבת קבינט מצומצם, שבה ניסינו למצוא פתרון לבעיית הטירוף המחמירה של האזרחים. לישיבה צורף באופן חד-פעמי גם שר התחבורה והתשתיות, כי הוא התעקש שיש לו תוכנית מדהימה שתהיה יותר טובה מהתוכניות של האנשים שיצא להם במקרה להיות בקבינט המצומצם. הסכמתי, למרות שכמובן הסברתי לו שלא יבנה על השתתפות קבועה בפורום, אלא אם שר החקלאות יפנה לו את הכיסא שמיועד לשרים של משרדים לא חשובים. כולנו ישבנו מסביב לשולחן, ונתתי לשר התחבורה והתשתיות את הזכות לדבר ראשון, בעיקר בגלל שכל שאר המשתתפים רצו שהוא ילך מהר כדי שהקבינט המצומצם יחזור להיות ראוי לשמו. "העם השתגע, ונראה לי שהדבר היחיד שיחזיר אותו למוטב הוא חוק וסדר", אמר השר, "ויש לי רעיון איך להכניס את האזרחים למשמעת". האמת היא שהתוכנית שלו הייתה יותר טובה ממה שחשבתי קודם: הוא הציע שהחוקים שנוגעים לכלי-רכב בכבישים, כלומר תמרורים, רמזורים, נתיבים, עקיפות וכדומה, ייושמו גם על הולכי-רגל. "כל אחד שרוצה לרוץ ברחוב, ייזהר אם הוא יידע שהוא יכול לקבל דו"ח על מהירות מופרזת", הוא אמר, "מי שינסה לעמוד ולעשות הפגנה, ייגרר ויועמד למשפט על חנייה במקום אסור. רק ככה הציבור יקלוט שיש דין ויש דיין". שאר השרים, בדיוק כמוני, היו מופתעים מהרעיון הטוב, ואחד מהם אפילו לחש לי שכדאי לצרף את שר התחבורה והתשתיות לקבינט המצומצם במקום שר החקלאות, אפילו אם שר החקלאות יתנגד ואפילו אם הוא יגיד לכל מגדלי הירקות לשפוך לנו אלפי עגבניות רקובות על הכניסה לבניין בתור נקמה. החלטנו לעשות פיילוט של התוכנית ביישוב קטן, ובחרנו לצורך זה את המקום שבו גרה החותנת של שר התחבורה: גדרה.

באותו לילה פשטו על גדרה צוותים של מע"צ, שהתקינו רמזורים על המדרכות וצבעו עליהן נתיבים עם חצים שאומרים לאן מותר ללכת. בבוקר התעוררו כל תושבי גדרה עם מוזיקה צבאית שיצאה מרמקולים ענקיים שהמשטרה הביאה, ודרך הרמקולים הם קיבלו את ההוראות איך צריך מעכשיו להתנהג בתור הולכי-רגל. עד הצהרים זה הלך יחסית בסדר: אנשים נתנו זכות קדימה לנשים זקנות עם סלים, אותתו עם הידיים כשרצו לעקוף או לפנות, ולא עמדו במקום כדי לא לחסום את הנתיב. בין כולם הסתובבו שוטרים שחבשו כובעים עם קוז'אק כחול עליהם, ורק להם היה מותר ללכת נגד הכיוון או לעבור באדום בזמן שלמדרכה המצטלבת היה ירוק. אבל אז, בדיוק בשעה 13:23, הכל התפקשש לנו. אישה שמנה שהלכה ברחוב זרובבל גנבה רמזור בצהוב, לא הסתכלה לצדדים – ועלתה על ילד בן שמונה שהיה לו ירוק. האישה נעמדה בצד, כמו שהחוק דורש, עד שהמשטרה תגיע, אבל יחד עם השוטר הגיעו גם בני המשפחה של הילד שהתחילו לקלל את האישה: "תסתכלי איך שאת הולכת, יא נבלה", "מי נתן לך רשיון הליכה", "צריך להוריד אותך מהמדרכה", ואז הגיעו גם הקרובים של האישה והתחילו לצרוח עליהם בחזרה. בינתיים נהיה פקק ברחוב זרובבל, בגלל כל הסקרנים שהאטו את ההליכה כדי להסתכל על המהומה, ואז הגיע שליח שרץ ברחוב עם מעטפה שנשלחה לאיזו מספרה באחד הרחובות הקרובים. השליח לא שם לב לפקק, נתקע באיש האחרון שעמד על המדרכה, וגרם לתאונת שרשרת שהפילה את כל הסקרנים כמו דומינו. בשלב הזה כבר היה ברור לנו שאנשים הם לא מכוניות, ואם התוכנית הזו משפיעה איכשהו על הטמטום הישראלי – אז היא רק מחמירה אותו. לא הייתה לי ברירה – ירדתי מהיוזמה, וחזרתי לייאוש הרגיל שלי, שהוא דרך אגב נוח הרבה פחות מהייאוש שהיה יכול להיות לי בלונדון, אם הייתי גר בדאונינג עשר.

בערב ישבתי במשרד עם הראש בין הידיים, וחשבתי שכלום כבר לא ייצא מהיום הזה, מהשבוע הזה, מהחודש ומהשנה הארורים האלה. אבל אז קיבלתי את ההודעה שהפכה את כל יחידות הזמן הרלוונטיות – יום, שבוע, חודש, שנה, עשור – לטובים מסוגם. בהודעה, שנשלחה באמצעות שליח (מאותה חברה של השליח מתאונת השרשרת בגדרה), היה כתוב שמהמגדל העגול של עזריאלי כבר רואים יבשה באופק. אמנם רק עם טלסקופ ממש חזק, אבל יבשה זו יבשה. מהר כינסתי מסיבת עיתונאים דחופה, ואמרתי לציבור בחגיגיות שהצרות שלנו עומדות להסתיים. שיש אדמה יבשה, שהמסע כמעט נגמר, שאנחנו עומדים להפסיק להיטלטל בימים כמו ארגז של תפוזי "ג'אפה" רקובים. בחדשות הערב ובעיתוני הבוקר צחקו עליי, כי בעין הבלתי-מזוינת של התקשורת המזוינת אי-אפשר היה לראות את היבשה, ובבוקר היו שתי כותרות זהות בעיתונים מעל התמונה של ממסיבת העיתונאים: "גילה את אמריקה". בדרך כלל הייתי נעלב, אבל הפעם, בלי כוונה, הם צדקו. זאת באמת הייתה אמריקה, שם באופק, וכן – אני זה שגילה אותה.

67.

נכון שתמיד אומרים על צה"ל שהוא הצבא הכי טוב בעולם? אני לא הייתי חותם על זה. כלומר, בתור ראש הממשלה אחד הדברים שמונעים ממך להיכנס לדיכאון ולהפוך לאלכוהוליסט הוא האמונה בעליונות הצבאית של ישראל, אבל זה בסך הכל עוד אחד מהדברים שיודעים שהם לא נכונים, ולמרות זאת ממשיכים להאמין בהם בגלל שבלי זה יהיה עוד יותר גרוע. ואל תאשימו אותי בתבוסתנות, אפילו ראשי הצבא לא האמינו לרגע שננצח במלחמה עם אירופה, ובטח שלא עם גרמניה. עכשיו, תנסו לרגע להיזכר בפרט היסטורי: מי הצבא שניצח את גרמניה, ואני לא מתכוון לרוסים ולאנגלים? נכון. האמריקאים. אז בואו נמשיך הלאה במשחק: לישראל לא היה שום סיכוי נגד הצבאות האירופיים; אחר-כך עמדנו בפני סכנת מלחמה עם אלה שניצחו את הצבאות האירופיים – כלומר הגרמנים; ואחרון-חביב, עכשיו הגענו למגרש הביתי של הצבא שניצח את הצבא שניצח את הצבאות, שאפילו אותם לא יכולנו לנצח. תודו שיש לי כישרון להכניס את ישראל למצבים, שבדיוק בשבילם המציאו את המשפט "בבקשה אל תנסו אותי".

בדיוק כשהיינו במרחק מאה ומשהו קילומטרים מקו החוף של מזרח ארצות הברית, כשאנחנו שטים עם הגליל מופנה לכיוון דרום ומישור החוף פונה מזרחה, הגיע אליי שר הביטחון שטוף זיעה, והודיע לי שאנחנו בברוך ענקי. הרעיון שלי, שלא נודיע לאמריקאים שאנחנו באים ופשוט נגיע, הגיע כזכור ממצבים משפחתיים שכל אחד מכיר. ההבדל הקריטי הוא שכשהדודה שלך נוחתת לך בסלון, אין לך נושאות מטוסים וצוללות גרעיניות שאתה יכול להשתמש בהן כדי לגרש אותה. אז תנחשו מה? לאמריקאים יש, ואנחנו בתפקיד הדודה. לפי הדיווח של שר הביטחון, ספינות הטילים של חיל הים זיהו היערכות ימית עצומה של הצי האמריקאי, של המארינס ושל משמר החופים, והספינות האמריקאיות התחילו לסגור עלינו מכל הכיוונים כדי ליירט את הגוף הזר, שמתקרב בחוצפתו למים הטריטוריאליים של ארצות הברית. קרוב לוודאי שהם ידעו שמדובר בנו, ולא באיזו צוללת רוסית שאכלה צ'יזבורגרים בלי חשבון והתנפחה, אבל זה בכלל לא עודד אותי. כי ידעתי שהגיע הרגע לדבר עם נשיא ארה"ב ולבקש ממנו לקבל אותנו בתור מדינה חדשה בפדרציה, אחרת כל מה שיישאר מצה"ל זה שלט מפויח שכתוב עליו "אפסנאות".

נשמתי עשר נשימות עמוקות, ולחצתי על הכפתור בטלפון שכתוב עליו "הנשיא". לא היה שום סיכוי שאתבלבל עם הנשיא של ישראל, כי אליו בכל מקרה אף פעם לא התקשרתי, וגם לא היה לי את המספר שלו. היה רק נשיא אחד שאפשר להתקשר אליו: ג'ון דו ג'וניור, מנהיג מעצמת-העל היחידה בעולם. המזכירה בלשכת הנשיא אמרה שהוא לא נמצא כרגע, בגלל שהוא נסע להתייעצות דחופה עם המועצה לביטחון לאומי. בלעתי את הרוק, וביקשתי שתעביר אותי לפנטגון. אחרי שחיכיתי משהו כמו רבע שעה על הקו ושמעתי מארשים צבאיים שהופרעו מדי פעם על-ידי ההודעה "נציגינו מפציצים כרגע מדינות אחרות. אנא המתן ותיענה לפי התור", ענתה לי שם פקידה והעבירה אותי לחדר המלחמה של המטות המשולבים והמועצה לביטחון לאומי.

ברגע ששמעתי את קולו של הנשיא, ניסיתי להתחיל להסביר ולהתנצל, אבל הוא קטע אותי. "פריים מיניסטר יקר", הוא אמר לי, "יושבים איתי בחדר אנשים שמאוד מוטרדים ממה שקורה: יו"ר המטות המשולבים, ראשי כל אחד מחמשת הכוחות המזוינים, היועץ לביטחון לאומי, ומנהל הסי-אי-איי. אני רוצה שתדע שהם שומעים כל מילה שאנחנו אומרים, ומאוד רוצים לדעת למה המדינה שלך מתקרבת לחוף שלנו במעגלים, כאילו שאיזה קאובוי שיכור יושב ליד ההגה". הייתי חייב לשתות איזה שתי כוסות מים כדי להפסיק לרעוד, ואחרי שעשיתי סיבוב "היי" ו"מה נשמע" עם כל הבכירים האמריקאים שישבו עם הנשיא, פשוט זרקתי את האמת לחלל הטלפון: "כולכם יודעים שישראל חיפשה בזמן האחרון בית חדש. בטח כבר שכחתם איך זה לעבור דירה, אבל אתם יודעים – קשה למצוא מקום שמתאים לכל הרצונות. אם הסלון גדול, הכיור דולף; אם הכיור בסדר, אז החלון צופה לכביש מהיר; אם יש ארבעה כיווני אוויר ויערות-עד מכל כיוון, אז הבית בנוי על בית קברות והשכנה מלמטה ממש מכשפה…". כאן התערב יו"ר המטות בתקיפות, ואמר לי להגיע כבר לעניין. נשמתי עוד עשר נשימות עמוקות, ואחת לשנה הבאה, ואמרתי: "אף אחד לא רוצה אותנו, ובגלל שאתם כל-כך אוהבים אותנו, חשבתי שאולי תסכימו לצרף אותנו בתור המדינה ה-51".

אני חושב שכל סטנדאפיסט, אפילו מנוסה, היה רוצה לקבל מטח צחוק אפילפטי כמו שאני קיבלתי ברגע שאמרתי את מה שאמרתי. ככה זה בעולם המחורבן שלנו: מי שעומד מול קהל ומנסה להצחיק, מקבל מהקהל מבטים מרחמים וקול של תופים שמכריז עליו כעל כישלון פתטי; ומי שעומד בראש מדינה, ומנסה לסדר לה עתיד נורמלי, מקבל ממי ששומע אותו צחוק היסטרי. אחרי שהצחוק פסק, הנשיא אמר: "טוב, הצחוק יפה לבריאות, אבל אנחנו כאן לעניין רציני. עכשיו תגיד לי מה באמת אתם עושים ליד החוף שלנו". הבנתי שהם חשבו שמדובר באיזה ניסיון שלי לשבור את הקרח, אבל חוץ מהקרח באנטארקטיקה, שנשאר האופציה האחרונה שאפשר לשוט אליה, ממש לא ראיתי שום קרח שצריך להפוך לקוביות. חזרתי על מה שאמרתי, וציינתי במפורש שאני מתכוון לכל מילה, והפעם לא שמעתי שום קול מהצד השני. ככה זה עם בדיחות מוצלחות, צריך לפרוש בשיא ולא לנסות לספר את אותה בדיחה פעמיים, אבל זה לא שהייתה לי ברירה, אתם יודעים .

מהצד השני של הקו שמעתי אנחה, והנשיא אמר: "תשמע, אנחנו באמת אוהבים אתכם והכל, אבל אנחנו לא מקבלים חברים חדשים לארצות הברית הקיימות. זה לא אתם, זה אנחנו. לא בא בחשבון שתצטרפו". היועץ לביטחון לאומי אמר את זה במילים יותר ישירות: "אם לא תפסיקו להתקדם לכיוון מערב, לא תהיה לנו ברירה אלא להפעיל את הכוחות הצבאיים שלנו כדי להגן על החוף האמריקאי מפני הפלישה. אני במקומכם לא הייתי מנסה את האופציה הצבאית, אז לטובת מדינת ישראל – תסתובבו אחורה ותלכו למקום אחר". הבעיה הייתה שאיבדנו שליטה על המדינה, ולא ידעתי איך בדיוק נסתובב או נשוט לכל מקום מלבד לארצות הברית. לא חשוב כמה תחנות הכוח פלטו מים, הרוח הייתה חזקה מדי, והגלים והזרמים סחפו אותנו ישר מערבה. הנשיא התערב שוב בשיחה: "בשם ארצות הברית של אמריקה, יש לי עוד דבר להגיד לפני סוף הדיון". ואז הנשיא אמר את המשפט הכי גרוע שאפשר להגיד לגבר: "אני עדיין רוצה שנישאר ידידים". נשים פשוט לא מבינות כמה גברים לא יכולים לשמוע את המילים האלה, כשכולן מחוברות אחת אחרי השנייה בסדר הזה. ולצורך העניין, ממש לא משנה מי אומר את זה, גבר או אישה או מדינה, מה גם שבאנגלית אין הבחנה בין המינים ולרגע חשבתי שאישה אמריקאית עם קול גברי מנסה לזרוק אותי ולקחת לעצמה חבר חדש. ידידים? איזה ידידים? אני לא רוצה להישאר ידידים. או הכל או כלום, תודה רבה. העניין הוא שבמקרה הזה, בניגוד ליחסים בין גברים לנשים, מי שאמר לי את המשפט הזה גם עמד לדפוק אותי מיד אחר-כך, ובגדול.

68.

לא הייתה לי שום כוונה או יכולת לשנות את מסלול השייט, כך שהאיום על שלומה של האומה האמריקאית מצד חתיכת האדמה הצפה והאינדיאנים שעליה רק התגבר כל הזמן. בינתיים גם הגיע אלינו כוח המשימה הימי של ארה"ב, ואני חייב להגיד שזו לא הייתה דרך טובה להתחיל את היום. היינו מוקפים בלפחות עשרה נשיאים מתים, ועוד בערך שבעים סנאטורים, מושלים וגנרלים שעבר זמנם, וכל השמות האלה היו כתובים באותיות ענקיות על ספינות שכל אחת מהן גדולה כמו ארבעים סטי"לים של חיל הים. מתחת לים, ככה אמרו לי, היו עוד בערך עשרים צוללות גרעיניות שתאורטית יכולות לשאת טילים בליסטיים שימחקו את ישראל כמו שמוחקים קשקוש מהשולחן בכיתה לפני שהמורה תראה אותו, אבל קיוויתי שאם האמריקאים יעשו לנו משהו – אז שישמרו אותו בתחום הקונבנציונלי.

היו מקומות שהספינות עגנו ממש ליד החוף, ואנשים עמדו על שפת הים והסתכלו במובי דיקים הענקיים האלה כאילו שעוד רגע הם יבלעו אותם כמו את יונה הנביא. חיל הים התאדה מהשטח, למרות שמפקד חיל הים טען בתוקף שהוא מסוגל "להוריד להם עשר משחתות על כל דבור שלנו". אני, שר הביטחון והרמטכ"ל החלטנו להורות למפקד חיל הים שלא ינסה לשחק לנו את בר כוכבא, אלא אם הוא רוצה לעשות לכל הספינות בחיל שלו הסבה מהירה לצוללות. המצב היה רגיש, וכל תנועה לא נכונה הייתה יכולה להביא עלינו את סופנו המר. זה הזכיר לי שני קאובויים שעומדים ברחוב הראשי של העיירה עם הידיים רוטטות מעל האקדחים שבחגורה, כשכל אחד מחכה לרגע שיהיה מותר כבר לירות, רק שהפעם מאחורי הקאובוי הראשון עומד גם אגד ארטילריה שכל הקנים שלו מכוונים לקאובוי השני. לא ממש דו-קרב הוגן, אבל אם כבר הבאנו את עצמנו למזרח ארצות הברית – כדאי שנלמד גם איך מסתדרים במערב הפרוע.

מה אתם חושבים, ברור שהקמנו מחדש את חדר המצב במשרד הביטחון, וכל המתח, הסטרס והאולקוסים של ימי גיברלטר חזרו לשלוט בנו ביד רמה. הפעם לא היה על השולחן ארגז חול, אלא משהו מתקדם יותר: אמבטיה עם מים, שבתוכה צף קלקר גדול שהיה כתוב עליו "ישראל", ובמים היו חתיכות פלסטיק שייצגו את הצי האמריקאי. הפעם אף אחד לא ניסה את כוחו במשחקי מלחמה, כי כולם – מהרמטכ"ל ועד קצין החינוך הראשי – ידעו שאין טעם לנסות. אפילו מפקד חיל הים ירד מהאשליות שלו, והתחיל לתכנן את היום שאחרי המלחמה: לפי מה שהוא הציע, אפשר יהיה להפוך את חיל הים לחברת קרוזים, ואפילו להכניס לספינות "סער 6" תחתית שקופה כדי שיהיה אפשר לראות את האלמוגים. אמנם הייתה נחמה מסוימת, והיא שככל הנראה, בניגוד לתוכניות המפורשות של הגרמנים, האמריקאים לא ישמידו אותנו בגלל שאנחנו יהודים. אבל למרבה האכזבה, הצד השלילי של זה היה שכמעט בטוח שהם כן ישמידו אותנו בגלל שאנחנו ישראלים.

בקיצור, בשלב כלשהו נשארנו בחדר המצב רק אני והדרג האזרחי, יחד עם הרמטכ"ל, כי כל האלופים הלכו להיות עם האנשים שלהם בשעתם הגרועה ביותר. בגלל שגם ככה המצב היה נואש, התחלנו לזרוק כל מיני תוכניות מוטרפות לאוויר, תוכניות שהסיכוי שלהן להציל אותנו לא היה שונה בכלום מהסיכוי שנגלה שדגי הטונה הם אוהדי ישראל מושבעים, ושהם מוכנים להגן עלינו בגופם מהצי האמריקאי באמצעות פשיטה המונית על הטורבינות של המשחתות. הרמטכ"ל הציע, לדוגמה, שנשלח כמה מטוסים עם טייסים חולי איידס לצד השני של ארצות הברית, והם ימשיכו לטוס מעל האוקיינוס השקט עד שיתרסקו לתוך פרל הארבור. לדעתו, היה לזה סיכוי טוב לגרום לאמריקאים לחשוב שהיפנים שוב מתכננים משהו – הרי אם הגרמנים כבשו שוב את אירופה, מה כל-כך מוזר בזה שגם יפן תחזור להתנהג כמו פעם? – ואז הם יעזבו אותנו וישלחו את כל הספינות דרך תעלת פנמה להילחם ביפנים. התוכנית נפלה, אל"ף כל בגלל שהיא טיפשית נורא, בי"ת כל בגלל שאף מטוס קרב לא מסוגל לטוס מסביב לחצי עולם בלי תדלוק, וגימ"ל כל בגלל שברגע שהאמריקאים יגלו שאנחנו עומדים מאחורי ההתקפה, הם גם יחשבו שאנחנו פוצצנו את התאומים, והדבר הבא שיקרה הוא שהפרצופים שלי ושל כל הממשלה יופיעו על חבילות קלפים.

אחריו הציע שר הביטחון שנחתום על ברית סודית עם מקסיקו ועם קנדה, והן ישלחו את הצבא שלהן למיד-ווסט כדי לבתר לשניים את ארצות הברית ולשתק אותה תוך כמה שעות. רק כשהוא הבין שאמריקה היא לא רצועת עזה, וייקח שבועות לבתר אותה או אפילו להטיל עליה סגר, הוא ירד מזה. עוד רעיון היה לבקש מהאנגלים לפוצץ איזו פצצת אטום באטמוספירה, כדי שהמחשב הרוסי ישתגע וישגר על ארה"ב כמה טילים אטומיים שיסיחו את הדעת מאיתנו, וגם הרעיון הזה נפסל בגלל שלא יכולתי לדמיין דרך גרועה יותר לגרום לאמריקאים לאהוב אותנו. שר הספורט והמדע הציע רעיון באמת יפה, שנארגן מסיבת עיתונאים ונגיד שהעב"מים שאחד מכל שלושה אמריקאים טוען שהוא ראה, הם בעצם כלי טיס מתקדמים במיוחד של חיל האוויר, והם יכולים לחסל את אמריקה אם משהו יקרה לנו. אבל שר החקלאות התערב ואמר שככה אנחנו נחשוף את עצמנו לתביעות אדירות מצד כל חקלאי שקם אי-פעם בבוקר וגילה בשדה החיטה שלו עיגולים שרופים שעב"מים השאירו שם. שר החוץ הציע שנפעיל את הקונסוליה בלוס אנג'לס, ונגרום לכל היורדים לעשות מצעד התאבדות אל הים בתור מחאה על מה שקורה לישראל. כשהבנו ששום ישראלי לא יקפוץ לים בשבילנו, ואלה שכן יקפצו רק ישמחו בזה את השכנים שלהם, קלטנו סופית שככל הנראה אין שום תוכנית שתציל אותנו.

הדבר היחיד שבאמת ניחם אותי, הוא שחשבתי שכמו עם האירופים, גם הצבא האמריקאי לוקח את הזמן. היתרון באולטימטום של אירופה היה שידענו שבזמן הסייסטה, השלפשטונדה או שעת התה – אף אחד לא יחלום לעשות לנו התקפת-פתע, כי לאירופים יש כבוד למסורת. אז מצד אחד, ידעתי שהאמריקאים הם חסרי-סבלנות ואין להם סנטימנטים מיותרים לשעות הצהרים של היום, אבל קיוויתי שאולי החיילים ההיספנים בצי האמריקאי התארגנו ואמרו: "תשכחו מלהתקיף את ישראל בין שתיים לארבע". אז סידרתי לי שוב את אותה ערמת מעילים מהמשבר הקודם, שאף אחד לא טרח להזיז אותה מרגע שראו שראש ממשלת ישראל הפך אותה למרבץ האהוב עליו, והתכרבלתי בתוך השרוולים. אבל אם חשבתם שהפעם כן הצלחתי להירדם, אז תרשו לי לבשר לכם שאתם טועים. בדיוק כשעצמתי את העיניים ואמרתי לשר הביטחון לא להעיר אותי אלא אם נופלת פצצה על הבניין, נשמע מבחוץ פיצוץ אדיר וכל החדר רעד. רצתי החוצה וראיתי עשן שחור יוצא מאחד הבניינים בקריית הממשלה, ובשמיים היו ארבעה מטוסי אף-18 של הצי האמריקאי. בקושי שמעתי את עצמי חושב, כי הרעמים של המנועים התגברו והתגברו, ועוד מטוסים הגיעו וטסו מעל ירושלים. ראיתי גם כמה טילי שיוט מגיעים מכיוון מדבר יהודה ונוחתים על העיר העתיקה. רצתי חזרה פנימה וצרחתי על הרמטכ"ל שיגיד לי מה קורה, ומהר, למרות שבעצם כבר ידעתי לבד: המלחמה בין ישראל לאמריקה התחילה, וזה ללא ספק היה הדבר הכי גרוע שקרה לי באותו שבוע.

69.

כבר אמרתי שעשינו הכל כדי לא להרגיז את האמריקאים, ולא לתת להם תירוץ להתחיל מלחמה, אז איך זה ששמי המדינה היו עמוסים במטוסי הצי שהפילו עלינו את מיטב המוצרים של תעשיית הנשק האמריקאית? שאלה יפה, למרות שהתשובה יפה הרבה פחות. כמו שאמרתי קודם, הרבה מהספינות האמריקאיות התקרבו לחוף עד שכמעט היה אפשר לגעת בהן. למזלנו הרע, אחת הספינות התקרבה דווקא לחוף של בסיס הטירונים ליד אשקלון, וזאת הייתה לא פחות ולא יותר מאשר נושאת המטוסים "ארנולד שוורצנגר", שהיו עליה משהו כמו מאתיים מטוסי קרב שאף אחד לא רוצה להיתקל בהם בשמיים חשוכים. כמו בכל בסיס אחר, גם בבסיס הטירונים הפסיקו את הפעילות והודיעו לכולם לנצור את הנשק ולהחזיר את המחסניות, כדי שאף אחד לא יירה בטעות על האמריקאים שנמצאים במרחק יריקה מהאזור. הודיעו לכולם – חוץ מאשר לטירון אחד, שעשה תורנות במגדל השמירה שעל החוף.

האידיוט הזה עמד במגדל, וראה ממש מול האף שלו את נושאת המטוסים הענקית שמתקרבת לחוף. הוא ניסה להודיע בקשר למפקדת הבסיס, אבל אף אחד לא שמע אותו, כי כולם היו ברחבת המסדרים לצורך התדרוך המיוחד. מפקדי המחלקה אמנם שלחו חייל אחר שהיה אמור לרוץ עד המגדל הנידח ולהודיע לשומר שלא יירה על האמריקאים, אבל החייל שהם שלחו לא היה בדיוק אצן אולימפי. הוא חשב שהשליחות היא תירוץ ללכת לאט ולהתחמק מהפעילויות המתוכננות של המחלקה, כמו שטיפת האסלות באמצעות מברשות שיניים, וזאת הסיבה שהוא פשוט לא הגיע למגדל בזמן. להודיע בקשר אף אחד לא חלם אפילו, כי המפקדים עוד לא לימדו את הטירונים שלהם איך לקבל הודעות, רק איך לשלוח. צבא קטן וחכם, כבר אמרתי? אז הטירון עומד במגדל, רואה ספינה בגובה שלושים קומות מתקרבת אליו, ומתחיל לעשות במכנסיים מרוב פחד. הוא לא רואה אף אחד שבא לעזור לו, הרדיו מת, והוא מבין שמוטלת עליו החובה לעצור במו ידיו את נושאת המטוסים. אז מה הוא עושה? את הדבר היחיד שהספיקו ללמד אותו בטירונות: נוהל מעצר חשוד.

הטירון שם את הקסדה על הראש, הכניס מחסנית לאם-16, שם אותו בשישים מעלות וצעק לנושאת המטוסים: "עצור!!". לא רק שהספינה הענקית הייתה במרחק של יותר מחמישים מטר ממנו, והוא צעק בקול של פרופיל 45 מקסימום, אלא שגם אם היו שומעים אותו שם למעלה – קשה להניח שהם היו מבינים את העברית. הספינה המשיכה להתקרב, והוא צעק את החלק הבא בנוהל: "עצור והזדהה!!!". שום דבר לא קרה. הוא דרך את הנשק וכיוון אותו באלכסון אל גשר הפיקוד של הספינה. "עצור או שאני יורה!!!!". ליתר ביטחון הוא גם צעק בערבית רצוצה, כמו שהמפקדים שלו שיננו לכל המחלקה בגאווה קצת מוגזמת. טוב, מאחר שהיו-אס-אס ארנולד שוורצנגר לא התרשמה ממנו והמשיכה להתקרב לחוף (או ככה זה נראה לו, בעצם היא לא יכלה להתקרב יותר כדי לא להיתקע בחול), אז לא נותרה לו ברירה. הוא העביר את הנצרה למצב כדור בודד, לחץ על ההדק וירה כדור אחד אל נושאת המטוסים. עכשיו, בכמה סרטים ראיתם שיורים בשוורצנגר אינסוף צרורות ממקלעים, ושום דבר לא קורה לו? יפה. אותו דבר במציאות: הכדור אפילו לא שרט את נושאת המטוסים שקרויה על שם האוסטרי הקשוח, וכמו בסרט, לא הייתה לארני שום כוונה לוותר על התענוג שבנקמה אכזרית במי שירה בו. מהספינה נשמעו קולות של אזעקה עולה ויורדת, ומכל הבסיס ראו שקורים שם למעלה דברים לא נעימים. ברמקולים הקריאו הוראות לכל מיני אנשי צוות להגיע להאנגרים ולסיפון, ותוך חמש דקות התחילו להמריא מהסיפון מטוסי תקיפה ולהתארגן במבנים בשמיים.

מה שקרה בעצם הוא שמפקדי הספינה הודיעו לכל כוח המשימה שהישראלים תקפו אותם, וכל הספינות התחילו במתקפת-נגד. הנחתות של המארינס התחילו לשוט אל החופים, ספינות המערכה טענו את התותחים, והמטוסים המריאו מכל נושאות המטוסים שסביבנו. קודם כל האמריקאים הרסו את בסיס הטירונים שממנו נורתה הירייה הגורלית: טייסות שלמות מהארנולד שוורצנגר עברו מעל הבסיס והפילו עליו פצצות זרחן שהפכו את כולו לסטיק-לייט הכי גדול במדינה. היחיד שיצא מהסיפור ללא פגע היה דווקא הטירון במגדל השמירה, שאמנם לא היה לו שכל להבין שנושאת מטוסים היא לא הקליינט הקלאסי לנוהל מעצר חשוד, אבל כן היה לו שכל לברוח מהמגדל ולתקוע את עצמו באיזו דיונה ברגע שהיריות התחילו.

אחר-כך התחילה המלחמה הרצינית. טילי שיוט התחילו לנחות על מטרות בכל הארץ, ומטוסי הצי טיווחו בערך כל בניין בעל חשיבות, למרות שקריית הממשלה עוד יצאה בזול מהעניין. בכל המדינה נשמעו אזעקות, וכולם רצו למקלטים, וצה"ל ניסה להשיב מלחמה – אבל לא יותר מדי, כדי לא לפתוח נספחות צבאית גדולה בעולם הבא. כמה יחידות מארינס כבר נחתו על חופי תל-ברוך, הבונים, ניצנים, אכזיב, הנגב ובקעת הירדן לשעבר, ולקראתן הוזנקו יחידות שריון של צה"ל. לפי פקודת הרמטכ"ל, הכוחות שניסו לעצור את המארינס לא השתמשו בטנקים רגילים, אלא בציוד שנתרם על-ידי יהדות ארצות הברית, בתקווה שזה יגרום לאויב לעצור ולהפסיק לירות. אלה היו טנקים ונגמ"שים שהיו עליהם כיתובים כמו שיש על אמבולנסים של מד"א: "טנק זה הוא תרומת משפחת גרינבאום, לזכר ההורים אייב ומתילדה גרינבאום, באדיבות אגודת ידידי צה"ל בפאלם ספרינגס, קליפורניה". האמת היא שכדי שיהיה מקום לכתובות, הטנקים האלה נשאו פחות ציוד ומיגון, אבל לדעתי היחסים עם יהדות התפוצות חשובים יותר מאשר כמה חיילים שכמותם יש לנו עוד מיליון. הצרה היא שהאמריקאים לא התרשמו מהעובדה שהשתמשנו בחטיבות שריון שנתרמו על-ידי יהודים מפלורידה, קליפורניה וניו-יורק, וירו על החיילים שלנו כאילו שצה"ל הוא דוכן לטיווח ברווזים מפלסטיק.

ההפצצות האוויריות היו לא פחות גרועות. הטילים הראשונים נחתו על העיר העתיקה בירושלים, על הקריה בתל אביב ועל כמה בסיסי צבא גדולים בשרון. כדי לפתור את הבעיה של האתרים הקדושים לנצרות, האמריקאים השתמשו בנשק מסוג חדש, שנקרא "פצצות אדוקות": אלה פצצות שהן גם חכמות וגם דתיות פנאטיות – שילוב שלא רואים הרבה אצל בני אדם – ויודעות לא להרוס בניינים שיש עליהם סימן של צלב. ובאמת, בתור ניסיון ראשון זו הייתה הצלחה ענקית: כמעט כל העיר העתיקה נהרסה, אבל אף אתר נוצרי לא נפגע בהתקפה. לעומת זאת הר הבית, שהיה סגור למבקרים מאז שעזבנו את המזרח התיכון, עד שנחליט אם לבנות את בית המקדש השלישי או לא, נהרס לגמרי. והכי גרוע: טיל אחד פגע פגיעה ישירה במקום שכל יהודי חולם עליו לפחות פעם בשמונה דקות, במקום לחשוב על סקס: הכותל המערבי. הטיל הגיע מכיוון מערב ירושלים, ירד אל רחבת הכותל ופגע בדיוק במרכז הקיר. הכל שם נפל והתמוטט כמו ערמת קלפים גרועים בפוקר, והשרים המזועזעים הכריחו אותי לנסוע לבקר שם, למרות שהמלחמה שאגה סביבנו בשיא הכוח. הגעתי לשם עם קסדה אדומה, כמו איזה דרדסבא, ואחרי הגיעו שאר הדרדסים, כלומר השרים. האמת היא שבשיא הכנות, רחבת הכותל מעולם לא נראתה בעיני יפה יותר מאשר ברגע הראשון שראיתי אותה בלי הכותל ובלי הר הבית מאחוריו. נפתח שם מין מעבר רחב, שכבר דמיינתי איך אפשר להפוך אותו לפסאז' עם חנויות יודאיקה ובתי קפה, שכל יהודי עם לב בעולם ירצה לבוא ולבזבז בו דולרים. כמובן שהייתי צריך להסתיר את האושר שלי משאר השרים, אז בלי שאף אחד ראה, הוצאתי מהכיס את בקבוק הדמעות הקטן שלי, הוצאתי את הטפטפת והורדתי בנדיבות על הלחיים איזה ליטר של טיפות שנראו שתי טיפות מים כמו דמעות אותנטיות.

אין לכם מושג כמה פתקים היו מפוזרים שם בין האבנים הגדולות והמנופצות של הכותל. זה נראה כאילו כל מורה שאי-פעם החרימה פתק מהתלמידים שלה, פשוט שמה את הפתקים המוחרמים בקופסה עד שהם שקלו טונה, ואז ארגון המורים העולמי הביא אלף קונטיינרים עם כל הפתקים של כל המורות והמורים מכל המדינות, ועובדי עיריית ירושלים דחפו את כולם לתוך הקיר. לא יכולתי להתאפק, והרמתי פתק אחד מקופל שהיה על הרצפה ליד הנעל שלי. אני יודע שזה לא יפה, ושהפתק נועד לעיניים של אלוהים בלבד, אבל לפי כל הסימנים אלוהים לא פתח אותו, ולדעתי הוא גם היה מעדיף שידברו אליו בעל-פה, עם כל החומר שגם ככה יש לו לקרוא. חשבתי שזה יהיה מכתב של יהודי מחו"ל, שמבקש מאלוהים לסדר לו איזו דירה בירושלים פלוס חנייה פלוס איזו דוסית כשרה שמסכימה לעשות ילדים בשרשרת. אבל הפתק היה בעברית, מה ששימח אותי אפילו עוד יותר. התחלתי לקרוא: "אלוהים היקר, בבקשה תעשה שהבוס שלי יפסיק להיות כזה מניאק. מה כבר ביקשתי? להצטרף לקבינט המצומצם במקום שר החקלאות הדפוק הזה שכל היום אוכל פפאיות מהונדסות גנטית. תכניס קצת שכל לבוס, שיקלוט שאני חכם ויכניס אותי לקבינט, אחרת אני עוד אעשה משהו שהוא יתחרט עליו". כמעט בלעתי את הלשון מרוב תדהמה – הטמבל הזה אפילו החתים את הפתק עם החותמת הרשמית שלו: "שר התחבורה והתשתיות, ממשלת ישראל". רשמתי לי בפנקס – "להתנקם בשר התחבורה", לקחתי שתי נשימות עמוקות, וחזרתי לפעילות סדירה, אבל רק למראית-עין.

ליד המקום שבו עמד הכותל עצמו, עמדו עכשיו כמה ארכיאולוגים ממשלתיים והתייעצו ביניהם. אחד מהם נופף ביד לכיוון שלי וקרא לי להגיע בדחיפות. רצתי – לא היה לי משהו יותר טוב לעשות – וכשהגעתי למעגל הארכיאולוגים, ראיתי שעל הרצפה מונח לוח גדול שעשוי מחרס. "אדוני ראש הממשלה", אמר אחד מהם, "כשהכותל נהרס חשבנו כולנו לארגן התאבדות קבוצתית. איזה אובדן, איזה אסון לעם היהודי ולמורשת ההיסטורית של אבותינו! אבל אז מצאנו מתחת למקום שבו הכותל עמד את החרס הזה, שהוא אולי התגלית הארכיאולוגית הכי חשובה בהיסטוריה". הסתכלתי עליהם, וביקשתי שמישהו יסביר לי כבר מה התגלית הגדולה, כדי שלפחות ייצא מכל הסיפור איזה מוצג חדש למוזיאון ארץ-ישראל. כל אותו זמן עדיין נחתו מסביבנו טילי שיוט ומטוסים חלפו באוויר, ככה שלא ממש התחשק לי לעמוד באמצע רחבה פתוחה ולשחק את משחק האסוציאציות עם חתיכת האבן הזאת. "זה כנראה טקסט מימי שלמה המלך", אמר ארכיאולוג אחר, "וכתוב בו בעברית עתיקה: אני שלמה מלך היהודים, מוכר בזאת את הר המוריה לפלשתים תמורת ששים ככרי כסף. יהי מקום זה להם ולזרעם עד עולם, ולא תהיה לבני ישראל יד ורגל בנחלת הפלשתים". "ובעברית?", מלמלתי, למרות שגם כטקסט בכתב-חרטומים הכתובת עדיין הייתה בעברית טובה וברורה יותר ממה שמקובל למצוא בעיתוני הבוקר של ימינו. "המלך שלמה מכר את הר הבית לפלשתים, ושכר אותו מהם לצורך בניית בית המקדש הראשון", אמר הארכיאולוג הראשון, "זה אומר שהיום אין לנו שום זכות על המקום הזה, ובית המקדש השני נבנה ללא היתר בניה מצד בעלי האדמה החוקיים".

אתם מבינים? שטנו אלפי קילומטרים, הורדנו את הפלסטינים והערבים מהגב שלנו, וכל זה כדי לגלות רגע לפני סוף המסע שהר הבית שייך לפלשתים. וכולנו יודעים מי העם שמתיימר להיות היורש של הפלשתים – הפלסטינים! עם כל הכבוד לתגלית החשובה בהיסטוריה, ולהתרגשות של הארכיאולוגים, ולמצב התערוכות במוזיאונים ההיסטוריים שלנו, לא יכולתי להרשות לעצמי שהפלסטינים יתבעו אותנו על גניבת נדל"ן שהובטח להם לפני אלפי שנים. אמרתי לארכיאולוגים: "היי, תסתכלו, זה לא אליהו הנביא?!", כולם הסתכלו ביחד לכיוון שהצבעתי אליו, ואז דרכתי על החרס ופוררתי אותו עם העקב עד שלא נשאר ממנו כלום חוץ מאבקה חומה. כשהם הסתכלו בחזרה אליי, וראו מה עשיתי, אחד מהם צרח בהיסטריה, השאר היו המומים לגמרי, ואני היתממתי: "אה, התכוונתם שזה החרס? חשבתי שזו סתם אבן, אני ממש מצטער". אני חושב שהם התכוונו לאכול אותי חי, אבל למרבה המזל בדיוק באותו רגע נפלה על רחבת הכותל פצצת מצרר אמריקאית, וניצלתי את המהומה כדי לברוח לאוטו ולטוס חזרה לחדר המצב. אני אומר לכם, אל תתעסקו עם ארכיאולוגים: כמו שהם יודעים להוציא דברים מהאדמה, באותה קלות הם גם יכולים להכניס דברים, או אנשים, בחזרה פנימה.

70.

בשלב הזה של המלחמה החלטתי שיותר טוב שניכנע, אבל לשאר הממשלה היו תוכניות אחרות. העובדה שהכותל נהרס, יחד עם עוד כמה אתרים מרכזיים כמו הקריה, אנדרטת חיל השריון בלטרון והבורסה ברמת גן, כנראה הדליקה אצל השרים את כל מערכות החירום ששמורות לפגיעה בקודשי האומה. בהצבעה שעשינו בחדר המצב, הממשלה החליטה להחזיר מלחמה לאמריקאים כנקמה על ההתקפה חסרת ההתחשבות שלהם. אני הצבעתי נגד, אבל כל השאר הצביעו בעד, והרמטכ"ל יצא מהחדר כדי להורות לחיל האוויר לחמם את המנועים, להמריא ולהפיל את מטוסי הצי והמארינס שהמשיכו עדיין להפציץ בכל רחבי המדינה. כשהרמטכ"ל סגר אחריו את הדלת ויצא החוצה, השעה הייתה 16:13, והחלטתי לעשות הפסקה בישיבת הממשלה כדי שכולנו נחזיר לעצמנו את שיקול הדעת הנורמלי שלנו.

כשהמחוג בשעון שלי הגיע ל-16:27, הרמטכ"ל נכנס שוב והפנים שלו היו צהובים, כאילו שאת המכרז לניהול המטה הכללי של צה"ל פרסמנו בוייטנאם ולא בישראל. כולנו ישבנו מסביב לשולחן כשהרמטכ"ל המשיך לעמוד בדלת, ובקושי יצאו לו המילים מהפה: "אני מצטער לבשר לכם שחיל האוויר הושמד". כולם זעקו בתדהמה, כי רק ארבע-עשרה דקות קודם הממשלה בכלל נתנה את ההוראה למטוסים להמריא למלחמה. האמריקאים חיסלו את חיל האוויר הטוב ביותר בעולם תוך פרק זמן, שארוך רק בקצת ממספר הדקות שערוץ 2 משדר תוכנית ברצף לפני שמגיעות הפרסומות. "כן, מה ששמעתם", אמר הרמטכ"ל, "כל הטייסות שלנו נפלו לים. ההומואים האלה שממריאים מספינות הפילו לנו את יפי הבלורית והתואר!". וכאילו שזה לא מספיק, גילינו שמפקד חיל האוויר הפך לעריק. הוא ישב במרכז השליטה של חיל האוויר בבסיס תל-נוף, וברגע שראה את הקטסטרופה ואת הנקודות הידידותיות שנמחקות לו מהמסך של הרדאר כמו פופקורן שמתפוצץ במיקרוגל, הוא ברח מהחדר ורץ להאנגר בצד השני של הבסיס. שם הוא הוריד את הברזנט מהספיטפייר השחור של עזר וייצמן, שהיה באחסנה יבשה בבסיס מאז שפינו את מוזיאון חיל האוויר בחצרים, תידלק אותו עם כמה מיכלים שהיו בהאנגר, התיישב בתא הטייס והתחיל לנסוע אל מסלול ההמראה. מרוב הלם, אף אחד מהחיילים בבסיס לא ניסה לעצור אותו, והוא המריא, פנה מערבה וטס ישר לכיוון שייטת הליווי של נושאת המטוסים "כותשת העיראקים". הצוות של נושאת המטוסים נדהם לראות בשמיים מטוס ממלחמת העולם השנייה, מגיע בטיסה כאילו שהרגע צ'רצ'יל ניצח בקרב על בריטניה, ולמזלו של מפקד חיל האוויר – התדהמה גרמה לכך שמערך הנ"מ לא פעל באותן דקות. בשעה 16:24 נגע הספיטפייר השחור במסלול הנחיתה של כותשת העיראקים, ומתוכו יצא מפקד חיל האוויר הישראלי עם ידיים מורמות באוויר, ודגל לבן שהיה בעצם דגל ישראל קרוע מלמעלה ומלמטה. האמריקאים ריחמו על האיש המבולבל שקפץ לביקור, ושמו אותו במעצר באחד ההאנגרים התחתונים של הספינה, כשהוא קשור באזיקים למבער של מטוס יירוט מסוג אף-14.

קיוויתי שהשרים יבינו מהכישלון המביך הזה שבעצם אין לנו שום סיכוי לנצח או אפילו לשרוד במלחמה, אבל הפיאסקו המושלם רק הגביר את הזעם שלהם ואת הרצון לעוד מאותו הדבר. הייתה עוד הצבעה, והשרים החליטו שנמשיך להילחם עד החייל האחרון, ושר הביטחון הוסיף לפרוטוקול הערה בכתב יד: "ואנחנו מתכוונים לזה לא כמטפורה". זה דווקא שיפר את מצב הרוח שלי, כי האמת היא שלא היינו רחוקים יותר מדי מהחייל האחרון שעוד נשאר לנו, ופירוש הדבר היה שהמלחמה עומדת להיגמר, איך שלא יהיה. כמובן שבזמן שישבנו בחדר המצב וקיבלנו דיווחים על ההתקדמות הנפלאה של המלחמה שהשרים החליטו להמשיך בה בכל מחיר, מצב הרוח הממשלתי הידרדר מאוד.

ההפצצות האוויריות התגברו, וטילי שיוט התחילו להרוס יעדים שנועדו לשתק את שרי הממשלה עצמם: בשלוש התקפות שונות, נהרסו שלושה בניינים שבכל אחד מהם היו משרדים של קבלן מושחת אחר, וככה הושמדו סיכוייהם של שרי האוצר, המשפטים והחינוך לזכות אי-פעם בפריימריז. עוד טילים נחתו בתוך החומוסיות האהובות על שרי הביטחון, הדואר, התקשורת והתעשייה והתרבות. למרבה המזל לא היה אף אחד בחומוסיות בזמן ההתקפה, אבל לפחות בשתיים מהמסעדות הטילים חדרו בצורה מדויקת דרך פתח האוורור של המטבח, ושפכו את סירי השמן שהיה בשימוש רצוף מאז 1968 ונתן לפלאפלים את כל הטעם. בסוף הגיעו מסוקי אפאצ'י של המארינס והתחילו לצוד את העוזרים הפרלמנטריים של כל חברי הכנסת מהקואליציה, שכמה מהם נורו בתותחים באמצע רחבת הכנסת ואחרים נפגעו מטילי נ"ט שהטייסים ירו להם על המכוניות. לקינוח, קיבלתי בשורה שפצצה חכמה נפלה לי בתוך הבית והרסה כמעט את כל הקומה העליונה. המזל הוא שכנראה האיי-קיו של הפצצה לא היה מדהים, אז היא הרסה דווקא את החדרים שתמיד רציתי לשבור להם את הקירות ולהפוך אותם לחדר עבודה נורמלי, ובג"ץ אסר עליי לעשות את זה בגלל שהם היו שייכים ליצחק שמיר והוגדרו נכס היסטורי בבעלות המדינה. ככה שלא הכל היה שחור באותו יום, ומתחת לשולחן אפילו התחלתי לצייר בפנקס את התוכניות לחדר העבודה, ששום דבר בעולם כבר לא ימנע ממני לבנות לעצמי בבית.

אחרי משהו כמו שעה, הדיווחים התחילו להיות אפילו יותר גרועים: בכל הארץ נגמרו התרופות והתחבושות הסטריליות, ובתי החולים התחילו לפתח מצוקת אמצעי ריפוי. בתור מפלט אחרון לשעת החירום הקשה, מנכ"ל משרד הבריאות אישר להשתמש בתחבושות היגייניות של נשים כדי לחבוש פצעים, ובצו ממשלתי מיוחד נכנסו משאיות צבאיות למפעלי ההיגיינה הנשית והחרימו מהם מאות ארגזים של סחורה. הבעיה היא שבניגוד לפרסומות, כנראה שבמציאות הספיגה של התחבושות ההיגייניות היא ממש לא מציאה גדולה, אולי בגלל שבפרסומת משתמשים בנוזל כחול ודליל בזמן שהדם האמיתי הוא אדום וסמיך. חשבנו אפילו לנסות לדחוף טמפונים לתוך החורים בגוף של הפצועים, אבל בגלל שגם הפרסומות שלהם לא מצטיינות בנאמנות גדולה למציאות, ויתרנו על זה כדי לא לגרום ליותר נזק ממה שכבר גרמנו. בקיצור, שר הבריאות הוציא עוד הוראה לרופאים ולפרמדיקים שיתחילו להשתמש בחולצות, בסמרטוטי רצפה ובמה לא – העיקר לעצור את השיטפון מהוורידים ומהעורקים של אזרחי ישראל.

בשלב מסוים פשוט ישבנו בלי מילים מסביב לשולחן ואכלנו בורקסים שנשארו מאיזו השתלמות של פקידים שנערכה באותו חדר יום קודם. כשהגעתי לבורקס החמישי שלי, והורדתי אותו עם דיאט קולה, נשמעה דפיקה בדלת – דפיקה חזקה מהרגיל. "כן, תיכנס!", צעקתי, אבל הדלת לא נפתחה. במקום זה הגיעו עוד כמה דפיקות. "נו, אתה חירש או מה?! תפתח את הדלת ותיכנס!", צעקתי עוד יותר חזק, למרות שלא ידעתי אם מי שעמד שם הוא גבר או אישה. אמרתי למזכיר הממשלה, שישב הכי קרוב לדלת, שיפתח ויראה מי זה. הוא קם, ובדיוק ברגע שהיד שלו כמעט נגעה בידית, הדלת נפתחה בבעיטה והעיפה אותו על ערמת המעילים הצבאיים שליד הקיר. מחוץ לדלת עמד גנרל לבוש במדי שדה של המארינס, ולידו אדמירל מהצי האמריקאי ועוד קצין זוטר שנראה יהודי ושלא הבנתי מה הוא עשה שם. מצמצתי כמה פעמים, כי הייתי בטוח שאני חולם, וכל השרים עשו כמוני עד שנראינו כמו קבוצה טיפולית של חולי טיקים כרוניים בעיניים. הקצין הזוטר הסתכל ישר עליי ואמר בעברית: "אלה מפקדי צבא הכיבוש האמריקאי, שבאו לדרוש את כניעת הממשלה הישראלית. האם אתה מסכים לחתום על כתב כניעה רשמי?". התכוונתי לענות, אבל אז שר הפנים החדש קם וצעק על שלושת הקצינים: "מי אתם שתגידו לנו להיכנע?! יש לנו עוד הרבה הפתעות בשבילכם, אז אל תחשבו שכבר ניצחתם". טוב, התלהבות של מתחילים, ככה זה איתם.

שר הביטחון שאל: "סליחה, אבל אתה מוכן להגיד לי איך נכנסתם לפה? מי נתן לכם לעבור את הש"ג?". הקצין הזוטר תירגם לאנגלית בשביל המפקדים שלו, והגנרל מהמארינס אמר באנגלית: "נורא פשוט, השומרים שלכם ברחו. כבשנו את כל המדינה. אפילו הר הבית בידינו!". את המשפט האחרון הוא אמר בעברית, והקריא אותו מפתק שעליו הוא היה כתוב באותיות אנגליות. המטרה הייתה לעשות עלינו רושם, וזה עבד, כי כמעט כל השרים התחילו לבכות כמו ילדים שההורים שלהם נטשו אותם עם הבייביסיטר השנואה עליהם. דפקתי על השולחן, הסתכלתי על השלושה, ואמרתי בתערובת של עברית ואנגלית: "טוב, אני מוכן להיכנע. איפה אני חותם?". הקצין הזוטר אמר שהכניעה הרשמית לא תתבצע באותו רגע, כי קודם הגנרלים רוצים שניקח אותם לחדר הבקרה כדי שיהיה אפשר לנסות לשנות את כיוון השייט של המדינה.

נאנחתי, אמרתי לרמטכ"ל ולשרי הביטחון והחוץ לבוא איתי, ויצאתי עם שלושת הכובשים אל מגרש החניה. בחוץ עמדו עשרות חיילי מארינס עם ג'יפים ונגמ"שים כבדים, והקצין הזוטר אמר לנו להיכנס לאיזה נגמ"ש גדול עם גלגלים שעמד ליד הכניסה לבניין. היו שם עיתונאים זרים, שהאמריקאים כנראה הביאו איתם בנחתות, והם צילמו אותי בהתלהבות כאילו שאני סדאם חוסיין שנשלף מהמחילה שלו. שמתי להם את הידיים על העדשות כמו שהחרדים עושים, ועשיתי פרצופים מצחיקים כדי שלא תהיה להם אפילו תמונה אחת רצינית שיהיה אפשר לפרסם בעיתון, והעורכים שלהם יצעקו עליהם ויפטרו אותם. נכנסתי יחד עם השרים והרמטכ"ל לתוך הנגמ"ש, שהיו בו עוד שלושה חיילים. לפני השמות שעל המדים שלהם, כולם היו יהודים – כנראה כדי שנרגיש נוח – ושר החוץ אפילו גילה שאחד מהם מכיר את גיסתה של אימא שלו, כי הוא למד באלט עם הבן שלה במיאמי.

שום מאבטחי שב"כ לא נראו באופק, ובאותה מידה האמריקאים גם יכלו לקחת אותנו לאיזה אזור מבודד ולהוציא את כולנו להורג כמו את הצאר ניקולאי והמשפחה שלו, אבל תיארתי לעצמי שהם בטח לא רוצים להסתבך עם היהודים האמריקאים, וזה גרם לי להרגיש יותר ביטחון מאשר כל המאמצים הכנים שהשב"כ אי-פעם השקיע באבטחה שלי. הקצין הזוטר נכנס לרגע לנגמ"ש וביקש לדעת איפה נמצא חדר הבקרה, ואני אמרתי לו "סע אחרינו, אני אסביר לנהג שלנו איך לנסוע". הקצין יצא, ואני הסברתי לנהג: "יו גו סטרייט היר, טרן לפט אין רחוב בגין, אנד דן יו גו אול דה וויי אנטיל יו סי א כיכר, וור יו טייק רייט אנד קונטיניו ווסט אנטיל ווי גט טו דה פורסט, דן איי וויל טל יו וואט טו דו". חזרתי להתיישב מאחורה, ואז הרמטכ"ל סינן מבין השיניים: "החארות האלה, עושים את עצמם שהם לא מזהים אותי". לא הבנו מה הוא מחפש פתאום חום וקרבה מהאנשים שהרסו לו את הצבא, אז הוא הסביר שהוא מכיר אישית את שני הקצינים הבכירים מהנסיעות שהוא עשה לפנטגון. "בוושינגטון ישבתי איתם בפאבים ושתינו מרטיני", הוא כמעט בכה, "ועכשיו הם מתנהגים כאילו אני אוויר". "עזוב אותך מהם", אמר לו שר החוץ, "כל הגויים אותו דבר. פעם הכרתי איזו בלונדינית מהממת, בילינו שבוע ביחד ברומא, ואז יום אחד היא הלכה ולא חזרה. במקרה ראיתי אותה שוב ברחוב, אחרי יומיים, והיא התנהגה כאילו היא לא מכירה אותי בכלל. היה איתה גבר כהה ששם עליה ידיים, לקחה לעצמה איזה מאהב לטיני כנראה. אז ניגשתי אליה ואמרתי: 'סינדי, תדעי לך שאני עם לא-יהודיות – גמרתי!'".

התחלנו לנסוע לכיוון חדר הבקרה בהרי ירושלים, ומכל הצדדים שלנו נסעו עוד שריוניות שהיה כתוב עליהן "יו.אס מארין קור" מתחת לציור של כוכב. בדרך לא היה לנו מה לעשות, אז לימדתי את החיילים האמריקאים לשיר "הנהג שלנו חברהמן", והנהג כל-כך שמח כשהסברתי לו מה זה אומר, שהוא כמעט נתקע בעץ. בסוף הגענו לכניסה אל חדר הבקרה, שהייתה פרוצה באופן מעורר חשד. האמריקאים בכלל לא ידעו איפה החדר נמצא לפני שהגענו, אבל נראה כאילו התנהל שם קרב רציני, ושום חיילים ישראלים לא נראו בשטח. יחד איתנו הגיעו כל הנגמ"שים והשריוניות, וחנו לפני השער. הקצינים הבכירים והמלווה הזוטר שלהם ירדו מהנגמ"ש, והצבעתי לכיוון הירידה לתוך ההר. התחלנו לרדת למטה, כשלפנינו הולכים כמה חיילים עם רובים טעונים ודרוכים, ומאחורינו מפקדי צבא הכיבוש עם עוד חיילים. בקצה השיירה הלכו כמה מהנדסים וקצינים מהצי האמריקאי, כנראה כדי להשתלט על ההגאים של המדינה ברגע שנגיע אליהם. חשבתי לעצמי שהם מוזמנים לנסות, והאמת היא שכבר לא היה לי ממש אכפת מה יקרה. כל מה שרציתי באותם רגעים היה לחתום על הכניעה המזורגגת הזאת, ולתפוס איזו שינה נורמלית במיטה שלי בבית, שככל הידוע לי שרדה את ההפצצה.

בסוף הירידה הגענו לחדר הבקרה עצמו, שהיה ריק לגמרי מאדם. כל המסכים שעל הקירות היו מנופצים, ואנשי הצי שנכנסו לאולם התפרשו במהירות ליד הקירות בניסיון לקחת לידיים את ההגאים. אחרי כמה דקות של התעסקות עם המכשירים, חזרו כל הקצינים ונעמדו ליד האדמירל, ואחד מהם אמר: "אני מצטער להודיע לך, אבל אי-אפשר להשתמש במכשירי הניווט. מישהו חיבל בהם". כולם הסתכלו עליי, ואני אמרתי להם שאין לי ורגל בכל החבלה הנפשעת הזאת. "תחשבו, למה שאני ארצה להרוס לעצמי את היכולת לנווט את המדינה?", שאלתי אותם, "הרי אני כבר יכול באותה מידה לקשור למדינה אבן ולהטביע אותה". אבל האמת היא שהייתי מאוד גאה במה שקרה, כי הבנתי שצוות הניווט הרס בכוונה את המכשירים כדי שיהיה בלתי-אפשרי לשנות את כיוון השייט, וכדי שנגיע לארצות הברית על אפם ועל חמתם של האמריקאים. לפעמים זה באמת מרגש, לראות איך אנשים מגשימים את הרצונות שלך עוד לפני שבכלל רצית אותם. לזה אני קורא פטריוטיזם אמיתי.

כל אנשי הצבא התאספו בצד החדר והתייעצו מה אפשר לעשות, ואני בינתיים טיילתי ליד המכשירים ההרוסים. פתאום ראיתי נצנוץ שיוצא מאחד המסכים הקטנים שליד ההגה הראשי, וקירבתי אליו את הראש כדי לראות יותר טוב. היה כתוב שם: "מרחק ליבשה – חמישה קילומטרים", והמספר הזה הלך והתקרב לאפס במהירות גדולה. אחרי כמה דקות הלכתי אל שני השרים ואל הרמטכ"ל, ולחשתי להם: "אל תחזרו על מה שאני אומר לכם. עוד בערך דקה אנחנו פוגעים ביבשה, אז תתרחקו מכל דבר שיכול לעוף עליכם". שר הביטחון כמעט עשה בדיוק את מה שביקשתי לא לעשות, ורצה לשאול אותי איך אני יודע את זה, אבל סיננתי לעברו "יש להם אנשים שיודעים עברית, תסתום כבר!" והוא סתם. הקצינים המשיכו להתייעץ ולהסתובב באולם בניסיון למצוא מכשיר שעובד, אבל הם לא עלו על המסך שאני ראיתי, וגם אם הם היו רואים אותו – הוא לא היה עוזר להם לנווט את המדינה.

ואז זה קרה. הרגשנו פעימה אדירה בכל האולם, וגל הדף עבר דרך ההר והעיף את כולם לרצפה ועל הקירות. כל מיני חפצים שלא היו מחוזקים פשוט התעופפו בחדר ופגעו במי שעמד בדרכם, וכל הקצינים והחיילים האמריקאים שכבו על הרצפה המומים ומעולפים. קראתי לשרים ולרמטכ"ל, שידעו למה לצפות ולכן לא נפגעו, וכולנו רצנו החוצה מהאולם ועלינו חזרה לפני השטח. בחוץ היו מפוזרות כמה שריוניות הפוכות, וחיילים ששכבו חצי-גמורים על הכביש. קרוב לשער היה נגמ"ש שעמד על הגלגלים שלו, אז רצנו לתוכו, ואני התיישבתי ליד ההגה והתנעתי. תאמינו לי, לא הייתי מחליף את הנגמ"ש הזה אפילו בפרארי או למבורגיני: איזו מהירות, איזה בולמי זעזועים, איזו נוחות. אפילו הקדילאק שלי היא סוסיתא לידו. נסעתי מהר לאן שרק יכולתי, כי פחדתי שהאמריקאים ירדפו אחרינו, ולמזלי הכבישים היו ריקים – גם לפנינו וגם מאחורינו.

תוך כמה דקות כבר היינו בכבישים שבין בית לחם לירושלים, והתחלנו לרדת לכיוון הבקעה. את המראה שראינו מההר כשהסתכלנו למטה אני לא אשכח הרבה זמן: הייתה שם יבשה, מעבר למקום שבו זרם פעם הירדן, ממש כמו בימים האיומים ההם. רק שלהבדיל אלף-אלפי הבדלות, הפעם היה מדובר בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, לא בארץ התקלות הבלתי-מתכלות. נסעתי כמו מטורף, משהו כמו מאתיים קמ"ש, בזיגזגים של הכבישים המשובשים שירדו לבקעה, ותוך עשרים דקות כבר עברנו את יריחו והגענו למקום שבו המדבר הישראלי התחבר לחוף סלעי אמריקאי, שהיה ירוק ולגמרי שונה מהנוף שהתרגלנו לראות באזור הזה. לנגמ"ש לא הייתה בעיה לרדת מהמדינה שלנו ולעלות על המדינה השנייה, ומעבר לגבעה קטנה ראינו פתאום מגדל אבן עצום, של מאה מטר לפחות. שר הביטחון אמר "תיסע לשם, בוא נראה מה זה", אז לחצתי על הגז ועברתי מדשאה ענקית שהיו עליה המון אנשים שעשו פיקניק ולא הבינו שני דברים בסיסיים – מאיפה הגיעה המדינה שהתנגשה בהם, ולמה נגמ"ש של המארינס נוסע להם על הסנדביצ'ים.

נסעתי ממש עד למגדל הגבוה, שכנראה היה חזק כי רעידת האדמה לא הפילה אותו, נעצרתי ורציתי להעביר הילוך לפארקינג – אבל לא היה בנגמ"ש הילוך כזה. החזקתי את הרגל על הברקס וביקשתי מהרמטכ"ל שיפתח את תא הכפפות ויבדוק איך אמורים להחנות את הכלי הזה. הוא הוציא את החוברת ודפדף בה קצת, ואז אמר: "לפי מה שכתוב פה, אין כאן הילוך לחניה. כדי לשמור על מוכנות לקרב בכל עת, שני חיילים אמורים להחזיק את הנגמ"ש מקדימה ומאחורה כדי שלא יידרדר, וזה התחליף שיש כאן לפארקינג". טוב, זה כבר גרם לי לירידה משמעותית בהערכה החיובית שלי לנגמ"ש הזה, ובחוסר ברירה הוריתי לרמטכ"ל לתפוס את הפגוש הקדמי ולשר הביטחון לתפוס את האחורי, ולחכות שאני ושר החוץ נחזור. יצאתי עם שר החוץ מהנגמ"ש ועלינו במדרגות אל הכניסה למגדל, שלפניו עמד לוח אבן שהיה כתוב עליו משהו באנגלית. נתתי לשר החוץ את הכבוד, והוא קרא בקול רם: "במקום זה עגנה לראשונה הספינה האנגלית מייפלאואר, בתאריך ה-21 בנובמבר 1620. כאן ירדו ליבשת המהגרים האנגלים הראשונים, במה שהיה הצעד הראשון לקראת לידתה של האומה האמריקאית הגדולה". מתחת לכתובת הגדולה הופיעו שמותיהם של 103 הנוסעים של המייפלאואר, שהיו המתיישבים האנגלים הראשונים באמריקה. אז תקראו לי מגלומן, אבל אחרי הפלגה שהייתה קשה בהרבה מזו של המייפלאואר, נדמה היה לי שצריך להוסיף לשלט גם את השמות של עוד כמה מיליוני אזרחים ישראלים. אני חושב שהרווחנו את זה ברגע שנגענו ביבשה, לא יודע אם בכבוד – אבל לי יש מוטו בחיים, עוד מהתקופה שהייתי מנהל משמרת בחנות לפורצלנים וקריסטלים: נגעתם? שילמתם.

***

לפרקים 71-80 | חזרה לתוכן