אוטופיית בננות / פרקים 71-80

חלק III: יבשה

71.

האמת? הופעתי לטובה מהכיבוש האמריקאי. חוץ מזה שהדבר האחרון שנשיא ארצות הברית רצה הוא שנהיה דבוקים לקייפ קוד כמו פלסטר משומש, אז סך הכל אני חייב לומר שהתייחסו אלינו יפה. טקס החתימה על כתב הכניעה התקיים בכנסת, בנוכחות מפקדי צבא הכיבוש, כל בכירי מדינת ישראל, וכמובן אני. היועץ המשפטי לממשלה התחיל לקרוא את המסמך עם זכוכית מגדלת, כדי לאתר כל מלכודת שהאמריקאים אולי הכניסו לתוכו, ואז הפסקתי אותו, ואמרתי: "תשמע, חיל האוויר הרוס, הצבא מעולף, אנחנו מחוברים למסצ'וסטס בלי אפשרות לזוז, מה עוד כבר יכול לקרות לנו?". לקחתי את הנייר, שמתי את הקצה של העט על לקו שמתחתיו היה כתוב "שם הנכנע", וחתמתי את החתימה הכי יפה שיצאה לי כבר הרבה זמן. תדעו לכם שאני ידוע לשמצה בין מנהיגי העולם בתור אחד ששום חתימה שלו לא נראית כמו החתימה הקודמת. פשוט בגיל חמש-עשרה עשיתי טעות, כי אמרו לי לבחור חתימה ובחרתי אחת ממש מסובכת, שיותר קשה לחזור עליה מאשר לצייר פעמיים את דגל ערב הסעודית. כבר נכנסתי הרבה פעמים לתסבוכות בגלל זה: הבנקים החזירו לי צ'קים כי חשבו שמישהו זייף את החתימה שלי, הסכמים רשמיים בין ישראל למדינות זרות הגיעו לבתי משפט ותביעות הונאה, וכשהתגרשתי הדיינים כמעט ביטלו את הגט בגלל שעל כל דף הייתה חתימה שונה. אבל מדי פעם יוצאת לי בטעות חתימה באמת יפה, וזאת הייתה אחת הפעמים שזה קרה.

מרגע שהטקס בכנסת הסתיים, נחשבתי רשמית למנהיג של מדינה תחת כיבוש. ותנו לי להגיד לכם משהו – אני ממש לא מבין מה הפלסטינים האלה התבכיינו כל השנים. בכל משפט שהם אמרו הייתה המילה "כיבוש", כיבוש פה וכיבוש שם, והם תמיד הציגו את זה כאילו הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות למישהו הוא לכבוש אותו. והנה, כבשו אותנו, וזה היה ממש נחמד. קודם כל, הרבה דאגות ירדו לי מהראש, כי את כל ההחלטות הרציניות קיבלו הגנרלים האמריקאים שסידרו לעצמם מפקדה באחד הבניינים הפחות הרוסים בקריה בתל אביב. המשכתי לקיים ישיבות ממשלה, אבל כולנו ידענו שזה בעיקר בשביל הרוטינה – היו כמה שרים שבאמת היה לי חבל עליהם, כי בלי הישיבות פשוט היה נוצר להם חור באמצע היום שהם לא היו יודעים איך למלא אותו. דבר שני, הכנסת התפזרה בצו מיוחד של הנציב העליון מהמארינס, וזה הוציא לי מהחיים הרבה דציבלים מיותרים. אני אפילו חושב שהרגשתי את העורקים שלי נפתחים מכל הטרשת הנפוצה שהח"כים גרמו לי עם ההלחצות שלהם. ודבר אחרון – אפילו לא היה צורך בהעמדת פנים שיש למישהו בממשלה אחריות מיניסטריאלית למשהו שקורה במדינה. עכשיו הכל היה באשמתם של החיילים האמריקאים, ממש כאילו היינו עיראק שאחרי מלחמת המפרץ השנייה. תהרגו אותי אם אני מבין למה הפלסטינים התרגזו בשנים שכל העול והטרחה היו על הראש שלנו, הישראלים, והם היו חופשיים לעשות תהלוכות מחאה ולשרוף דגלים מתי שרק התחשק להם.

הצבא האמריקאי התפרש על הגבול החדש בינינו לבין מדינת מסצ'וסטס, כדי למנוע מכל מיני ישראלים חסרי-ויזה לנצל את המצב החדש שנוצר. האמריקאים הודיעו שכל מי שינסה לעבור את הגבול יוצא להורג באמצעות חתך-נייר בעורק הצוואר, כדי להקל על כל בירוקרט מזדמן את ביצוע גזר הדין. ובאמת, היו כמה חכמולוגים שהגיעו אל הגבול, ובטענה שהם בעצם אזרחים אמריקאים – כמעט הצליחו לעבור מעל קו התפר החדש ולדרוך באמריקה. כמובן שברגע האחרון תפסו אותם, וממפקד האוכלוסין של מדינת ישראל ירדו עוד כמה שמות. המארינס גם דרשו ממני ומהשר לביטחון פנים משודרג להשבית את המשטרה, ולהורות לשוטרים להפסיק את הסיורים ברחובות הערים – כי מעכשיו החיילים יעשו את זה. שנינו כמעט התפרצנו בצחוק מול הגנרל, והשר לביטחון פנים משודרג אמר: "אתה צוחק? המשטרה לא עושה סיורים בניידות כבר עשר שנים, אין לזה תקציב. כל מה שהם עושים עכשיו זה לתפוס נהגים בכביש החוף, וגם זה לא בשבתות. אתה רוצה לשלוח את החיילים לרחובות? בבקשה!".

האמת היא שקצת דאגתי מהאינטראקציה בין החיילים לאזרחים, ברגע שהם יתחילו להתערבב במזג האוויר הלח והמגעיל שלנו, אבל קיבלתי את ההפתעה של החיים שלי. נכון שהאזרחים נדהמו בהתחלה מזה שיש מי שמפטרל ברחוב ושומר על הסדר, ולקח קצת זמן עד שהם התרגלו להפסיק לקיים את המנהגים הנורמליים שהשתרשו בשנים האחרונות – כמו לכייס נשים זקנות בזמן שעוזרים להן לעבור את הכביש, ואז להשאיר אותן על הנתיב האמצעי ולברוח, או לשבור חלונות ראווה ולקחת מה שרוצים – אבל בסוף זה הסתדר. כנראה שהישראלים התגעגעו למראה של חיילים שהולכים ברחוב, שקצת נעלם מהשטח מאז גיוס החירום למלחמה ומאז ההפסד המשפיל. זה מה שיפה אצלנו בישראל: לא משנה מה, מי, איפה, העיקר שיש לזה מדים ויאהבו את זה.

הצבא האמריקאי אפילו עשה מצעדים בכמה יישובים גדולים, והתושבים עמדו במרפסות, נופפו בדגלי ארצות הברית וזרקו אורז על הטנקים שנסעו למטה. רק בכמה ערים, כמו פתח תקווה, טירת הכרמל ואשדוד, המארינס נתקלו בעוינות מצד התושבים. באשדוד, למשל, רוב האנשים השמיעו מוזיקה אמריקאית וזרקו אורז בהתלהבות כשהטנקים עברו למטה, אבל ברגע שהמצעד הגיע לפינת הרחובות שאול המלך וחיים נחמן ביאליק, כמה שכנות רוקנו על החיילים סירים מלאים באורז מבושל, מלא שמן ורוטב מגעיל שלא יורד מהמדים גם אם שורפים אותם בנפל"ם. המצעד נעצר באותו רגע, וכמה מהטנקים הרימו את הקנים, וירו פגזים לקומות שמהן נשפכו הסירים. רק אחרי שווידאו שהתקפת האוכל לא נמשכת, המשיכו החיילים במצעד כרגיל. האמת היא שזאת הייתה טרגדיה לא הכרחית: השכנה היחידה שניצלה מהתגובה האמריקאית הסבירה שבגלל שכולם בשכונה אמרו שצריך לזרוק על החיילים אורז, אז היא והשכנות שלה הכינו ביחד מג'דרה עם עוף ואפונה כדי לכבד בזה את החיילים. "אני תמיד מכינה את זה לבן שלי החייל כשהוא חוזר מהצבא!", היא מיררה בבכי בטלוויזיה, "כולם זרקו על האמריקאים אורז יבש כמו קמצנים, ורק אנחנו שזרקנו עליהם את האוכל הכי טעים שלנו קיבלנו פצצות בתוך הסלון!". אבל בסך הכל הדברים הלכו באמת יפה, ואפילו האגודה למען החייל קלטה שצה"ל זה פאסה, והטרנד החדש הוא חיילי המארינס והמלחים של הצי. בכל הדוכנים של הדודות הורידו את השלטים שהיה כתוב עליהם "באהבה מהאגודה למען החייל", והחליפו אותם בשלטי ניאון מהבהבים עם הכתובת "ווי לאב אמריקן סולדירז" בצבעי כחול-אדום-לבן. הדודות עצמן קיבלו קורסים מזורזים באנגלית ובבישול אמריקאי, וכל הפלאפלים והחמוצים עפו ישר למזבלות כדי שיהיה מקום לפאנקייקים ולדונאטס בשביל הלקוחות החדשים.

בואו ונעשה סקירה קצרה על מה שנשאר מצה"ל ביום הכניעה לאמריקאים: חיל האוויר כבר לא היה קיים, אפילו לא הטייסת האסטרטגית של טייסי קמיקאזה חולי איידס. בחיל הים כמעט כל החיילים פיתחו פוביה מעצמים גבוהים, אחרי ששטו לידם נושאות מטוסים שהיו גבוהות פי עשרים מהדבור המסכן שלהם. אוגדות השריון אמנם היו במצב שמיש, בגלל שהשתמשנו נגד האמריקאים רק בציוד שנתרם על-ידי ידידי ישראל, אבל לא ממש היה מי שינהג בטנקים: רוב החיילים קלטו שהמלחמה עם ארצות הברית היא חסרת סיכוי, ובשעות ההמתנה שלפני הירייה הראשונה אלפים ברחו מהבסיסים וערקו משירות סדיר. היו בסיסים שהחיילים בהם דרסו בגופם את גדר התיל ויצאו לחופשי, ובחלק מהמקומות השתלטו חיילים על תותחים ממונעים ופוצצו איתם את המפקדות לפני שנמלטו בנסיעה מהירה משטח המחנה. ברגע שחתמתי על הסכם הכניעה, כבר ידענו פחות או יותר איפה נמצאים רוב החיילים: כמעט כולם ברחו לעמק האלה והתחבאו במערות בר כוכבא, ומטעמי מחסור בכוח אדם לא היה לנו את מי לשלוח לשם כדי להודיע שהמלחמה נגמרה וכבר אין צבא. את המטכ"ל נאלצתי לפזר בהוראת מפקד צבא הכיבוש, והאמריקאים ביקשו גם לדעת אם אנחנו רוצים לקבל בחזרה את מפקד חיל האוויר, שהפך יחד עם הספיטפייר השחור לאטרקציה המרכזית על נושאת המטוסים "כותשת העיראקים". הודעתי להם שאנחנו באמת לא צריכים את הבוגד הזה, ומצדי הם יכולים להמשיך לקשור אותו למבערים של מטוסים – כולל בזמן טיסה. ככה שבפועל צבא ההגנה לישראל היה מושבת, למרות שכל תורנויות השירותים בו המשיכו כרגיל.

מרוב שהאירועים התקדמו מהר, הייתי צריך לעצור כל כמה דקות ולהיזכר שבאמת גמרנו לשוט, ושעכשיו אנחנו ליד החברה הכי טובה שלנו – ארצות הברית. לא ידעתי אם הידידות הזאת גם תצא מהשלב התמים ותתפתח לאיזה רומן לוהט, אבל היה סימן אחד טוב: הצבא האמריקאי שעל הגבול עם מסצ'וסטס לא התעסק רק עם ישראלים שרצו לצאת מהארץ, אלא גם עם אמריקאים שבאו לראות מה כל המהומה. אלפי אנשים נלהבים הגיעו לאזור במכוניות מכל אזור בוסטון, ובגלל שלא נתנו להם לעבור את הגבול הם עלו למגדל התצפית של אנדרטת המייפלאואר, וצילמו משם את ארץ הקודש שכל החיים הם שמעו עליה רק בסאנדיי סקול של הכנסייה, ופתאום היא נצמדת להם לתחת כמו עלוקה.

72.

אני בדרך כלל לא בן-אדם שנעלב בקלות. אבל אחרי חמישה ימים שהיינו כבושים על-ידי הכוחות האמריקאיים, והפכנו לאתר תיירותי שהכניס הרבה מאוד כסף למוכרי ארטיקים ממסצ'וסטס שנעמדו בזמן על הגבול, עדיין לא קיבלתי שום טלפון מנשיא ארצות הברית – והרגשתי קצת מושפל. אני יודע שמצד אחד זו קצת חוצפה לצפות לשיחות אינטימיות מהמנהיג של המדינה שנדחפת אליה בלי רשות, אבל מצד שני מדובר כאן בישראל, ידידתה הטובה של ארה"ב, שמוכנה לאכול גם בונזו מקולקל אם צריך, ולא באיזו אפגניסטן שאני יכול להבין למה אף אחד לא מתקשר לנשיא שלה. בסוף ניחמתי את עצמי, ואמרתי שהנשיא מתנהג אליי בחוסר-רגישות רק בגלל שאנחנו נחשבים רשמית לספינה פנמית ולא למדינה, וכשחושבים על זה – לנשיא ארצות הברית באמת יש יותר מדי דברים על הראש, בשביל למצוא זמן להתקשר לכל מיני רבי-חובל של ספינות שבמקרה התנגשו בחופים של מסצ'וסטס.

מה שכן, הייתי חייב לסדר לעצמי פגישה עם הנשיא, ולא משנה איך. אם הוא לא רוצה לדבר איתי זה דבר אחד, אבל אני מאוד רציתי לדבר איתו, וגם לי יש נשמה. נכון שישראל תמיד נחשבת זנב לאריות, אריות כמו ארצות הברית לדוגמה, אבל אני רואה בנו ראש לשועלים. אז בטח ובטח שהראש של הראש לשועלים צריך לקבל את מבוקשו, לא ככה? בכל אופן, ניסיתי את הדרך הברורה מאליה: התקשרתי לבית הלבן וביקשתי פגישה, אבל אמרו לי שהנשיא עסוק נורא ואין לו זמן לדבר איתי. כדי שתבינו כמה הוא היה עסוק, ראיתי באיזה ערוץ חדשות אמריקאי שהוא משתתף בכנס של האיגוד למען קלוריות וכולסטרול, בדיוק באותו אחר-צהרים שבו המזכירה טענה שיש לו פגישה עם שר החוץ של ניו-מקסיקו. טוב, תצחקו כמה שאתם רוצים, גם אני יודע עכשיו שניו-מקסיקו היא חלק מארצות הברית ואין לה שום שר חוץ, אבל באותו רגע לא ידעתי את זה. התקשרתי שוב, אמרתי שאני יודע שהם משקרים ודרשתי להיפגש עם הנשיא – ומהר. על השיחה עלה איזה קול בס מפחיד, ואמר שספר הפגישות של הנשיא עמוס למשך שמונת החודשים הבאים, וגם אם היה בו מקום – לא היו מבזבזים אותו על רב-חובל יהודי של ספינה פנמית מיושנת.

אגב, אולי תרצו לדעת איך זה שראיתי בישראל ערוץ חדשות אמריקאי מקומי. זה פשוט עוד אחד מהיתרונות האדירים של ההיצמדות החד-צדדית לאמריקה: פתאום היו לנו מאות ערוצים אמריקאיים, שחברות הכבלים והלוויין גנבו את השידורים שלהם והעבירו ישר לבתים של המנויים. מה שזה אומר הוא שכל הסדרות החדשות הגיעו לארץ ברגע ששידרו אותן בארצות-הברית, בלי לחכות שנה וחצי עד שמישהו בישראל יזיז את התחת שלו ויתרגם אותן לעברית. אז נכון, לא היה תרגום, אבל גם ככה אני תמיד אומר שמי שלא מבין אנגלית, גם לא מגיע לו לקרוא את התרגום. למה שתלמידים שכל היום עישנו גראס יוכלו לראות טלוויזיה בדיוק כמו אלה שקרעו את התחת ולמדו אנגלית בצורה נורמלית? תודו שיש כאן נקודה למחשבה. ואם אתם לא מבינים מה ההתרגשות הגדולה שלי מזה שזה שסוף-סוף הייתה טלוויזיה נורמלית לראות, אז רק תדעו שבמשך ההפלגה באוקיינוס לא היה אפשר לקלוט בטלוויזיה שום ערוץ בצורה נורמלית, רק עם שלג והפרעות, כי כל הסיבובים וההתנדנדויות מנעו מהצלחות להתביית על הלוויינים. טוב, זה לא לגמרי מדויק, כי עדיין היה אפשר לקלוט טוב את ערוץ 1; אבל בפועל, רוב האנשים העדיפו להדליק את הטלוויזיה, להסתכל על השלג ולדמיין שעוד מעט סנטה קלאוס יגיע, מאשר לראות ערוץ 1 ולהתעצבן מהעינויים המזעזעים שמתבצעים באגרה שלהם בשידור חי.

ברגע שהבנתי שהגישה המקובלת והנימוסית לא תלך, הבנתי שצריך לנסות שיטה יותר ישראלית. או במילים פשוטות: אם זה לא הולך דרך הצינורות המקובלים, זה ילך דרך צינורות הביוב. התקשרתי לרמטכ"ל, שהיה רשמית בחופשה ללא תשלום מאז שהצבא הושבת, ואמרתי לו שיסדר לי סירת גומי שתחכה באזור עין-גדי, במקום שממנו היה מוצא אל המפרץ של קייפ קוד. אחר-כך התקשרתי לראש המוסד ופירטתי את התוכנית שלי, ותוך שעה כבר הגיעה למשרד שלי חבילה עם רשיון נהיגה אמריקאי מזויף וכמה אלפי דולרים בשטרות לא מסומנים (אני אומר את זה רק כדי לעשות רושם, האמת היא שאין לי מושג מה ההבדל בינם לבין שטרות כן מסומנים – אלא אם הכוונה היא לזה שמישהו צייר עליהם סמיילי). קצת התעצבנתי כשראיתי את השם שעל הרשיון, כי מכל טריליוני השמות האמריקאיים האפשריים, ראש המוסד הביא לי רשיון ששם הנהג עליו היה "לי הארווי אוסוולד". מה הסיכוי שדבר כזה יקרה, אני שואל אתכם? כנראה שזה מה שקורה כשלמדינת ישראל יש ראש מוסד שספר ההיסטוריה היחיד שהוא אי-פעם פתח היה "דנידין".

טוב, לא היה לי זמן לעיכובים, אז נכנסתי לקדילאק ואמרתי לנהג לנסוע לעין-גדי. בעיקרון החוקים החדשים חייבו אותי להודיע לקצין במפקדת המארינס על כל שינוי בתוכניות שלי, ועל פי הלו"ז הייתי אמור להיות במשרד עד הערב, אבל כשיצאתי תליתי על הדלת בלשכה שלט "נא לא להפריע" וקיוויתי שלאף אחד לא תהיה החוצפה להיכנס ולראות שהפרתי את ההוראות המגוחכות האלה. חוץ מזה, אני את הצבא שלי כבר עשיתי, ושום קציני מארינס שחושבים שהם בקמבודיה לא יתנהגו אליי כמו לטירון מושתן. לפני שהתחלנו לנסוע, אמרתי לנהג שיפרוש את הכיסוי הלבן על האוטו, כדי שהחיילים ברחוב לא ייראו את הקדילאק יוצאת. במבט לאחור זה לא היה חכם, כי במקום מכונית נורמלית, מי שעמד בחוץ ראה שממגרש החנייה של קריית הממשלה יוצא משהו שנראה כמו רוח רפאים עם גלגלים. גם לא עזרה במיוחד העובדה שהנהג היה צריך להסתכל על הכביש דרך חור קטן בכיסוי הבד, שעשו אותו במקור כדי שהפקחים יראו את תו החנייה, וכמעט דרס בגלל זה את כל שכבת ט' שיצאה להפסקה מבית הספר שבמורד הרחוב. בקיצור, אחרי קילומטר כבר היו בעקבותינו שלוש שריוניות אמריקאיות, ובשלב כלשהו הגיעה עוד אחת שחסמה אותנו מקדימה והכריחה אותנו לעצור בצד.

צמרמורת עברה לי בכל הגוף כשהנהג עצר, כי ידעתי שאם החיילים תופסים אותי בשעה כזאת מחוץ למשרד, ועוד עם מסמכים מזויפים של אזרח אמריקאי, אני אקבל במשפט עונש כבד במיוחד. למשל, לנקות את כל הסיפון של "ארנולד שוורצנגר" עם נוצה של קנרית, תוך כדי המראה של אף-14. הנהג יצא החוצה ואני התכווצתי במושב האחורי בזמן ששמעתי אותו מנסה להסביר להם למה הוא נוסע עם מכונית מכוסה בבד לבן. בהתחלה הוא טען שסתם פרח מזיכרונו החלק הזה ברוטינה של הבוקר, שצריך להוריד בו את הכיסוי לפני שמתניעים. אחר-כך הוא שינה גרסה, ואמר שבאוטו יש חולה במצב קשה שאסור לחשוף אותו לשמש כי הוא ימות מזה בייסורים איומים. לפי הקולות, החיילים לא האמינו לו, ואחד מהם התקרב לאוטו, הוריד את הכיסוי ופתח את הדלתות. כשראיתי את הרובים הדרוכים ואת המבטים של החיילים שהתאספו מסביב לקדילאק, חשבתי שזהו, הסוף הגיע. אחד מהם אמר: "ראש הממשלה, זה אתה?", ואני תיארתי לעצמי שנגמרו המשחקים, אז אמרתי "כן. הייתי ילד רע ולא הודעתי לכם שאני יוצא מהמשרד, אז עכשיו אני מוכן לעונש שלי". עצמתי את העיניים כדי לא לראות איך הם מושכים אותי ברגליים מהאוטו, אבל שום דבר לא קרה.

חשבתי שהם החליטו לחסוך זמן, ולרוקן לתוכי איזו מחסנית או שתיים, אבל פתאום שמעתי מחיאות כפיים מהוססות, וכמה אנשים שרו במבטא אמריקאי כבד: "הנהג שלנו חברהמן! הוא ייקח אותנו לתימן!". מרוב הפתעה פתחתי את העיניים, והתברר לי שכמה מהחיילים שתפסו אותי הם אותם חיילים יהודים שנסעתי איתם לחדר הבקרה, ביום הכניעה לאמריקאים. אחרי כמה חיבוקים ונשיקות מהחיילים – הייתי חייב להסכים לזה כדי שייתנו לי כבר לנסוע משם – אחד מהם אמר לצוותים של השריוניות האחרות שהם יכולים להתפזר, המצב תחת שליטה. לפני שהצלחתי לחזור לאוטו, החייל שנראה הכי יהודי אמר שהוא סיפר לדודה הרווקה שלו עליי, והיא ממש נדלקה מהאפשרות להשיג שידוך עם מישהו שהוא גם יהודי, גם ראש ממשלה וגם יכול ללמד אותה ואת החברות שלה מבית הכנסת שירי פולקלור מהמזרח התיכון. דחיתי בנימוס את ההצעה המגונה, אמרתי לנהג "סע בנצור סע" והמשכתי בנסיעה.

אחרי חצי שעה בערך, הגעתי לחוף עין גדי, שמעבר לו לא הייתה שום יבשה בגלל שהחוף של קייפ קוד היה קצר יותר מהחוף שלנו, והנהג אותת עם האורות הגבוהים כמו שהרמטכ"ל אמר לי שצריך לעשות. אחרי כמה שניות, ראינו אור מנצנץ מעל איזה סלע קרוב למים, והנהג הביא אותי כמעט עד לשם. ירדתי מהמכונית והתחלתי ללכת עם תיק המסמכים והכסף עליי, ואז קפץ מאחורי הסלע איזה קצין בשייטת, שהיה לו בגד גוף הרבה יותר מדי צמוד לטעמי; בואו רק נגיד שההתרגשות של הקצין מהמשימה התובענית הגיעה גם למקומות אחרים בגוף שלו. אבל לפני שהספקתי להגיד משהו, הקצין אמר "עצור, סיסמה" ושאל: "למי יש שתי רגליים, שלוש ידיים ושבע עיניים?", ולי ממש לא היה מצב רוח לכל מיני פרפרזות זולות על המיתולוגיה היוונית.

הסיבה שכל גינוני הקודים הסודיים האלה היו מפגרים בעיניי היא שכל המדינה יודעת מה התשובה. הכל התחיל עם פרשת הקישון ב': כמה שנים אחרי שחיל הים שילם פיצויים לצוללנים שלו שקיבלו סרטן מזה שהם התאמנו דווקא בנחל הכי מזוהם בארץ, התברר ששום לקח לא נלמד, והמפקדים חזרו להטביע את החיילים שלהם בקישון. התחילה סערה ציבורית חדשה, ומפקד חיל הים מצא את עצמו בבעיה תדמיתית, שלא לדבר על זה שהיו צריכים לפנות הרבה שעות בלו"ז של קורס הצוללנים לסבבי הקרנות וכימותרפיה. אז הוא החליט להוכיח לכל עם ישראל שהנחל בכלל לא מזוהם כמו שהוא היה פעם, ושכל השערורייה היא סתם שקרים של חיילים מפונקים שרצו לקבל גימלים. כל נציגי התקשורת הוזמנו לרציף שבשפך הקישון, ושם חיכה להם האלוף עם ציוד צלילה, ספר עד שלוש וקפץ לנחל. אחרי שתי דקות רצופות מתחת למים, אנשים התחילו להתלחש ולחשוב שמשהו נורא קרה, וכמה עיתונאים התחילו להכתיב לתוך המיקרופונים את המילים "טרגדיה אירעה היום במה שהיה אמור להיות אירוע משמח". אבל אז פתאום בצבץ הראש של מפקד חיל הים מתוך הקישון, והוא נתן חיוך של מיליון דולר מכספי הערבויות, בזמן שהפלאשים עבדו שעות נוספות וכולם מחאו כפיים. רק כשהאלוף יצא מהמים, ואמר "ראיתם? שום דבר לא קרה לי!", כולם ראו שצמחה לו עוד יד על הגב. בהתחלה זו הייתה פדיחה רצינית, וגם חשבו להוריד למפקד חיל הים פרופיל ולהעיף אותו מהצבא על סעיף מוטציה בפלג הגוף העליון, אבל בסוף הכל בא על מקומו בשלום: מפקד חיל הים הפך את היד השלישית לסמל המסחרי שלו, ותמיד התגאה שהוא "קצין עם שתי רגליים, שלוש ידיים ושבע עיניים" – כשהכוונה שלו הייתה שהוא שומר על ביטחון המדינה בתשומת-לב ובערנות, למרות שכמה רופאים בכירים התראיינו ואמרו שיש סיכוי ממש טוב שהבדיחה תהפוך למציאות ברגע שהחלקיקים המסרטנים ינדדו במחזור הדם ויזהמו לו את ארובות העין.

אז למרות הבחירה הטיפשית של קצין השייטת בקוד שכל אחד יודע, שיחקתי את המשחק ואמרתי "מפקד חיל הים". לא רציתי לבזבז זמן מעבר לזה, ושאלתי איפה לעזאזל סירת הגומי כדי שיהיה אפשר כבר לצאת לדרך, ולהגיע לפגישה עם נשיא ארצות הברית במצב שעוד זוכרים בו כמה משפטים באנגלית. "אתה עומד עליה", הקצין אמר והצביע על הנעל שלי, וחשבתי שהוא צוחק – אבל לצערי הוא ממש לא צחק. הרמטכ"ל הגאון של מדינת ישראל סידר לי סירת גומי לא מנופחת, שהייתה ארוזה בשקית דקה עד כדי כך, שיכולתי לדרוך עליה בלי להרגיש שיש לי מתחת לרגל ציוד קרבי יקר-ערך. מרוב עצבים התחלתי ללכת לתוך הים, וצרחתי על הקצין: "זה בסדר, אני אצוף על המים!", אבל אז הוא הזכיר לי שזה לא ים המלח ויהיה לי קשה לשבת על הגלים ולקוות לטוב. לא הייתה שום ברירה, התחלנו לנפח את הסירה בתורות, כל אחד עשר נשיפות, ולמרות זאת כמעט התמוטטתי מרוב סחרחורת. רק אחרי שעתיים איומות של ניפוח נכנסנו לסירה, הקצין התקין את המנוע והתחלנו בשעה טובה לשוט לכיוון בוסטון. באותם רגעים כבר לא חשבתי על כלום – רק קיוויתי שאין באזור שום פפראצי שיצלם אותי יושב בסירה עם גבר זר בבגד גוף, ושנינו מתנשפים כאילו שאני איזה סוטה שנמשך לאנשי צפרדע.

73.

בפעם הבאה שאני יוצא לפשיטות נועזות בעורף האויב, בבקשה תזכירו לי לא לקחת סירה, אלא לבחור בדרכים חלופיות. מעבר לבחילה שקיבלתי מהשייט המהיר לכיוון בוסטון, גם גיליתי בדרך הקשה שהכינוי "אנשי הדממה" בטח ניתן לאנשי השייטת על-ידי חירש-עיוור: במשך שלוש שעות ארוכות ורטובות, הקצין פשוט לא סתם את הפה לרגע, ורק אלוהים יודע איך הוא הצליח להחזיק את המנוע, להסתכל במפות ולנווט אל היעד תוך כדי מבול הסיפורים הבלתי-פוסק שהוא שפך לי על הראש. על מה הוא לא דיבר שם: החברה שלו שבהריון, והוא לא בטוח שזה ממנו, והאמת היא שהוא גם לא בטוח שזה ממנה, והמפקד שלו שיורד עליו לפני כולם, וסדרת הניתוחים שהוא התחיל לעשות אחרי הצלילה האחרונה שלו בקישון. מתברר שבעוד שמפקד חיל הים גידל יד חדשה, אז הקצין הזה הצמיח דווקא עוד כליה כתוצאה מהצלילות בנחל המזוהם, נוסף על השתיים שהיו לו. הקטע המוזר הוא שבכל פעם שהורידו לו את הכליה השלישית, יצאה עוד אחת במקומה. לפי מה שהרופאים הסבירו לו, הנוכחות של החומרים המסרטנים ממשיכה לגרות את הגוף לגדל עוד ועוד כליות, ואין מה לעשות בקשר לזה. אז בתור קצין אידיאליסט שתורם לחברה, איש השייטת שלי היה הולך כל שבוע לבית חולים ותורם כליה למישהו אחר, והאמת היא שהוא הציל ככה הרבה יותר אנשים מאשר בפעולות קומנדו סודיות שהשתיקה יפה להן. מה שחבל הוא שהשתיקה כנראה לא הייתה יפה באותה מידה גם לכל הדברים שהוא התעקש כן לספר לי עליהם בלי הפסקה, ורק נמל בוסטון שהתגלה באופק הציל אותי מהדברן החולני הזה.

סירת הגומי ניווטה בין ספינות גדולות ששטו מסביבנו, ואפילו שהייתה שעת צהרים עם שמש זורחת, אף אחד לא שם אלינו לב בין כל שאר כלי השייט שהיו שם. פתאום שמעתי רעש חזק, וכשהפניתי את הראש ראיתי בואינג ענק טס ממש נמוך מעלינו, ונוחת בנמל התעופה לוגן שהיה במרחק של איזה קילומטר מאיתנו. הקצין הפנה את ההגה בעקבות המטוס, ותוך כמה דקות כבר צפנו ליד נמל התעופה. הסירה המשיכה עם קו החוף עד שהגענו למזח קטן שמדרגות הובילו ממנו לכביש הגישה לטרמינלים, ואני ירדתי מהסירה ונשמתי לרווחה על מעט השקט שהצלחתי לגרד אחרי כמה שעות של טרטור אודיו-ויזואלי. הקצין הצדיע לי, ואני הצדעתי לו למרות שלא רציתי, ואז עליתי במדרגות והתחלתי ללכת לכיוון הטרמינל. היה שם שלט: "טיסות פנימיות – ימינה", אז הלכתי ימינה, ומהר מאוד הגעתי לשערי זכוכית נפתחים שדרכם נכנסתי לבניין ענק שהיה כתוב עליו "טרמינל 2".

המון שוטרים הסתובבו באולם ולחלק מהם היו כלבים, שקיוויתי מאוד שהאף שלהם לא מספיק רגיש כדי להבחין בישראלי שמסריח מהפלגה של שלוש שעות בסירת גומי. הלכתי לדלפק מכירת הכרטיסים, וביקשתי כרטיס טיסה בכיוון אחד לוושינגטון די-סי. הפקידה ביקשה ממני תעודה מזהה, ונתתי לה את הרשיון המזויף, למרות שפחדתי שברגע שהיא תראה את השם היא תלחץ על כפתור סודי מתחת לשולחן, והדבר הבא שיקרה הוא ששני סוכני אף-בי-איי ילוו אותי לניידת. אבל השם כנראה לא אמר לה כלום, אולי היא נרדמה בשיעור היסטוריה בדיוק כשהמורה דיברה על רצח קנדי, ואולי היא סתם טיפשה. שילמתי מאתיים דולר וקיבלתי כרטיס למחלקת תיירים, במושב שליד החלון, ושוב ניהלתי עם עצמי את הוויכוח: מה עדיף, חלון או מעבר או להיות תקוע במושב האמצעי? טוב, במושב האמצעי אף אחד לא רוצה לשבת. לעומת זאת, החלון טוב בשביל להסתכל על הנוף אבל גרוע בשביל ללכת לשירותים, והמושב של המעבר בדיוק להפך. אחרי כמה שניות של מחשבות טורדניות, החלטתי שאני רוצה דווקא מושב ליד המעבר, אבל מנעתי מעצמי ללכת ולבקש שיחליפו לי, כי הגעתי למסקנה שאם אני מוציא שוב את הרשיון המזויף – אז הפעם באמת יקרה משהו רע.

המשכתי לכיוון שערי העלייה למטוסים, ואז נחרדתי לראות שעושים בדיקות קפדניות לכל מי שמנסה לעבור לאזור ההוא של הטרמינל. קודם כל הטריד אותי שאני, ראש ממשלת ישראל, צריך להוריד נעליים ולעבור בגלאי מתכות כמו אחרון המחבלים, ואפילו יותר מזה פחדתי שאת מה שלא גילו בדוכן הכרטיסים, כלומר שאני מתחזה לאזרח אמריקאי, יגלו הפעם בבדיקה הביטחונית. הבודקים הביטחוניים נראו כמו אנשים שלא נרדמו בשום שיעור היסטוריה, ובמיוחד לא בחלק שבו המורה אמרה להכין שיעורי בית על השבטים הפרימיטיביים במזרח התיכון – הישראלים והפלסטינים. היו שני טורים של נוסעים שעמדו לפני גלאי המתכות, ואני הצטרפתי לסוף התור ורעדתי מפחד. כשהגיע תורי, נתתי לבודק את כרטיס הטיסה, שמתי את התיק על המסוע והורדתי את הנעליים. רק כשהתיק נבלע בתוך מכשיר השיקוף נזכרתי שברוב טיפשותי השארתי את הכסף בתוכו במקום לשים אותו בתחתונים או משהו, וידעתי שהבודק יראה את צרור השטרות וישר יתחיל לשאול שאלות.

הבודק שליד המכשיר תקע עיניים גדולות במסך שלו, וקרא לבודק השני, ושניהם ניסו להחליט מה הם רואים לי בתוך התיק. בינתיים עברתי בגלאי המתכות והוא לא צפצף, אבל אז אחד הבודקים סימן לי לשכב על המסוע כדי שהם יוכלו לסרוק אותי יחד עם התיק שלי בתוך מכשיר השיקוף. חשבתי שהוא צוחק, אבל הוא הרים את הקול והתעקש שאעשה את זה, למרות שהמכשיר בכלל לא מיועד לבדיקת אנשים. באותו רגע הגיע שוטר עם כלב, והכלב תקע את האף שלו בנעליים שלי שהיו מונחות ליד גלאי המתכות, מה שגרם לשוטר לצעוק לתוך מכשיר הקשר שלו: "זיהוי חיובי, אני חוזר, זיהוי חיובי". אחריו הגיעו עוד שני בודקים שאמרו לי בקול רם, מול כל התור, שאם אני לא נכנס לתוך מכשיר השיקוף הם יעשו לי בדיקה רקטלית בפומבי, כי אני נראה בדיוק כמו סוחר סמים מפורסם שהם קיבלו עליו מידע מודיעיני. האנשים בתור התחילו לצעוק עליי שאשב כבר על המסוע, ומרוב לחץ כמעט הוצאתי את הדרכון הדיפלומטי ואמרתי שאני ראש ממשלת ישראל, אבל תיארתי לעצמי שזה רק יעשה את המצב גרוע יותר בשבילי.

ביקשתי שייתנו לי כוס מים כי אני עומד להתעלף, ולא שיקרתי, באמת הרגשתי שהכל מסתובב לי בעיניים, והלב שלי התחיל לדפוק ממש מהר עד ששמעו אותו גם בלי סטטוסקופ, ופחדתי שהבודקים יחשבו שאני מחבל עם פצצה מתקתקת. בדיוק כשעמדתי לקבל בלקאאוט מוחלט מכל הצעקות של הבודקים והנוסעים, הגיע פתאום מישהו עם המון ג'ל בשיער וחליפה בצבע בז', ושאל אותי באנגלית במבטא דרומי: "יש לך איזו בעיה?". תפסתי אותו בחליפה וכמעט בכיתי: "כן! אני בסך הכל אזרח אמריקאי פטריוט שמטרידים אותו כאילו הוא הבן האבוד של חומייני! תנו לי לעבור כבר!". ואז האיש עם הג'ל והחליפה שם עליי את היד שלו, הצביע לכיוון של איזה עציץ שהיה במרחק עשרים מטר בהמשך המסדרון, ואמר בחיוך: "אל תתרגש, זו רק עוד מתיחה מוצלחת של התוכנית 'עבדנו עליך עם ג'סי מקבארטון'! אני ג'סי, וזאת המצלמה שלנו שם בתוך העציץ. קדימה, תודה שהצלחנו לעבוד עליך!".

האמת היא שהתחשק לי לבעוט למנחה המלוקק הזה ישר בין הרגליים ולבלגן לו את התסרוקת, כדי שלא יטריד יותר אף נוסע תמים, אבל הרצון שלי לברוח כבר מהמקום הזה ולפגוש את הנשיא היה כנראה יותר חזק מהכעס על מי שעשה ממני צחוק מול עשרות מיליוני צופים. עוד היה לי מזל שזה לא היה שידור חי, אחרת כל האנשים בארץ היו רואים את ראש הממשלה שלהם מושפל עד עפר, שלא לדבר על האפשרות שבכירי הממשל היו צופים בתוכנית ומגלים שהסתננתי לתוך ארה"ב בלי רשות. כל הנוסעים שעמדו מאחוריי בתור מחאו כפיים, ואנשי הביטחון לחצו לי את היד כאילו שהרגע פוצצתי חללית חייזרים שאיימה על אמריקה, ולכולם היו חיוכים יותר מדי לבנים ומבהיקים, כאילו הם שתו אקונומיקה במיוחד לכבוד השידור. הבודק שביקש ממני להיכנס למכשיר השיקוף הוציא את התיק שלי ונתן לי אותו, ואחרי שנעלתי את הנעליים הגיע שוב המנחה והצמיד לי לחולצה כפתור שהיה כתוב עליו "ג'סי עבד גם עליי, ואני אוהב את זה!". יותר מהכל רציתי לקבור את עצמי מתחת לבלטות של הטרמינל מרוב בושה שהצליחו לעבוד עליי ככה, ועדיין פחדתי מהאפשרות שכל זה היה יכול להיות לא תוכנית פספוסים, אלא טירוף-מערכות אמיתי לגמרי של אנשי הביטחון שהיה גורם לי לגמור את היום בתא המעצר של האף-בי-איי.

כדי להירגע מהאמבוש, הדבר הראשון שעשיתי אחרי שעברתי את הבודקים הביטחוניים שהיו בעצם שחקנים מקצועיים היה ללכת לפאב של הטרמינל ולהוריד שני וויסקי כפולים. בדיוק אחרי שגמרתי את הכוס השנייה שמעתי שמכריזים ברמקולים "העלייה לטיסת 'אייר איסט' לוושינגטון די-סי מתחילה עכשיו, בשער 56. כל הנוסעים שברשותם כרטיסים לשורות חמישים עד שלושים, נא להגיע לשער". הוצאתי את הכרטיס, ראיתי שאני אמור לשבת בשורה ארבעים ושלוש, ואיכשהו הזזתי את עצמי לדלפק שלפני שער העלייה למטוס. תוך שתי דקות כבר הייתי עמוק בכיסא שליד החלון, ולא הייתה לי סבלנות שהטיסה תתחיל כבר. לידי היו שני מושבים פנויים, וקיוויתי שהם יישארו ככה עד שנגיע לוושינגטון, אבל באותו יום הממונה על התקוות בגן-עדן כנראה נפל מהענן ולא הגיע לעבודה. בקושי הספקתי לגמור לחשוב את המשפט "יהיה ממש כיף לשכב על שלושת הכיסאות ביחד", וכבר התיישב במושב שלידי ילד קטן ומעצבן, לידו נחתה האימא השמנה שלו, ובצד השני של המעבר התמקם האבא. וכאילו זה לא היה מספיק – הם דיברו בעברית. סובבתי מהר את הראש לחלון כדי שלא יזהו אותי, ושמעתי איך הם מתלוננים שאי-אפשר לחזור לארץ בגלל הכיבוש האמריקאי, וצריך להמשיך לגור אצל דודה פאני בבולטימור.

בינתיים המטוס התמלא בכל הנוסעים שלו, והתחלנו לנסוע לכיוון מסלול ההמראה. הישראלים שהתיישבו לידי התחילו לרכל על כל האנשים שהם ראו במטוס, מתוך הנחה שהם לא מבינים מה אומרים עליהם. כל זה עוד היה נסבל כשהם דיברו על הדיילות או על הנוסעים שמסביבנו, אבל אז הילד הקטן והמקסים התחיל לצחוק על איך שאני נראה. טוב, אני לא מאשים אותו שהוא חשב שאני אמריקאי, זה אפילו קצת מחמיא לי, אבל ברגע שגם ההורים שלו הצטרפו לחגיגה – זה ממש התחיל להרגיז אותי. האימא הסתכלה עליי ואמרה "איזו חליפה מכוערת, ממש מגעיל האיש הזה", והאבא אמר "תסתכלי איזו כרס יש לו, בטח הוא מוריד מקדונלדס חמש פעמים ביום" – ושתבינו, האבא הזה היה שמן כמו הכלאה בין פיל לכדור פורח. הילד צרח לי באוזן כל שתי דקות "יא מפגר, יא חרא, יא אפס", ואני נאלצתי לעשות את עצמי שאני לא מבין מילה מכל זה.

מה שטוב הוא שלא נאלצתי לחכות יותר מדי זמן לנקמה המתוקה שלי, שכמו תמיד אצל צדיקים – נעשתה על-ידי אחרים. בזמן ההמראה נכנסנו לתוך ענן סערה מפותח במיוחד, והמטוס עלה וירד כמו מחירי הלחם והבנזין. שלושת הישראלים לא חגרו את חגורות הבטיחות, למרות שהדיילות חשבו שהם כן, וברגע שהמטוס התחיל להיטלטל – כל המשפחה עפה למעלה ולמטה, ובמעברים, והם התחילו להתגלגל אחורה וקדימה עד שבסוף שמעתי אותם נעצרים בקיר האחורי של המטוס. אחרי שהמטוס התייצב, אנשים צרחו מאחורה שאם יש רופא, אז שיבוא מהר, ובאמת היה שם איזה וטרינר שבא לבדוק את הבהמות האלו, ולפי הדעה המקצועית שלו שלושתם מתו משבר במפרקת. גועל נפש, אני יודע, גועל נפש שראש ממשלת ישראל נוכח במקום שבו נהרגים שלושה מאזרחי המדינה וכל מה שהוא מצליח לחשוב עליו זה "איזה כיף שהתפנו המקומות ואפשר לשכב לישון". אבל מכם אני לא שומר סודות, וזה בדיוק מה שחשבתי ברגע שהוטרינר הודיע על ההפחתה הקלה במספר הנוסעים שעל הטיסה. שלוש הגופות נשארו בדיוק איפה שהן היו, על הרצפה ליד השירותים בחלק האחורי של המטוס, ואני הרמתי את המשענות של הידיים בשני המושבים שלידי, נשכבתי ונרדמתי עוד לפני שהספקתי להגיד "ג'סי מקבארטון".

74.

תמיד אומרים שירושלים לקחה תשעה קבין של יופי וכל שאר העולם לקח רק קב אחד, או איך שלא מבטאים את היחיד של "קבין". אז אני לא יודע איזה קבין מזויפים מכרו לנו, אבל וושינגטון שמה את ירושלים בכיס הקטן בתור עיר בירה. הבנתי את זה ברגע שטסנו מעל העיר, לפני הנחיתה, וראיתי את כל הבניינים היפים ואת הדשא הירוק – שבירושלים יש מחסור חמור בשניהם. טסתי כבר הרבה פעמים מעל ירושלים במסוק, וזה לא היה קרוב אפילו למה שהרגשתי כשהמטוס של "אייר איסט" הנמיך מעל נהר הפוטומק והתקרב לנמל התעופה רונלד רייגן (אגב, אני ממש לא אתנגד אם יקראו על שמי את נתב"ג כשאני עדיין בחיים. בכל מקרה בן גוריון לא ירגיש). הקונגרס נראה מלמעלה טוב בהרבה מאיך שהכנסת נראית מלמעלה, מלמטה או מהצדדים, וגם כל שאר הבניינים האחרים לעומת המקבילים הירושלמיים שלהם. והכי חשוב – מספר הישראלים בוושינגטון נמוך באופן משמעותי לעומת המספר שלהם בירושלים, וזה תמיד דבר חיובי.

בטרמינל הוושינגטוני לא קרו לי תקלות כמו בבוסטון, ותוך רבע שעה מרגע הנחיתה כבר הייתי ליד הכביש בחוץ, מנסה לתפוס מונית. נכון שהייתה קצת מהומה בהתחלה, כשהוציאו את הגופות של שלושת הישראלים הדוחים מהמטוס, כי הסבלים כנראה הניחו אותן על העגלה הלא נכונה והן הלכו לאיבוד. דיילות הקרקע של החברה היו לחוצות נורא, וחיפשו בכל מקום את הגופות, ואפילו הביאו כמה שוטרים עם כלבים שקיבלו דוגמית ריח מהנעליים שהאימא השמנה חלצה במטוס. אתם מבינים? דקה אחרי ההמראה היא כבר הורידה נעליים, אבל לחגור חגורה, זה לא. אפילו הכלבים לא מצאו את שלוש הגופות, והנהלת נמל התעופה נאלצה להודיע במערכת הכריזה שכל מי שרואה שלושה שקים לבנים שכתוב עליהם "דואר אוויר", שיגיע מהר לנקודת המשטרה. בסוף הכל בא על מקומו בשלום: נוסעי הטיסה הגיעו סוף-סוף לטרמינל וחיכו למטען שלהם, ואחרי כמה תיקים גדולים הגיעו עם המסוע גם שלוש הגופות והתחילו להסתובב עם המזוודות מול כל הנוסעים, מה שגרם לכמה נשים להתעלף. היה גם איש אחד שסירב לתת לשוטרים לקחת את השקים הלבנים, בטענה שהוא יצרן מזון ואלה חתיכות בשר נורא יקרות ששלחו לו מקולומביה והוא מחכה להן כבר שבוע. אני לא יכול להיות בטוח, אבל נראה היה לי שבסוף הגופות האלה יגיעו איכשהו לקבר ישראל – למרות שעם יד על הלב, ממש לא היה אכפת לי שיורידו אותן באיזו מזבלה, כי להביא גופות בטיסה לארץ זה עסק יקר שאני מוכן לארגן רק בשביל אנשים כמו ז'בוטינסקי או הרצל. אז כן, פשוט הלכתי משם בלי לדאוג לאזרחים שלי לאחר מותם, ותגידו מה שבא לכם.

כשמונית אחת הגיעה, נכנסתי לתוכה ושמתי את התיק לידי על המושב. הנהג הסתובב אליי ושאל לאן נוסעים, ואני אמרתי לו: "לבית הלבן, שדרות פנסילבניה 1600!". אני די בטוח שכל שבוע מגיעים לוושינגטון כמה פסיכים שחושבים שיש להם פגישה נורא חשובה עם נשיא ארצות הברית, ונהגי המוניות כבר רגילים לטיפוסים האלה ולזה שאחר-כך רואים את התמונה שלהם בעיתון תחת הכותרת "נורה ע"י השירות החשאי". ההבדל הוא שאלה אנשים רגילים שמתחזים לראשי מדינות, ואני ראש ממשלה שמתחזה לאמריקאי רגיל. המונית יצאה מנמל התעופה והתחילה לנסוע על גשר מעל הנהר, ואחרי כמה דקות כבר נסענו בתוך וושינגטון עצמה. זה היה ממש כמו טיול מאורגן, כי הנהג איכשהו נסע דרך כל האתרים התיירותיים – אולי זה הנוהל במקרה של מטורפים שמבקשים להגיע לבית הלבן, כדי שאולי יחליטו לרדת במקום אחר שייראה להם יותר מעניין. אחרי שראיתי כמה מבנים מרשימים, אני חייב להגיד שמישהו צריך להזהיר את האמריקאים כדי שהיוונים לא יתבעו אותם על הפרת זכויות יוצרים. זה נראה כאילו וושינגטון משוכפלת מהפרתנון באתונה, ומכמה הריסות שראיתי פעם ברומא ובפומפיי, ואני בטוח שבכל פעם שראש הממשלה היווני מגיע לביקור אצל ג'ון דו ג'וניור – הוא יורק הצידה ומפנטז איך לגנוב את בנייני הממשל בוושינגטון בחלקים, בתוך המזוודה, כמו שישראלים גונבים ברזים מטורקיה. אבל גם בזה וושינגטון מנצחת את ירושלים, כי נראה לי שאם הייתה עיר שנראית כמו ירושלים, אז ראש העיר שלה היה מתבייש לתבוע את ירושלים על העתקה. בכלל, אם ירושלים הייתה בן-אדם, אז היא בטח הייתה מהאנשים האלה שאתה נכנס איתם למקום ציבורי ומנסה להיראות כאילו שאתה לא קשור אליהם בכלל, סתם במקרה יצא לכם לעבור בשער באותו זמן. טוב, אני מרגיש שירדתי על ירושלים יותר מדי בשביל ראש ממשלה ישראלי, אז תשכחו מכל מה שאמרתי, כי מה שהתכוונתי לומר בעצם הוא "ירושלים היא בירת הנצח של העם היהודי, ותישאר מאוחדת לנצח-נצחים בריבונותנו, ואיזה כיף שזה ככה".

המונית נעצרה ליד המדרכה ליד שלט הרחובות שהיה כתוב עליו "פנסילבניה 1600", ואני שילמתי ויצאתי החוצה. הסתכלתי על הבית הלבן, ואני יודע שאין טעם להשוות, אבל פתאום הבית שלי ברחוב עזה בירושלים נראה לי כמו בית שבאמת נמצא בעזה לעומת הארמון הזה שעמדתי מולו. ניסיתי להירגע, ולהגיד לעצמי שאני מנהיג של מדינה קטנה ומפגרת וכאן גר מנהיג העולם המערבי, ושיש לי מזל שאני לא גר בחושה מחימר כמו שהיה ראוי לראש ממשלה נידח כמוני. אבל ככל שהרגעתי את עצמי, ככה הקנאה שלי התגברה, ואפילו עברתי עם העיניים חלון-חלון ודמיינתי איזה מכון כושר ענקי הייתי בונה שם אם זה היה הבית שלי. זזתי משם רק כשנזכרתי שכל מי שעומד יותר מדי זמן ומסתכל על הבית הלבן, מקבל כדור בין העיניים מהצלף שעומד על הגג, ולכלל הזה אין יוצאים מן הכלל. רק כדי שתבינו כמה האמריקאים רציניים עם הכללים שלהם, אז תדעו שהנשיא שהיה לפני זה שהיה לפני ג'ון דו ג'וניור יצא פעם לג'וגינג בשדרות פנסילבניה, ובסוף סיבוב הריצה הוא נעמד מול המדשאה ועשה מתיחות לשרירים תוך כדי הסתכלות על הבית הלבן, והצלף של השירות החשאי פעל בהתאם לפקודות וחיסל את הנשיא שעל שלומו הוא היה מופקד. הכי מצחיק הוא שעוד שיבחו אותו בסוף, וסגן הנשיא שהתמנה לנשיא נתן לו אות הצטיינות על פעולה הרואית למען המדינה, ואחר-כך הנשיא החדש אמר שאם הוא יעמוד ויתקע עיניים בבית של עצמו – אז גם לו מגיע למות.

הלכתי מסביב לגדר של הגינה עד שראיתי שלט: "סיורים מודרכים בבית הלבן – 200 רגל קדימה". הלכתי עוד מאתיים רגל, ומצאתי את עצמי מול ביתן קטן שהיה לפניו תור של שלושים איש שהתקדמו לאט פנימה. על הקיר של הביתן היו שלטים: "אסור לעשן", "אסור לדבר", "חובה ללכת רק באזורים המותרים", "יש להישמע להוראות המדריך בכל עת". רק שלט מעודד אחד היה שם – שאמר שלא חייבים להציג תעודת זיהוי כתנאי כניסה לסיור המודרך, ושמחתי לקרוא את זה, כי לא נראה לי שמישהו היה נותן לי להיכנס עם השם הבדוי הבעייתי שלי. אחרי שכולנו נכנסנו פנימה ועברנו דרך גלאי מתכות, נפתחה דלת וממנה יצאה מדריכה שדיברה בקול נורא גבוה וצפצפני, כזה שיכול אולי לעזור לה לתקשר עם דולפינים אבל לבני אדם הוא די מעצבן: "היי! בוקר טוב לכולם! אני דוריס, ואני אהיה המנחה שלכם בסיור המודרך בבית נשיא ארצות הברית. כולם בבקשה לבוא אחריי". היו שם כמה יפנים עם מצלמות, וכמה גרמנים עם מצלמות, ועוד כמה אמריקאים – גם הם עם מצלמות וידאו שלופות – ורק אני הייתי בלי עזרי צילום, מה שגרם לי להרגיש יותר מדי יוצא דופן, וחשבתי שזה יגרום לי לבעיות עם אנשי האבטחה בתוך הבית הלבן. המזל הוא שלפני הכניסה לבניין עצמו היה שלט: "נא להשאיר כל סוג של מצלמה בעמדת השמירה", ודוריס המדריכה אמרה שאסור לצלם בתוך הבית הלבן. אני מאוד אוהב את המצבים שכולם עושים משהו בצורה מסוימת, ואני עושה ההפך, ואז מתגלה שדווקא אני צדקתי. אני גם חושב שזאת הסיבה שבחרו אותי לראש הממשלה: אנשים כל-כך נגעלו מהפוליטיקאים שהם בעצמם בחרו, עד שהם היו חייבים להעניש את עצמם ולבחור דווקא אותי.

כולנו נכנסנו לתוך הבית הלבן, ישר לחדר גדול שהיה צבוע בצבע זהב ושעל הקירות שלו היו תמונות של נשיאים לשעבר. דוריס עשתה כמה כחכוחים על-קוליים, אמרה לנו להקשיב והתחילה להסביר: "זה החדר ששימש במקור את הנשיא ג'יימס מונרו בתור ספרייה, ואחר כך את אברהם לינקולן בתור מחסן לעופות. בשנת 1922, בזמן כהונתו של הנשיא הארדינג, הפכה גברת הארדינג את החדר לאולם תצוגה של אוסף הנברשות הצרפתיות שלה, והיום זהו חדר הכניסה לאורחי הבית הלבן". הסתובבתי ליד התמונות שעל הקירות, ונזהרתי לא להפיל שום רוזוולט או ניקסון מהקיר, כמו שתמיד נזהרתי במוזיאונים ליד יצירות חשובות במיוחד. טוב, פעם אחת נגעתי עם האצבע בציור של ואן גוך כי הייתי חייב להרגיש איך זה, אבל בדרך כלל כשהייתי מתקרב לציורים של גדולי האמנות הייתי משלב את הידיים מאחורי הגב. עשיתי את זה כי תמיד הטריד אותי מה יקרה אם אעשה תנועה לא-זהירה ואקרע איזה רמברנדט. עקב העובדה שהציורים האלה עולים יותר מהסכום הכולל שהרווחתי בכל ימי חיי, וזה כולל משמרות לילה ושבתות במקדונלדס, שיערתי שחברת הביטוח תהפוך אותי למשרת האישי של המנכ"ל לכל החיים, בתור סוג של פיצוי שווה-כסף.

מהחדר הראשון המשכנו הלאה לחדרים אחרים, שהיו שייכים למשרתות של תומס ג'פרסון, לטבח של יוליסס גראנט, לג'יימס גארפילד ולאשתו שחיו בחדרים נפרדים, ועוד כל מיני פיקנטריות נדל"ן מהעבר הרחוק של ארצות הברית. בזמן הסיור כל הזמן אמרתי לעצמי שזה ממש יפה מצדו של הנשיא לתת לזרים מוחלטים להסתובב לו בבית יחד עם מדריכה, שנראית ונשמעת כמו מתווכת שמנסה למכור את הבית על יושביו לכל תייר מזדמן. אני בחיים לא הייתי מסכים שיעשו לי סיורים מודרכים בבית, בעיקר בגלל שאם היו נכנסים אליי הביתה סתם אנשים שבא להם לראות איך ראש הממשלה חי, אז הייתי מבלה חצי מהיום בוויכוחים עם טיפוסים מגעילים שהיו צועקים לי דברים כמו "למה העלית את המע"מ, יא זבל" וכל מיני כאלה. וחוץ מזה, אצלי בבית לא היה שום דבר מעניין לראות: מה המדריכה כבר הייתה מספרת לתיירים? "זה היה חדר השינה של מנחם ועליזה בגין, כמו שאתם יכולים לראות ממיטת העץ המקורית מהמחצית השנייה של המאה העשרים"? "זה חדר הכניסה, שפעם אהוד ברק החליק בו ושבר ואזה סינית מקורית שישראל קיבלה במתנה מיו"ר הפוליטביורו בסין"? צריך להודות באמת: בית ראש הממשלה בישראל הוא לא אטרקציה תיירותית. הוא סתם בית שהיה יכול להתאים לכל אחד מיישובי הווילות המגוחכים בשרון, אבל כמו סינדרלה – מישהו החליט לעשות ממנו כוכב, כנראה כי לא היה לו כוח לתכנן בית באמת יפה.

מדי פעם הגענו למסדרונות שהיו חסומים בסרטי-בד שהיה כתוב עליהם "אין מעבר", ודוריס הסבירה שאלה החלקים שהנשיא והמשפחה שלו באמת עובדים וחיים בהם, ואסור לאנשים כמונו בכלל להתקרב אליהם. ליד כל סרט כזה עמד איש גדול ומפחיד בחליפה ומשקפי שמש, ודוריס לחשה לנו – עד כמה שהיא הייתה מסוגלת ללחוש, עם המגאפון שהיה לה במקום גרון – שאלה סוכני השירות החשאי, ושממש לא כדאי לנו לנסות לעבור לחלקים האסורים. הבעיה היא שאלה בדיוק החלקים שהתכוונתי להגיע אליהם, כי אחרת לא הייתי פוגש לעולם את ג'ון דו ג'וניור, רק את לינדון ג'ונסון, הארי טרומן או גרובר קליבלנד. הסיור כבר היה בשלב מתקדם, וכבר ראיתי בעיני רוחי איך יוציאו אותנו מהבניין ואני איאלץ לשלם על עוד סיור כדי לנסות שוב לפגוש את הנשיא. לא ממש ידעתי איך אפשר להתחמק מהקבוצה בלי שדוריס תשים לב, אז אמרתי שאני צריך ללכת לשירותים. דוריס הסתכלה בשעון בעצבנות, ואמרה שהנהלים מחייבים את כל הקבוצה לעמוד ולחכות לי עד שאצא, אז כדאי שאעשה את זה מהר כי כל עוד אנחנו בבית הלבן, קבוצות אחרות לא יכולות להיכנס. היא כיוונה אותי לחדר השירותים, שהיה ממש מעבר לפינה, ואני הלכתי לשם ברגליים רועדות. ליד כל קיר עמד סוכן של השירות החשאי, ולא ראיתי איך אפשר לעשות איזו תנועה בלי שהם יגלו מה בדיוק אני מתכנן.

ברגע שדוריס והקבוצה יצאו לי מטווח הראייה, ראיתי מצד ימין שלי מעבר חסום ולידו סוכן שעומד בידיים שלובות ושומר על המסדרון. החלטתי לגשת אליו ולשאול מה השעה, כדי לנסות להתחיל איתו שיחה ואולי להתיידד איתו מספיק כדי שייתן לי לעבור לאגף המערבי של הבית הלבן. התקרבתי אל הסוכן עוד ועוד, ובדיוק כשהתכוונתי להגיד "סליחה אדוני, אולי אתה יכול לומר לי מה השעה בבקשה", ראיתי משהו מוזר ליד הרגל שלו. זה היה מקל מתכת, צבוע באדום-לבן, ונראה שהסוכן ניסה להצמיד אותו למכנסיים כדי להסתיר אותו מכל מי שעבר שם. חשבתי שאולי זו מין אנטנה מתוחכמת, או שוקר חשמלי שמהממים איתו פולשים כמוני, אבל אז הסתכלתי על המכלול – הסוכן עם משקפי השמש יחד עם המקל – והבנתי שהבנאדם עיוור לגמרי. אחרי שעשיתי כמה תנועות מול הפרצוף שלו, והוא לא הגיב, היה לי ברור שהשומר לא רואה כלום ממה שקורה סביבו, והיה נדמה לי שגם שאר הסוכנים שעמדו ושמרו על המעברים היו עיוורים מוחלטים, אבל לא יכולתי להוכיח את זה. מה שכן, ידעתי שהסוכן עדיין יכול להרגיש אותי עובר לידו וחודר לאזור השמור, למשל אם הוא ישמע או יריח אותי. פעם קראתי בנשיונל ג'יאוגרפיק על עיוור שהיה יכול לזהות תנועה על-פי ריח, אמנם רק אחרי שהשתילו לו אף של כלב בניתוח ניסיוני, אבל היה כתוב שם שגם עיוורים רגילים הם בעלי חושים מחודדים במיוחד. הדבר היחיד ששימח אותי הוא התגלית שגם האמריקאים משתמשים בבעלי מוגבלויות למטרות ביטחוניות, כי הייתי בטוח שהטייסים חולי האיידס בחיל האוויר הם סטייה חולנית שמיוחדת רק לישראל.

אני לא גאה במה שעשיתי, אבל הייתי חייב לעבור ולהיפגש עם הנשיא: הלכתי לשירותים, הוצאתי מאחד התאים את המברשת שמנקים איתה את האסלה, ושמתי אותה ליד הרגליים של הסוכן כדי שהוא לא יוכל להריח אותי עובר לידו. כדי לפתור את בעיית חוש השמיעה, הורדתי נעליים ורצתי ליד השומר בדיוק ברגע שבו הדלת של השירותים נטרקה. זה עבד, ואחרי שהחזרתי לעצמי את הנשימה הסדירה שלי, כבר ראיתי את השומר מכיוון הגב שלו כשהוא עדיין עומד ומסתכל ישר קדימה כאילו כלום לא קרה. בסוף הרגשתי די טוב עם התרגיל הקטן שעשיתי, אפילו שעברתי על הפסוק "לא תשים מכשול לפני עיוור". אני אמנם לא מומחה גדול בהלכה, אבל נראה לי שברגע שהעיוור הוא בעצמו מכשול, אז לשים מכשול למכשול זה בסדר. זה כמו הגונב מגנב פטור, או כמו מינוס ומינוס שהופכים לפלוס. כן, זה סוג המחשבות שעברו לי בראש אחרי שעברתי את השומר, מה שבטח הופך אותי למרגל הראשון שמתעסק בהלכות מוסר יהודיות תוך כדי הפעולה.

המשכתי ללכת במסדרון של האגף המערבי, וברגע שיכולתי פניתי למסדרון אחר כדי לצאת מטווח הראייה של מי שנמצא באגף הפתוח לקהל. ניסיתי להיזכר בביקור האחרון שלי בבית הלבן, ולנסות למצוא את הדרך לחדר הסגלגל בלי לשאול אף אחד, כי ממש לא הייתי אמור להיות במקום שבו נמצאתי באותם רגעים. לא יכולתי לחשוב על דרך אחרת לנווט בכל המבוכים של הבית הלבן, אז פשוט הצצתי דרך חורי המנעול של כל הדלתות שעברתי לידן – אולי אחת מהן שייכת במקרה למשרד של הנשיא. רק קיוויתי לא לתפוס אותו עם איזו מוניקה לווינסקי, כי אז בטוח שהוא יגיד לשירות החשאי להשמיד את הראיות, שהן במקרה הזה אני. אבל כנראה שהייתי בקומה הלא-נכונה, כי בכל החדרים לא היה שום דבר מעניין לראות חוץ מעובדים משעממים של הבית הלבן. כשהגעתי לסוף המסדרון, וגם מאחורי הדלת האחרונה לא היה כלום חוץ מכמה ארונות עם חומרי ניקוי, החלטתי לנסות למצוא את המדרגות לקומות האחרות. אבל כשהסתובבתי חיכתה לי הפתעה: ארבעה סוכנים של השירות החשאי עמדו מולי עם אקדחים שלופים, וצעקו "ידיים למעלה!".

הרמתי את הידיים, וניסיתי להשתעשע במחשבה שגם הסוכנים האלה לא רואים כלום ורק עושים את עצמם, אבל הם ממש לא היו עיוורים. יכול להיות שבאגף הזה יש רק סוכנים תתרנים – או יותר הגיוני: עם חירשות קלה, בגלל שהם דיברו ביניהם בקול רם מדי – אבל כל הנכויות הקלות האלה ממש לא עזרו לי באותו רגע. "המדריכה בסיור שלך דיווחה על לקוח שנעלם בשירותים. איך הגעת לפה? יש לך תעודה מזהה?!", צעק עליי אחד הסוכנים, ואני הוצאתי ביד רועדת את הרשיון מהכיס של החליפה, כשהיד השנייה שלי עדיין מונפת למעלה. אחד מהם התקדם אליי וקירב לפרצוף שלי אקדח מגנום 45 ענקי, בזמן שהיד השנייה שלו לקחה ממני את כרטיס הפלסטיק. הוא הסתכל על הכרטיס, ואחר-כך עליי, ואחר-כך שוב על הכרטיס, ואמר: "לי הארווי אוסוולד? איזו מין בדיחה מטומטמת זו?". האחרים התקרבו אליו והעבירו ביניהם את הכרטיס, ואז עשו איזה סימן עם הראשים, ותוך שניה שלושה מהם כבר שכבו עליי וכל העצמות שלי כמעט התרסקו מהכובד שלהם. הרביעי הוציא מכשיר קשר וצעק לתוכו סיסמאות, ואז שמעתי שבמערכת הכריזה צועקים "מצב חירום, מצב חירום, לפנות את הבניין מיד". כל הדלתות נפתחו מיד ויצאו מהם גברים בחליפות ונשים בחצאיות קצרות, שכולם התחילו לרוץ לכיוון היציאה. מכל עבר שמעתי זעקות "או מיי גוד", "כולנו הולכים למות" ועוד שורות מחץ מסרטים זולים, שכנראה העובדים בבית הלבן חייבים לשנן ולהיבחן עליהן למקרה של אסון. את זה לא תיקחו מהאמריקאים – הם יודעים להתכונן למצבי חירום.

אחרי הקול שצעק ברמקול לפנות את הבניין, התחילה אזעקה מעצבנת שניסרה לי בשכל, וזה כבר ממש עיצבן אותי: אני אולי פולש בלתי-חוקי, אבל שריפה אני לא, אז לא צריך להשמיע אזעקה כאילו שאני אתפשט בכל הבניין ואגרום לאנשים למות משאיפת עשן. בינתיים הגיעו גם כמה אנשי אף-בי-איי ועוד סוכנים של השירות החשאי, ולמרות שחנקו אותי שלושה סוכנים, שנראו כאילו די נעים להם לשכב אחד על השני וממש לא התכוונו לקום מתישהו בקרוב, הצלחתי בכל זאת להגיד משהו כדי לנסות להציל את עצמי: "יש לכם טעות! אני ראש ממשלת ישראל! באתי להיפגש עם הנשיא, תשחררו אותי!". כל אנשי הביטחון התחילו לצחוק באותו רגע, והתברר שגם סוכני השירות החשאי עוברים אימונים על סרטים הוליוודיים קלישאתיים: אחד מהם הסתכל עליי ואמר – "אם אתה ראש ממשלת ישראל, אז אני דאסטי בייקר". השאר התחילו לצחוק שוב, ואני בכלל לא הבנתי על מה הוא מדבר. אתם מכירים את הקטעים האלה בסרטים או בסדרות אמריקאיות, שאיזה מישהו אומר שם של מישהו שמכונת הצחוק פשוט משתוללת ממנו, אבל אף אחד מחוץ לארצות הברית לא מבין מה מצחיק או מי בכלל הבנאדם הזה? אז זה מה שקרה לי בשידור חי באותו רגע. רק אחר-כך הסבירו לי שדאסטי בייקר הוא איזה מנג'ר-עבר של קבוצת הבייסבול "שיקגו קאבס", והחלטתי סופית שאני את הסיפור הזה של הבייסבול כבר לעולם לא אבין. אני חושב שכל האמריקאים מתעסקים באובססיביות במשחק הזה רק בגלל שאף אחד בעולם לא מבין איך משחקים אותו, וזה כמו חידת היגיון כזאת שככל שאתם מבינים שבחיים לא תפתרו אותה – ככה אתם דווקא ממשיכים לנסות יותר ויותר בכוח.

אחרי משהו כמו חצי שעה שהייתי לכוד בקצה המסדרון, התחילו רעשים במכשירי הקשר של השוטרים והסוכנים, ואחד הסוכנים הקשוחים יותר אמר לי: "טוב, אנחנו לוקחים אותך". שמו לי אזיקים על הידיים ושק על הראש, וככה הצעידו אותי במסדרונות ובמדרגות, ונראה היה שהצעדה הזאת לעולם לא תיגמר. לא ראיתי כלום דרך השק, ורק אחרי זמן בלתי-מוגדר הרגשתי שאני הולך באוויר החופשי ושהשמש מחממת אותי. שמעתי קליקים של מצלמות והמון קולות של אנשים שנדחפים, ואיזה צליל מתכתי של דלת ברזל, ואז דחפו אותי לתוך משהו שהנחתי שהוא זינזאנה אמריקאית של הבולשת הפדרלית או משהו כזה. מישהו קפץ פנימה והתיישב לידי, ומישהו אחר סגר את הדלתות, אבל את השק לא הורידו לי מראש והאזיקים נשארו עליי.

הרגשתי שהאוטו מתחיל לנסוע, וכדי להעביר את הזמן החלטתי ללמד את סוכני הבולשת את השיר "הנהג שלנו חברהמן". עד שהגענו למתקן המעצר הם כבר שרו בלי שגיאות, אפילו את ה-ח' של ה"חברמן", אבל עדיין כולם התעקשו לקרוא לכנות אותי אוסוולד, לי הארווי אוסוולד, והמשיכו לחשוב שאני אזרח אמריקאי. כששאלתי אותם איך נראה להם שאני מכיר שירים בעברית אם אני אמריקאי, אחד מהם אמר: "אתם שרצחתם את קנדי, הרי הייתם כולכם יהודים. בטח נסעת לקיבוץ בישראל ולמדת שם לשיר". בהתחלה כעסתי על האנטישמיות, אבל אחר-כך כמעט נפלתי מהדרגש מרוב תדהמה על הניחוש המוצלח של סוכן האף-בי-איי: כי כשחשבתי על זה, נזכרתי שאת השיר "הנהג שלנו חברהמן" שמעתי בפעם הראשונה בטיול שעשו לנו בכיתה ד' להרי ירושלים, והמקום שבו לימדו אותי את המילים היה "יד קנדי". קצת פחדתי, כי חשבתי שאני יושב באוטו עם סוכנים פדרליים מהסוג שיש לו כישורים על-טבעיים, אולי אפילו עם פוקס מאלדר בכבודו ובעצמו, אז עד סוף הנסיעה הכרחתי את עצמי בכוח לא לחשוב שום מחשבה. ידעתי שאם הסוכנים שלידי הם קוראי מחשבות – אז כל דבר שיעבור לי בראש ישמש נגדי בבית המשפט.

75.

בשביל פוליטיקאים בישראל הכלא הוא רק שמועה, ולמרות זאת יצא לי לשבת בתוך השמועה הזאת – ועוד אצל האמריקאים. למרות שכל השרים בממשלה שלי נחשדו באיזושהי עבירה, וחלק גם נתבעו והורשעו, אף אחד מהם עוד לא ישב מאחורי סורגים. חלק קיבלו מאסר על תנאי, חלק שילמו קנסות (שגם הם הגיעו מהמשכורות שהמדינה שילמה להם מלכתחילה), וחלק קיבלו עבודות שירות, כמו שר החקלאות שהורשע ברישום כוזב במסמכי תאגיד. הוא רשם מספר טלפון של שיחות סקס בספר הטלפונים של הלשכה שלו, והסווה אותו תחת השם "מועצת הירקות והפירות – קו ישיר". הוא חגג שם על הטלפונים בלי חשבון, וחצי מהשיחות היוצאות של משרד החקלאות היו לז'ולייט הלוהטת ולז'קלין החתולה העירומה, עד שיום אחד המסיבה נגמרה. מנכ"ל המשרד רצה לבקש ממועצת הירקות הפירות שיעבירו לו איזה דו"ח על המוטציות החדשות שיוצרו במכון וולקני, וחייג את המספר שהיה רשום בספר הטלפונים של השר. במקום לשמוע את הג'ינגל של המועצה – "קח ירק ותראה שאין בו חרק" – הוא הגיע למענה קולי שדרש ממנו ללחוץ 1 "כדי לקבל את סיגלית, עוזרת הבית שעושה פלאים עם המטאטא שלה", 2 "לסימה הקוסמטיקאית שאוהבת לסחוט אותך עד הטיפה האחרונה" ו-3 "לאולגה, מדענית הטילים מאוקראינה שעלתה לארץ, הפכה למובטלת ועשתה הסבה מקצועית לטילים של גברים להוטים". המנכ"ל רק חיפש תירוץ להתלונן במשטרה נגד השר שלו, שירד לחייו בכל הזדמנות, והוא הפליל את שר החקלאות עוד באותו יום. במשפט עצמו הפרקליטות נכשלה ברוב סעיפי האישום, והשר הורשע רק ברישום מספר הטלפון תחת השם הלא-נכון. הוא קיבל שישה חודשי עבודות שירות במכון וולקני, שבמסגרתם הוא נאלץ להיות האדם הראשון בארץ שטעם את ההכלאות החדשות שעשו שם בין גזר ותפוז, אשכולית אדומה ותירס, ומלפפון ששולב גנטית עם ג'ינג'ר ודג סלמון כדי להקל על הכנה ביתית של סושי.

בקיצור, אני הייתי הראשון שהידרדר ממש לתא מעצר, וזאת הייתה חוויה לא נעימה בכלל. זה לא היה מעצר רגיל במשטרה, אלא איזה מתקן פדרלי סודי שרוב האנשים בו הסתובבו עם חליפות ותגי זיהוי ולא עם מדים. רק כשהייתי בתוך התא, הורידו ממני את האזיקים ואת השק שהיה על הראש שלי, ויכולתי לנשום כמו בנאדם. הייתי לבד בתא, ובתא שמולי היה מישהו עם זקן ארוך ומבט מאיים שנראה כמו רב-מחבלים מאל-קאעידה. הוא הסתכל עליי ושאל: "מה עשית שהביאו אותך לפה?", ואני אמרתי: "הם חושבים שניסיתי להרוג את הנשיא, אבל רק רציתי להיפגש איתו. זו טעות, אני ראש ממשלת ישראל!". האסיר התחיל לצחוק כמו משוגע, ואמר שזאת בדיחה מצוינת. אותו, אגב, עצרו בגלל שהוא ניסה לפוצץ אוטו גלידה ליד בניין הקונגרס, וכמו שהוא הסביר את זה – הסיבה לפעולת הטרור המוזרה הזאת היא "כדי שכל הגלידה תעוף על הסנאטורים הכופרים של מעצמת הרשע האמריקאית, והם יצטננו וימותו".

אז למרות שהייתי צריך להבין שיש לי פה עסק עם מחבל קצת קוקו, בכל זאת הוא היה היחיד שיכולתי לדבר איתו. "לא, אתה לא מבין", אמרתי לו, "אני באמת ראש ממשלת ישראל". הוא הסתכל ישר על הפרצוף שלי, ועשה כל מיני תנועות מצחיקות עם הפנים, וכיווץ את העיניים, כאילו הוא ניסה להחליט אם זה באמת אני. ואז הוא התחיל לרעוד בכל הגוף, טלטל את הסורגים וצרח בערבית כמו מטורף. אפשר להבין אותו: כל החיים שלו הוא שנא את ישראל, והנה נמצא מולו, במרחק שני צעדים, מנהיג האויבים הציונים בכבודו ובעצמו – והוא לא יכול לעשות לו כלום. בטח הוא חלם לחסל את ראש הממשלה הישראלי מגיל עשר, עוד כשהוא גר באיזו מערה בפקיסטן, ואולי אפילו היה מודבק לו על הקיר בחדר פוסטר כזה כמו שמחלקים ביום העצמאות, "ראש ממשלת ישראל מוגש לקוראים במתנה מעיתון ידיעות אחרונות", עם ציור של מטרה מסביב לפרצוף.

אחרי כמה שניות של "אללה הוא אכבר" ועוד מבחר חרוזים מוסלמיים, הגיעו בריצה כמה סוכנים וצעקו עליי: "לא ראית את השלט 'נא לא להאכיל את האסירים'?! אל תיתן לו אוכל, הוא יכול להוריד לך את היד!". אמרתי להם שאם היה לי אוכל, הייתי אוכל אותו בעצמי ולא נותן אותו לאיזה שונא ישראל, למרות שגם ככה הייתי מפר את האיסור על האכלת אסירים. המחבל המשיך להשתולל ולהפריע את מנוחת הסוכנים, ואז אחד מהם הוציא רובה ציד וירה בו למוות. "אתה לא תספר לאף אחד, נכון?", שאל הסוכן ודרך שוב את הרובה כדי שאבין את הרמז. תגידו לי אתם: אם לא היה אכפת לי ששלושה מאזרחי המדינה שלי מתו לידי במטוס, אז למה שיהיה אכפת לי שאיזה מחבל ערבי קיבל את העונש המגיע לו? הסוכנים נרגעו והלכו, ואחר-כך הגיע איזה מנקה שאסף את הגופה של המחבל לתוך פח ועשה ספונג'ה לתא כדי שיהיה לאסיר הבא נעים וריחני.

ניסיתי להירדם קצת, אבל אז הגיעו עוד שני סוכנים פדרליים ואחד מהם שאל אותי: "מי העורך-דין שלך? אנחנו נתקשר אליו כדי שיהיה אפשר להתחיל בחקירה". באמת מי עורך-הדין שלי, זאת שאלה שלא ממש חשבתי עליה, אבל אז נזכרתי ואמרתי: "היועץ המשפטי לממשלת ישראל!". שניהם הסתכלו אחד על השני, ואחד סימן ליד הרקה שלו עם האצבע כאילו שאני משוגע, ואז הם שאלו אותי אם אני רוצה שימנו לי עורך-דין ציבורי. אמרתי שבסדר, כי שיערתי שבחיים אני לא אצליח לשכנע אותם שהיועץ המשפטי הוא באמת זה שמייצג אותי, וגם אם כן – הם בחיים לא יסכימו לעשות שיחת-חוץ כדי להודיע לו, בטח ובטח שלא יטיסו אותו מישראל לוושינגטון על חשבונם. בכלל, הם נראו לי כמו אנשים שבחיים לא ראו חדשות חוץ בטלוויזיה, כי עובדה שהם לא הכירו אותי למרות שכל יום היה בחדשות משהו על ישראל. בטח החלק הזה במהדורה עלה להם על "גלגל המזל" או משהו, והגיוני יותר שהם בחיים שלהם לא ראו חדשות, נקודה, לא פנים ולא חוץ.

אחד מהסוכנים הביא טלוויזיה קטנה, העמיד אותה על שרפרף במסדרון מול התא שלי, ואמר: "בינתיים, עד שאנחנו מביאים לך עורך-דין, תסתכל ותראה איזה בלגן עשית". הוא הדליק את הטלוויזיה על סי-אן-אן, ושניהם הלכו לקצה המסדרון עד שנעלמו לי מהעיניים. ממש לא תיארתי לעצמי שכל האנדרלמוסיה המוחלטת ששודרה בטלוויזיה קרתה בגללי, אבל זה כנראה היה המצב. התברר שלא רק הבית הלבן פונה מיושביו, אלא גם אזור ברדיוס שני קילומטר מסביבו. כל בנייני הממשל בבירת ארצות הברית פונו, והוכרז על מצב חירום בוושינגטון ובמחוזות שסביבה. הקריינים תיארו איך סוכני השירות החשאי לכדו באגף המערבי של הבית הלבן פולש לבן, בשנות הארבעים לחייו, שנשא רשיון נהיגה עם השם לי הארווי אוסוולד. "החשוד לא היה חמוש", דיווחה הכתבת שעמדה ברחוב וושינגטוני מפונה, "אבל הצהיר במפורש שברצונו להגיע אל הנשיא מסיבה שאינה ברורה עד לשעה זו. גורמי ביטחון מעריכים שמדובר באזרח אמריקאי שקשור לארגון טרור ימני קיצוני, או בפעיל בתא רדום של ארגון אל-קאעידה". הנשיא עצמו הוטס לאתר חסוי מחוץ לוושינגטון, יחד עם הגברת הראשונה והילדים, וסגן הנשיא שהיה באותן שעות בסן פרנסיסקו הובהל לבסיס של הצי אי-שם בצפון קליפורניה. שידרו תמונות שבהן ראו אותי מובל לכיוון הזינזאנה עם השק על הראש, ואחר-כך את דוריס המדריכה מוכנסת באזיקים לתוך ניידת משטרה, ומתחתיה הכיתוב "חשודה בסיוע למחבל". האמת היא שאם הייתי יודע שזה מה שיקרה, אולי הייתי מוותר על כל התוכנית, אבל בעצם זו לא אשמתי. צריך להאשים את צוות הבית הלבן שמנע ממני להיפגש עם הנשיא בדרך המקובלת, ולא אותי על שעשיתי כל מה שאפשר כדי להיפגש איתו בכל זאת.

בינתיים הגיע לתא שלי עורך-הדין שהסוכנים הביאו, והציג את עצמו בשם סטנלי. "אולי תגיד לי מי אתה באמת?", שאל סטנלי, ואני אמרתי: "תקשיב לי ותקשיב לי טוב. אני ראש ממשלת ישראל, אתה יכול להתקשר לירושלים ולשאול אותם, אתה יכול גם לדבר עם הגנרלים מהמרינס ולברר אם מישהו ראה אותי בזמן האחרון. כדאי שתוציא אותי מפה, אחרת אני אעשה לכולכם אובג'קשן כזה שתצטערו שנולדתם". סטנלי הוריד את המשקפיים, נאנח, והתקרב אליי עד שהאף שלו כמעט עבר את הסורגים לתוך התא. "תשמע, אנחנו לא נגיע רחוק אם תמשיך לטעון דברים אבסורדיים כאלה", הוא אמר לי בשקט, "אנחנו רוצים לגמור את כל הסיפור עם כמה שפחות שנים בפנים, אולי אני אפילו אשכנע את השופטים שאתה לא שפוי ותקבל כמה שנים באיזה מוסד לחולי-נפש. אבל אם תמשיך לדבר שטויות על זה שאתה ראש ממשלת ישראל, יכניסו אותך לבית משוגעים לתמיד, בלי אפשרות חנינה".

בדיוק כשהוא גמר להגיד את המשפט הזה, שמעתי שאמרו בטלוויזיה "התפתחויות חדשות בפרשת המחבל שחדר לבית הלבן. קיבלנו מהשירות החשאי את התמונה המלאה של החשוד, וכל מי שראה את האיש או מכיר אותו מתבקש לפנות בדחיפות לסניף השירות החשאי או האף-בי-איי הקרוב". הסתכלתי מעבר לכתף של סטנלי, וחשכו עיני. הפרצוף שלי היה מרוח בטלוויזיה, כנראה צילמו אותי ברגע שהורידו את השק, ונראיתי ממש נורא. אני חושב שעד אותו רגע בחיים לא ראיתי את עצמי בטלוויזיה בלי איפור ותאורה מחמיאה, וזה היה שוק לא קטן לגלות שאני בעצם לא כזה יפה כמו שחשבתי. נרגעתי רק כשחשבתי על זה שהטלוויזיה בטח מכערת את כולם, כמו פוטו רצח עם קול ותנועה, כי אחרת לא היו משתמשים בכלל באיפור לפני צילומים באולפן. רק אחרי שגמרתי להתבאס מהמראה שלי קלטתי שאת התמונות האלה רואים גם בארץ, ואולי למישהו בממשלה יהיה שכל להרים טלפון ולספר לאמריקאים שזה אני. מנשיא ארצות הברית לא ציפיתי שיזהה אותי מהתמונה הזאת, בטח לא אחרי שתמיד הוא ראה אותי עם חצי טון מייק-אפ על הפנים ולפעמים גם ליפ-גלוס ואייליינר. היי, אני לא מחליט איך מאפרים אותי, אז אל תתחילו להגיד שיש לכם ראש ממשלה קוקסינל.

אפילו שאלתי את סטנלי אם הוא לא מזהה במקרה את התמונה, הרי בחודשים האחרונים כל הזמן הראו את הפרצוף האחרון שלי בגלל ההפלגה, אבל הוא פשוט לא ידע מה אני רוצה ממנו, או כמו שהאמריקאים אומרים – זה לא צלצל לו בפעמון. לא היה לי כוח יותר להחזיק את עצמי ער, אז ביקשתי ממני שישאיר אותי לבד, ושיחזור עוד כמה שעות כדי שאוכל לחשוב בינתיים אם אני מוכן להפסיק לשקר שאני ראש הממשלה. אחרי שהוא הלך הגיעו הסוכנים וצעקו עליי שבגללי החקירה לא יכולה להתחיל, אבל אני רק אמרתי להם שהכל באשמתם: "אתם בעצמכם קבעתם את החוקים האלה של החקירה. אצלנו בישראל, בחקירות אין עורך-דין, אין נוטריון, אין קצרנית, אין שוטר טוב ושוטר רע. יש רק שוטר רע, אבל ממש רע, ובסוף הוא מוציא מהאנשים את מה שהוא רוצה לשמוע. אז אל תוציאו עליי את התסכול שלכם מזה שהישראלים יותר טובים מהאמריקאים בביטחון, בסדר?". הם קצת נדהמו מהתשובה שלי, אבל בסוף החליטו לוותר לי בגלל שהם תיארו לעצמם שכל הקטע שלי עם ישראל הוא רק פסיכוזה חולפת. האמת היא שקצת הצטערתי שזה לא היה ככה באמת, כי היה יכול להיות נחמד לגלות שאני רק הוזה ובעצם מעולם לא הייתי ישראלי.

76.

בזמן שישבתי במעצר עוד לא ידעתי את זה, אבל העובדה שהפרצוף שלי שודר לכל צלחות הלוויין בצפון אמריקה גרמה למהומה אדירה בישראל. אנשים חזרו מהעבודה, התיישבו מול הטלוויזיה בציפייה לראות איזו תוכנית חדשה בערוצים האמריקאיים, ומה הם ראו במקום זה? את ראש הממשלה שלהם מובל מהבית הלבן עם שק על הראש, ואת הפרצוף הנפול שלו תחת הכיתוב "המחבל שנתפס". אני, שעשיתי לילות כימים במלחמה בטרור, אני הוצגתי לפני כולם כטרוריסט שניסה לרצוח את נשיא ארצות הברית. לפי מה שסיפרו לי, כל השרים בממשלה היו בהלם מוחלט כשהם ראו את התמונות ששודרו בכל הערוצים, אבל אף אחד ממועצת החכמים הזאת לא חשב להרים טלפון לגנרלים ולסדר את השחרור המיידי שלי. מה השרים כן עשו? הלכו לכל מהדורות החדשות בארץ והתראיינו, אלא מה. כל אחד ניסה להמציא וריאציות על השם "ווטרגייט", שיתאימו לשערורייה החדשה, ורק שר הביטחון המסכן, שישן את שנת הצהרים שלו בזמן שהפרשה התפוצצה, איחר לאולפן וגילה ששאר השרים גנבו לו את כל הקומבינציות הטובות עם הסיומת "גייט". אל תדאגו, בסוף גם הוא הצליח לסחוט מעצמו איזו הברקה, וקרא לשערורייה בשם "וינגייט".

רק אחרי שכולם גמרו לעשות את סיבוב הפרסום העצמי שלהם על הגב של ראש הממשלה הכלוא שלהם, מישהו נזכר לנסות להציל אותי מהתא הקטן והחשוך שלי. שר החוץ הטמבל התקשר לבית הלבן איזה עשר פעמים ולא הייתה תשובה, כנראה בגלל שמשהו במילים "הבית הלבן פונה מיושביו" לא היה ברור לו, ורק אז הוא לקח את עצמו בידיים והתקשר לטלפון הסלולרי של יועץ התקשורת של הנשיא. "אתם חייבים לעשות משהו", הוא אמר לו, "ראש הממשלה שלנו כלוא אצלכם, הייתה לכם טעות, הוא לא מחבל". יועץ התקשורת טרק לו את הטלפון בפרצוף, או יותר נכון ניתק את השיחה, כי כנראה כל הסיפור לא נשמע לו אמין במיוחד. שר החוץ לא ויתר, ונסע אל מפקדת הכוחות האמריקאיים בתל אביב, שם הוא התפרץ למשרד של הגנרל והודיע לו שראש הממשלה כלוא בארצות הברית ואף אחד לא יודע איך הוא הגיע לשם בכלל. הגנרל דיבר עם הבוסים שלו מהפנטגון, שגם הם לא היו במשרד בגלל מצב החירום אבל היו ליד הטלפונים הסלולריים שלהם, והם דיברו עם הנשיא שהבטיח להם לבדוק במה מדובר.

את כל זה, כבר אמרתי, ממש לא ידעתי באותן שעות, וחשבתי שנגזר עליי להישאר תקוע לתמיד בין שלב המעצר לשלב החקירה, כי ממש לא התכוונתי לתת לסוכנים את התענוג לחקור אותי – עם או בלי עורך-דין. ישבתי בתא ושיחקתי ארץ-עיר עם עצמי, ומהר מאוד השתעממתי מזה נורא, אבל זה לא שהיו לי שם יותר מדי אפשרויות. אחרי נצח-נצחים של שעמום, אפילו יותר ארוך מזה של בירת ישראל המאוחדת, שמעתי פתאום קולות מקצה המסדרון ואנשים התחילו לרוץ מצד לצד ולצעוק משפטים מוזרים כמו "מהר! תכבו את הסיגריות!" ו"תזרוק את הדונאטס לסל של הכביסה". היה נדמה לי ששמעתי דלת נפתחת, ואז "התקווה" התחילה להתנגן בכל רחבי בית המעצר. לא האמנתי שאני שומע את זה, וחשבתי שהסוכנים הפדרלים עושים לי את זה בכוונה, כדי להראות לי שהם ממש לא מאמינים לי שאני ראש ממשלת ישראל. סוכן אחד אפילו עבר לידי ושאל "למה אתה לא שר?", ומה יכולתי להגיד לו – שאפילו אם הייתי בתא הנידונים למוות לא היו מצליחים לגרום לי לשיר את ההמנון? פשוט קיוויתי שכבר יכבו את המוזיקה המעצבנת, וייתנו לי לחזור לישון. אפילו הייתי מוכן להודות שאני בכלל לא ישראלי, אלא מחבל פקיסטני עם אימא ערבייה וילדים סעודים, העיקר שיחזירו את השקט.

ההמנון נגמר, ושמעתי צעדים מהירים מתקרבים אליי לתא. הייתי עם הגב לסורגים, כי החלטתי לסדר קצת את המיטה והשמיכה שלי, ואז מישהו אמר מאחוריי: "יש לך מבקרים". הסתובבתי לאט, כי חשבתי שזה סטנלי המעצבן ששוב בא להגיד לי שאני לא ישראלי, אבל הופתעתי לראות שהמבקרים הם דווקא נשיא ארצות הברית ושר החוץ של ממשלת ישראל. חשבתי שעוד רגע הנשיא ירים את הקול ויגיד לסוהרים להוציא אותי מהר מהתא, ויבטיח לנקום בהם על ההשפלה של מנהיג הדמוקרטיה היחידה באוקיינוס האטלנטי, אבל נראה היה שהוא דווקא מוכן להשאיר אותי בתוך התא בלי להוריד לי שליש על התנהגות טובה. "מה לעזאזל חשבת כשניסית לחדור לאגף המערבי?!", הוא שאל בכעס, "שמעת על מכשיר שנקרא 'טלפון'? אתה יכול להרים אותו ולקבוע פגישה כמו בנאדם נורמלי, זה יותר קל מלשחק את ג'יימס בונד ולעשות צחוק מהמאבטחים העיוורים של הבית הלבן!". הבנתי שהוא בטח לא יודע שניסיתי לקבוע פגישה, כי אולי הצוות שלו לא טרח להודיע לו על זה, והרגשתי שיש לי הזדמנות נפלאה לסכסך בין הנשיא לבין המזכירות והעוזרים שלו. "דווקא ניסיתי לקבוע פגישה!", אמרתי, "אבל היה אצלך במשרד איזה גרון עמוק שאמר שאין לך זמן בשבילי, וגם לא יהיה". הסתכלתי עליו טוב כדי לראות איך הוא מתעצבן על היחס הגרוע שקיבלתי, אבל הוא שוב הגיב בצורה מאכזבת. "כן, אני יודע, הם קצת נסחפים לפעמים", הוא אמר, "היית צריך לנסות שוב ושוב עד שהיו קובעים לך פגישה. אצלנו לא מעריכים עצלנים, אנחנו רוצים לראות השקעה ואכפתיות. מי שמוותר אחרי הניסיון השני הוא מבחינתי אדם לא רציני. נו פיין – נו גיין!".

לא הבנתי מה כל הקשקושים האלה של הנשיא, ולמה הוא מדבר כמו מאמן פוטבול, בייסבול או כל משחק אמריקאי טיפשי שנגמר ב"בול". שאלתי את שר החוץ: "תגיד, זה תמיד ככה? כשהאנשים שלך קבעו את הפגישות הקודמות בוושינגטון, גם אז היה צריך לנסות ארבעים פעם?", והוא הנהן. "בבית הלבן עושים תחרויות נושאות פרסים", אמר שר החוץ, "אם נגיד נשיא צ'ילה וראש ממשלת סינגפור מתחרים על פגישה עם הנשיא באותה שעה, אז מי שמחייג הכי הרבה פעמים עם מרווחי הזמן הכי קצרים – מקבל את הפגישה. יש לנו מזכירה במשרד החוץ שלוקחת את כולם בנוקאאוט, מצליחה לקבוע לנו תמיד את הפגישות הכי טובות בוושינגטון, ומנצחת אפילו את הפקידה החדשה של קנצלר גרמניה, שמסוגלת לחייג שמונה שיחות באותה דקה משלושה טלפונים שונים". קצת התביישתי לשמוע שכל הבלגן הזה היה יכול להימנע אם רק הייתי משקיע יותר בספורט תחרותי אצלי במשרד, ושוכר איזה מאמן קשוח שיעשה מהמזכירות שלי אלופות בחיוג צלילים למרחקים ארוכים. אבל כבר היה מאוחר מדי לזה, ורציתי כבר לנצל את העובדה שעמדתי מול הנשיא באוברול כתום של אסירים כדי להגיע כבר לעניין שלשמו בכלל ניסיתי את כל הפשיטה הנועזת על הבית הלבן.

"אדוני הנשיא", אמרתי בקול רועד, "הסיבה שבכלל ניסיתי להיפגש איתך היא כדי שתחשוב מחדש על עניין ההצטרפות שלנו לארצות הברית. אין לנו יותר לאן ללכת בעולם, אף אחד אחר לא רוצה אותנו, ואם נהיה חלק מכם זה יוכל לעזור לכולנו". הנשיא הסתכל עליי בחוסר אמון, ואמר: "תן לי דבר אחד שבו ישראל יכולה לעזור לארצות הברית". חשבתי, וחשבתי, ובאמת שחשבתי, אבל לא מצאתי כלום. רק אחרי הרבה זמן גירדתי משהו מתחתית החבית החלודה שאני קורא לה המוח שלי, ואמרתי לפני שאתחרט: "אני מסכים לגייס את כל הישראלים מגיל 18 לצבא ארצות הברית בתור בשר תותחים!". הנשיא חשב על זה קצת, והחליט שזה לא מספיק משכנע. "תשמע, פריים מיניסטר", הוא אמר לי, "לנו יש כושים והיספנים, והמון סינים שמהגרים אלינו מאסיה. בשר תותחים לא חסר לנו בצבא, והמדינה שלכם בכלל לא במידה של המלחמות שלנו. אחרי שתיים-שלוש התקפות של צבא ארה"ב על מדינות כמו איראן, פקיסטן ואינדונזיה – אם לגלות רק כמה מהתוכניות שלנו לשנים הקרובות – לא יישאר לכם אף אחד בגילאים שמסוגלים להוליד ילדים חדשים, ומה עשינו בזה?". טוב, יותר מזה לא היה לי למכור. אם הסכמתי להקריב לטובת הכיבושים האמריקאיים את כל הילדים שגמרו תיכון (ובלב אפילו תכננתי לתת לאמריקאים בונוס בתור שכבות י' עד י"ב), וגם זה לא הספיק לנבלה הזה, אז כנראה המצב אבוד.

שאלתי את הנשיא מה עושים עכשיו, והוא אמר שהממשל יצר קשר עם החברה השוודית שמכרה לנו את הציוד ההידראולי, כדי שיהיה אפשר לחזור על ההצלחה בפעם השנייה ולדחוף את ישראל חזרה לאוקיינוס. ממש הזדעזעתי לשמוע את התוכנית הזדונית הזו, והחלטתי כל עוד בלבב פנימה שאני לא אתן לזה לקרות. כלפי חוץ המשכתי לשחק את המנהיג הדמוקרטי הנחמד, אבל בפנים כבר התבשל לי סיר לחץ עם חריימה וסחוג, שעמד להתפוצץ ולעוף לכל האמריקאים המלוקקים ישר לתוך הלשונות הרגישות שלהם. "טוב, אז מישהו הולך להוציא אותי מפה?", שאלתי, ובהתחלה הסוכנים סירבו לתת לי לצאת עד ששר החוץ ישלם ערבות בגובה חצי מיליארד דולר. הוא חיפש בכיסים, אבל כל מה שהיה לו זה כרטיס אשראי פלטינה, שאי-אפשר למשוך בו סכומים כאלה אפילו שכולם חושבים ככה בטעות, ובכיס השני היה רק מטבע של חצי שקל שהיה דווקא די שווה, כי הוא היה מאלה שיש עליהם ציור של הרמב"ם ולא של הנבל העקום שיש שם בדרך כלל. רק אחרי שהתחננתי בצורה משפילה, כמו שיהודים התחננו כל השנים לפני הפריצים שעשו בהם פוגרומים, הנשיא הסכים לאפשר לי לצאת מהתא לפנים משורת הדין.

כשיצאתי עם הנשיא ועם שר החוץ אל פני השטח, התברר לי שאנחנו באיזה קומפלקס עצום באזור נידח שלא ידעתי כמה הוא קרוב לוושינגטון, אם בכלל. שאלתי איפה אנחנו, והנשיא פרש את הידיים ואמר: "לאנגלי, וירג'יניה. הסי-אי-איי הסכים להשאיל לשירות החשאי ולאף-בי-איי תא מיוחד רק בשבילך, וזה אפילו בלי שהם ידעו שאתה ראש הממשלה של ישראל. אני חושב שאתה צריך להגיד להם תודה". תודה? בתחת שלי. עליתי עם שר החוץ למסוק שלקח אותנו לנמל התעופה הבינלאומי של וושינגטון, ושם עוד הוסיפו על ההשפלה בכך שסידרו לנו מקום בטיסה רגילה לישראל, שאושרה באופן חריג כדי להביא לארץ את הישראלים שנשארו תקועים באמריקה בגלל הכיבוש.

אני ושר החוץ ישבנו על שני מושבים שהיו דבוקים לעוד שניים, הוא קיבל את זה שהכי קרוב לחלון ואני את זה שלידו. שוב קיוויתי שאף אחד לא יתיישב לידי, כדי שיהיה אפשר לנוח כמו בנאדם, למרות שלא ממש בניתי על שינה כשכל המטוס מלא בישראלים, כי כמעט כולם זיהו אותי ושלחו אליי את הילדים שלהם כדי לקחת חתימה. בסוף הגיעה דיילת אמריקאית, הסתכלה באופן חשוד על הכיסאות הפנויים ואמרה: "אדוני, שני המקומות האלה הם היחידים שנשארו ריקים, ואני מאוד מבקשת שתיתן לנו רשות לשים כאן מטען חורג שחייבים להחזיר לישראל". רטנתי שאין בעיה, כל עוד המטען לא יפריע לי ללכת לשירותים. הדיילת סימנה לחברות שלה, והן הביאו עגלה שהיו עליה שקי דואר אוויר, וכמעט אמרתי לעצמי "לא נורא, כמה מעטפות מזורגגות" – אבל אז ראיתי שאלה שקי הגופות של שלושת הישראלים המעצבנים שישבו לידי בטיסה מבוסטון.

לא יכולתי לומר כלום, כי כל המטוס היה רואה שראש הממשלה מבזה את כבוד המתים למרות שהם יהודים, אז ניסיתי בכל הכוח להרחיק את הכתף שלי מהשק שהושיבו במושב שלידי, שלדעתי הייתה בתוכו הגופה של הילד. אבל אחרי שהמראנו העייפות שלי התגברה, וכבר לא יכולתי להחזיק את הראש למעלה, אז החלטתי שהילד בטח לא ירגיש אם אני אהפוך אותו לכרית למשך השעתיים הבאות. ובאמת, בניגוד לטיסה הראשונה, הילד וההורים שלו התנהגו בסדר גמור ולא הפריעו לי בכלל לישון. הדבר היחיד המעצבן שקרה הוא שכל הזמן היו לי סיוטים על גופות נרקבות, שממש לא הבנתי למה אני חולם אותם, אבל שר החוץ אמר לי שזה נורמלי למי שהרגע השתחרר מהכלא. מעניין מאיפה הוא יודע, הרי המקסימום שהוא אי-פעם קיבל היה קנס של שלושים שקל על דריסת ערבייה במהירות 180 קמ"ש.

76.

לקח לי קצת זמן להתאושש מהנחיתה הטראומטית בישראל. כל נתב"ג היה מוצף בכתבים שבאו לסקר את נחיתת המטוס הראשון מזה זמן רב שהוא לא מטוס צבאי אמריקאי, ואת השיבה הביתה של כל הישראלים שנתקעו בארה"ב, וכמובן את הפינאלה המביך של הניסיון שלי להשיג פגישה עם ג'ון דו ג'וניור. כל הנוסעים ירדו מהמטוס, ואני ושר החוץ ירדנו ביניהם כאילו היינו סתם עוד זוג נשוי שחזר מאנטליה ולא שני אישים מכובדים בממשלה. למטה על האספלט עמדו חיילי מארינס בשורה כדי לא לתת לעיתונאים להתקרב, וראיתי איך הם נותנים מכות רצח לכתב של ערוץ 2 שניסה להסתנן לאזור הסטרילי כשהוא לבוש במדים מזויפים של הצי האמריקאי.

אחרי שכולנו ירדנו ולקחנו את המזוודות ישר מהמטוס, הכניסו אותנו לאוטובוסים והורידו אותנו בכביש שמחוץ לטרמינל הישן של שדה התעופה. מרחוק ראינו את ההריסות של 'נתב"ג 2000', הטרמינל החדש שלקח עשר שנים לבנות אותו ורק שנתיים להרוס אותו. אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום: במשך שנתיים מיום הפתיחה החגיגית, הטרמינל עבד בסדר גמור, והישראלים עלו למטוסים עם שרוולים כמו בכל מקום נורמלי בעולם. אבל אז, ביום שהתחיל ככל הימים, הגיעה לשדה משפחה עם שני ילדים קטנים שהתכוונה לטוס לחופשה בריביירה הצרפתית. שני הילדים השתעממו בזמן ביקורת הדרכונים, והתחילו לשחק מסירות בכדורגל קטן שהם הביאו. ואז אחד הילדים כנראה מסר חזק מדי, והכדור עף למעלה ונתקע בחיבור של אחת הקורות התומכות של הגג אל קורה אנכית שהחזיקה אותה. בדרך כלל במשחקי כדורגל, כשהכדור פוגע בקורה זה לא נחשב גול, אבל הפעם הכדור הכניס גול, ועוד איזה: החיבור השתחרר, הקורה נפלה והתחיל אפקט דומינו שגרם לזה שתוך עשרים שניות לא היה יותר נתב"ג 2000, רק נתב"ג תרפפ"ו. ועדת החקירה גילתה שמטעמי חיסכון, כל החיבורים המבניים בבניין הטרמינל לא היו מחוברים בברגים ואומים, אלא בכמויות מסחריות של מסטיק "בזוקה". הקבלן לא רצה לקנות ברגים באלפיים שקל לקילו; הוא העדיף לקנות בזוקות בעשרים שקל לקילו, ואז לתת לכל הפועלים התאילנדים ללעוס את המסטיקים ולהדביק איתם את הקורות. עכשיו בטח ברור לכם למה ההצעה הזוכה במכרז לבניית הטרמינל הייתה נמוכה פי עשר מההצעה שהגיעה למקום השני. אגב, הקבלן הורשע במשפט בעבירות של רשלנות פושעת והריגה, וקיבל עבודות שירות – לבנות מתנ"ס חדש בלוד. כשגם המתנ"ס התמוטט, אחרי שאיזה ילד בעט חזק מדי בדלת, ושלושים ילדים מתו, התברר שאי-אפשר לתבוע את הקבלן שוב בגלל שזה נחשב כאילו מאשימים אותו פעמיים באותה עברה. היום הקבלן הזה הוא אחד התורמים הכי כבדים של שר התקשורת, ולפעמים אני מקווה שהשר ייתן לו לבנות את הבית החדש שלו וזה יחסוך לי את הצורך לפטר אותו.

בקיצור, כל העיתונאים התנפלו עליי והטרידו אותי בשאלות, והייתה שם גם הפגנה שדורשת שאתפטר בעקבות שערוריית "וינגייט", ובאופן כללי עשו ממני אידיוט גמור. נסעתי משם בקדילאק עם ליווי של נגמ"שים, ונשבעתי שאני עוד אחזיר לעצמי את הכבוד הרמוס וההרוס שלי. בירושלים כינסתי את ממשלת ישראל, ואמרתי לשרים שחייבים לעשות משהו כדי לשכנע את ארצות הברית לצרף אותנו, ולעשות את זה מהר – לפני שהשוודים מנחיתים כאן את המכונות שלהם וזורקים אותנו לים פעם שנייה. קיבלתי גם דו"חות מודיעין שהוכיחו באופן חד-משמעי, שאפילו שהנשיא אמר שהמגעים עם שוודיה רק התחילו לא מזמן, בפועל חלק מהמכונות ההידראוליות כבר הגיעו בטיסה לבסיס צבאי ליד בוסטון וחיכו שיתקעו אותן בינינו לבין מסצ'וסטס. ככה שממש לא היה לנו זמן לבזבז. הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להשיג את אהדת הקהילה הבינלאומית, כדי שאולי כמה נשמות טובות ילחצו על האמריקאים לצרף אותנו ולשים קץ לסבלנו.

כינסתי מסיבת עיתונאים דחופה בקריית הממשלה, שנועדה לצוותי טלוויזיה מהעולם, ולמרות שאנשי המארינס קבעו שאני חייב לעמוד בלי דגל ישראל או פנמה, אלא רק עם סמל החיל בתור רקע, הסכמתי לכל התנאים – העיקר להגיד לעולם שיעשה משהו. בדיוק בשעה שמונה בערב על פי שעון החוף המזרחי, התחלתי את הנאום שלדעתי היה הכי טוב והכי מרגש שנשאתי עד אותו רגע. "אזרחי העולם היקרים", אמרתי, "מדינת ישראל ידעה שבועות קשים, נאבקה באיומים מבית ומחוץ, וצלחה את האוקיינוס הבוגדני כדי למצוא לעצמה מקום שבו יקבלו אותה. למרות זאת, נשיא ארצות הברית מסרב לשקול את צירופה של ישראל לברית הפדרלית, ואף מאיים לדחוף אותנו חזרה לים באמצעות מכונות אימתניות. לכל הצופים אני אומר כאן ועכשיו: אם יחזירו את מדינת ישראל לים, אני מתחייב בזאת שאשיט את המדינה ללב האוקיינוס ואטביע אותה על כל יושביה! אל תיתנו את ידכם לשואה שנייה, אל תסכימו שהמפלט האחרון של מדינת היהודים יהיה התאבדות קולקטיבית, הפעילו לחץ על ארצות הברית של אמריקה למען תנהג בהיגיון עם ארצנו שוחרת השלום".

מיד אחרי הנאום שידרו בערוצים הישראליים שקופית שמרגיעה את הצופים, כדי שלא יחשבו שאני באמת מתכוון להטביע את כולנו בים. אבל לפי כל הסימנים, הכתבים הזרים האמינו לאיום שלי, וכל ערוצי החדשות הזרים מהפיליפינים דרך הודו ועד אנגליה התמלאו בקטע הדרמטי שבו איימתי להתאבד יחד עם כל המדינה. שר החוץ עשה שיחת ועידה עם כל השגרירים שלנו בחו"ל, כדי שידווחו לו בשידור חי על כל תזוזה חיובית בדעת הקהל העולמית ועל שיחות נרגשות שמתבצעות ממש באותם רגעים מכל מנהיגי העולם אל הבית הלבן בדרישה לצרף אותנו לארה"ב. אבל ככל שהמחוגים בשעון התקדמו, היה ברור שהשגנו בדיוק את המטרה ההפוכה. מאות הפגנות ספונטניות התארגנו במהירות בערים הגדולות בעולם, והמפגינים נשאו שלטים מאולתרים עם כיתובים כמו "תטבעו כבר" ו"יהודים – לכו לישון עם הדגים". בפאריס, לונדון, ברלין, רומא וכל עיר בירה של מדינות שבדרך כלל לא אוהבים בהן את האמריקאים, היו הפגנות סוערות במיוחד שבהן צעקו סיסמאות, שקוראות לאמריקאים להחזיק מעמד ולא לוותר לנו אפילו לרגע. הכי גרוע היה שהצלחנו לגרום אפילו לערבים ולאיראנים להתחיל לאהוב את ארצות הברית: מיליוני מוסלמים יצאו לרחובות עם דגלי ארה"ב וישראל, אבל במקום לשרוף את שני הדגלים כמו תמיד – המפגינים שרפו רק את דגל ישראל ונישקו את דגל הפסים והכוכבים בלי הפסקה. בטהרן הייתה תהלוכה שבחיים לא חשבתי שאראה עד יומי האחרון: אנשי משמרות המהפכה צעדו ברחוב עם חולצות בטן שכתוב עליהן "איי לאב NY" ופונפונים צבעוניים על הידיים, וצרחו באנגלית קריאות עידוד כמו בסופרבול: "תנו לי ג', תנו לי ו', תנו לי נ', תנו לי ד', תנו לי ו', מה קיבלנו?! ג'ון דו ג'וניור המלך!".

הבנתי שחייבים לעשות משהו כדי לעצור את הסחף, אז כינסתי עוד מסיבת עיתונאים דחופה בתירוץ שיש התפתחויות חדשות שהעולם חייב לדעת מהן ומהר. הישרתי מבט למצלמות של רשתות הטלוויזיה הזרות, ואמרתי: "לפני כמה שעות עמדתי כאן והסברתי מה יקרה אם ארצות הברית לא תקבל אותנו כחלק בלתי-נפרד ממנה. אמרתי שאטביע את מדינת ישראל על כל אזרחיה, וראיתי את התגובות הנלהבות בעולם. אז לפני שאתם ממשיכים בחגיגות, רציתי להגיד שהיה עוד חלק בנאום שנשמט מסיבות טכניות, ואני רוצה להשלים אותו עכשיו. אם נידחה על-ידי נשיא ארצות הברית, אני מתכוון להשיט את המדינה אל נתיב הנדידה של דגי המים המלוחים באוקיינוס האטלנטי, ולהטביע אותה שם. מאחר שבישראל מאוחסנים עשרות אלפי טונות של חומרים מסוכנים ורדיואקטיביים, כמו בנזין, כלור, תרכובות ברום ועוד הפתעות, הדבר יגרום לאסון אקולוגי אדיר-מימדים באזור הדייג העיקרי של העולם. מה זה אומר? שאתם יכולים להגיד ביי-ביי לקלמרי שלכם, לסלמון המעושן, לטונה ולכל שרץ אחר שהתרגלתם לדוג מהים! אז תחשבו טוב מאוד אם אתם באמת רוצים להתעסק איתנו".

הנאום שלי שודר בשידור חי על מסכי-ענק בכל ההפגנות בעולם, כנראה בגלל שהמארגנים חשבו שאני עומד להודיע בדמעות על הקדמת ההתאבדות הקולקטיבית שלנו, מה שהיה הופך את ההפגנות למסיבות טראנס ענקיות שחוגגות את השואה השנייה. אבל כמו שראיתם, לא שיתפתי פעולה עם התוכניות של עוכרי ישראל, והאפקט היה כמעט מיידי: כל הקריאות כמו "מוות ליהודים" נעלמו ברגע שגמרתי לדבר, ואנשים התחילו לצעוק "הצילו את הדגים!", "אל תיתנו לטונה למות!", "כדור הארץ בסכנה", וכמה מפגינים זריזים אפילו הכינו שלטים עם סיסמאות של גרינפיס וציורים של דגים שנמצאים בסכנת הכחדה. עוד ועוד אנשים יצאו לרחובות, וכל מי שקודם עמד ועודד את ארצות הברית לדחות אותנו כדי שכל היהודים בארץ ימותו, זעק עכשיו בכוחותיו האחרונים לנשיא ארה"ב שיסכים לאיחוד כדי להציל את אוכלוסיית השרימפס משואה אקולוגית. השגרירים בחו"ל גם דיווחו לשר החוץ על זרם של שיחות מעשרות מנהיגי מדינות שהתערבו באופן אישי כדי למנוע את זיהום האוקיינוס, ודרשו מהנשיא לקבל את ישראל לארצות הברית – העיקר לא לתת לנו ללכלך את הים תוך כדי טביעה. היו גם טלפונים נזעמים ללשכת נשיא פנמה, שביקשו ממנו להשתלט על הספינה שרשומה תחת הדגל שלו ולאסור על רב-החובל לשפוך חומרים מסוכנים לאזורי הדיג של האוקיינוס, אבל הנשיא עשה בשכל והשאיר את הטלפון פתוח ככה שרק השר לאיכות הסביבה של האיחוד האירופי עוד הספיק לקבל שם צליל חיוג.

זה באמת חימם לי את הלב, לראות איך כל העולם רוצה לעזור לנו רק כדי שכמה בעלי-סנפירים ירגישו טוב יותר בחיים, אבל ככה זה בפוליטיקה – כשרוצים להשיג משהו, צריך להגיד תודה שהוא קורה בלי לשים לב יותר מדי לדברים שוליים. קיוויתי שהלחץ הבינלאומי על ארצות הברית יעשה את שלו, והנשיא יבין שהוא ממש חייב אותנו בתור המדינה ה-51, וממש לא עניין אותי שמי שלחצו עליו היו אנשים שאוהבים דגים הרבה יותר מיהודים. אבל בסוף היום כולנו התאכזבנו לגלות, שהנשיא ממשיך להתעקש שאין שום סיכוי שנצטרף לארצות הברית. תנחשו מה הוא אמר, החוצפן הזה? "דגים הם להומואים, לכושים או לנשים, לא לגברים אמיתיים. אצלנו באמריקה גברים שמכבדים את עצמם אוכלים בשר, אז מצדי שהישראלים יזהמו את הים כמה שבא להם – עלינו זה לא ישפיע".

בכל העולם דעכו ההפגנות ברגע שהמפגינים למען איכות הסביבה הבינו שאין להם סיכוי נגד העקשנות האמריקאית, המנהיגים הפסיקו לסתום את כל השלוחות בבית הלבן, וגם אנחנו בממשלה הבנו שצריך משהו יותר רציני מסתם איומי-סרק כדי להצטרף לארצות הברית ולא להיזרק לים. חוץ מזה, כולם יודעים שמי שמאיים בהתאבדות הוא סתם אחד שמחפש תשומת-לב; אלה שרוצים להתאבד באמת פשוט עושים את זה בלי לדבר יותר מדי, ובטח שלא מכנסים מסיבות עיתונאים לכבוד המאורע. מה שכן, לדעתי כולם בעולם עדיין חשבו שבסוף אני עוד אטביע את המדינה, וכנראה הפנימו את התובנה שהצד השלילי של להיפטר מישראל לתמיד הוא שצריך גם ללמוד לחיות בלי דגים.

77.

יש את השיר הזה, שהזמרים מתבכיינים בו: "הבטחתם יונה, עלה של זית", ובסוף – "הבטחתם לקיים הבטחות". הבנתי שאת השיר הזה כתבו נגד השלטון שמבטיח ולא מקיים, ואני באמת לא אחראי למה שעשו ראשי הממשלה שלפניי, אבל אני מקיים את כל מה שאני מבטיח. הבטחתי לנתק את המדינה מהיבשה? קיימתי. הבטחתי לתושבי אופקים שנבנה לידם מפעלי אלקטרוניקה ונהפוך את העיר לעמק הסיליקון של הנגב התיכון? לא, לא הבטחתי, ובגלל זה גם לא קיימתי. אצלי הכל ברור: אם הייתי מבטיח יונה ועלה של זית, אתם הייתם מקבלים אותם בצלחת עם איזו תוספת שתרצו. אבל אם לא הבטחתי – מצטער, אני גם לא מקיים. אותו דבר בקשר להבטחות שאני מבטיח לעצמי: אני פשוט לא יכול לנוח עד שאני מקיים אותן ומראה לעצמי שאני יכול לסמוך עלי.

אחת ההבטחות שהכי בער לי לקיים הייתה הנקמה בשר התחבורה והתשתיות, שעשה קונספירציות נגדי עם אלוהים, והיה מספיק טיפש כדי לכתוב את זה בפתק ולדחוף אותו לתוך הכותל. מילא שהוא סתם היה קורא לי מניאק, לזה הייתי רגיל, אבל הוא כתב שם שהוא עלול לעשות משהו שאני אתחרט עליו, לא שהוא יתחרט עליו, ואני ראיתי בזה הזמנה לאיזו פגיעת ברק מצד אלוהינו שבשמיים, אם לא לאיזה רוצח שכיר שידקור אותי במקלחת ואז יכתבו בעיתון שזה רצח בהשראת היצ'קוק. למזלי, הייתה לי הזדמנות פשוט מושלמת לבצע את הנקמה שלי – בטקס החניכה של הכותל המערבי החדש. מה, חשבתם שהממשלה הסתומה הזו תשלים עם זה שהכותל נהרס בהפצצה האמריקאית? איפה אתם חיים? השרים החליטו פה אחד שצריך לבנות את הכותל מחדש, כי אחרת חייו של העם היהודי אינם חיים.

למרות שהבאתי שרטוטים והדמיות מחשב מפורטות של הקניון הרוחני שרציתי לבנות ברחבת הכותל במקום הכותל, וראו בציורים איך האנשים עוברים דרך בתי הקפה והחנויות ונהנים מהחיים במקום סתם להתנדנד כמו לולבים מול קיר לבנים משעמם, השרים בכלל לא התרשמו והחליטו שהכל יחזור לקדמותו. מה שכן הצלחתי לשכנע אותם הוא לבנות כותל משודרג: לפי התוכניות שהוצגו בישיבה שערכנו מיד אחרי הרס הכותל, הכותל המערבי החדש ייבנה מזכוכית ומבטון שנראה כמו אבן ירושלמית שנראית כמו בטון (או להפך, אני כבר לא זוכר), ומעליו ייבנו מסילה כפולה ותחנת רכבת חדשה: "קודש הקודשים מערב", שתאפשר לתיירים לעלות על רכבת בנתב"ג ולרדת ישר בכותל. ואיך אפשר לשכוח את החורים הדקורטיביים שעשו בבטון כדי שיהיה איפה להשאיר פתקים. אולי במבט ראשון נראה שבנינו שם פיל לבן שאין לו שום קשר למרקם התרבותי של העיר העתיקה, אבל האמת היא שהכותל החדש השתלב יפה מאוד במרחב: במקום סתם קיר אטום כמו הכותל הישן, בתוכנית החדשה לכותל היו קשתות אוריינטליות שגם אפשרו למבקרים לעבור בין שני צדי הרחבה, גם סיפקו תמיכה חזקה יותר לתחנת הרכבת וגם ממש התאימו לסגנון הבנייה הערבי של הרובע המוסלמי. ובנספח ג' לתוכנית צוין, שאם מספר המבקרים יעלה על עשרים אלף בשבוע, אז נמשיך את הקשתות עד להר הבית עצמו ונבנה שם את "אשכול פיס אל-אקצה", שיוקם על-ידי מפעל הפיס ויכיל במות מופעים, ג'מבורי לתינוקות ואולי גם כמה חנויות שפתוחות בשבת.

את הבנייה המהירה והיעילה ארגן משרד התחבורה והתשתיות, והטקס החגיגי לפתיחת האתר הקדוש היה כולו פוטו-אופ ענק רק בשביל שר התחבורה, שהתנהג כאילו הוא בעצמו ערבב את הבטון ובנה את הכותל בשתי הידיים. הגעתי לבמת הכבוד והתיישבתי ליד הרבנים הראשיים, שר הדתות ועוד כל מיני פונקציונרים כשרים, בנוסף כמובן לשרים אחרים בממשלה ולכמה ח"כים, שהגיעו מחופשים לצ'רקסים בגלל הצו הצבאי שאסר רשמית על כל פעילות שקשורה לכנסת. בקהל הסתובבו חיילים אמריקאים ששמרו על הסדר, והתזמורת של משטרת ישראל ניגנה מארשים טורקיים עתיקים. כשכולם ישבו במקום, התזמורת הפסיקה לנגן, ונשמע קול של מצילתיים – שניגנו אותו בכוחות משותפים שני נכי צה"ל שלכל אחד מהם הייתה רק יד אחת ומצילה אחת. שר התחבורה עלה לנאום, ואמר: "גבירותי ורבותי, מאחורי עומד הכותל המערבי החדש, פלא הנדסי שנהגה במוח היהודי, תוכנן באמצעות דף ועט יהודיים, ושנבנה בידיים יהודיות!". מאחורי השר עמדו הפועלים הסינים שהוציאו לפועל את הפרויקט הלאומי, ואני לחשתי לרב הספרדי הראשי: "נו באמת, הרי אלה שבנה את הכותל לא היו יהודים, איפה לעזאזל הטמבל הזה חושב שהוא חי?". הרב הסתכל עליי בתדהמה, ואמר: "געוואלד! נראה לך שהיינו נותנים לגויים לבנות את המקום המקודש ביותר לעם היהודי?". ועדיין, לא הבנתי את הסתירה בין הפועלים הסינים שעמדו מול כל הקהל לבין המילים "בידיים יהודיות", ואז הרב האשכנזי הראשי הסביר לי: "נתתי פה הכשר מיוחד לשעטנז, מסיבות של פיקוח על הבנייה. זה מה שעשינו: לקחנו את כל הפועלים הסינים, הרדמנו אותם, הורדנו להם את הידיים והשתלנו במקומן ידיים של נפטרים יהודים. הרופאים עשו עבודה מצוינת, וככה הפועלים עצמם היו סינים, אבל אף יד של גוי לא נגעה באבן מאבניו של הכותל המערבי הקדוש, ושום אוכלי טריפות ונבלות לא ערבבו את הבטון לעמודי התמיכה".

אחרי שהשר גמר את נאומו, אני עליתי לבמה, הסתכלתי בשעון, והתחלתי לדבר לתוך המיקרופון: "בעוד כמה דקות תגיע לכותל הרכבת הראשונה מנתב"ג, מלאה בחברי כנסת מוועדת החוץ והביטחון, שהתנדבו להיות הראשונים שינסו את הקו החדש וקיבלו אישור מיוחד מהנציב העליון להופיע בציבור. וכדי שהציבור לא יחשוב שהולך להיות כאן עוד איזה אסון הנדסי כמו אולמי ורסאי, או נתב"ג 2000, או גשר המכבייה – אז שר התחבורה והתשתיות בעצמו הולך לעמוד מתחת לקשתות של הכותל ברגע שהרכבת תיכנס לתחנה. ככה כולם יראו שאפילו אנחנו בממשלה מביעים אמון בכישורים המקצועיים של מהנדסי וקבלני ישראל, ולא יפחדו להגיע בהמוניהם לתחנה החדשה של הכותל!". כל הקהל מחא כפיים, ורק שר התחבורה עצמו החליף צבעים כמו זיקית שלבושה בחליפת מעצבים. כמובן שלא סיפרתי לו מראש על זה שהוא יצטרך לעמוד מתחת לכותל ברגע שהרכבת תיכנס, והסיבה היחידה שהחלטתי על זה בכלל הייתה שבניגוד לנאום שלי, דווקא הערכתי שיהיו סיכויים גדולים לאסון הנדסי בעוצמה גדולה יותר מכל הקודמים לו ביחד. אבל השר כבר היה תקוע, לא הייתה לו שום אפשרות לברוח ברגע שהכרזתי מול כולם על רוח ההקרבה שלו, אז הוא גרר את עצמו ונעמד מתחת לקשת המרכזית של הכותל החדש. יכולתי ממש להרגיש איך הוא מגייס כל פירור תקווה לזה שהגשר לא יתמוטט עליו, אבל בתור מי שאחראי על התשתיות הוא בטח ידע שהמקום הכי פחות בטוח להיות בו הוא מתחת לפרויקט הנדסי ישראלי חדש, שאף אחד עדיין לא נהרג בגללו.

במרחק כבר נשמע הצפצוף של הקטר, ומעבר לסיבוב של הר ציון ראינו את הרכבת הדו-קומתית האדומה נכנסת להילוך נמוך ומאיטה לקראת העלייה על הכותל. אחרי דקה הרכבת עלתה על הסוללה שהובילה לכותל, עברה בגובה שלושים מטר מעל לקשתות ונכנסה לתחנה. שום התמוטטות, שום כשל מבני, שום ועדות חקירה לא נראו באופק: הכל הלך חלק, והייתי כבר בטוח שהנקמה שלי נכשלה, במיוחד כשכל הח"כים ירדו מהרכבת, נעמדו בשורה על הרציף בתחנה ונופפו לעבר הקהל. חשבתי שכבר יהיה צורך לתכנן נקמה חדשה, אבל אז תקוותי התגשמה בצורה לא צפויה. שר התחבורה והתשתיות, שכנראה היה בלחץ אטומי מזה שהכותל יתמוטט עליו בשנייה שהרכבת תעבור עליו, נרגע כשראה שהאסון לא התממש. הוא נשען על העמוד שהפריד בין הקשת המרכזית שנבנתה בסגנון עזתי לבין הקשת שלידה שעוצבה כמו ארקדה עיראקית אותנטית מכרבלה, וכנראה נשען חזק מדי – כי העמוד פשוט התפורר ברגע שהתחת של השר נגע בו. התחילה תגובת שרשרת: סדק ענקי נוצר בכותל מהשפיץ של הקשת המרכזית ועד מסילת הרכבת שעל הגג, הח"כים הפסיקו לחייך, הקשתות הקטנות בצד התמוטטו, וכל הקיר נפל בחתיכה אחת לכיוון מזרח, יחד עם הרכבת, התחנה והח"כים. למזלו של שר התחבורה, הקיר לא התמוטט כלפי מטה אלא הצידה, ככה שהקשת עברה לו מעל הראש והוא לא נפגע בכלל. לי זה הספיק, כי לא באמת רציתי שהוא ייפגע בצורה בלתי-הפיכה, רק שילמד שלא מתעסקים איתי, עם הכותל או עם שנינו בעת ובעונה אחת. וחוץ מזה, קיבלתי פרס ניחומים: כל חברי ועדת החוץ והביטחון שכבו מתחת להריסות, ונראו שקטים כמו שבחיים לא ראיתי אותם בדיוני הוועדה.

האנשים בקהל התחילו לצרוח ולרוץ לכל הכיוונים ברגע שהאבק התפזר והם הבינו מה קרה, ואמבולנסים של מד"א התחילו להגיע יחד עם כוחות חילוץ אמריקאיים. שני הרבנים הראשיים התכוונו לקיים תפילה מאולתרת לשלומם של הלכודים מתחת לכותל ההרוס, אבל כשהם הסתכלו מקרוב על עבודות החילוץ הם החליטו פה-אחד – דבר נדיר אצלם – שאין טעם להטריד את אלוהים עם בקשות חסרות-סיכוי כמו זו. אני לא יודע אם אלה האסונות שקורים בארץ לעתים קרובות, או שסתם כולנו בני-זונות חסרי מצפון ורגשות, אבל העניין שלי ושל שאר הנכבדים באסון ההנדסי הטרי נעלם אחרי בדיוק עשרים ושלוש דקות. נעמדתי ליד שר החוץ והתחלנו לדבר על מה שבאמת עניין אותי באותו רגע, ובכל הרגעים לפניו ואחריו: מה כבר אפשר לעשות כדי שנצטרף לארצות הברית.

"ניסינו כבר הכל", אמרתי לו, "ביקשנו יפה – לא הלך. איימנו להתאבד – לא הלך. אפילו כשלקחתי את הדגים כבני-ערובה הנשיא רק צחק לנו בפרצוף. נראה לי שמיצינו את כל האופציות, ובקרוב אנחנו נפליג לאוקיינוס הקרח הצפוני ונקפא שם למוות כמו אסקימואי זקן שננטש בשלג". שר החוץ אמר כל הזמן "אהה", "אהה", ואז סיכם: "מה שבאמת מעצבן אותי הוא שכל האנטישמים מאשימים אותנו שאנחנו היהודים שולטים בעולם, ובפועל אנחנו סתם עם קטן שנודד בלי הפסקה וכולם משתינים עליו. אנחנו כמו צוענים שיודעים חשבון, לא שום דבר מעבר לזה. עובדה, אם זקני ציון מהפרוטוקולים היו קיימים באמת, עכשיו היינו יכולים לבקש מהם שיכריחו את ארצות הברית לקבל אותנו, והצרות שלנו היו נגמרות".

פתאום שמענו מאחורינו את הקולות של שני הרבנים הראשיים, שאמרו: "אתם רוצים פגישה עם זקני ציון? אנחנו יכולים לארגן את זה". חשבתי שהם צוחקים, וההרגשה הזאת רק התחזקה בעקבות העובדה שאת המשפט הזה הרבנים אמרו במשותף, כל אחד מילה אחרת לסירוגין, כמו איזה פריק שואו של תאומים סיאמים. "אל תתחילו להיות לי אנטישמים", אמר שר החוץ, "אין דבר כזה זקני ציון. הלוואי שהיה, והלוואי שהיינו שולטים בעולם, אבל תכירו בזה – להיות יהודים זה לא כזאת מציאה גדולה". הרבנים גיחכו, ואמרו ביחד: "לא כל מה ששונאי ישראל אומרים הוא שקר. קיימת מועצה של זקנים יהודים ששולטת בעולם, אבל עד היום פשוט לא חשבנו שתרצו לפגוש אותם. יכול להיות שתמורת שדרוג במעמד הכלכלי שלנו, אנחנו נסכים להטריח את חברי המועצה כדי שישמעו מה יש לכם לבקש מהם".

שר החוץ ואני עדיין לא ממש האמנו להם, אבל במצבנו זו הייתה האופציה היחידה שעוד נשארה. הוצאתי נייר מכתבים רשמי מהתיק, ביקשתי משר החוץ שיתכופף, שמתי את הדף על הגב שלו והתחלתי לרשום: "הטבות לרבנים הראשיים, הצעת מחיר: הכפלת שכר בסדרה הנדסית עולה עד גמר המבצע או עד התרוקנות אוצר המדינה, המוקדם מביניהם; שני פנטהאוזים בפרויקט יוקרה לבחירת המכותבים; שתי מכוניות יוקרה ממוגנות עם מערכת אוטומטית לניתוק מצתי המנוע מכניסת השבת ועד צאתה; הכרזת שעון קיץ נפרד לערים חרדיות ולשכונות חרדיות בערים מעורבות; שכירת שני גויים של שבת מכספי המדינה שיוצמדו אישית למכותבים". הרבנים קראו את הנייר, והרב האשכנזי הראשי ביקש את העט והוסיף עוד סעיף: "התחייבות מצד ראש הממשלה להקצות סכום בלתי-מוגבל לחיפושים אחרי מנורת בית המקדש וארון הברית". הסכמתי, כי ברגע שיודעים איפה נמצא הדבר שאתה מחפש – אין בעיה לא למצוא אותו, ואני בהחלט לא התכוונתי לגלות לאף אחד איפה האירופים מחביאים את שני הרהיטים הקדושים האלה. חתמנו ולחצנו ידיים, והרבנים הבטיחו שכבר למחרת המועצה תתכנס ותשמע את מה שיש לי לומר. "רק תדבר חזק וברור", אמר הרב הספרדי לפני שהם הלכו למכוניות שלהם, "הם כבר לא שומעים כל-כך טוב, ואם הם יעשו בגלל זה טעויות – כל העולם עלול להיחרב".

78.

כשאתה ראש ממשלת ישראל, ככל שהזמן עובר – ככה התפקיד נראה פחות זוהר. ביום הראשון בלשכה אתה חושב שאי-אפשר להגיע יותר רחוק מזה, שזה הטופ של הרשות המבצעת. ביום השני כבר מגלים שיש את הקואליציה והשרים; אחר-כך מבינים שצריך להתחשב בבג"ץ וברגשות הציבור; אחרי שבוע נודע לך שהבוס האמיתי של ישראל הוא נשיא ארצות הברית, ושיא השיאים היה כשהרבנים הראשיים גילו לי שאפילו מעל נשיא ארצות הברית יש עוד שלב בהיררכיה: מועצת זקני ציון, שעד אותו יום הייתי בטוח שהיא שמועה שמפיצים האנטישמים הכי גרועים בעולם. איפה זה משאיר אותי? רק במקום החמישי מלמעלה במצעד המשפיעים על גורלה של מדינת ישראל. המזל היחיד הוא שאלה ששולטים בעולם הם במקרה יהודים, כי אם זו הייתה למשל "מועצת ותיקי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית" שקובעת איך הדברים ייראו, במקרה כזה היינו תקועים באמת עמוק בחרא.

יום אחרי חורבן כותל שני, הגעתי למשרדי הרבנות הראשית בירושלים כדי לפגוש את הרבנים הראשיים ולנסוע יחד איתם אל מקום המפגש עם זקני ציון. הרבנים כבר חיכו לי למטה, וכשביקשתי מהרב הספרדי הראשי להסביר לנהג שלי איך מגיעים, הוא אמר שאנחנו לא נוסעים במכוניות הרגילות שלנו. "אז איך אנחנו נוסעים? בקורקינט כשר לפסח?", שאלתי אותו בעצבים, אבל הרב לא ענה, רק הצביע על משאית קטנה שחנתה באדום-לבן מול הבניין, ואמר: "תיכנס לתא המטען". בכל תקופה אחרת בחיים שלי, הייתי חושב שלנסוע בתא מטען של משאית שבקבינה שלה יושבים שני רבנים מעדות מתחרות זה טירוף מוחלט, אבל כמו שכבר אמרתי, זה לא שהיו לי יותר מדי ברירות. וחוץ מזה, כבר מילאתי את החלק שלי בעסקה שחתמתי עם הרבנים, וציפיתי לקבל את המגיע לי אפילו אם זה אומר להיחטף על-ידי הסמכויות התורניות הגבוהות ביותר בישראל.

נכנסתי לתא המטען של המשאית, שהיה ריק לגמרי חוץ מספה שמישהו שכח בו, ונשכבתי על הספה. לא היו שום חלונות בתא, וברגע שהרב הראשי האשכנזי סגר את הדלתות ונעל את הבריח הייתי בחושך מוחלט. שמעתי את שניהם עולים לתא הנהג, ואת ההתנעה של המנוע, והתחלנו לנסוע. לאמריקאים אמרתי שאני נוסע לבריתה של הבת של אחותי, למרות שלא נולדה לה שום בת לאחרונה, ואפילו שיקרתי יותר ממה שהייתי צריך וטענתי שבריתה היא בעצם כריתת דגדגן כחלק מטקס עתיק שמטרתו לרצות את אלילי הבורקסים. עוד דבר שהקל מאוד על ההיחטפות-מרצון שלי היה שהאמריקאים אסרו על השב"כ לאבטח אותי, בגלל שבאופן רשמי רק לחיילי צבא הכיבוש היה מותר ללכת עם נשק בציבור. כי למען האמת, אני ממש לא חושב שמישהו ביחידה לאבטחת אישים היה מסכים לנסיעה שנראית ככה: בלי מאבטחים, בלי לדעת לאן נוסעים ושבתא הנהג של האוטו יושבים שני אנשים שיתווכחו שעה על כל פנייה ועל כל החלפת הילוך, אפילו אם זה אומר לפספס את הצומת ולעשות עיקוף של שעתיים.

אני לא יודע כמה זמן ישבתי בחושך, כי לשעון שלי יש מחוגים לא זרחניים. אני זוכר אפילו איך הלכתי לקנות שעון חדש ואמרתי: "בשביל מה צריך את כל הדברים המיותרים האלה, מה יעזרו לי מחוגים זרחניים? ומה נותנת לי העובדה שהשעון מחזיק מעמד בעומק מאתיים מטר? בני אדם לא יכולים לחיות בעומק כזה! זה טוב רק כדי שמי שימצא את הגופה שלי על הקרקעית יוכל לראות מה השעה בלי לבזבז בטריות על פנס". אז הנה, הגעתי לאחד הרגעים האלה בחיים שפונקציות מיותרות של מכשירים הופכות למשהו שמבינים למה הוא טוב. הנסיעה לקחה הרבה מאוד זמן, ובסוף שמעתי את המנוע מפסיק לפעול, דלתות תא הנהג נפתחו והרב הספרדי פתח את תא המטען. "הגענו!", הוא אמר, ואני קפצתי החוצה אחרי שהעיניים שלי הפסיקו למצמץ מכל האור שגירש בגסות את החושך.

ראיתי שאנחנו חונים מול בניין חדש יחסית, שכתוב עליו "מרכז יום לקשיש". ניסיתי להסתכל מסביב כדי להבין באיזו עיר אני, אבל לא היה שום דבר שאפשר לזהות: רק בניינים גבוהים שיכולים להיות בכל מקום, ושום הרים או גבעות שאפשר לשייך למקום מסוים בארץ. ככה שכל מה שידעתי הוא שהיישוב הזה נמצא במקום שטוח, ושיש בו מרכז יום לקשיש. הרבנים נעלו את המשאית ונכנסנו לתוך המרכז, שהיה ריק לגמרי מאנשים, כנראה בגלל שאלה לא היו שעות הפעילות שלו. הרבנים הובילו אותי במסדרונות הארוכים, והדבר היחיד שהאיר לנו את הדרך היה כמה קרני שמש שנכנסו מהחלונות, כי שום מנורה לא דלקה באף מקום בבניין. ירדנו במדרגות לקומה שהייתה מתחת לאדמה, ואני כבר חשבתי שיש משם איזה מעבר סודי למקדש התת-קרקעי של זקני ציון, אבל הרבנים נעצרו מול דלת שהיה כתוב עליה "אולם ברידג' – מתקדמים". נכנסתי ראשון, והתיישבי על כיסא שהיה קרוב לשולחן גדול, שאת שאר הצדדים שלו לא ראיתי בחושך. הרבנים סגרו את הדלת מאחוריהם והתיישבו לידי, ואז נשמע קול גבוה מכיוון קצה החדר החשוך: "ברוך הבא, אדוני ראש הממשלה".

באותו רגע נדלקו פרוז'קטורים ליד הקירות של החדר, וראיתי שמסביב לשולחן יושבים שבעה אנשים, שמהמקום שבו ישבתי נראו כמו צלליות בגלל שהאור הגיע רק מכיוון הגב שלהם. הייתי בטוח שעוד רגע אני אשמע איזה שיר של טינה טרנר ברקע, וכדור אורות יתחיל להסתובב, ויתברר שהצלליות הן של חשפניות מקצועיות ששכרו לי כדי לפצות אותי על מסיבת יום ההולדת שכולם שכחו לעשות לי. פשוט לא האמנתי שזה אמיתי, כל הסיפור הזה עם זקני ציון, אבל מהר מאוד הבנתי שזה אמיתי לפחות כמו שהאנטישמים טוענים, אם לא יותר. "תרשה לי להציג את עצמנו, ואני אעשה את זה מימין לשמאל", אמר הקול הגבוה שהיה שייך לאיש שבראש השולחן, "אלפא, מבית האבות 'אחוזת פלצות' בראשון לציון; ביתא, ממוסד התשושים הממשלתי בדליית אל-כרמל; גמא, נתמך סעד מרמת גן; דלתא, עבדך הנאמן, מקהילת הצעירים בני שמונים פלוס 'נווה בורז'ואזי' בגבעת אולגה; אפסילון, קבצן מפינת הרחובות קינג ג'ורג' וסמטה אלמונית בתל אביב; אטה, מבית האבות הסיעודי 'תפארת הערבסקה' בבית שמש; וזטה, מאושפז במחלקה הנוירו-גריאטרית ג' בבית החולים העמק בעפולה".

לקח לי קצת זמן לעכל את מה ששמעתי. אוסף השברים האנושיים הזה הוא מועצת זקני ציון, זאת שאמורה לשלוט בכל זרימת הכספים העולמית ובעיתונות? אלה האנשים שמסוגלים להתחיל מלחמות, לגמור אותן אחרי שעה ולהתחיל אותן שוב בהתראה של עשר דקות רק כי מתחשק להם? זה האיום הגדול על שלום הנצרות העולמית? זה ממש לא הסתדר לי. "אני מצטער, כנראה טעינו בחדר", אמרתי להם וקמתי מהכיסא, "אנחנו מחפשים את הזקנים עם הפרוטוקולים, לא את אלה עם תעודות הפטירה". הרב האשכנזי משך אותי חזרה לכיסא, וסינן בזעם: "שב! אתה רוצה להסתבך איתם?! הם יורידו לנו את הראש אם לא תתנהג כמו בן-אדם!". הצללים התחילו להתלחש בינם לבין עצמם, ואני קמתי שוב והתנצלתי על מה שאמרתי: "אני מצטער, זו הנסיעה במשאית, אני קצת קלסטרופובי לפעמים". הרב הספרדי לחש: "תגיד שאתה אפס מאופס לעומתם, שאתה מוכן לקבל כל הוראה, שאתה כמו הגולם והם כמו המהר"ל מפראג". התעצבנתי נורא, אבל התחלתי לפחד שתיאטרון הצלליות הזה הוא באמת זקני ציון הכל-יכולים, אז אמרתי את כל הדברים המשפילים שהרב אמר לי להגיד.

דלתא, הזקן עם הקול הגבוה שישב באמצע, הרים את היד ואמר: "הוכחת שאתה מבין את מעמדך, ולכן נשקול לסייע לך. עד עתה לא יצרנו קשר עם שום ראש ממשלה ישראלי, כי איש מהם לא העלה על דעתו שאנחנו קיימים במציאות. רק אתה האמנת, ועל כן אתה ראוי לשבת כאן איתנו. דבר, ואולי נשמע". שמתי לב שהקול הגבוה נשמע קצת רובוטי ומתכתי, כמו של התוכנה שעושה סימולציה של פסיכולוג, ושאלתי את הרבנים מה זה. הרב האשכנזי לחש לי שזה מכשיר מיוחד שמתרגם את השפה הרשמית של זקני ציון, יידיש, לכל שפה אחרת שהם בוחרים. הם יודעים לדבר עברית, אבל לא מוכנים להשתמש בה לכל דבר שהוא לא תפילות בבית הכנסת. כחכחתי ואמרתי: "מועצה נכבדה, יש לי רק רצון אחד בימים האלה: למצוא בית חדש למדינת ישראל. יצאנו לדרך לפני המון זמן, עברנו קשיים בים, הגענו עד לכאן מהמזרח התיכון – ועכשיו נשיא ארצות הברית מסרב לקבל אותנו בתור המדינה ה-51". אפסילון קטע אותי, ואמר: "אז מה אתה רוצה שנעשה? שנשאיר לו ראש של סוס מת במיטה?". כל הזקנים צחקו, ואני קצת הצטמררתי כשחשבתי על מה שהזקנים יכולים לעשות לסוסים הגזעיים, שהנשיא מגדל בחווה שלו באוקלהומה. "לא, חס וחלילה", אמרתי, "אני מבקש שלא תפגעו באף אחד. רק תבהירו לאמריקאים שהם חייבים לקחת אותנו, ואסור להם לגרש את היהודים! אין לנו יותר לאן ללכת. כל מה שאני רוצה זה שהנשיא ירד מהתוכניות שלו לדחוף אותנו חזרה לים, ושהאמריקאים ירצו לקחת אותנו בתור חלק בלתי-נפרד מהפדרציה".

הצללים התייעצו ביניהם, ואז אלפא אמר: "בסדר. אנחנו נטפל בזה. אבל יכול להיות שיום אחד, אדוני ראש הממשלה, אנחנו נתקשר אליך ונבקש טובה. אולי היום הזה לעולם לא יגיע, אולי זה יקרה בשבוע הבא. רק תדע שקיימת אפשרות כזאת, וכדאי שלא נשמע ממך את המילה 'לא' כשהיא תתממש". רעדתי כולי מפחד, כי לא תיארתי לעצמי שמועצת זקני ציון תתנהג כמו מפגש הבוסים השנתי של זקני סיציליה. "באמת תודה רבה", אמרתי, "אבל אם אני צריך לסכן את העתיד שלי בשביל המדינה הזאת, אז אני מוותר. תמחקו את כל מה שאמרתי, אני כבר אמצא לבד את הדרך החוצה". התכוונתי כבר לקום וללכת, אבל אז זטה התחיל לצחוק, ואמר: "תירגע, אדוני, תשב. תסלח בבקשה לחברים שלי, פשוט אתמול עשינו מסיבה אצל גמא בבית, וראינו את כל סרטי 'הסנדק' אחד אחרי השני. נראה לי שעדיין לא נרגענו מזה, כל היום אנחנו מצטטים את משפחת קורליאונה, והרופאים במחלקה שאני מאושפז בה אפילו חשבו שהמלמולים שלי הם התחלה של אלצהיימר". דלתא התערב ואמר: "אני מתנצל אם חשבת שאנחנו מנסים לסחוט אותך. לעולם לא נרים אליך טלפון או נבקש ממך לעשות בשבילנו דברים, אתה יכול לשכוח ממה שאלפא אמר. חוץ מזה, אנחנו סתם חבורת זקנים חולים וחלשים, מה אנחנו כבר יכולים לעשות לגבר צעיר ובריא כמוך?", ואז כולם התחילו לצחוק שוב בצורה ממש מבהילה.

זה היה אמור להרגיע אותי, אבל משום מה רק פחדתי עוד יותר. בסוף השתלטתי על עצמי ואמרתי להם שמבחינתי סגרנו עניין, וכל הצללים בירכו אותי סימולטנית שאשיג את כל מטרותיי ואביא שלום ושלווה למדינת היהודים. הרבנים פתחו את הדלת והזרקורים נכבו, אבל בדיוק לפני שיצאתי למסדרון נזכרתי שיש לי עוד שאלה שמטרידה אותי נורא. "תגידו", שאלתי את הזקנים, "התאומים, זו לא הייתה עבודה שלכם, נכון? כי כולם תמיד אומרים שאתם אחראים ל-11 בספטמבר". מתוך החושך נשמע קול של אחד הזקנים שלא דיברו קודם, והקול אמר: "התאומים? לא, זה לא אנחנו. את העבודות השחורות אנחנו משאירים לערבים".

79.

בדרך כלל חושבים על זקנים כעל אנשים איטיים, שלוקח להם הרבה זמן לעשות הכל. אז אולי זה נכון באופן עקרוני, אבל זקני ציון עשו את העבודה שלהם מהר, וביעילות: כבר למחרת בבוקר, כשפתחתי את החדשות, ראיתי שהבורסה בניו-יורק נפלה כמו שהיא לא נפלה בחיים שלה. מדד הדאו-ג'ונס כמעט נמחק, ומניות הנאסדא"ק תפסו צלילה ארוכה לתוך גוונים של אדום מזעזע. כל וול סטריט נראה כאילו נפלה בו פצצת אטום וירטואלית, והראו בטלוויזיה איך ברוקרים יוצאים בהמוניהם ממגדלי המשרדים, רצים כמו משוגעים ברחובות ונדרסים מתחת לאוטובוסים ממהרים בדאון-טאון מנהטן. בהתחלה עוד חשבתי שזה סתם צירוף מקרים, כי לא האמנתי ששבעת הזקנים הגמורים האלה באמת יכולים לגרום למפולת בבורסה הכי גדולה בעולם תוך כמה שעות. גם העובדה שמנהלי הבורסה בניו-יורק הודיעו שלא מדובר בחבלה או בהתקפת וירוסים, אלא בתנודת מניות לגיטימית לגמרי, לא ממש עזרה לי להאמין בכוחות העל-טבעיים של זקני ציון. לא חשבתי שהם עד כדי כך חזקים, שהם יכולים פשוט למשוך בחוטים של כוחות השוק ולגרום להם להתנהג בהתאם לתכתיבים שלהם.

אבל אז יצאתי לרחוב כדי לפגוש את הנהג, וכשנכנסתי לקדילאק ראיתי שהוא בכלל לא באוטו. על מושבי העור ישבו שש נשים עם עיניים מלוכסנות, ועוד אחת ליד ההגה. חשבתי שנכנסתי בטעות למכונית של איזו מסעדה סינית, אז אמרתי "אקסקיוז מי" וניסיתי לצאת. אבל הנהגת לחצה על הכפתור ונעלה את כל הדלתות, וזה גרם לי לחשוב שבזה הרגע חטפו אותי. ניסיתי להריץ מהר בראש את כל האויבים שיכולים להיות לי במזרח אסיה, אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום, אז פשוט שאלתי את המלוכסנות מה הן רוצות ממני. "אל תפחד, אדוני ראש הממשלה", אמרה אחת מהן בעברית די טובה, "לא נפגע בך. נשלחנו על-ידי מועצת זקני ציון כדי להודיע לך שנפילת הדאו-ג'ונס היא עבודה שלהם, וכדי להודיע לך שצפויות עוד פעולות עד להשגת המטרה". מה התברר? שלזקני ציון יש מטפלות פיליפיניות, והפיליפיניות עוזרות להם בכל מיני שליחויות כדי להקל עליהם לשלוט בעולם. בכל זאת, אנשים זקנים, קשה להם לעשות הכל לבד. זה אפילו הוכנס באופן רשמי לפרוטוקולים, ו"הפיליפיניות של זקני ציון" הפכו לחלק אינטגרלי של חבורת הזקנים, רק שכל האנטישמים וחובבי הקונספירציות בעולם עוד לא עלו על זה.

אחרי נסיעה קצרה ונעימה עם הפיליפיניות, שגם להן יש רק אותיות במקום שמות – כל אחת עם אות אנגלית שמתאימה לאות היוונית של זה שהיא מטפלת בו – הן הורידו אותי במשרד ראש הממשלה, ואחת מהן הוציאה מהבגאז' את הנהג הקבוע שלי. "הוא יתעורר עוד שעה", היא אמרה, ואז כל השש עברו את הכביש ותפסו אוטובוס חזרה לאני לא יודע איפה. בזמן הנסיעה ניסיתי לשאול אותן איך הן התקבלו לתפקיד הסודי שלהן, שבטח הפך אותן לפיליפיניות הכי משפיעות בתולדות האנושות, אבל הן לא הסכימו להגיד מילה. יותר נכון, הן ענו על כל השאלות ששאלתי, אבל על השאלות הרגישות הן ענו בפיליפינית. בעברית הן היו מוכנות לספר לי רק על מזג האוויר במנילה ועל הצרות שיש להן עם משטרת ההגירה. אם רק הייתי יודע את השמות האמיתיים שלהן או של הזקנים, הייתי עושה הכל כדי לדאוג שהמשטרה לא תעשה טעות טיפשית כמו לגרש את הפיליפיניות של זקני ציון, כי הם עוד עלולים להתרגז מזה ולהפוך את כל השוטרים לחצילים מטוגנים, או השד יודע מה.

במשרד ראש הממשלה חיכה לי כבר שר החוץ, ושנינו הסתגרנו ביחד בחדר עם כמה טלוויזיות, פופקורן ודיאט קולה, וביקשנו שאף אחד לא יפריע לנו במשך השעות הבאות. אני יודע שנראינו כמו שני ילדים בחטיבת ביניים שיצאו לסרט אחד עם השני כי עוד אין להם חברות נורמליות, אבל למען האמת מה שראינו שם בערוצים הזרים היה סרט האקשן הכי טוב שראיתי בחיים שלי. העולם עוד לא התאושש מנפילת הבורסה בניו-יורק, שגם הפילה את שאר מדדי המניות הגדולים בלונדון, ברלין, הונג-קונג ועוד כמה מקומות (נשבע לכם שלא התכוונתי), וכבר הגיע מבזק עם אסון חדש: כל שדות הנפט של ארצות הברית באלסקה, טקסס ומדינות אחרות הושבתו בבת אחת, אחרי שמאות אלפי משאבות החלידו ונתקעו בדיוק באותו רגע. מיד אחר-כך התגלו סתימות ותקלות ברשתות החלוקה של הדלק והגז בכל רחבי ארצות הברית, ותוך חצי שעה כל נמלי התעופה האמריקאיים נסגרו לתנועת מטוסים בגלל המחסור בדלק סילוני. בהמשך, תחנות הדלק זכו לתורי-ענק של מכוניות שהנהגים שלהן מיהרו למלא דלק לפני שכל תרבות הרכב האמריקאית תקרוס להם על הראש.

זקני ציון הורידו את מעצמת-העל על הברכיים בשידור חי בטלוויזיה, והם רק התחילו ליהנות, כי היו להם עוד הרבה תעלולים לשלוף. בשעה 9:00 בדיוק נפלה רשת החשמל בכל החוף המזרחי, מאיי דרום פלורידה ועד הקצה הצפוני של מדינת מיין, והפסקת החשמל התפשטה עד למרכז ארצות הברית וכל קנדה. חלק מהמסכים התעוותו והתחילו לשדר שלג, בגלל שהתחנות בחוף המזרחי הפסיקו לשדר ברגע שהזרם ניתק. אחרי עשר דקות החשמל חזר, אבל חצי שעה אחר-כך שוב היה בלקאאוט, וככה החשמל נדלק ונכבה במרווחים אקראיים עד שכולם בארצות הברית ירדו מהפסים. בכל הזמן המצטבר שאספקת החשמל הייתה מנותקת, ישראל הייתה המקום היחיד בחוף המזרחי שהיה בו זרם בשטקרים.

הדבר הבא שקרה הוא שהבנקים הגדולים בעולם ניתקו פתאום את קווי האשראי לממשלת ארצות הברית, וכמו במקרה של נפילת הבורסה ורשתות הדלק והחשמל, גם הפעם לא היה מדובר בתקלה או בפעולת טרור: באופן לגמרי בלתי-מוסבר, עשרות דירקטוריונים של בנקים מסביב לעולם התכנסו בדיוק באותה שעה, והחליטו כל אחד בנפרד שצריך להפסיק לתת כסף לארצות הברית, ולהתחיל לדרוש שתחזיר את החובות שלה. השעון הדיגיטלי בניו-יורק, שמראה את הגירעון המסחרי של אמריקה, התחיל להגדיל את המספר שמוצג עליו עד שלא היה יותר מקום פנוי לספרות החדשות שהתווספו.

בכל ערוצי הטלוויזיה היו בטוחים שמדובר במתקפת טרור מוסלמית, אבל ככל שהתגברו הראיות לכך שמדובר פשוט בצירופי מקרים מדהימים, האמריקאים התבלבלו יותר ויותר. איך יכול להיות שכל משאבות הנפט של ארצות הברית יתקלקלו בדיוק באותו רגע? הרי לא מדובר בווירוס שחדר למחשבים, ומחבלים לא יכולים לעבור משאבה אחרי משאבה בכל שדות הנפט הענקיים, באותו יום, ולשחרר את הברגים בלי שאף אחד ישים לב אליהם. גם במקרה של הבנקים והבורסה, כל הסימנים הראו שהתנודות הכספיות הן תוצאה של החלטות רציונליות שהתקבלו בצירוף מקרים מוחלט אלה עם אלה. אף אחד לא הבין מה גרם לכל הברוקרים בוול סטריט להגיע לעבודה ולמכור באותו רגע את כל המניות האפשריות, אבל עובדה שזה מה שקרה.

79.

בדרך כלל חושבים על זקנים כעל אנשים איטיים, שלוקח להם הרבה זמן לעשות הכל. אז אולי זה נכון באופן עקרוני, אבל זקני ציון עשו את העבודה שלהם מהר, וביעילות: כבר למחרת בבוקר, כשפתחתי את החדשות, ראיתי שהבורסה בניו-יורק נפלה כמו שהיא לא נפלה בחיים שלה. מדד הדאו-ג'ונס כמעט נמחק, ומניות הנאסדא"ק תפסו צלילה ארוכה לתוך גוונים של אדום מזעזע. כל וול סטריט נראה כאילו נפלה בו פצצת אטום וירטואלית, והראו בטלוויזיה איך ברוקרים יוצאים בהמוניהם ממגדלי המשרדים, רצים כמו משוגעים ברחובות ונדרסים מתחת לאוטובוסים ממהרים בדאון-טאון מנהטן. בהתחלה עוד חשבתי שזה סתם צירוף מקרים, כי לא האמנתי ששבעת הזקנים הגמורים האלה באמת יכולים לגרום למפולת בבורסה הכי גדולה בעולם תוך כמה שעות. גם העובדה שמנהלי הבורסה בניו-יורק הודיעו שלא מדובר בחבלה או בהתקפת וירוסים, אלא בתנודת מניות לגיטימית לגמרי, לא ממש עזרה לי להאמין בכוחות העל-טבעיים של זקני ציון. לא חשבתי שהם עד כדי כך חזקים, שהם יכולים פשוט למשוך בחוטים של כוחות השוק ולגרום להם להתנהג בהתאם לתכתיבים שלהם.

אבל אז יצאתי לרחוב כדי לפגוש את הנהג, וכשנכנסתי לקדילאק ראיתי שהוא בכלל לא באוטו. על מושבי העור ישבו שש נשים עם עיניים מלוכסנות, ועוד אחת ליד ההגה. חשבתי שנכנסתי בטעות למכונית של איזו מסעדה סינית, אז אמרתי "אקסקיוז מי" וניסיתי לצאת. אבל הנהגת לחצה על הכפתור ונעלה את כל הדלתות, וזה גרם לי לחשוב שבזה הרגע חטפו אותי. ניסיתי להריץ מהר בראש את כל האויבים שיכולים להיות לי במזרח אסיה, אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום, אז פשוט שאלתי את המלוכסנות מה הן רוצות ממני. "אל תפחד, אדוני ראש הממשלה", אמרה אחת מהן בעברית די טובה, "לא נפגע בך. נשלחנו על-ידי מועצת זקני ציון כדי להודיע לך שנפילת הדאו-ג'ונס היא עבודה שלהם, וכדי להודיע לך שצפויות עוד פעולות עד להשגת המטרה". מה התברר? שלזקני ציון יש מטפלות פיליפיניות, והפיליפיניות עוזרות להם בכל מיני שליחויות כדי להקל עליהם לשלוט בעולם. בכל זאת, אנשים זקנים, קשה להם לעשות הכל לבד. זה אפילו הוכנס באופן רשמי לפרוטוקולים, ו"הפיליפיניות של זקני ציון" הפכו לחלק אינטגרלי של חבורת הזקנים, רק שכל האנטישמים וחובבי הקונספירציות בעולם עוד לא עלו על זה.

אחרי נסיעה קצרה ונעימה עם הפיליפיניות, שגם להן יש רק אותיות במקום שמות – כל אחת עם אות אנגלית שמתאימה לאות היוונית של זה שהיא מטפלת בו – הן הורידו אותי במשרד ראש הממשלה, ואחת מהן הוציאה מהבגאז' את הנהג הקבוע שלי. "הוא יתעורר עוד שעה", היא אמרה, ואז כל השש עברו את הכביש ותפסו אוטובוס חזרה לאני לא יודע איפה. בזמן הנסיעה ניסיתי לשאול אותן איך הן התקבלו לתפקיד הסודי שלהן, שבטח הפך אותן לפיליפיניות הכי משפיעות בתולדות האנושות, אבל הן לא הסכימו להגיד מילה. יותר נכון, הן ענו על כל השאלות ששאלתי, אבל על השאלות הרגישות הן ענו בפיליפינית. בעברית הן היו מוכנות לספר לי רק על מזג האוויר במנילה ועל הצרות שיש להן עם משטרת ההגירה. אם רק הייתי יודע את השמות האמיתיים שלהן או של הזקנים, הייתי עושה הכל כדי לדאוג שהמשטרה לא תעשה טעות טיפשית כמו לגרש את הפיליפיניות של זקני ציון, כי הם עוד עלולים להתרגז מזה ולהפוך את כל השוטרים לחצילים מטוגנים, או השד יודע מה.

במשרד ראש הממשלה חיכה לי כבר שר החוץ, ושנינו הסתגרנו ביחד בחדר עם כמה טלוויזיות, פופקורן ודיאט קולה, וביקשנו שאף אחד לא יפריע לנו במשך השעות הבאות. אני יודע שנראינו כמו שני ילדים בחטיבת ביניים שיצאו לסרט אחד עם השני כי עוד אין להם חברות נורמליות, אבל למען האמת מה שראינו שם בערוצים הזרים היה סרט האקשן הכי טוב שראיתי בחיים שלי. העולם עוד לא התאושש מנפילת הבורסה בניו-יורק, שגם הפילה את שאר מדדי המניות הגדולים בלונדון, ברלין, הונג-קונג ועוד כמה מקומות (נשבע לכם שלא התכוונתי), וכבר הגיע מבזק עם אסון חדש: כל שדות הנפט של ארצות הברית באלסקה, טקסס ומדינות אחרות הושבתו בבת אחת, אחרי שמאות אלפי משאבות החלידו ונתקעו בדיוק באותו רגע. מיד אחר-כך התגלו סתימות ותקלות ברשתות החלוקה של הדלק והגז בכל רחבי ארצות הברית, ותוך חצי שעה כל נמלי התעופה האמריקאיים נסגרו לתנועת מטוסים בגלל המחסור בדלק סילוני. בהמשך, תחנות הדלק זכו לתורי-ענק של מכוניות שהנהגים שלהן מיהרו למלא דלק לפני שכל תרבות הרכב האמריקאית תקרוס להם על הראש.

זקני ציון הורידו את מעצמת-העל על הברכיים בשידור חי בטלוויזיה, והם רק התחילו ליהנות, כי היו להם עוד הרבה תעלולים לשלוף. בשעה 9:00 בדיוק נפלה רשת החשמל בכל החוף המזרחי, מאיי דרום פלורידה ועד הקצה הצפוני של מדינת מיין, והפסקת החשמל התפשטה עד למרכז ארצות הברית וכל קנדה. חלק מהמסכים התעוותו והתחילו לשדר שלג, בגלל שהתחנות בחוף המזרחי הפסיקו לשדר ברגע שהזרם ניתק. אחרי עשר דקות החשמל חזר, אבל חצי שעה אחר-כך שוב היה בלקאאוט, וככה החשמל נדלק ונכבה במרווחים אקראיים עד שכולם בארצות הברית ירדו מהפסים. בכל הזמן המצטבר שאספקת החשמל הייתה מנותקת, ישראל הייתה המקום היחיד בחוף המזרחי שהיה בו זרם בשטקרים.

הדבר הבא שקרה הוא שהבנקים הגדולים בעולם ניתקו פתאום את קווי האשראי לממשלת ארצות הברית, וכמו במקרה של נפילת הבורסה ורשתות הדלק והחשמל, גם הפעם לא היה מדובר בתקלה או בפעולת טרור: באופן לגמרי בלתי-מוסבר, עשרות דירקטוריונים של בנקים מסביב לעולם התכנסו בדיוק באותה שעה, והחליטו כל אחד בנפרד שצריך להפסיק לתת כסף לארצות הברית, ולהתחיל לדרוש שתחזיר את החובות שלה. השעון הדיגיטלי בניו-יורק, שמראה את הגירעון המסחרי של אמריקה, התחיל להגדיל את המספר שמוצג עליו עד שלא היה יותר מקום פנוי לספרות החדשות שהתווספו.

בכל ערוצי הטלוויזיה היו בטוחים שמדובר במתקפת טרור מוסלמית, אבל ככל שהתגברו הראיות לכך שמדובר פשוט בצירופי מקרים מדהימים, האמריקאים התבלבלו יותר ויותר. איך יכול להיות שכל משאבות הנפט של ארצות הברית יתקלקלו בדיוק באותו רגע? הרי לא מדובר בווירוס שחדר למחשבים, ומחבלים לא יכולים לעבור משאבה אחרי משאבה בכל שדות הנפט הענקיים, באותו יום, ולשחרר את הברגים בלי שאף אחד ישים לב אליהם. גם במקרה של הבנקים והבורסה, כל הסימנים הראו שהתנודות הכספיות הן תוצאה של החלטות רציונליות שהתקבלו בצירוף מקרים מוחלט אלה עם אלה. אף אחד לא הבין מה גרם לכל הברוקרים בוול סטריט להגיע לעבודה ולמכור באותו רגע את כל המניות האפשריות, אבל עובדה שזה מה שקרה.

עד כאן אתם עוד יכולים להגיד שזקני ציון הם בסך הכל טרוריסטים מתוחכמים שיודעים להסוות את הפעולות שלהם בצורה מושלמת, אבל מה תגידו על זה שאחר כך התחילו לנחות על ארצות הברית כמה מכות נבחרות מההגדה של פסח, ועוד לפי הסדר? נכון, גם למקרים האלה יכולים להיות הסברים הגיוניים, אבל איכשהו קשה לי להאמין שהזקנים והפיליפיניות שלהם מסוגלים לארגן מבצעים כל-כך מסובכים בפחות מ-12 שעות, אלא אם הם סוג של קוסמים. בשעה 10:30 הודיע כתב סי-בי-אס בניו-יורק על תופעה משונה: המים בנהר ההדסון הפכו לאדומים, ודיווחים דומים הגיעו מכל עיר ברחבי ארצות הברית שעובר דרכה נהר. שלא כמו במקרה של מצרים, הדגים לא מתו הפעם, כנראה כי זקני ציון רשמו לעצמם שלנשיא לא ממש אכפת מדגים מתים. חצי שעה אחר-כך דיווחו הרשתות על "צעדת מיליון הצפרדעים": מכל אגם, נחל או מאגר מים ברחבי המדינה יצאו להקות צפרדעים ענקיות ופשטו על העיירות והכפרים הקרובים ביותר. התמונות מקנזס סיטי הראו המוני תושבים נמלטים ברחוב הראשי כשבעקבותיהם מגיע משהו שנראה כמו גל ענק שמקרקר וקופץ קדימה, ובמיניאפוליס הצפרדעים הצליחו לגרש את כל העובדים באחד הקניונים הגדולים בארצות הברית. אחרי שעה הצפרדעים חזרו למים כאילו שכלום לא קרה, וגם זאת הוכחה לזה שהדו-חיים בכל זאת הפנימו עם השנים שגם להם יש זכויות בסיסיות, בגלל שבמכות מצרים הצפרדעים נשארו למות בהמוניהן ברחובות כמו פראייריות.

כמה מהמטיפים האוונגליסטים בטלוויזיה כבר הבינו מה קורה, ובאחד הערוצים ראינו מישהו שעומד מול מאמינים בכנסיה וצועק: "ישו כועס עליכם, אהה! ישו כועס כי אתם לא קוראים את ההולי בייבל, והוא רוצה להזכיר לכם את המכות שנחתו על הכופרים שגם הם לא קראו בתנ"ך!", וכל האנשים בקהל ענו לו "הללויה" איזה עשר פעמים למרות שהוא עמד וקילל אותם מול הפרצוף שלהם. רשתות החדשות עוד לא התאוששו ממכת הצפרדעים, ובשעה 11:23 עלה לשידור קריין של רשת אן-בי-סי שדיווח בהתרגשות על כך שבכל גני החיות הגדולים בארה"ב הכלובים נפתחו וחיות טרף התחילו לשעוט ברחובות. הממשל האמריקאי הכריז על עוד מצב חירום, בערך העשירי באותו יום, ופלוגות של מהגרים הודים נפרשו בערים הגדולות כדי להשתלט על פילים משתוללים, נחשי קוברה ששטפו את הרחובות וטיגריסים רעבים שאיימו על חנויות בשר ומסעדות. האף-בי-איי הוציא אזהרה לכל אזרחי ארה"ב שבין החיות שהשתחררו נמצאות גם כמה חיות מחמד של ארכי-פושעים מסוכנים שהיו בפני עצמן מסוכנות ועסקו בפשיעה חמורה; בין "עשר החיות המבוקשות ביותר" היה אפשר למצוא את "פאבלו", קוף שימפנזה ששימש בתור הקמע הרשמי של קרטל קאלי והיה אחראי באופן אישי לרצח של עשרות סוכנים של הרשות למלחמה בסמים, ואת "מריאן", חתולה סיאמית שהשתייכה למאפיונר אוזבקי שהפך אותה למכורה לקוקאין, וכתוצאה מכך לא היו גבולות למה שהיא יכלה לעשות כדי להשיג את המנה הבאה.

בשעה 12:04 הודיעה תחנת הטלוויזיה המקומית של וושינגטון ובולטימור, שענן ארבה אדיר מגיע לכיוון הבירה מדרום, ולא עברו חמש דקות וכבר הארבה נחת בהמוניו על מחוז קולומביה. סתם צירוף מקרים, נכון? אז תסבירו לי בבקשה: איך זה שכל החייעס המעופפים האלה נדבקו רק לאתרים הלאומיים? להקי ארבה של מיליארדי חרקים מעופפים נחתו על הבית הלבן, הקונגרס, בית המשפט העליון, אנדרטת וושינגטון, מטה האף-בי-איי והפנטגון. בסוף מתקפת הארבה, הבית הלבן כבר שינה את הצבע שלו לשחור, וגם כל שאר בנייני הממשל נראו כאילו ירד עליהם מבול של פחיות טמבור. בשלב הזה כבר התחלתי לקוות שזקני ציון זוכרים שאסור להם להיסחף, כי באמת פחדתי שהם לא יעצרו באדום ויורידו על האמריקאים גם איזו מכת בכורות. אבל אחרי התקפת הארבה המצב חזר בבת אחת לקדמותו: הבורסה עלתה לרמות הרגילות, שדות הנפט חזרו לעבוד, רשתות האנרגיה תיפקדו כמו בימים רגילים, הבנקים העולמיים ביטלו את ההחלטות שלהם, נחילי הארבה חזרו למחילות ואפילו פאבלו ומריאן נמצאו כשהם ישנים שנת ישרים בתאים המחושמלים שלהם.

אחרי שזקני ציון הוכיחו לי שהם באמת שולטים בכל מה שקורה בעולם, בין אם בגלל שיש להם פרוטקציות אצל אלוהים ובין אם בגלל שהם פשוט טובים בטרור, התחלתי להרגיש גאווה אמיתית בזה שאני יהודי. תחשבו – איזה עוד עם יכול לקחת חבורת זקנים בגיל מתקדם, לשים אותם ביחד בחדר, ולמוטט בצורה מושלמת את המדינה הכי חזקה שיש? טוב, אולי יש עוד כמה עמים שיכולים לעשות את זה, כי סך הכל להרוס זה לא קשה במיוחד. אבל בכל זאת משהו כאן מיוחד רק לנו: אחרי שלכלכנו, גם ניקינו – ותראו לי עוד זקנים בגיל כזה שיכולים לבלגן ארץ שלמה, ואחר כך להחזיר הכל למקום. ואם זה מה שיכולים לעשות מקרים סיעודיים כמו אלפא, ביתא וכל השאר, תחשבו מה אפשר להשיג עם הזקנים הישראלים שעוד גרים בבית ומסתדרים לבד: הרי כל אחד מהם יכול לעשות יותר נזק מטנק מרכבה שהנהג שלו הוריד בקבוק שלם של יין פטישים.

80.

אנשים שיש להם חיות בית לרוב אוהבים אותן ומתייחסים אליהן יפה, אבל לפעמים הם מתנהגים אליהן בצורה מוזרה. אותו דבר עם אלוהים ואיך שהוא מתנהג ליהודים: אפשר היה לצפות שבתור עם-המחמד שלו נקבל יחס חיובי, קצת ליטופים פה ושם, אולי איזו עצם במקום מצות יבשות כל הזמן. אבל הנה, תראו את יציאת מצרים: לא רק שאלוהים לא עזר לבני ישראל לצאת מהארץ שבה התאכזרו אליהם, הוא עוד גרם לפרעה להמשיך להחזיק אותם אצלו למרות כל המכות שנחתו על המצרים. אז את זה שאלוהים הוא קונטרול-פריק, אני כבר יודע. אבל הוא גם חוזר על עצמו – עובדה שכל הסיפור של מצרים חזר שוב עם אמריקה, רק ההפך: אז רצינו לצאת ופרעה לא הסכים, עכשיו רצינו להיכנס והנשיא לא הרשה. באמת היה הורג את אלוהים לתת לנו את מה שרצינו ישר בהתחלה, במקום שאני אצטרך ללכת לזקני ציון ולהפוך לשותף לדבר עבירה? כנראה שזה לא היה הורג אותו, כי לדעתי אלוהים בכלל לא יכול למות.

טוב, מכל הדיון המרתק הזה עוד תחשבו שחזרתי בתשובה, אבל תנו לי להרגיע אתכם – לא רק שלא התחרדתי, אלא שככל שהזמן עבר השתכנעתי יותר שזקני ציון הם לא מכשפים, לא יצורים על-טבעיים, וגם אין להם את המספר הישיר של אלוהים במשרד. לכל דבר שהם עשו היה הסבר הגיוני, ובטח הממזרים האלה הכינו את כל המתקפה שלהם עוד הרבה לפני שבאתי אליהם וביקשתי מהם לבצע אותה, בגלל שהם זקנים משועממים שקראו עיתונים והניחו שמצבי הנואש יגרום לי לרצות להיפגש איתם. מי יודע אם הרבנים הראשיים לא מעורבים בזה, בטח הם סידרו את כל המפגש רק כדי לסחוט אותי בשביל תוספת למשכורת ובשביל שאר הצעצועים שהם חלבו ממני. מזל שהחתימה שלי על הנייר ההוא לא שווה כלום – כי בגלל שהדף היה מונח על הגב העקום של שר החוץ, העט החליק לי ויצאה חתימה שאפילו לא קרובה להיראות כמו החתימה הרשמית שלי. כמובן שבבית המשפט אני אכחיש שאי-פעם הצעתי לרבנים הראשיים תנאים כאלה, ומצדי שיתפללו כמה שהם רוצים, אולי מהשמיים הם יקבלו מכוניות מנהלים שלא מתניעות בשבת – ממני בטח לא.

נתתי לג'ון דו ג'וניור כמה שעות להירגע מהיום שעבר עליו, שבטח היה הכי גרוע מבין כל הימים הגרועים של כל הנשיאים האמריקאים בהיסטוריה. אבל באיזשהו שלב נגמרה לי הסבלנות, והתקשרתי לבית הלבן כדי לקטוף את הפירות. זה היה רגע קריטי, כי לפי ההסכם עם הזקנים היה אמור להגיע אל הנשיא סימן כלשהו שהוא מתעסק עם זקני ציון, ושלא כדאי לו לסרב לבקשות של ישראל. הרי אם הייתי סתם אומר לו שכל מה שקרה ביממה האחרונה הוא יוזמה ישראלית, אז עוד לפני שהייתי מנתק את השיחה הלילה הירושלמי כבר היה מואר בכמה פצצות מימן. ואם הייתי מנסה לטעון שהכל באשמת זקני ציון, הוא עוד היה יכול להלשין עלי לציבור הישראלי שהיה מעיף אותי בבחירות – ואני כבר רואה את התעמולה של האופוזיציה: "ראש הממשלה שלכם לא מהסס למחזר את השקרים האנטישמיים הגדולים ביותר למען הישרדותו הפוליטית". אני משער שאף אחד בארץ לא היה קונה את ההסברים שלי, שמועצת זקני ציון קיימת ושחלק מהחברים בה גרים בבתי אבות מוזנחים במרכז הארץ.

הרמתי את הטלפון, לחצתי על החיוג המהיר של החדר הסגלגל, והמזכירה ענתה. "את הנשיא בבקשה", אמרתי, והפעם העבירו אותי אל האיש עצמו ולא אל עוזר אלמוני שינפנף אותי כמו שטיח מלא פשפשים. "קודם כל תרשה לי למסור את תנחומיי למשפחות השכולות", אמרתי לו אוטומטית, כי המוח שלי נכנס בלי לבקש רשות למצב אסונות לאומיים ופיגועים, והוא רק ענה: "לא היו הרוגים או פצועים, אבל תודה בכל זאת. זה היה יום מאוד מפחיד בשבילנו". ניסיתי להחדיר לשיחה בעדינות את הנושא שעניין אותי, ושאלתי אם איזשהו ארגון לקח אחריות על ההתקפה. "לא ממש, הייתה איזו מעטפה שהגיעה אלי והיה כתוב עליה 'נטילת אחריות', אבל חשבתי שזו פרסומת לסדנת מודעות עצמית אז זרקתי אותה לפח". כמעט נחנקתי – כל המבצע המסובך עמד להיכשל רק בגלל שהנשיא האמריקאי זרק את המעטפה של הזקנים. "אולי תוציא את המכתב מהפח ותראה מה כתוב בו?", ניסיתי לשכנע אותו, "יכול להיות שככה תדע מי עומד מאחורי כל הדברים שקרו". הנשיא חשב קצת ואמר שיכול להיות, אבל המכתב זרוק בתוך פח עם אריזות יוגורט ריקות והמיץ של הזבל כיסה אותו לגמרי. המשכתי להתעקש שיוציא את המכתב כי בטח כתוב בו משהו חשוב, עד שבסוף הנשיא הסכים והשאיר אותי על הקו עד שהוא יחפור בפח וימצא את המעטפה.

התפללתי לכל האלים שיכולתי לחשוב עליהם כדי שהנשיא לא יחזור לטלפון ויגיד "אני מצטער, המנקה בדיוק רוקנה את הפח לתוך מטחנת האשפה", אבל לאלוהים שלנו לא התפללתי, כי כמו שאני מכיר אותו הוא היה עושה לי דווקא את ההפך כדי להרגיז אותי. אחרי כמה דקות הנשיא הרים את השפופרת, ואמר: "אוקיי, אני פותח את המעטפה". שמעתי צליל של נייר נקרע ועוד נייר מקופל שנפתח, ואז הנשיא אמר בשקט "הולי שיט", והחזיר את הפה שלו קרוב לטלפון. "אני רואה כאן תמונה עם צללים של שבעה אנשים", הוא אמר, "וכתוב מתחת לזה: נהנית? ספר לחבריך. לא נהנית? ספר לנו". "תהפוך את זה, אולי בצד השני", אמרתי בעצבנות כי ממש לא הערכתי את חוש ההומור של הזקנים. אחרי עוד שלושה "הולי שיט" ושני "ג'יזס קרייסט", הנשיא הרים שוב את הטלפון מהשולחן ואמר: "עכשיו הבנתי. אבל תוכיח לי שהזקנים האלה באמת עובדים בשבילך ושומרים לך על התחת, כי אחרת אני אדאג אישית לזה שיקרקפו אותך ואת כל הממשלה שלך בטיימס סקוור".

לא ידעתי מה לעשות, ואיך בדיוק אפשר להוכיח דבר כזה. ניסיתי להרוויח זמן עד שאחשוב על משהו, אבל אז שמעתי רעש מוזר מהקו והנשיא צעק: "מי אתם?! איך נכנסתם לפה?!". בגלל שהוא אמר את זה באנגלית לא ידעתי לאיזה סוג של אנשים הוא מדבר וכמה היו שם, אבל יכולתי לשמוע קול גבוה של אישה שאומר "יותר טוב שלא תתעסק עם הבוסים היהודים שלנו, אלא אם אתה רוצה לאכול ארבה לארוחת בוקר, צהרים וערב עד יומך האחרון!". היה עוד רעש מוזר, והנשיא צרח – כנראה לתוך אינטרקום – "כרגע פרצו לי למשרד שבע פיליפיניות ואיימו עלי עם הליכונים! בואו מהר, הן בורחות מהחלון!". שמעתי את אנשי השירות החשאי מתפרצים לחדר וצועקים "ידיים למעלה" למרות שכבר לא היה מי שירים ידיים, והנשיא תפס בפעם השלישית את הטלפון ואמר: "בסדר, בסדר, אני נכנע. תגיע לכאן מחר ונסדר את הכל. רק תגיד לעוזרות-הבית מהגיהינום שלא יתקרבו אלי יותר בחיים שלהן!". מזגתי לעצמי כוס פלסטיק קטנה של מים פושרים כדי לחגוג את תחילת הניצחון, והאמת היא שהתרשמתי מפעולת הקומנדו שביצעו הפיליפיניות של זקני ציון עד כדי כך, שאמרתי לעצמי שאם אי-פעם יהיו לי שוב מאבטחים – אני מעדיף שהם יהיו מטפלות אסייתיות ולא דוגמנים ישראלים מלוקקים.

***

לפרקים 81-93 | חזרה לתוכן