אוטופיית בננות / פרקים 81-93

81.

מזל שאני לא אחד מהגברים המיושנים האלה, שתמיד חייבים לעשות הכל בעצמם. כי כל מאצ'ו מצוי שהיה נכשל במשימה קרבית כמו זו שניסיתי לעשות בוושינגטון, ועוד היה יורד אחר כך לרמה של לבכות לכמה זקנים שיצילו אותו – היה נופל לקרשים מרוב בושה. אני, מה שטוב בי, הוא שאם אני נכשל וזה גורם למישהו אחר לעבוד קשה במקומי, אז זה בכלל לא נחשב אצלי להשפלה, להפך: מה זה משנה מי עושה את העבודה בפועל, כל עוד אני זה שמקבל עליה את הקרדיט? תחשבו על זה ותראו שאני צודק.

בפעם השנייה תוך שלושה ימים חזרתי לוושינגטון, והפעם בצורה מכובדת, לא כנוסע סמוי שצריך להעמיד פנים שהוא לא מבין שמקללים אותו בעברית. הגנרל סידר לי מטוס מטען מיוחד של המארינס, שלקח אותי מנתב"ג ישר לבסיס חיל האוויר אנדרוז במרילנד, ושם חיכה לי משמר כבוד עם חיילים שגם אם אתה יורק עליהם אסור להם להחטיף לך. איזה סדר, איזה ניקיון, הלוואי שבצה"ל היו מסדרים כאלה. בכלל, אני לא מנסה לגרום לכם לקנא, אבל להגיע לוושינגטון בתור אורח רשמי זה הרבה יותר נעים מלהסתנן לבית הלבן וללכת עם מדריכה צעקנית שיש לה זכות להחליט אם מותר לך ללכת לשירותים. אגב, ברגע שאנשי השירות החשאי הגיעו למדרגות של המטוס כדי ללוות אותי למרכז העיר, הדבר הראשון ששאלתי אותם הוא מה שלום דוריס, שכזכור נעצרה בתור השותפה שלי לניסיון ההתנקשות. אמרו לי ששחררו אותה ברגע שהתברר שהמחבל הוא אני ושאין לה שום קשר לפעולות טרור, והיא תובעת את הממשלה על מאתיים מיליון דולר בגלל שאחד הסוהרים דרך לה בטעות על האצבע הקטנה ברגל. לפי כתב התביעה, הסוהר שהביא לה את ארוחת הצהרים התקרב יותר מדי אל המקום שבו היא ישבה בתא, וביצע "פעולה שהיא בגדר הפעלת כוח בלתי-סבירה", מה שכנראה מצדיק את הסכום האסטרונומי שהמדריכה החצופה הזו תובעת. ולחשוב שאם הסוהר היה, נגיד, חוואי שמגדל אבטיחים, ודוריס הייתה נכנסת בטעות לשדה שלו, היה מותר לו למלא אותה בכדוריות מתכת קטנות של רובה ציד, והתובע המחוזי היה סוגר את התיק בגלל ש"השמנה המסכנה הזאת הייתה צריכה לקרוא את השלט".

האמת היא שבזמן הנסיעה בלימוזינה שסידרו לי, עם אופנועי משטרה מכל הצדדים שפינו את הדרך, השתעשעתי ברעיון למלא את החורים השחורים בתקציב המדינה בזה שגם אני אתבע את ממשלת ארצות הברית על עוגמת נפש. כי אם דוריס תבעה מאתיים מיליון דולר, שהם משהו כמו מיליארד שקל, אז לי בטח יש זכות לתבוע פי עשר מזה. קראו לי מחבל, נכון או לא? הרסו לי את המוניטין מול כל העולם; פרסמו תמונה מכוערת שלי – שבגללה אנשים שלא יודעים כמה טוב אני נראה בטלוויזיה האמיתית חושבים שלישראלים אין טעם בראשי ממשלה; שמו לי שק יוטה על הראש, שזה משהו שאפילו השב"כ כבר לא עושה מאז שבג"ץ הורה לעבור לשקיות ניילון בשם השקיפות; ואפילו מנעו ממני להזמין את עורך הדין האמיתי שלי בגלל שחשבו שאני מטורף. לדעתי, כל חבר מושבעים הגיוני היה רואה אותי, יהודי מסכן ורדוף, והיה מקבל את התביעה פה אחד. אז בואו נעשה חשבון: שני מיליארד דולר, כפול חמש פלוס-מינוס, זה עשרה מיליארד שקל. בדיוק מספיק כדי לקזז את ההשקעה בשלוש טייסות הקרב החדשות של חיל האוויר, שלא רק שהופלו עשר דקות אחרי שנכנסו לקרב הראשון שלהן, אלא גם גרמו לגירעון ענק בתקציב ולזה שהיינו צריכים לסגור שלושה בתי חולים סיעודיים כדי לצמצם את האבדות הכספיות. רק במזל לא זרקנו לרחוב בטעות גם את אחד מזקני ציון, כי אני באמת לא רוצה לחשוב באיזה עומק מתחת לאוקיינוס היינו עכשיו אם זה היה קורה.

כל עוד נסענו בכביש המהיר מבסיס חיל האוויר, הייתי גיבור גדול בקשר לתביעה המשפטית, והיו לי חלומות בהקיץ איך אני בוכה על דוכן העדים והסניגור האמריקאי אומר "אובג'קשן! זו מניפולציה רגשית!", ואז השופט היה אומר לו "אובג'קשן אוברולד, מדובר כאן ביהודי עם טראומות מהשואה". אבל ברגע שהלימוזינה נכנסה לכביש הפנימי של הבית הלבן, הבנתי שכדאי מאוד שלא אתבע את האנשים היחידים שעוד מוכנים לקבל אותנו למדינה שלהם, גם אם זה בגלל שהפעלנו עליהם סחיטה באיומים. וחוץ מזה פחדתי, אין לי בעיה להודות בזה.

הנשיא עמד בשער של הבית הלבן, ולידו עמדו שני חיילי מארינס בחליפות שנראו טוב בהרבה מכל מה שהיה תלוי אצלי בארון. כל עוד עמדנו בחוץ, היו חיוכים וחיבוקים ונישוקים, הכל בשביל הצלמים שעמדו שם, אבל ברגע שנכנסנו פנימה – כשהנשיא שם לי יד על הגב כאילו אנחנו הולכים לנסוע לדרייב-אין ולהתמזמז – נגמרה הגישה החיובית. "תשמע, חתיכת חרא", הנשיא צרח עלי, "אנחנו הולכים לשבת ולסכם את הדבר הזה הכי מהר שרק אפשר, ואז אתה תסתלק לי מהעיניים. החברים הזקנים שלך אולי סידרו שתצטרפו לארצות הברית, אבל אפילו ישו בכבודו ובעצמו לא יגרום לי לאהוב אותך או אפילו לחבב אותך!". טוב, חשבתי לעצמי, מי זה בכלל הנשיא ברגע שיש לך ידידים בעלי השפעה ששולטים בעולם, או אפילו רק עושים הצגה משכנעת שהם שולטים בו. חוץ מזה, הוא גם ככה כבר בקדנציה השנייה שלו, מה שאמר שנשארו לנו רק שנתיים וחצי לבלות איתו באותה מדינה. "בסדר, אדוני הנשיא", אמרתי, "בוא נדבר על זה, לא צריך להתנהג בגסות". הוא לא הגיב, רק עשה איזה קול מעוצבן, ושנינו הלכנו לאורך מסדרונות ארוכים בדרך לחדר הדיונים. כל אותו זמן מיששתי את טיוטת ההסכם שנשארתי ער כל הלילה כדי להכין אותה, כי רציתי להיות בטוח שהיא לא נפלה לי מהכיס. לא היה שום סיכוי שאצליח לחשוב מחדש על כל הדברים האלה, בטח לא כשיושב מולי מישהו שרוצה לעשות ממני ברביקיו, אז כל ההצלחה שלי הייתה תלויה בפעולה מהירה ונחושה על שולחן הדיונים. אחרי שעברנו באזור שנראה לי מאוד מוכר – ולא פלא, כי זה היה המקום שבו תפסו אותי מאבטחי השירות החשאי – הגענו לאיזו ספרייה גדולה, שהנשיא פתח את הדלת שלה ואמר לי לשבת ליד שולחן עץ גדול שעמד במרכזה.

אחרינו נכנס איזה עוזר, שהייתה לו ביד דפדפת צהובה פשוטה, ונתן אותה לנשיא יחד עם עט נובע. ישבנו אחד מול השני, והנשיא שאל: "קדימה, תגיד מה אתה רוצה. אני רושם הכל". הוצאתי את הטיוטה המקופלת מהכיס, פרשתי את הנייר ככה שהנשיא לא יוכל לראות שקרעתי אותו מעטיפה של רשת עמינח, והתחלתי להקריא: "הצטרפות מלאה לארצות הברית במעמד של מדינה חברה בפדרציה. לא טריטוריה בשליטה אמריקאית, לא פורטו ריקו, מדינה לכל דבר, עם שני נציגים בסנאט וכמה חברים בבית הנבחרים שנקבל לפי השיטה המשונה שלכם". הנשיא רשם בלי להראות סימני מצוקה מיוחדים, כי כנראה שלזה הוא כבר התכונן. "דבר שני, אזרחות אמריקאית לכל תושבי ישראל כולל הערבים שנשארו אצלנו, וחופש תנועה מוחלט בארצות הברית. לא יהיו שום איסורים, תחנות גבול, סימונים מיוחדים בדרכון, כלום. אזרחי ישראל ייחשבו רטרואקטיבית כאילו נולדו בארצות הברית, ויוכלו להתמודד על הנשיאות או על כל תפקיד אחר שדורש אזרחות או לידה בארה"ב. מה שאני מנסה להגיד הוא שכל ברוך מזרחי מאשדוד יהיה כמו ג'ון דו ג'וניור מאוקלהומה". הנשיא בלע רוק, אבל רשם כמו גדול. האמת היא שאת הסעיף האחרון הכנסתי בעיקר בשביל עצמי, כי מי יודע – אולי בשלב כלשהו אני ארגיש שלהיות מושל של מדינה קטנה ומושתנת לא הולם את הכשרונות שלי?

"דבר שלישי, ראש ממשלת ישראל יהפוך למושל המדינה, הממשלה תתמנה לקבינט המדינתי, והכנסת תהיה בית הנבחרים המקומי, אחרי שיפצלו אותה לשני בתים. דגל ישראל יישאר בתור דגל מדינתי". הנשיא הסתכל עליי, ואמר: "אני באמת שמח שאתה דואג לעתידך, אבל החוקה מחייבת לקיים בחירות למשרת המושל. אי-אפשר פשוט למנות אותך בגלל שאתה עומד כרגע בראש המדינה, אתה חייב להיבחר ספציפית לתפקיד הזה". כמעט חטפתי התקף-לב מהבשורה השלילית הזו. לא האמנתי שאצטרך לקיים בחירות חדשות כל-כך מהר, הייתי בטוח שאני אהיה ראש הממשלה הראשון מזה שנים שהצליח לגמור ארבע שנים בשלטון כמו גדול. גם לא כל-כך האמנתי שיבחרו בי שוב, אחרי כל הדברים הקשים שקרו בזמן ההפלגה. מה שכן, תיארתי לעצמי שאולי ההצטרפות לאמריקה תעשה את שלה, והבוחרים יכירו בי כמי שאחראי לזה שהם לא צריכים יותר להתחנן לגרין-קארד. מצד שלישי, לכו תדעו מה הקופים כפויי-הטובה האלה יעשו? טוב, לא הייתי לי ברירה, אז הסכמתי לתנאי הזה. אלה החוקים החדשים, אז צריך לפעול על-פיהם. איך אומרים? בעיר בירה שמתחזה לרומא, תתנהג כמו מישהו שמתחזה לרומאי.

"עכשיו אני מתחיל עם הדברים הכיפיים האמת", אמרתי לנשיא, והוא תקע בי מבט כמו שתוקעים במישהו שמתים לחסל, רק שיש לו חברים יותר מדי מסוכנים. "כמו שאתה יודע, התרבות הישראלית במצב לא משהו, אבל אתם יכולים לעזור לנו בזה. מחר תקבל ממשרד התעשייה והתרבות פקס עם רשימה של עשרים הצגות גרועות – אבל עם פוטנציאל – מהתיאטרונים בישראל, שאני רוצה לראות אותן על הבמה בברודוויי עד תחילת השנה". הנשיא התחיל להתווכח, אבל השתקתי אותו. "ויש עוד: במקום שאנחנו נוציא את הכסף שאין לממשלה על סרטים ישראלים גרועים שאף אחד לא הולך לראות, תקבל גם רשימה של תסריטים איומים ונוראים כדי שהאולפנים הגדולים בהוליווד יפיקו אותם במקומנו". נתתי לזה לחלחל, ואז שלפתי את שאר הדרישות: "הפארקים הלאומיים ברמת-גן, בכרמל ועוד כמה מקומות שנבחר יקבלו מעמד של שמורת טבע פדרלית, ויסתובבו בהם פקחים שיחסלו כל מי שינסה להדליק מנגל או לזרוק אפילו חצי שקית במבה; כל בלבואה פנמית באוצר המדינה תוחלף בדולר, לא בשער ההמרה אלא אחד לאחד; את השב"כ והמוסד אתם יכולים לפרק ולשלב בסוכנויות המודיעין שלכם, אבל רק בתפקידים נוחים שלא צריך לעשות בהם יותר מדי; ואחרון חביב – אם ניזכר בעוד משהו ששכחתי, תהיו נחמדים ותבצעו גם אותו". טוב, אתם לא יכולים להאשים אותי שניסיתי.

הנשיא הסתכל שוב ושוב על הרשימה, הראש שלו זז מלמעלה למטה ובחזרה, ואחרי בערך דקה הוא אמר: "טוב, ועכשיו התנאים שלי". תלשתי לו דף מהדפדפת והתחלתי לרשום. "אחד: מדינת ישראל מפסיקה להיות מדינה יהודית מרגע ההצטרפות. כל אמריקאי יכול לגור אצלכם, לא יהיו נישואים דתיים, ואנחנו מבטלים את הרבנות". הסכמתי מיד, ואפילו התחרטתי שלא אני העליתי את הדרישה הזאת. "שתיים: השפות הרשמיות יהיו אנגלית וספרדית, בלי שום רוסית, ערבית או אמהרית. אם אתם מתעקשים תוכלו גם להמשיך לכתוב ולדבר בעברית". הסכמתי בלי לחשוב, כי הדרישה הזאת רק תגביר את הפופולריות שלי אצל ציבור צופי אופרות הסבון והטלנובלות הדרום-אמריקאיות. "שלוש: ישראל תקבל את החוקה של ארצות הברית. כל החוקים הישראליים מתבטלים, לא משנה אם הם מימי הטורקים, האנגלים או הבבלים. החוקים האמריקאיים הפדרליים ייכנסו לתוקף במקומם עד שהקונגרס הישראלי יחוקק חוקים מקומיים". הסכמתי. "חמש: כל זרועות הביטחון הישראליות יפורקו מלבד המשטרה. כן, אני מדבר גם על הצבא. גם חשבתי על ההצעה ההיא שלך מהכלא, ואני מסכים. גיוס החובה לצעירים ישראלים מגיל 18 יימשך, והצבא האמריקאי יוכל להציב אותם בכל תפקיד ובכל מקום בכדור הארץ". קצת נחרדתי ממה שיקרה כשהאימהות יגלו שבשביל להביא סיר שעועית לילד שלהן בבסיס הן יצטרכו לעשות שלוש טיסות קונקשן לאוקינאווה, ולא חשבתי שתהיה לזה השפעה טובה על הסיכויים שלי בבחירות, אבל בסוף הסכמתי. "שש: מערכת החינוך הישראלית תתחיל לחלק אפודי מגן ושוקרים לתלמידים, כמו אצלנו. מי שלא ילבש ציוד הגנה, לא יוכל לתבוע פיצויים במקרה שהחברים שלו יצלפו בו בהפסקה". הסכמתי בלי בעיות. "ושבע: אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לכפות בכוח על הציבור הישראלי את החוק האמריקאי, גם ללא הסכמת מושל המדינה".

קמנו מהמקומות שלנו, לחצנו ידיים, אני אמרתי: "תענוג לעשות איתך עסקים" והנשיא אמר: "תמיד אמרו לי שצריך להתנהג יפה לזקנים, אבל אף פעם לא חשבתי שלמישהו יצא מזה משהו כמו שאתה הצלחת לסדר לעצמך. עכשיו השאלה היא רק מה עושים עם הקונגרס? אני קובע הצבעה משותפת של שני הבתים למחר, אבל אין הרבה סיכוי שהם יסכימו למה שאנחנו מנסים לעשות". חשבתי על זה קצת, ואמרתי לנשיא שישאיר לי את הקונגרס. אם הצלחתי להעביר בכנסת תוכנית שמפרקת את המדינה מיבשת אחת, לא חשבתי שצריכה להיות בעיה להעביר בקונגרס חוק שיחבר אותה ליבשת אחרת.

82.

למרות שבתכנון המקורי שלי התכוונתי לטוס חזרה לארץ ולחזור יום אחר-כך לוושינגטון כדי להיות נוכח בהצבעה, לנשיא היו תוכניות אחרות. הוא הודיע לי שהמטוס הצבאי חזר לישראל, ושהוא עומד על כך שאני אשאר לישון בבית הלבן. ידעתי שהוא לא עושה את זה מתוך נחמדות אלא כדי להשגיח עליי, שלא אדליף את כל פרטי ההסכם ואספר לחבר'ה שעוד רגע אנחנו מצטרפים לארה"ב, אז ניסיתי להתחמק: אמרתי שהשארתי על הגז בבית איזה סיר עם אטריות, שאני באמת חייב להוריד מהאש לפני שבית ראש הממשלה יהפוך לפלאמבה. הוא לא האמין לי בכלל, כנראה גם כי הוא ידע שהבית שלי כבר נפגע מפצצה ושאם הוא יישרף לגמרי זו לא תהיה אבדה גדולה. אז הבנתי שאני חייב להסכים להצעה שלו "טו ספנד דה נייט אובר", וכמה עוזרים תקיפים הובילו אותי לחדר השינה של הנשיא לינקולן מיד אחרי השיחה שלי ושל הנשיא בספרייה.

כבר היה לפנות ערב כשהדלת הכבדה ננעלה מאחורי, ודרכה אמרו לי שיבואו לקרוא לי לארוחת הערב. מצאתי את עצמי לבד בחדר, ומיד קפצתי על הטלפון כדי להתקשר לשר החוץ ולהודיע לו שני דברים: אל"ף כל, שיש לנו פריצת דרך במגעים, ובי"ת כל, שהאמריקאים הבני-זונות שוב הכניסו אותי למעצר. אבל במקום צליל חיוג שמעתי רק רעשים מוזרים מתוך הטלפון, וחשבתי שאולי צריך לחייג למרכזיה או משהו. אז לחצתי על ה-0, אבל כל מה ששמעתי היה צחוק מתגלגל, ומישהו שאמר לי בגסות שהטלפונים לא מחוברים ולא יהיו מחוברים בזמן הקרוב. הבנתי שהם לא רק נעלו אותי בחדר, אלא גם דאגו לזה שלא אוכל להתקשר לשום מקום, ואני לגמרי נתון לחסדיהם. "חכו חכו, מה יקרה כשאני אספר על זה לזקני ציון", חשבתי, ובינתיים נכנסתי למקלחת כדי להתרענן – לא לפני שבדקתי ביסודיות שאין שם מצלמות נסתרות, שיכניסו אותי ישר לשידורי הפריים-טיים של החוף המזרחי.

בדיוק כשיצאתי מהמקלחת, שהייתה לגמרי לא רעה בשביל חדר של נשיא מהמאה ה-19, נשמעה דפיקה בדלת וקול אמר שארוחת הערב מוכנה. חשבתי שיכניסו לי איזה פירה עם עובש דרך פתח בדלת, אבל התברר לי שהרעיון הוא שארד ואשתתף בארוחת הערב של המשפחה הנשיאותית. ממש לא צפיתי את ההתפתחות הזו, והדבר האחרון שרציתי הוא לשבת ליד השולחן עם בנאדם ששונא אותי, אשתו שעשויה מפלסטיק, ושלושת הילדים המגעילים שלהם. אבל מטון הדיבור הבנתי שזאת לא הייתה שאלה, אלא פקודה, וכדי להימנע מהצורך להישאר ער כל הלילה למקרה שיבואו לחנוק אותי עם כרית – הסכמתי לצאת מהחדר ולרדת לחדר האוכל.

האמת היא שהמשפחה הנשיאותית נראית במציאות עוד פחות מציאותית מאיך שהיא נראית בטלוויזיה. את ג'יין דו, הגברת הראשונה, כבר פגשתי בנסיעות הקודמות שלי לארה"ב, ובכל פעם הייתי יותר ויותר בטוח שיש מין קו-ייצור של רובוטיות שמשמשות כאישה הרשמית של הנשיא, וברגע שהטכנולוגיה מתעדכנת – מחליפים לדגם מתקדם יותר. גם הפעם ג'יין דו נראתה כמו דגם חדיש של עצמה: היה לה שיער בלונדיני גולש בצבע לא מציאותי, עור מושלם מדי, תנועות מכניות ובכלל – נראה כאילו זו הייתה היא, רק שמישהו העלה לה את הצבעים והקונטרסט עד למקסימום. אותו דבר הילדים: שני בנים ובת, שנראו כאילו לקחו את כל הדמויות מכל הסדרות האמריקאיות שרואים בהן תיכוניסטים, הכניסו לבלנדר, הפעילו ומזגו לתוך תבניות בצורת אנשים.

התיישבתי בקצה השולחן, במרחק בטוח מכולם, ואחרי שהנשיא בירך את אלוהים, ישו ומריה על זה שיש לנו אוכל על השולחן (במקום להגיד תודה למשלם המסים), התחלנו לאכול. אם הייתי יודע שיהיה כזה אוכל גרוע, הייתי מביא איזו קערה עם סלט או משהו, אבל כשטסתי לוושינגטון אפילו לא ידעתי שיכריחו אותי להישאר שם בלילה. כל מנה שנגעתי בה הוציאה מפלי שמן אדירים, כנראה בגלל שבתור דרומי הנשיא עומד על זכותו לסתום לעצמו את העורקים. ג'יין דו שאלה אותי כמה שאלות מנומסות, הנשיא דיבר אלי בעיקר כדי שאעביר לו את הבייקון, והילדים לא הוציאו מילה מהפה. האמת היא שידעתי מה הסיפור של הילדים, בגלל שפעם הם הגיעו לכותרות הראשיות בכל כלי התקשורת: שני הבנים שיחקו בייסבול בבית הספר, אחרי שאבא שלהם נבחר, וחטפו כדור ישר לתוך הראשים שלהם. הכדור עף מהחובט, פגע בראש של ילד אחד, עף הצידה ופגע באח שלו, ובערוצי החדשות האמריקאיים המגישים לא ידעו ממה להתרגש יותר: מהעובדה ששני הבנים של הנשיא נפגעו, או מזה שהחובט הצליח להעיף את הכדור ככה שהוא יפגע בשני אנשים אחד אחרי השני, משהו שלא קרה בבייסבול מאז שנת 1913. מאז, ככה שמעתי, הילדים הפכו לשתקנים ומדוכאים, והכי גרוע מבחינת נשיא ארצות הברית: איבדו כל עניין בבייסבול ובספורט מכל סוג שהוא. הבת, לעומת זאת, הייתה סתם בימבו תיכוניסטית מצויה, רק שכשאבא שלה מאיים לחסל את התלמיד שינסה לגעת בה, הוא לרוב מקיים – בניגוד לאבות רגילים שאומרים את זה כמטפורה. קראתי באינטרנט שאחרי כמה בחורים שהתחילו עם הבת של הנשיא ונמצאו קשורים לאבן על קרקעית הפוטומק, אף אחד בבית הספר לא רצה להתקרב אליה יותר וגם היא הפכה לדכאונית. אז תנו לי לדבר בשם המין הגברי: היא אומנם נראית טוב, הבת של הנשיא, אבל אני אישית מעדיף את "יש דגים אחרים בים" על פני "לישון עם הדגים".

באיזשהו שלב הגיע הקינוח, אבל אני כבר לא יכולתי יותר לסבול את הישיבה בחברת מנזר השתקנים הזה. ושלא יהיו אי-הבנות: גם אם הם היו מדברים בלי הפסקה, לא הייתי רוצה לדבר איתם, זה פשוט היה יכול להיות נחמד לצותת להם ולדווח הכל לאיזה מדור רכילות אמריקאי תמורת מזוודה מלאה בשטרות ירוקים. גם הצטערתי שאין לי לפחות עיתון שאפשר לקרוא עם האוכל, אבל לא חשבתי שג'ון וג'יין ישמחו במיוחד אם ארוץ רגע לספרייה להביא איזה וושינגטון פוסט על-תקן דיז'סטיף. הקינוח דווקא נראה לי טעים, מין גלידה כחולה עם פצפוצים, אבל המועקה שלי הייתה חזקה יותר מהתאבון. אמרתי שאני שומר כשרות ובגלל זה אני מוותר על הקינוח, בירכתי את כולם בלילה טוב, וחזרתי לחדר בליווי צמוד של הבאטלר הנשיאותי, מיד אחרי שחתמתי על הנוסח הרשמי והמחייב של הסיכומים עם הנשיא.

נשכבתי במיטה וכיביתי את האור, לא לפני שהזזתי את השידה כך שתחסום את הדלת בפני סוכנים חשאיים נקמניים, כי חכמים גדולים ממני בהרבה כבר אמרו שהנקמה היא עיוורת. רק אז נזכרתי שהיה טיפשי לומר שאני שומר כשרות, אחרי שכל הארוחה בלעתי חתיכות בשר חזיר טבולות בגריז. מה שכן, הארוחה הזאת לימדה אותי דבר או שניים על מפגשים משפחתיים: קודם כל, המשפחה שלי היא לא היחידה שבלתי-נסבל לאכול בחברתה. דבר שני, אולי לא כל-כך נורא שהתגרשתי, כי לדעתי אשתי לשעבר היא מסוג הנשים שמוחלפות מדי שנה בדגם ישן יותר, לא כמו ג'יין דו שהאחריות מכסה גם דגמים חדשים ונוצצים שלה. ובואו לא נדבר על הילדים שלי, שלדעתי לא מדברים הרבה יותר מהילדים של הנשיא, וזה עוד בלי לקבל בייסבול בראש. והמסקנה האחרונה שהגעתי אליה, היא שאם אפשר – עדיף לאכול לבד. נכון שמי שאוכל לבד, מת לבד, אבל בינינו – חוץ מתאונות ומהתאבדויות משותפות, גם ככה זה די נדיר שאנשים שמכירים אחד את השני מתים בדיוק באותו רגע.

83.

"ליידיז אנד ג'נטלמן, דה פריים מיניסטר אוף איזראל!". אלה היו המילים שסימנו לי לעלות לדוכן הנואמים בישיבה המשותפת של שני בתי הקונגרס, ולנסות לשכנע את החברים שכדאי להם לצרף את ישראל לארצות הברית. הייתה רק בעיה אחת: לא יכולתי לזוז מהמקום. זוכרים את פחד הקהל שלי? זה שבגיל עשר היה איום ונורא, אבל עם השנים נעשה פחות גרוע? אז ברגע שהבנתי שאני באמת אמור לעלות ולנאום מול חמש מאות שלושים וחמישה גברים ונשים זרים, ועוד באנגלית, חזרתי אחורה בזמן לילדות והרגליים שלי לא היו מוכנות לעלות לדוכן. לא הצלחתי להביא את עצמי לנסות שום שיטה: לא לדמיין שכל הקהל הוא חלק מטריפ, לא לחשוב שכולם ערומים, ואפילו לא להתחנן ליושב-ראש הקונגרס כדי שיוציא איזה מאתיים איש מהאולם בגלל שלנואם יש פחד קהל היסטרי. רק בסוף, כשהבנתי שחייבים לעבור את זה, עשיתי תרגיל נשימה שלמדתי בשיעור יוגה חינם שקיבלתי מאיזה מגזין נשים שחידשתי לו את המנוי, והזזתי את הרגליים אחת אחרי השנייה במדרגות עד שעמדתי מול כל האולם.

אני באמת לא רוצה לחזור מילה במילה על הנאום שלי, בגלל שבאופן זמני רמת האנגלית שלי ירדה בדקות ההן למשהו שבין ג'יבריש של מהגרים ממקסיקו ובין בחינה בעל פה בכיתה ד', שאחריה המורה אומרת שאתה לא עולה לכיתה ה'. עד עכשיו כשאני נזכר בנאום לפני הקונגרס, אני מקבל צמרמורת וחושב שאולי היה כדאי לשלוח את כולו באס-אם-אס במקום לעמוד שם בעצמי ולעשות בושות איומות. אז בלי לרדת לפרטים מביכים, אני מוכן לספר שהסיבה שנתתי לחברי הסנאט ובית הנבחרים, למה כדאי שישראל תהפוך למדינה ה-51 של הפדרציה, הייתה מאוד פשוטה: טענתי שזה יהיה הרבה יותר משתלם לאמריקה מאשר המשך המצב הקיים. איך זה יכול להיות? אני אסביר. בכל שנה האמריקאים נתנו לנו בערך חמישים מיליארד שקל בערבויות ביטחוניות, שאיתם היינו צריכים לקנות ציוד צבאי מחברות אמריקאיות. גם אם התעשייה שלהם מרוויחה מזה, עדיין מדובר במיליארדי דולרים שצריך להעביר מתקציב המדינה של ארה"ב לתקציב המדינה של ישראל. אבל ברגע שישראל תהיה חלק מארצות הברית, לא יהיה יותר סיוע חוץ! מלבד החיסכון המיידי בכל סכום הערבויות, טענתי לפני חברי הבית שאנחנו גם מתחייבים לא לבקש שום סיוע אחר מהממשלה הפדרלית ברגע שנצטרף, ובאופן כללי – אנחנו כבר נסתדר לבד.

בזמן הנאום הצגתי כל מיני תרשימים ודיאגרמות שבהן רואים את סיוע החוץ לישראל בתור קו יורד ואת התרומה הישראלית לכלכלה האמריקאית בתור קו עולה, והייתי לחוץ מאוד מהתגובה של חברי הקונגרס לכל הנתונים שהבאתי בפניהם. הייתה לי סיבה טובה להרגיש ככה: בגלל שתכננתי לחזור לארץ אחרי הפגישה עם הנשיא, ולא להישאר בוושינגטון ללילה, לא לקחתי איתי למטוס את התיק עם כל הנתונים הכלכליים שהכינו במשרד האוצר לקראת הנאום בקונגרס. המזל הוא שיצא לי לפתוח את התיק לכמה שניות, אז זכרתי כמה מספרים וצורות של תרשימים, ובמשך כל הבוקר שלפני ישיבת הקונגרס ניסיתי לשחזר מהזיכרון את מה שראיתי. לא הייתי בטוח שהצלחתי לעשות את זה במדויק, אז מלבד פחד הקהל והמאבק ההרואי עם השפה האנגלית – גם העברתי את הנאום בפחד שכמה אנשים שמתמצאים בנתונים יקומו ויצעקו עלי שאני שקרן ושאחזור לג'ונגל שבאתי ממנו. אני באמת לא יודע איך, אבל בסוף הנאום נגמר ואפילו קיבלתי מחיאות כפיים, אולי בגלל שחברי הקונגרס חשבו שהגעתי על תקן מופע פולקלור מהעולם השלישי. הבעיה היא שראיתי על החברים שהם לא אנשים מהסוג שאפשר לבלבל עם הצבעות בשלוש בלילה, והם בטח לא יסכימו שסדרנים יחליפו אותם לכמה דקות רק כדי לצאת ולעשן במרפסת, אז החרדות שלי רק הלכו והתגברו לקראת החלק העיקרי – ההצבעה הנפרדת בשני הבתים על צירוף ישראל.

לפני שאני נאמתי, הנשיא נתן נאום משכנע שהסביר לקונגרס ולאומה האמריקאית למה צריך לצרף עוד מדינה, ואם לא הייתי יודע במקרה מה העמדה האמיתית שלו לגבי כל זה, הוא עוד היה מצליח לשכנע אותי. כל עניין ההצבעה היה מחטף שלא מקובל בדרך כלל במקומות מתורבתים כמו וושינגטון, אבל שגריר ישראל בוושינגטון אמר לי שכמעט כל חברי הקונגרס מצאו בבוקר מעטפות ענקיות עם כסף מתחת לכיסאות שלהם, עם סימן של מגן דוד עליהן, והבינו יפה מאוד מי האנשים שיכולים להמשיך לשלוף עוד מעטפות כאלה. אז לא רק שהם הסכימו לעצם ההצבעה, נראה היה שהם גם יודעים מה לעשות בזמן שהיא תתקיים. השגריר עצמו, אגב, הסתובב לידי כל היום ונראה מאוד אומלל: אם נפסיד בהצבעה, כנראה שהמדינה תטבע ותיהרס והוא יאבד את המעמד הנוח שלו כשגריר, בגלל שאמנם יש שרים בלי תיק, אבל אין שגרירים בלי מדינה. ואם ננצח בהצבעה, גם אז הוא לא יהיה שגריר, בגלל שניחשב חלק מארצות הברית. כלומר, הוא היה במצב לא ממש נוח, אבל אז הבטחתי לו בתור פיצוי להיות קונסול ישראל בעיר השנייה בגודלה בסינגפור, והוא נרגע. כמו הפקידה של מזכיר הכנסת, גם הוא לא טרח לרגע לפתוח אטלס ולראות שבסינגפור יש רק עיר אחת.

אחרי הנאום שלי, הסנאטורים עלו לאולם המליאה של הסנאט, וחברי בית הנבחרים נשארו באולם שכבר היינו בו. אני והנשיא יצאנו לגינה יחד עם השגריר כדי לחכות לתוצאות, והרגשתי כמו אבא טרי שמסתובב ליד חדר הלידה ומחכה לאחות שתצא ותגיד לו: "זה בן!", "זו בת!", "זה כושי!" או מה שזה לא יהיה. נכון שהיום יודעים את המין של התינוק עוד הרבה לפני שהוא יוצא מהבטן, וגם הרבה אבות נמצאים בלידה עצמה, אבל אני בדברים האלה דווקא אוהב להיות מיושן. כשהבן השני שלי נולד, ניצלתי את העובדה שאשתי הייתה מעולפת מאפידורל ויצאתי מחדר הלידה כדי לשחק במשחקים של הפלאפון, וגם השבעתי את האחיות שיגידו לה שהייתי שם כל הזמן. וכשהבן הראשון נולד, טוב, אמרו לי שזו תהיה לידת עכוז וממש לא רציתי לראות איך יוצא לאשתי תינוק מהתחת. אני חושב שבגלל זה תמיד כשכעסתי על הבן הבכור שלי, קראתי לו בשם החיבה "חרא קטן".

הנשיא היה די אמביוולנטי בקשר להצבעה, כי כמו לשגריר, גם לו היה רק מה להפסיד מכל תוצאה שתצא. אם יחליטו על איחוד, הוא יקבל אותי ואת כל עם ישראל בתור חלק מהמדינה שלו, וממש אין צורך להסביר למה זה רע בשבילו. אם יחליטו לוותר על שירותינו, יכול להיות שזקני ציון ישלימו את החסר ויכו את אמריקה בשחין, ברד, חושך וכינים, ואם יהיה להם מצב רוח גרוע במיוחד – יחסלו כל בן בכור מפלורידה עד אלסקה, כשגם הוואי לא תינצל. אני לא אומר ששמחתי במיוחד לסחוט את הדמוקרטיה החזקה בעולם בעזרת ארגון טרור גריאטרי, אבל מה שאני כן חושב הוא שאחרי כל הטרור, הפוגרומים והשואות שאנחנו היהודים ספגנו, גם לנו מגיע מדי פעם לקבל סיבוב על הצד הטוב של התת-מקלע.

עברו הרבה דקות ארוכות, ובינתיים, עד שנקבל את התוצאות, הלכתי למזנון הקונגרס כדי לראות איך הוא לעומת מזנון הכנסת. חשבתי שהמזנון של האמריקאים יהיה טוב לעומת המזנון שלנו, כמו שארצות הברית היא באופן כללי לעומת ישראל, אבל התאכזבתי נורא. טעמתי את האוכל, והוא היה גרוע אפילו יותר מהיום ההוא שבו הטבח של מזנון הכנסת הביא פטריות מסוג חדש כדי לגוון את המנות הרגילות, והתברר באיחור שאלה פטריות הזיה. הרבה ח"כים שאכלו במזנון באותו יום יצאו מזה עם שריטה במוח, ואפילו אני הייתי אחד הקורבנות, רק מהמקרים הקלים יותר. אצלי הסימפטומים הסתכמו בחוק שהעברתי תחת השפעת הפטרייה: החוק קבע שהאלטע-זאכן נחשב למואזין של היהודים, ובכל פעם ששומעים ברחוב "אלטע-זאכן, ספה, מזנון, מכונת כביסה, מקרר, הכל קונה, אלטע-זאכן!" – צריך לכרוע ברך לכיוון ירושלים ולהתפלל. להגנתי אני אגיד שלא הייתי מצליח להעביר את החוק בלי שאר הח"כים שאכלו פטריות הזיה, וחלק מהם בכלל לא הבריאו מכל המקרה הזה, ככה שאפשר לומר שיצאתי בזול. רק תדעו שבעיקרון החוק עדיין בתוקף, כי כנראה במסגרת הסוטול הכנסנו סעיף שחייבים רוב של 120 ח"כים כדי לבטל אותו, אבל אני נותן לכם אישור להתעלם מהחוק אם לא בא לכם לקיים אותו.

אחרי שחזרתי מהסיבוב במזנון, נעמדתי ליד הנשיא ושגריר ישראל, ובדיוק אז הגיעו שני פקידים משני בתי הקונגרס, שכל אחד מהם אמר את המילים הנהדרות: "בעד, פה אחד". קפצתי על השגריר וחיבקתי אותו, את הנשיא לא חיבקתי כמובן, והתחלתי לרוץ במסדרונות ובחללים הציבוריים בבניין הקונגרס תוך כדי צרחות שמחה. בלי ששמתי לב, רצו לכיוון שלי כמה מאבטחים של גבעת הקפיטול שחשבו שאני פסיכופט שעומד לפוצץ את הבניין, ואז שניים מהם התחילו לירות עלי באקדחים. למזלי נרגעתי בזמן מהתקף השמחה שלי, התכופפתי מאחורי עמוד רומאי וצעקתי "לא לירות!". אם היו הורגים אותי בטעות, שניה לפני שחלום חיי מתגשם, זה היה חתיכת חוסר מזל שאפילו לי לא מגיע לקבל. מה שכן, העיתונים היו חוגגים על זה, כי אין דבר שמוכר יותר עותקים מאשר מישהו שניסה לעשות משהו טוב בשביל הציבור, ועבר לעולם שכולו טוב לפני שיצא לו להגשים את זה. אבל לי לא היה זמן למות או להיפצע, כי היה צריך לקיים בחירות, ובבחירות אסור לאנשים מתים להשתתף למרות שהם כוח אלקטורלי אדיר. אני מבטיח לכם שאם למתים היה מותר להצביע ולבחור מישהו משלהם, אני הייתי הראשון שמתאבד.

84.

החלום האמריקאי הוא להיות עשיר ולהצליח בגדול. החלום הישראלי הוא להיות אזרח אמריקאי, כדי שיהיה בכלל מותר להתחיל לחלום חלומות שנמצאים בליגה של אלה שיש להם גרין קארד. כל עוד הישראלים נשארים ישראלים, המקסימום שמותר להם לחלום עליו מלבד אזרחות אמריקאית הוא שייצא להם ללכת למקום ציבורי, בלי לחזור משם בשקית עם חלקים של אנשים זרים. בגלל זה חשבתי שאחרי ההצבעה המוצלחת בקונגרס, שדיווחו עליה בהרחבה כל כלי התקשורת בעולם, אני אחזור לישראל ויקבלו אותי שם כמו מלך. אבל כמו שאמרתי לכם, האזרחים שלי הם כפויי טובה, ובגלל זה חיכתה לי בארץ הפתעה לא נעימה.

המטוס הצבאי עשה סיבובים מעל אזור בוסטון לפני הנחיתה בנתב"ג, ואני כבר התחלתי לתכנן את הפוזות שאני אעשה להמונים המריעים שיחכו לי בשדה התעופה. אני לא חושב שהיה איזשהו ראש ממשלה ישראלי שהשיג בשביל העם משהו טוב יותר מהפרס הגדול שהצלחתי לזכות בו. ההצבעה הייתה בעצם צירוף בפועל של ישראל לארצות הברית, וציפיתי שהישראלים יפסיקו להתנהג כמו יהודים מהחלק הכי גרוע של העולם ויתחילו להבין שהם אמריקאים עם כבוד וגאווה. כשהמטוס נחת והדלת נפתחה, הייתי בטוח שיסתערו עלי מאות אנשים שירצו רק לחבק ולנשק אותי, והחיילים האמריקאים יצטרכו לדחוף אותם כדי להגן עלי, אולי אפילו לירות בהם איזה כדור או שניים. אבל חוץ מהקדילאק שחיכתה לי ליד המטוס, שלידה עמדו הנהג ושר החוץ, נתב"ג היה ריק כאילו שאנחנו באיזה מנחת במדבר מוחאבי. שר החוץ חיבק אותי בהתרגשות ואמר לי "כל הכבוד", וגם הנהג, אבל אני בעיקר רציתי לדעת למה הם שני היחידים שבאו לקבל אותי. "אתם מוכנית לומר לי איפה הבלונים? איפה האנשים השמחים? איפה הזיקוקים?", שאלתי אותם, "העם הזה קולט שאנחנו מצטרפים לארצות הברית, או מה?!". ואז שר החוץ הזכיר לי שהיום תשעה באב.

עם כל הכבוד ליום חורבן המקדש, חשבתי שזו חוצפה בלתי-רגילה להעדיף להיות עצובים על משהו שקרה לפני אלפיים שנה, במקום לשמוח על משהו שקורה לך כרגע. ואם אפשר להשוות דברים עצובים לדברים שמחים, אז לדעתי ההצטרפות לארצות הברית שמחה הרבה יותר ממה שחורבן הבית עצוב. תפסתי קריזה לא נורמלית, והתחלתי לקלל את עם ישראל הדפוק, ואז החלטתי שאני לא נותן ליום האבל המיותר הזה להרוס לי את החגיגה. הרי כבר יצא לי לעשות טרנספר באחד באפריל, והחלטתי שחוסר-מזל עם תאריכים זו תופעה שאפשר לסבול רק פעם אחת. הפעם התאריך יוותר, ולא אני. נכנסתי לקדילאק עם שר החוץ, ואמרתי לנהג לדהור לקריה בתל אביב גם אם הוא צריך לנסוע מאתיים קמ"ש. בכל מקרה אין יותר משטרה, ולמארינס אין מכמונות מהירות. תוך עשר דקות כבר היינו באיילון, ואז הגענו למחלף השלום ועצרנו ברמזור. חשבתי שאולי בתל-אביב יראו קצת שמחה, יצפרו ברחובות כמו אחרי משחקי כדורגל, יכסו את מגדלי עזריאלי באיזה מופע אור-קולי שמשלב בצורה יצירתית בין דגל ישראל, דגל פנמה ודגל ארה"ב. איפה. כלב לא הסתובב ברחוב, ואם האנשים נראו עצובים אפילו בעיר הכי מופקרת, אז אפילו לא רציתי להתחיל להתעצבן מאיך שהם בטח התנהגו בערים אחרות, שבהן עוד יש להם סיבות מובנות מאליהן להיות עצובים.

הגענו לשער של הקריה המופצצת, החיילים האמריקאים לא עשו לנו שום בעיות, ומהר מאוד הגעתי למשרד של הנציב הצבאי העליון. "תשמע, גנרל", אמרתי לו, "אני חייב שתיתן לי גישה למערכת האזעקה הלאומית. יש משהו שאני רוצה להגיד לאנשים, ורק דרך הצופרים של האזעקת-אמת וההרגעה הם יקשיבו לי". הגנרל לא התנגד יותר מדי, רק ביקש שלא אנצל את ההזדמנות כדי לעשות קולות שנשמעים כמו אזעקה. לקחו אותי לחדר בבור התת-קרקעי, קצין אמריקאי לחץ על כמה כפתורים, נתן לי מיקרופון קטן, ואמר: "ראש הממשלה, הבמה שלך". לקחתי את המיקרופון, הקצין סימן לי עם האצבעות "אה-וואן, אה-טו, גו!" והתחלתי לדבר. "אזרחי ישראל היקרים, כאן ראש הממשלה שלכם מדבר אליכם. לפני כמה שעות התקיימה בקונגרס האמריקאי הצבעה שבה החליטו לצרף את מדינת ישראל בתור המדינה ה-51 של ארצות הברית. אני יודע שראיתם את זה בטלוויזיה, אני יודע ששמעתם על זה איכשהו, ובכל זאת אתם מעדיפים לחשוב שהרגע חרב בית המקדש – במקום לשים לב שדאגתי לזה שהוא לא ייחרב יותר. אני מאוד מאוכזב מכם, אזרחים יקרים, ואני רוצה שתשמעו מה שאני אומר עכשיו: אם תוך רבע שעה אתם לא יוצאים לרחובות ומתחילים לחגוג, אני הולך לנשיא ואומר לו שיזרוק את כולכם חזרה לים. אני רוצה לראות מנגלים, משרוקיות, פטישים מצפצפים, אפילו קטטות רחוב ודקירות לא אכפת לי שיהיו, כמו בכל חג. מי שרוצה יכול גם לטייל לשמורות הטבע ולטנף אותן, כי עוד מעט כבר לא תוכלו לעשות את זה. ואני לא יודע מי אחראי לזיקוקים, אבל כדאי מאוד שכשהשמש תשקע אני אשמע אותם מתפוצצים באוויר. רבע שעה, זה הזמן שאני נותן לכם לצאת מהדיכאון ולהתחיל להתנהג בהתאם להישג ההיסטורי שלנו, ואני מציע לכם לשכוח מבית המקדש עכשיו. בכל מקרה אם נבנה אותו מחדש הוא יתמוטט בטקס הפתיחה".

מהבור עליתי במעלית למגדל האנטנות של הקריה, ביקשתי שייתנו לי את המשקפת הכי חזקה והסתכלתי בשעון. לפחות לפי מה שהקצין האמריקאי אמר לי, את הנאום שלי שמעו דרך צופרי האזעקה בכל הארץ, ואפילו מי שהראש שלו היה עמוק בשמיכות באותו רגע היה אמור לקלוט כל מילה שאמרתי. אבל הרחובות עדיין היו ריקים יחסית, ושום שמחה לא נראתה בהם, ופחדתי שהנאמנות הטיפשית של האנשים למנהגים דתיים עוד תגרום לזה שאצטרך לממש את האיום שלי ולזרוק אותנו בחזרה לים. אבל אז, כשראיתי דרך המשקפת את כיכר רבין, הרגשתי שהאווירה משתנה. יותר ויותר אנשים התחילו לזרום לכיכר מכל הרחובות שסביבה, וגם הרחובות שסביב הקריה התחילו להתעורר לחיים. מכל בית יצאו אנשים והתחילו לרוץ ולצעוק ברחוב, וכשהפניתי שוב את המשקפת לכיכר רבין ראיתי את הבלתי-ייאמן: התחילו לרקוד שם הורה. כל עשר דקות מעגל ההורה שכפל את עצמו כמו אמבה רעבה, ונוספו עוד מעגלים מסביבו ולידו, וברחובות כבר התפתחה מהומה שלמה. היה ממש כיף להסתכל ככה מלמעלה עם המשקפת, כי להיות ממש בתוך ההמונים זה לא כזה נעים – עוד אפשר לחטוף ספריי קצף בעיניים, שזה סיכון לא-מוחשי כשיש לך מאבטחים אבל דבר לא נעים כשאין לך אותם. מדי פעם עברו מכוניות שמתוכן יצא מישהו ערום עם דגל ארה"ב, וצפרו כאילו הרגע נבחרת ישראל שוב פספסה בטעות את הקורה והכניסה גול.

ראיתי שעשיתי את שלי, ירדתי למטה לקדילאק והתחלנו לנסוע חזרה לירושלים. החוגגים ברחוב קפלן זיהו את המכונית והקיפו אותה, אז עשיתי משהו שפעם לא הייתי חולם עליו אפילו: פתחתי את הסאן-רוף, הוצאתי את עצמי דרכו והתחלתי לנופף להמונים כמו חואן פרון מינוס אוויטה. רציתי ששר החוץ ימלא את מקומה של הדיקטטורית הראשונה, אבל הוא עשה בשכל והעדיף להישאר בפנים. האנשים ברחוב השתגעו משמחה, ואת היחס שלא קיבלתי בשדה התעופה השלימו לי בזמן הנסיעה עד מחלף השלום: נשים זרקו עלי חזיות, גברים זרקו עלי גרביים ישנות, ילד אחד טיפס על המכונית ונאלצתי לנשק אותו במצח, מאחד הבניינים שפכו עלי בקבוק בירה וקיבלתי את זה ברוח טובה עד בינונית, ואז נתקעה בנו מכונית מאחורה וחטפתי מכה חזקה בבטן מהגג של הקדילאק. הבנתי שיש לי עוד מה ללמוד בנפנופים טוטליטריים, חזרתי פנימה וסגרתי את הגג.

גם בכביש תל אביב-ירושלים היו חוגגים שצפרו וחלק מהם זיהו אותי ומחאו כפיים לקדילאק, ובירושלים עצמה החגיגות בכלל היו היסטריות. אל תשאלו אותי איך, אבל איזה תאורן זריז הציב בהר המנוחות פרוז'קטורים אדומים, לבנים וכחולים שהאירו על המצבות, וכשעברנו ליד בית הקברות בכניסה לירושלים – ההר נראה כמו דגל אמריקאי, והקברים נראו כמו חמישים הכוכבים. האמת היא שאם הייתי יודע שכל מה שצריך בשביל לסדר לאנשים את המוח זה לדבר אליהם דרך מערכת הצופרים, אז הייתי עושה את זה בכל חג מיותר ולא רק בתשעה באב. החג הראשון שהייתי מבטל הוא שבועות: אלוהים יודע מה הסיפור של החג הזה ולמה צריך אותו. אני לא צוחק, אלוהים בעצמו כנראה באמת יודע את זה, הצרה היא שאלה שבולעים גבינות ויונקים עטינים כמו מטורפים – הם לא ממש יודעים.

אני חושב שהיה קל לשכנע את ההמונים לחגוג, בגלל שבעצם ההצבעה בקונגרס יצאה בתאריך טוב, בדיוק בתקופה של השנה שאין בה בכלל חגים. נראה לי שאנשים מציינים את תשעה באב רק בגלל שצריך איזה חג, לא משנה אם עצוב או שמח, וברגע שהרשיתי להם לשמוח הם פשוט עשו חישוב מה יותר כיף להם: לקרוע את הבגדים הכי יפים שלהם ולחשוב על חתיכת נדל"ן עתיקה שנהרסה, או לקלוט שהם הולכים לקבל אזרחות אמריקאית בלי לזוז מהכורסה. לפי האקסטזה ההמונית, הייתי בטוח שברגע שיתקיימו הבחירות אני אנצח בהן בגדול, ובכלל לא חשבתי שמישהו יעז להתמודד מולי אחרי כל ההצלחה האדירה של ההפלגה והאיחוד עם ארה"ב. ברגעים האלה שמחתי אפילו יותר מתמיד שהכנסת לא פועלת, כי האמת היא שאם הקואליציה עדיין הייתה בתוקף, ולא היינו מין ממשלת מעבר שלא תלויה בכנסת, כנראה שהתרגיל שלי עם תשעה באב היה גורם לה ליפול יותר מהר מאשר אולמי ורסאי בזמן תחרות סומו.

85.

אם כבר מדברים על חורבן הבית, הדבר הראשון שחשבתי עליו אחרי שחזרתי לארץ הוא שצריך לעשות משהו עם הכנסת. אחרי שהתחתנתי עם אשתי לשעבר, נסענו לירח-דבש בארצות הברית, וחרשנו אותה מצד לצד. לא יודע למה, אבל היה לי מין שיגעון כזה שצריך לנסוע לכל עיר בירה בכל מדינה של ארה"ב, כי משום מה חשבתי שכמו באירופה – גם בארצות הברית עיר הבירה היא העיר הכי מעניינת. מהר מאוד הבנתי שטעיתי, וברוב המקרים עיר הבירה המדינתית היא חתיכת חור משעמם ונידח שאין בו שום אטרקציות, מלבד פאבים עם חקיינים גרועים של אלביס. אבל אז הייתי צעיר, ולא ידעתי להודות בטעויות שלי, אז המשכנו להגיע לכל אחת מערי הבירה ולהתאכזב כל פעם מחדש. העניין הוא שראיתי את בנייני הקונגרס המקומיים במדינות שביקרנו בהן (לא הספקנו את כל החמישים) וכולם נראו כמו העתק של בניין הקונגרס בוושינגטון. שאלתי כמה תושבים מקומיים במדינות כמו נברסקה, אילינוי, אורגון וכאלה אם זה בכוונה, ואמרו לי כמה פעמים שיש חוק שבנייני הקפיטול המקומיים חייבים להיראות כמו זה בבירה הפדרלית. אז ברור שברגע שישראל הפכה למדינה דה-פקטו בארה"ב, חשבתי שצריך שהכנסת תיראה כמו בניין הקונגרס בוושינגטון. כמו שאתם בטח יודעים, היא לא נראתה כמוהו, אז הייתה לזה רק משמעות אחת: הייתי חייב להרוס אותה.

התקשרתי ללשכת מנהל האף-בי-איי, הזדהיתי בתור ראש המדינה החדשה בפדרציה, וביקשתי שישלחו כוח משימה מיוחד כדי לעזור לי "לעצב מחדש את הכנסת", כמו שקראתי לזה. המנהל היה בנאדם שמבין עניין, והוא קלט בדיוק על מה אני מדבר. בבוקר שלמחרת הגיעו שלושה מטוסי מטען עם סוכני שטח פדרליים, ציוד פריצה והריסה, ואספקת נשק שיכלה להספיק לאיזו מלחמת אזרחים קטנה בחוף השנהב. כל השיירה נסעה לירושלים יחד עם יחידות הנדסה של המארינס, והכוחות התארגנו ברחוב שליד בניין הכנסת. אני הגעתי לשם יחד עם כל שרי הממשלה, ובהצבעה שקיימנו במקום התגלה שכולנו תומכים בהריסת הכנסת, משתי סיבות עיקריות: קודם כל, חשבנו שזאת תהיה מתנה יפה לעם האמריקאי אם נהרוס מיוזמתנו את הבניין שלא עומד בכללים שנהוגים בארה"ב, ונודיע שהתחלנו לבנות קונגרס שנראה כמו שצריך, כזה שראוי למדינה ה-51. והדבר השני הוא שכל השרים היו בטוחים שהרס הכנסת יעזור לנו בבחירות למשרת מושל המדינה, שעליהן הודענו באותו בוקר ושהיו אמורות להיערך תוך שבוע. בגלל שהעם לא אוהב את הח"כים, סביר להניח שההריסה רק תיתן פוש אחרון לסיכויים שלי להיבחר, שגם ככה נראו ממש טובים. רשימת המועמדים למשרת המושל גם עמדה להיסגר תוך ארבעים ושמונה שעות, ותיארנו לעצמנו שאם יש איזשהו ח"כ שירצה להתמודד מולי – יהיה לו קצת קשה לעשות את זה בזמן שהוא כלוא מתחת להריסות של אולם המליאה וכוחות ההצלה מנסים להגיע אליו עם פטישי אוויר.

הרעיון לא היה לפגוע פיזית בח"כים, אל תתחילו לחשוב שאני איזה רוצח המונים, אבל באמת הייתה לנו בעיה עם כל המבצע מבחינת המחיר האנושי – והכל בגלל שהח"כים המשיכו להגיע מדי פעם לבניין הכנסת, כאילו שהממשל הצבאי לא פיזר אותם לכל הרוחות. הם ניצלו איזו פרצה בתקנה הצבאית האמריקאית, שקבעה שלח"כים אסור לדון בחוקים ולבצע פעילות רשמית, והבינו מזה שכל עוד החוקים לא נרשמים בספרים הרשמיים – אז מותר להם להמשיך לבוא לעבודה מדי פעם, לצעוק אחד על השני בוועדות ולהצביע על חוקים פיקטיביים במליאה. הם חשבו, די בצדק מבחינתם, שכל עוד הם לא מתעסקים בחוקים אמיתיים, אנחנו נהיה חייבים להמשיך לשלם להם משכורות ולהחזיק את המכוניות שלהם, אז בטח ברור לכם למה הם המשיכו לעשות את עצמם עובדים כאילו שום דבר לא השתנה.

בשעה 10:00 הקיפו סוכני האף-בי-איי את כל מתחם הכנסת, ומפקד הכוח עמד ליד השער לבניין ולצעוק דרך המגאפון במבטא טקסני כבד: "כל אלה שבתוך הבניין, צאו עם הידיים למעלה! אני חוזר, צאו עם הידיים למעלה! אתם מוקפים! אל תנסו לברוח, אין לכם שום סיכוי!". רק אז נזכרתי שכשהזמנתי את עבודת ההריסה, שכחתי לגמרי שקיים דבר כזה "משמר הכנסת", ושהוא אף פעם לא התנסה בקרב אמיתי. אני, אם הייתי בתוך הכנסת ורואה את כמות הסוכנים וכלי ההריסה שנמצאים מסביב לבניין, הייתי ישר יוצא החוצה עם התחתונים שלי מורמים בתור דגל לבן, ורוב האנשים במצב כזה היו מתנהגים כמוני, ומחפשים כל חתיכת בד לבנה כדי להיכנע – העיקר לא להתחיל קרב כמו טירונים גמורים. למרות זאת, אף אחד לא יצא מהבניין, ובמקום זה חטפנו צרור יריות מתת-מקלע עוזי, שכמעט הורידו לי את האוזן הימנית ועשו לשר הביטחון חור במכנסיים סנטימטר מתחת לביצים. כולנו התכופפנו ותפסנו מחסה, ומפקד הכוח צעק דרך המגאפון "נצור אש! אל תחזירו להם!". משמר הכנסת כנראה התעודד מההתקפלות הפדרלית, ומדי פעם המשיכו לרסס אותנו בכדורים דרך שער המשכן.

זחלתי אל המפקד ושאלתי אותו למה הוא לא קורע להם את הצורה והורס את הבניין בלי רחמים, והוא אמר לי שמאז התקרית עם הפסיכים של דייוויד כורש בווייקו, טקסס, אסור לסוכנויות פדרליות להשתמש בנשק חם במקרה של מטורפים חמושים שמתבצרים בתוך בניין, והח"כים בהחלט עונים על ההגדרה הזו. "אז מה אתם עושים? נותנים להם למלא כתב ויתור שהם מסכימים שיירו עליהם?", שאלתי בצחוק, אבל המפקד הנהן והוציא טופס מסובך עם שלושה העתקים, שעליו כתוב "התחייבות להימנע מפני תביעה כלפי רשויות פדרליות". לא האמנתי למה שראיתי, ועוד יותר מזה – לא האמנתי שבגלל הזהירות המשפטית הזו, אנחנו לא נצליח להרוס את בניין הכנסת וניתן לחוליגנים האלה להמשיך להצביע בקריאה שנייה ושלישית על "תיקון לחוק העונשין: מאסר לילדים שמתעללים בדובוני צעצוע". המפקד הפדרלי הציע שנכריז על הפסקת-אש, נשלח לכנסת בפקס מאתיים עותקים של טופס הוויתור, ואז – כשנדע מהמלשינים שלנו שכולם חתמו – נפרוץ לבניין, נירה לכל עבר וניקח את הטפסים המוכתמים בדם מידיהם המתות של הח"כים ואנשי משמר הכנסת. אני לא התלהבתי מהרעיון, גם בגלל שלא רציתי להיתפס בתור מישהו שלא מבין מה זה דמוקרטיה שבוע לפני הבחירות, וגם בגלל שלא חשבתי שזה פרקטי לשלוח משהו בפקס בכל כך הרבה עותקים. זה יכול לקחת לפחות שלוש שעות עד שהכל יעבור, ותמיד יכול להיות שמישהו לא יחתום וניאלץ לא לירות בו כדי לא להסתבך. אבל משהו היינו חייבים לעשות, ואחרי התייעצות קצרה עם השר לביטחון פנים החלטתי על תוכנית פעולה שלא תצריך שימוש בטפסים מסוג כלשהו.

אחרי כמה טלפונים קצרים והפסקת פיפי שהכרזתי עליה במגאפון לשמחת הסוכנים, הגיע מוביל טנקים גדול שעליו היה קשור סוס עץ ענק מכוסה בברזנט, שנשאר במחסנים של משרד התעשייה והתרבות אחרי העדלידע האחרונה. העדלידע שניסינו לארגן בפורים הייתה כישלון מביך, בין היתר בגלל שהנושא שלה היה "מתגברים על הטרור" והרבה מהצועדים התחפשו למחבלים פלסטינים עם כאפיות וחגורות-נפץ. זו הייתה תקופה לא קלה מבחינת הטרור, אז היו בקהל כמה אזרחים טובים שהחליטו לפתוח באש על התהלוכה, בגלל שהיה נדמה להם שמה שהם רואים זה את גדודי עז-א-דין אל-קסאם עושים מצעד ניצחון ברחובות תל אביב וירושלים. אולי אם הגיבורים הגדולים ההם היו מחכים קצת עם הנצרות של האקדחים, הם היו שמים לב שמאחורי חוליות המחבלים המפחידות נוסעת במה ניידת עם להקת צופי תל אביב ומופע דראג קווינס פטריוטי, ולפניהם צועדים פרחי טיס שהתחפשו למלך אחשוורוש ולסריסים שלו. מה שכן, נתקענו עם כמויות אדירות של תפאורה חסרת-תועלת שסתמה את המחסנים הממשלתיים, ועד לרגע שהתוכנית שלי להרוס את הכנסת נתקעה, בכלל לא חשבתי שאפשר לעשות משהו עם כל הג'אנק הפסיכדלי הזה.

כשמוביל הטנקים פרק את סוס העץ הענק מאחורי הגבעה של גן הוורדים, כדי שמשמר הכנסת לא יוכל לראות את ההכנות שלנו, כל הסוכנים הפדרלים כמעט מתו מצחוק. "אתה רוצה שנחדור לכנסת בתוך סוס מעץ?", שאל אותי אחד הסגנים של מפקד המבצע, "לא נראה לך שזו שיטה קצת משומשת?", ומישהו אחר אמר: "אולי נרסס עליו בגדול 'סוס טרויאני', שידעו שאנחנו מחכים בפנים ולא יטלטלו אותו יותר מדי". הבנתי שיש כאן פער במנטליות, ונתתי לסוכנים שיעור בהיסטוריה על-פי הגרסה המקוצרת של הפוליטיקה הישראלית. "תגידו לי בבקשה, מלחמה טרויה – איפה כתבו עליה?", שאלתי את הסוכנים שישבו מולי על הרצפה ושתו שוקו משקיות שארגנו להם באגודת 'ווי לאב אמריקן סולדירז', "בתנ"ך של היהודים, או במיתולוגיה של היוונים?". מישהו הצביע ואמר: "במיתולוגיה!". חיכיתי קצת כדי לעשות רושם, ואז שאלתי עוד שאלה: "הלנה, אכילס, הקטור, הם היו יהודים? היה להם איזשהו קשר למשה רבנו?". כולם גיחכו ואמרו שלא. "זה בדיוק מה שאתם לא מבינים!", צעקתי עליהם, "האנשים שיושבים בבניין הכנסת לא יודעים כלום על היסטוריה שלא קשורה לעם היהודי! אם תשאלו אותם על טרומפלדור, אחד העם והרצל, כמעט כולם ידעו לספר לכם סיפורי אלף לילה ולילה על כל פלוץ שהם עשו. אם תדברו איתם על אירועים היסטוריים שיש להם קשר לעם ישראל, כמו המהפכה הקומוניסטית, עליית היטלר לשלטון ושלטון הגנרלים במצרים, גם אז הרבה מהם יפגינו ידע מרשים. אבל במה שלא קשור ליהודים, אין להם מושג. הם בחיים לא שמעו על זה. אתם יכולים להביא להם לביקור רשמי מישהו שישים כובע משולש ויתחפש לנפולאון, יחד עם כפילה של ז'וזפין בשמלת תחרה ממוזיאון השעווה, והם יחשבו שאלה הנשיא הצרפתי ואשתו, ושככה מתלבשים היום בבולבאר סן ז'רמן".

אחד הסוכנים הצביע כמו ילד בטיול שנתי של בית ספר, ואני נתתי לו רשות דיבור. "אתה באמת חושב שנכניס לכנסת סוס טרויאני, עם סוכנים חמושים בתוכו, והם פשוט יאמינו לזה?". הבנתי שהם לא ממש קלטו את מה שניסיתי להסביר, אז נתתי עוד דוגמה: "תחשבו שישראל הייתה נכנסת בסוף למלחמה עם אירופה, והיינו מצליחים לכבוש זמנית חלק מספרד. אבל אז הגרמנים היו מגיעים, והיינו צריכים לסגת חזרה לשטח של ישראל עצמה. אני הייתי מתפלל חזק-חזק לאלוהים, והוא היה מסדר לנו שהים התיכון ייפתח לשניים, צה"ל יעבור על הקרקעית היבשה מדרום ספרד לישראל, ואז הוורמאכט שרודף אחריו כדי להשמיד אותנו יקבל את כל הים על הראש ברגע שהחיילים הישראלים יגיעו לצד השני.

מה שאני מנסה להגיד זה שעם הצבא המצרי זה בחיים לא היה הולך לנו, כי הם כבר למדו את הלקח ממה שקרה לפרעה בים סוף. אבל כנראה שעם הגרמנים, שלא קוראים תנ"ך והגדה אלא קורעים אותם, זה היה עובד פיקס. הכל עניין של רוחב אופקים, ולחברי הכנסת אין אופק רחב כמו באוקיינוס אלא אופק צר כמו של קערת קורנפלקס".

הסוכנים עדיין חשבו שזה מוזר, לנסות על משמר הכנסת שיטה שבערך כל בן תרבות בעולם יודע עליה כבר אלפיים שנה, אבל גם הם הסכימו איתי שיש לזה יותר סיכוי להצליח מאשר שמאתיים דפים יעברו בפקס ובסוף נקבל חתימות על כולם. פתחתי שער קטן בצד של הסוס, שבעדלידע תיפקד בכלל על תקן הסוס המלכותי של מרדכי היהודי, ולתוכו נכנסו בנוחות שישים סוכנים עם נשק אוטומטי וצווי הריסה. מוביל הטנקים העמיס שוב את הסוס, והתחיל לנסוע בכביש שמגיע עד לשער הכנסת. השרים וכל שאר הסוכנים נשארו בגן הוורדים והתחבאו, וגם הזיזו את ציוד ההריסה ככה שמי שהיה בתוך הכנסת לא יוכל לראות אותו.

ואז הגיע תורי להשתתף בהצגה: לקחתי את המגאפון, התקרבתי לבוטקה וצעקתי: "אל תירו! יש כאן אי הבנה! אלה לא סוכני אף-בי-איי, אלה סבלים שבאו להביא מתנה מנשיא ארצות הברית ליושב ראש הכנסת!". לרחבת הכניסה יצאו משהו כמו עשרים מאבטחים של משמר הכנסת שנופפו בתת-מקלעים כמו חוטפים שיכורים שרואים בתוכניות האלה שמצלמות שוטרים בפעולה, ואחריהם יצא יו"ר הכנסת בכבודו ובעצמו שהלך את כל הדרך עד למקום שבו עמדתי. "אני מצטער", הוא אמר ולחץ לי את היד, "פשוט אנחנו קצת לחוצים כאן בגלל הצו שאוסר עלינו לעבוד". בינתיים מוביל הטנקים הגיע לקצה הכביש, ומאחורי ניצב בגאווה סוס העץ הוושינגטוני. יו"ר הכנסת רק ראה את הסוס, וכבר התחיל להתעלף מאושר. "יו, זה פשוט מקסים! אני לא מאמין שהנשיא האמריקאי חשב עליי, הוא פשוט נהדר האיש הזה! הוא אמר לך מה הפסל היפהפה הזה מייצג?". חשבתי מהר על תשובה: "בטח! הוא אמר שהפסל מראה שהדמוקרטיה הישראלית עלתה על הסוס, והוא חשב לתת לך אותו בגלל שאתה עומד בראש הרשות הכי חשובה מבין השלוש – הרשות המחוקקת!".

היו"ר התקרב למוביל הטנקים, והעביר את היד על הרגליים הקדמיות של סוס העץ הענק. "איזה גימור מדהים", הוא לחש לעצמו, "הפסל הזה בטח עלה הון תועפות, אני יכול להישבע שזה אותו סוג עץ שעשו ממנו את הפרקט במשרד שלי. זה עץ שעולה עשרים אלף שקל למטר מרובע!". הכי אידיוטי הוא שלא רק שהסוס היה עשוי מדיקט מתפורר וממש לא משום עץ יוקרתי, אלא שיו"ר הכנסת גם נכח בעדלידע וראה בדיוק את הסוס הזה נוסע מולו ברחובות ירושלים. הסוס היה עדיין צבוע בגווני יורו-טראש שנשארו מפורים, ובגלל שהוא היה אמור להיות הסוס של מרדכי היהודי היה כתוב עליו "ככה ייעשה לאיש שהמלך חפץ ביקרו". יו"ר הכנסת לא זיהה את הסוס, לא חשד בכלום, והיה בטוח שהכתובת בעברית הייתה מכוונת אליו, אל יו"ר הכנסת, לא אל מרדכי היהודי, ושהנשיא הורה לכתוב אותה על הסוס כדי שיו"ר הכנסת ידע שהוא הפוליטיקאי הישראלי המועדף עליו. כבר יכולתי לראות את גלגלי התככים מסתובבים לו בראש, את המחשבות המגלומניות כאילו נשיא ארצות הברית תומך בו במקום בי למשרת המושל, וידעתי שהוא בלע את הפיתיון.

היו"ר סימן לשומרים לפתוח את השער, ומוביל הטנקים עם הסוס נכנס בנסיעה איטית אל המתחם המבוצר של הכנסת. המוביל נסע בכביש הצדדי לאגף האחורי של הבניין, כי יו"ר הכנסת תכנן להציב את המתנה הנשיאותית באמצע אולם המליאה, בדיוק מול הדוכן. "אני אעשה לו וקס ופוליטורה כל יומיים", הוא הבטיח לי, "ואני חושב שמעכשיו הח"כים שירצו לנאום יצטרכו לעשות את זה מהגב של הסוס. הנשיא נתן לי מתנה, ואני לא מתכוון לדחוף אותה למחסן ולאכזב אותו". הוא לחץ את הידיים שלי בהתרגשות, השביע אותי למסור לנשיא את התודה האישית שלו, וחזר לתוך בניין כשהוא מוקף במאבטחי משמר הכנסת, שכנראה לא נוהג להעביר לאנשים שלו את הקורס "שיטות הונאה עתיקות למתחילים".

חזרתי אל המפקדה בגן הוורדים, ונצמדתי למכשיר הקשר כדי לשמוע את הדיווח של הסוכנים שבתוך הסוס. "קודקוד, כאן דינמיט 3", אמר הקול מהמכשיר, והמפקד אמר: "דווח על מצבך". "הם הורידו אותנו ממוביל הטנקים, אנחנו בתוך הבניין. כנראה במחסן הציוד", אמר הסוכן, "הסתכלנו דרך החורים, ואף אחד לא העלה על דעתו שיש משהו לא בסדר עם הסוס. כולם פשוט חייכו ואמרו שהלוואי עליהם כאלה מתנות. יש כאן גם כמה ח"כים, אנחנו ננסה לעצור את כולם בלי לפגוע בהם". המפקד צעק לתוך הקשר: "תזכרו, בלי מרחץ דמים. טרויה או לא טרויה, המושבעים במשפט שלנו יהיו אמריקאים. יש לכם אור ירוק, אנחנו מקדמים את ציוד ההריסה, תנו לנו סימן להתחיל בפריצה כשתשיגו את היעדים". לקחתי משקפת, נשכבתי על האדמה וצפיתי לעבר בניין הכנסת כדי לראות אם קורה בו משהו מעניין.

כמה דקות שקטות עברו, ואז נשמעו פיצוצים ויריות מתוך הכנסת. מפקד המבצע צעק לתוך הקשר: "פלוגות ההנדסה – להתקדם!", ומכל הצדדים הגיעו שריוניות של צבא ארה"ב ושל הבולשת הפדרלית. אולי בהשראת הסוס הטרויאני ואווירת הרטרו, חלק מהשריוניות היו מצוידות באיילי-ניגוח שנראו כאילו גנבו אותם מהאולמות הכי נידחים במוזיאון המלכותי בבריטניה, אבל ידעתי שאפשר לסמוך על הפדרלים שיידעו מה הם עושים. טיל כתף נורה אל הבוטקה בכניסה למשכן, וכמה מהשריוניות התפרצו דרך השער בזמן שהאחרות השכיבו את הגדר ההיקפית ונסעו על המדשאות בלי לשים לב לשלטים "נא לא לדרוך על הדשא". ראיתי במשקפת שכמה חורים כבר נוצרו בקיר הבניין, ודרכם התפרצו פנימה סוכנים לבושים באפודים שחורים ובקסדות עם מגינים לעיניים.

הפשיטה נגמרה בהצלחה, ובמהירות מפתיעה: כנראה נפלנו במזל על יום שבו כל חברי הכנסת היו בבניין, שזה בערך כמו להגיע לקזינו בלאס-וגאס, להכניס מטבע למכונת מזל ולזכות במאה מיליון דולר – כלומר משהו שאפילו אלת המזל בעצמה מתביישת לחלום עליו. עשרים וחמישה ח"כים נתפסו במליאה בזמן שניסו להצביע על חוק פיקטיבי להורדת גיל הפנסיה לשלושים ושלוש; עוד שלושים וחמישה נעצרו בחדרי הדיון של הוועדות הפרלמנטריות; ושישים הח"כים הנותרים הוצאו בכוח מהמזנון ומחדרי המנוחה, כולל שניים שצפו בזמן הפריצה בסרטים כחולים על חשבון המדינה. גם משמר הכנסת נכנע די מהר, במיוחד בגלל שקצין הכנסת ניסה לערוק לשורות האף-בי-איי והמאבטחים זרקו את האקדחים שלהם במחאה על הבגידה. עובדי המנהלה והתחזוקה ברחו החוצה בשנייה שהיריות התחילו, ורק העוזרים הפרלמנטריים ניסו להתחכם: הם התבצרו באחד האודיטוריומים, ואיימו להכריז על עצמם כפרלמנט מורד שיגייס את העם ויגרש את הפולשים האמריקאים. המזל הוא שהיה להם שכל לצאת עם הידיים על הראש בשנייה שאמרו להם שאם הם רוצים להיות פרלמנט מורד, אז בבקשה, אבל שייקחו הרבה אוויר – כי הם עומדים לקיים את הישיבות שלהם מתחת להריסות.

אחרי שכולם יצאו מהבניין, התקרבתי לאזור ההתאספות שממנו הזינזאנות לקחו את הח"כים המפונים אל הבתים שלהם, והגעתי לשם בדיוק בזמן כדי לראות את יו"ר הכנסת מובל באזיקים לתוך רכב משוריין. חשבתי שהוא יתנפל עליי בזעם ויעשה לי רגשות-אשם על התרגיל המסריח שהפלתי עליו, אבל מה הטמבל הזה אמר לי? "תגיד להם שיוציאו את המתנה של הנשיא לפני שהורסים את הבניין, אני לא אסלח לעצמי אם יקרה לה משהו". טוב, אז נגיד שהוא לא יודע הרבה על מלחמת טרויה, ונגיד שהוא שכח שיש ביטוי כזה "סוס טרויאני". אבל פשוט לא יכולתי להאמין שגם כשמול הפרצוף שלו יוצאים לוחמים חמושים מתוך סוס עץ – גם זה לא מזכיר לו שום דבר. גם אז הוא המשיך להאמין עדיין בסיפור שנשיא ארצות הברית שלח לו את הסוס בתור מתנה ידידותית, כאילו שסוכני האף-בי-איי בתוך הפסל הם סתם מטרד שנדבק לחבילה בנמל כמו עש או נמלים.

אחרי שהשטח פונה, הסוכנים פיזרו בבניין מטעני נפץ ומשכו כבלים ארוכים אל המקום שבו עמדתי יחד עם מפקד הפעולה. "ראש הממשלה, אתה רוצה את הכבוד?", הוא שאל, ואני הסכמתי כמובן, כי תמיד רציתי לפוצץ משהו כמו שעושים בסרטים, כשלוחצים על ידית שנראה כמו משאבה של אופניים. אחרי שביררתי כמה פעמים אם לא נשאר מישהו בתוך הכנסת, ספרתי לאחור והורדתי את הידית עד למטה. פיצוץ אדיר נשמע, והכנסת התמוטטה לתוך עצמה כמו שתמיד מראים איך האמריקאים מפוצצים גורדי-שחקים. פשוט ואלגנטי, לא כמו אצלנו שצריך לתת לאלפיים איש לדפוק עם פטישים עד שהבניין נופל. המזל הוא שלבשנו קסדות, כי מהר מאוד התחיל ליפול עלינו גשם של לבנים וחתיכות בטון, ואחר כך גיליתי שכמה גושי אבן גם נפלו לתוך אולם במוזיאון ישראל דרך התקרה ואנשים חשבו שאלה פסלים פוסט-מודרניים. ההדף גם העיף את ההעתק של מנורת המקדש שמול רחבת הכנסת, ויותר אף אחד לא ראה אותו, למרות שתמיד חשדתי שאיזה שודד עתיקות בלגי גנב את המנורה המועתקת וצירף אותה למנורה המקורית במחסן של האיחוד האירופי.

אבל התדהמה האמיתית הגיעה בערב, כשהתקשרתי לנשיא ארה"ב וסיפרתי לו בגאווה על המחווה המיוחדת שלי לעם האמריקאי. "זה בשביל להראות שאנחנו מכבדים את החוקים שלכם", אמרתי, "עכשיו אפשר יהיה לבנות קפיטול חדש שנראה כמו הקונגרס בוושינגטון, וככה נקיים את החוק". הנשיא נאנח, ואמר: "אין חוק כזה, על מה אתה מדבר?". קצת הופתעתי, וסיפרתי לו על הנסיעה שעשיתי עם אשתי, שבה ראיתי במו עיני את כל הקפיטולים הזהים בבירות המדינתיות. לא שכחתי לציין שכמה אמריקאים שונים אמרו לי שיש חוק כזה, ושאלתי בעדינות את הנשיא אם הוא בטוח במה שהוא אומר. "תקשיב לי, חוליגן חצי-ערבי שכמותך!", הוא צעק לי לתוך האוזן, "אין חוק שאומר מה הצורה של הקפיטול המדינתי! יש קונגרסים שנבנו בחצי השני של המאה ה-20, והם לא נראים כמו זה בוושינגטון. אם אתה רוצה להרוס את הכנסת, אז קדימה, רק אל תמציא לי חוקים מיותרים".

כנראה הייתי אמור להרגיש רע עם זה שהרסתי את הרשות המחוקקת של מדינת ישראל בגלל ספקולציות, בלי שבדקתי אם קיים חוק שבאמת מצדיק את תחושת הבטן שלי. אבל האמת היא שהרגשתי טוב כמו קודם, אולי בגלל שתמיד הייתי פירומן שאוהב לשרוף ולפוצץ, ואולי בגלל שחשבתי שעדיין נשאר לי היתרון השני שבהשטחת הכנסת: העם בטח ישתולל משמחה כשהוא ישמע על זה, ואני אנצח בבחירות. בעצם החיסרון היחיד בכל הסיפור, הוא שעכשיו בערוץ 33 יצטרכו למצוא תוכניות אמיתיות למלא בהן את לוח השידורים.

86.

תמיד בסרטים האמריקאיים, כולם שונאים את הסוכנים הפדרליים. "פדס", הם קוראים להם, ותמיד מסתכלים עליהם כאילו הם עשו משהו רע למישהו. אתם בטוח מכירים את הרגע הזה ששני אנשים רציניים בחליפות שחורות מגיעים לזירת פשע, וכל השוטרים המקומיים מתחילים לירוק הצידה ולהתנהג נורא לא יפה. השריף מסנן משהו מתחת לשפם, ואומר שזאת חקירה פנימית של המשטרה. ואז אחד הסוכנים פולט את המשפט ההכרחי: "כבר לא. אנחנו תופסים פיקוד על העניין". אז למרות שאני יודע שבדרך כלל מקובל להתעצבן על ההתערבות הפדרלית הבוטה בעניינים פנימיים של המדינה, המחוז או העיר – יש לי רק מילים טובות להגיד על האף-בי-איי, כי הם עשו בשבילי כמה דברים מאוד חיוביים בלי תמורה ובלי אגרה.

אחרי סגירת רשימת המועמדים לבחירות, חשבתי שבטעות פרסמנו מכרז לניהול מכרה זהב במקום הזמנה להתמודד על תפקיד קשה ותובעני: היו שם עשרות שמות, ואני לא מגזים – ח"כים בהווה, בעבר וכנראה שלא בעתיד, ראשי ערים והחלק הכי כואב, שרים בממשלה. כן, השרים שאת הקריירות של חלקם אני בניתי התמודדו נגדי, אפילו שר הביטחון שחשבתי שהוא חבר טוב שלי. הוחלט לא לאפשר למועמדים לפרסם תעמולה, כדי שהמדינה תוכל לקיים את הבחירות ולהצטרף רשמית לארצות הברית כמה שיותר מהר, וזה מאוד הקשה עלי: היו ברשימה כמה אנשים שחשבתי שיש להם סיכויים לא רעים לנצח אותי, ובגלל מספר המועמדים העצום הערכתי שאף אחד לא יקבל יותר מ-40% מהקולות, ונצטרך לעשות עוד ועוד סיבובים עד שזה שינצח בסוף יחטוף סחרחורת כרונית. אם היה מותר לי לפרסם תעמולה על חשבון המדינה, או אפילו על חשבוני אם אין ברירה, הייתי אומר לבוחרים שלא יטרחו להצביע לכל מיני נוכלים כמו יו"ר הכנסת, שר האוצר או מתאם פעולות האופוזיציה, אלא ישימו את מבטחם במישהו כמוני – שגם יש לו רקורד מוכח, גם יכול לנצח וגם יודע מה לעשות אחרי שהוא ינצח. האמת היא שבמציאות בכלל לא חשבתי כל-כך קדימה, ולא תכננתי את היום שאחרי ההצטרפות, כי להיות המדינה ה-51 נראה לי כמו המקום הכי רחוק שאפשר להגיע אליו בחיים, והרגשתי כאילו אין אחרי זה שום דבר. לא במובן השלילי, אלא כמו נירוונה אצל הבודהיסטים: מין משהו כזה שאתה יודע שהוא אמור להיות האושר המושלם, ואתה מפחד אפילו לבקש ממישהו שיסדר לך את הכרית מתחת לרגל כדי שלא יזרקו אותך משם ותחזור לכדור הארץ הרגיל בתור איגואנה נכה.

ישבתי במשרד והסתכלתי בייאוש על רשימת המתמודדים, וחשבתי מה לעזאזל עושים איתם, ואפילו העזתי לנסות לדמיין איך זה יהיה אם אפסיד בבחירות. מצד אחד אמרתי לעצמי שזה לא סוף העולם, כי אני אהיה אזרח אמריקאי לכל דבר: כשאתה חלק מארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, תמיד אפשר לקחת איזה שברולט טרנטע ולצאת למסע בכבישים המהירים של ארה"ב. בעצם זו תהיה הפעם הראשונה שנכנסתי לאוטו בעיר ישראלית וירדתי ממנו בחו"ל, או יותר נכון – כמעט הראשונה. פעם נסעתי עם אשתי לאיזה צימר בצפון, ורצינו לעצור בדרך באיזו חומוסיה ערבית שקיבלה שלושה כוכבים במדריך "משלנו – מסעדות של ערבים טובים". אשתי החזיקה את המפה ואמרה לי בכל צומת לאן לפנות, ופתאום מצאנו את עצמנו באזור ירוק ופסטורלי שבחיים לא ראיתי אותו קודם. ואז עברנו גבעה, ונכנסנו לתוך כפר שנראה כמו הכפר שהמסעדה הייתה אמורה להיות בו. עצרתי בצד ושאלתי איזה ערבי שעמד על המדרכה איפה מסעדת "אבו-ואליד פול מון רסטורנט", אבל הוא לא הבין מילה ממה שאמרתי. רק אז אשתי שמה לב שבכל השלטים בכיכר לא הייתה אות אחת בעברית, יותר גרוע – שהשם של הכפר מופיע במפה בחלק של לבנון. באותו רגע הכנסתי לרוורס, ומרוב היסטריה נסענו חמישה קילומטר בהילוך אחורי עד שחזרנו לארץ.

מצד שני, להפסיד בבחירות זה כן ביג דיל, אחרי כל המאמצים שהשקעתי בלהביא את מדינת ישראל למקום שבו היא עמדה. ידעתי גם שכמעט כל המועמדים בבחירות לא ממש מאושרים מהמקום שישראל נצמדה אליו, וכמה מהם פרסמו במצע שלהם יעדים אלטרנטיביים בארה"ב שהמדינה צריכה לשוט אליהם. שר התקשורת, למשל, טען שצריך להפליג לאוקיינוס השקט מסביב לדרום אמריקה, ולהיצמד לקליפורניה – בגלל ששם האקלים מתאים יותר למה שאנחנו רגילים לו בארץ. מישהו אחר הציע את אותו רעיון, אבל שנעשה קיצור דרך בתעלת פנמה ואולי נאסוף את התרמילאים הישראלים שמטיילים באמריקה הלטינית. אני לעומת זאת נחרדתי מהרעיונות האלה, בגלל שידעתי שברגע שנתנתק מהיבשה אף אחד לא ייתן לנו לחזור אליה, ושהפעם הפצצות שהאמריקאים יפילו עלינו יהיו מהסוג שמצמיח פטריות בשמיים. גם ממש לא רציתי לחזור על התקרית בגיברלטר עם תעלת פנמה, והאידיוט שהעלה את ההצעה לא חשב שאז כבר לא נהיה ספינה פנמית, ושהתעלה תיסגר בפנינו בלי שמישהו יעלה על דעתו לפוצץ את היבשה סביבה כדי לתת לנו לעבור. בקיצור, היו לי כל הסיבות שבעולם לפחד שברגע שאפסיד בבחירות, כל ההישגים שלי יימחקו ולא יישאר מהם זכר, וזו כבר הייתה סיבה טובה לרצות לנצח – למרות שלא ידעתי איך.

רק כשהרמתי את הראש מהרשימה, ראיתי שלמשרד שלי נכנס בשקט מפקד כוח המשימה הפדרלי שהרס את הכנסת, והשד יודע איך הוא עשה את זה בלי שהדלת תחרוק כמו שהיא תמיד עושה. הסתכלתי על המפקד בתדהמה, וכאילו שהוא ניחש את השאלה שרציתי לשאול – הוא הצביע על התסרוקת עמוסת-הברילנטין שלו, ואז על הצירים של הדלת. איפה, איפה תמצאו תושייה כזו בשב"כ? הכי קרוב לזה שהגענו היה עם החרדי שהיה סוכן של השב"כ בנגב, זה שנתלה מהצוק במכתש רמון עם הפאות שלו ואז, כשהן נקרעו, צנח למטה בלי פגע בעזרת הציצית. אחרי התדהמה הראשונית הזמנתי את הסוכן לשבת ולשתות משהו, אבל היה לו קול רציני כמו שהפדס עושים לפני שהם מנחיתים עליך את הברירה – להעיד נגד מאפיונר ולהצטרף לתוכנית להגנת עדים, או להעיד נגד מאפיונר ושקרובי המשפחה שלך יקבלו בדואר אף, אוזניים ועוד איברים שפעם היו דבוקים לך לפרצוף.

"תשמע, אדוני ראש הממשלה", אמר הסוכן, "אנחנו הרסנו בשבילך את הכנסת, ועכשיו אנחנו מבקשים תשלום הוגן על העזרה שלנו". הייתי צריך לדעת שהרגע הזה יגיע, אבל משום מה הדחקתי את זה. "על מה חשבת?", שאלתי אותו, בזמן שהרצתי במחשבות כל תסריט אימה שאי-פעם ראיתי בטלוויזיה. "לארצות הברית יש מושגים קצת שונים על חוק וסדר ממה שהיה מקובל אצלכם עד עכשיו", אמר הסוכן, "ואנחנו רוצים לעשות תיאום ציפיות קטן בין שתי מערכות אכיפת החוק". "אני לא מבין מילה. תגיד את זה בעברית פשוטה", אמרתי לו, אבל הוא רק תקע בי מבט מעוצבן של מישהו שלא יודע עברית בכלל, פשוטה או מסובכת. "אתה רוצה את זה פשוט? אני אתן לך את זה פשוט. אני רוצה ממך רשימה של כל איש ציבור ישראלי שהמשטרה אי-פעם המליצה להגיש נגדו כתב אישום, וזה כולל אנשים שהפרקליטות סגרה נגדם את התיק, אנשים שעמדו למשפט וזוכו וכאלה שהורשעו וקיבלו עונשים מגוחכים". עשיתי בראש בדיקה סופר-מהירה של העבר הפלילי שלי, ונרגעתי לגלות שלא עמדתי באף אחד מהקריטריונים של הבקשה ששמעתי בזה הרגע. הסוכן הסביר שהאף-בי-איי יעצור ויעמיד לדין את כל אנשי הציבור המושחתים, לא משנה באיזה תירוץ הם הצליחו להתחמק מהצדק בתקופה של החוק הישראלי. "אבל רגע", עצרתי אותו, "אין לכם איזה חוק שאסור לשפוט אדם פעמיים על אותה עבירה?". הסוכן חיכה כנראה שאשאל את זה, וענה: "בעיקרון אתה צודק, אבל הצלחנו למצוא דרך משפטית עוקפת. ההגדרות החוקיות שלנו לעבירות שחיתות הן שונות מאלה שמקובלות בחוק הישראלי, בגלל שהן נחשבות לעבירות פדרליות. ובגלל שבחוקים הישנים שלכם אין דבר כזה 'עבירה פדרלית', בעצם מדובר כאן בעבירות חדשות לגמרי מבחינת בית המשפט".

הבנתי שאין דרך להתחמק מהתשלום הבעייתי הזה, ועשיתי מה שהסוכן ביקש ממני: סידרתי שיעבירו ממשרד המשפטים את הרשימה המלאה של אנשי הציבור שהסתבכו עם החוק בשנים האחרונות, והרשימה תפסה את הקו של הפקס למשהו כמו עשר דקות מרוב שהיא הייתה ארוכה. למרבה המזל כל השמות הופיעו גם באנגלית, כנראה בגלל שזו השפה של המחשב, ולא הייתי צריך לשבת שעות ולתרגם הכל. הסוכן לקח את הרשימה, הודה לי מקרב לב על תרומתי לניקיון הפוליטיקה הישראלית והאמריקאית, ואמר שעוד באותו ערב אני אשמע בחדשות על המעצרים. וזה בדיוק מה שקרה.

כוחות גדולים של סוכנים פדרליים שהגיעו ממשרד האף-בי-איי בבוסטון עברו את הגבול לתוך ישראל, והתחילו לעשות ביקורי בית אצל כל האנשים שברשימה השחורה. כתבי טלוויזיה ליוו את הפעולה בזמן התרחשותה, ובערוץ 2 אפילו העלו לאוויר אולפן אינטראקטיבי מיוחד, שהראה בזמן אמת את השמות והתמונות של העצורים ברגע שהתקבל מידע מהסוכנים שתפסו אותם. אני ראיתי את השידורים המיוחדים בבית, על הספה, וככל שהגרפיקה הנוצצת באולפן השידורים האינטראקטיבי הראתה עוד ועוד תמונות של עצורים, יחד עם סקרים שבהם הצופים בבית הכריעו אם מדובר במעצר מוצדק או לא, התגברה אצלי תחושה חזקה של דז'ה-וו. לא הבנתי מה גורם לזה, עד שבמקרה הרגל שלי נגעה בעיתון שהיה פתוח על השטיח, ורציתי להזיז אותו לשולחן. כשהתכופפתי ראיתי שבעמוד הפתוח מופיעה מודעה רשמית של לשכת הפרסום הממשלתית, זאת שמודיעה על רשימת המועמדים הסופית לבחירות, והרמתי את העיתון כדי לראות יותר טוב. הסתכלתי על העיתון, ועל הטלוויזיה, ושוב על העיתון, ושוב על המסך, ולא האמנתי למה שראיתי: כל המועמדים לבחירות הרשמיות למשרת מושל ישראל נעצרו במבצע המיוחד של הבולשת הפדרלית.

מיהרתי לתיק שלי, שבו שמרתי עותק מהרשימה של משרד המשפטים, השוויתי אותה למודעה שבעיתון, והכל התאים בצורה מושלמת. לא היה מתמודד אחד שלא סחב איתו איזו פרשה מהעבר: שר האוצר שילם שוחד לחלפן כספים כדי שימיר את כל מאגר מטבע החוץ של בנק ישראל לדינרים אלבניים, והתיק נגדו נסגר מחוסר עניין לציבור; חבר כנסת מסיעת 'יופי של מדינה', זאת שדוגלת בקידום הגנטיקה בישראל, ניסה לסחוט באיומים את השופטים בתחרות נערת החן של כרמיאל כדי שייתנו את הגביע לבת-דודה שלו, וזוכה במשפט בגלל סעיף טכני – האיומים היו ברוסית והשופטים ידעו רק עברית; יו"ר הכנסת נתפס גונב סוכרייה מתינוק בן שנה בזמן סיור מקצועי בתחנת הרכבת בלוד, והמקרה אפילו לא הגיע לפרקליטות בגלל שהתינוק לא הגיש תלונה רשמית במשטרה, ואלה באמת רק מעטים מהמקרים. עשיתי קווים על השמות ברשימת המועמדים הרשמית, רק כדי להיות בטוח שזה באמת קורה, ואחרי שמילאתי את כל עמוד 24 בעיתון בקווים אדומים – גיליתי שנשארתי המועמד היחיד בבחירות. זה היה די אירוני, כי יצא שהדרישה הקשוחה של הפדס לנקות את הפוליטיקה הישראלית רק גרמה לזה שיתקיימו בחירות לא ממש דמוקרטיות, אבל החלטתי שכל עוד אני המועמד היחיד שלא עף מהרשימה, זה בסדר מבחינתי. נכון, בחירות עם מועמד אחד מתאימות יותר לחלק של העולם שממנו התנתקנו, ולא לזה שאליו התחברנו, אבל לפחות ככה מי שילך לקלפי ידע: כשמכניסים את הפתק היחיד האפשרי לתוך החריץ, נותנים קול אחד בשביל מישהו שבחיים לא הסתבך עם הנורמות השלטוניות הראויות. ואני יכול להביא לכם רשימה של שליטים מכובדים מהמדינות המתפתחות שיחתמו על זה.

87.

הבחירות הלכו והתקרבו, ואני הייתי במצב שכל מתמודד היה מאחל לעצמו: נשארתי לבד ברשימת המועמדים, שגם נסגרה למצטרפים חדשים בגלל שהדד-ליין עבר; כל מי שהתמודד נגדי ויצא מהמשחק, יצא ממנו בגלל שחיתות אישית ולא בגלל שהתחשק לי לשחק את אידי אמין; ודברים טובים המשיכו ליפול עליי מהשמיים, ולהגביר את הסיכוי שלי לזכות בבחירות. נכון שכשלא מתמודדים נגד אף אחד, זה לכאורה סיכוי של מאה אחוז לנצח, אבל עדיין הייתי צריך לדאוג מהסיכוי שמצביעים עם תודעה דמוקרטית רגישה מדי יכניסו פתקים לבנים בהמוניהם, ואני אקבל פחות מארבעים אחוז מהקולות. במקרה כזה יכריזו על בחירות חדשות, כי המועמד היחיד הובס באופן משפיל על-ידי פתקים שלא רשום עליהם כלום, ואז יוכלו לרוץ נגדי גם אנשים שבחיים לא הסתבכו עם החוק.

מאחר שהרבה מהעצורים היו חברים בממשלה, יצא שבעצם מכל השרים נשאר בממשלת ישראל רק שר אחד בלי תיק, שאיחר לדד-ליין של הגשת המועמדות לבחירות, ולמזלו לא חטא בשום עבירה עד היום. אפילו את שר הפנים החדש, זה שהיה קודם סדרן בכנסת ונתתי לו קידום מטאורי, הפדס עצרו בגלל שלפי החוקים שלהם הצבעה במקום חבר פרלמנט היא עבירה חמורה, שמקבלים עליה עשר שנים בפנים. אז מיד אחרי שהפלתי על השר בלי תיק את כל התיקים האפשריים בתור תחליף זמני, החלטתי לעשות מסיבת פרידה לכל השרים העצורים. לא הייתה לי גישה אל השרים עצמם, כמובן, כי כולם היו מפוזרים בבתי מעצר פדרליים באזור מסצ'וסטס וניו-יורק, אז עשיתי מין מיצג אמנותי: פתחתי את חדר הדיונים של הממשלה בבוקר, שמתי על כל כיסא קרטון שגזרתי בצורת איש, ורשמתי על הקרטונים את השמות של השרים ואיזה עונש הם צפויים לקבל לפי החוקים האמריקאיים. על השולחן שמתי כוסות יין קטנות, מול כל כיסא, והתיישבתי בראש השולחן ליד השר בלי תיק שהפך לשר עם כל התיקים. בקצה החדר עמדו צוותי הטלוויזיה שהזמנתי מראש, והעבירו בשידור חי את המחווה ההומניטרית המרגשת שעשיתי בשביל חבריי לעבודה. בדיוק בתשע בערב, בשעה של מבט, אני והשר עברנו סביב השולחן והשקינו את הקרטונים ביין עד שהכל נזל ולכלך את הריפוד, ואז פניתי למצלמה ואמרתי "אני מקווה שעוד עשר-עשרים שנה כולנו נשב כאן באמת ונצחק על הכל".

כמובן שלא הטריד אותי בכלל מה יקרה לשרים, קודם כל בגלל שהם התמודדו מולי על משרת מושל מדינה אחרי שרק בזכותי בכלל הגענו למצב שאנחנו מצטרפים לארה"ב, ודבר שני, בגלל שלדעתי פושעים לא צריכים לשבת יותר בממשלה. אני יודע שעד מבצע המעצר לא טרחתי להרחיק את הגורמים השליליים מהממשלה שלי, אבל אתם רואים בעצמכם למה – כי אז כל הממשלה הייתה מתאדה, כמו שקרה באמת בסופו של דבר. התרגיל היח"צני של המסיבה הממשלתית התברר כרעיון טוב, בגלל שבסקרים של אותו ערב קיבלתי 70% מקולות משתתפי המדגם, בעוד שהפתק הלבן קיבל 30%. אני בעיקרון לא מאמין לסקרים, בגלל שלא משנה איך תציגו את זה, אני לא מקבל את העובדה ש-600 איש יכולים לייצג מיליוני אזרחים, אבל מצד שני – כשהסקרים לטובתי, אני משעה באופן זמני את חוסר האמון שלי. וחוץ מזה, אם 600 איש שהרימו במקרה את הטלפון והשתתפו בסקר לא מייצגים את אזרחי המדינה, אז על אחת כמה וכמה ש-120 ח"כים לא מייצגים אותם.

הבעיה היא שאחרי ההצלחה הזמנית הזו, שוב נפלתי לבור עמוק. זה קרה שלושה ימים לפני הבחירות, כשבכל הערוצים היו מבזקים מיוחדים עם חדשות מוזרות: לפי מה שאמרו שם, הגיעו לרחובות ישראל אלפי קאובויים מדרום ארצות הברית, רכובים על סוסים ומנופפים ברובים כפולי-קנה, והם נראים כועסים. חשבתי שזו סתם מתיחה, מין חדשות הומוריסטיות כאלה שמשדרים בסוף המהדורה כדי לעודד קצת את הצופים בבית אחרי שדיכאו אותם עד עפר עם אסונות רכבת במנצ'וריה, ויצאתי מהמשרד לכיוון הבית. אבל כשירדתי למגרש החנייה, לא ראיתי שם את הקדילאק, ולפני שהצלחתי להבין מה קורה – הרגשתי חבל תופס לי את הצוואר, ומישהו גרר אותי על הרצפה כמו שק מלא חול. מרוב תדהמה התעלפתי לרגע, וכשפתחתי את העיניים התברר לי שאני מוקף בקאובויים משופמים, שאחד מהם תפס אותי בלאסו, וכולם יושבים על הסוסים ויורקים עלי טבק לעוס. "אנחנו רוצים לדבר איתך", אמר הקאובוי עם הלאסו, ואחרי שהתאוששתי בעזרת דלי מים שהם שפכו לי על הראש, הזמנתי את הקאובויים למשרד שלי. "רק בלי הסוסים בבקשה", התחננתי, "בדיוק עשינו שטיח חדש מקיר לקיר".

הכנסתי אותם לחדר הישיבות של הממשלה, שהכיסאות בו עוד היו מזוהמים ביין יבש ממסיבת הפרידה לשרים, ככה שלא היה אכפת לי שאנשים מטונפים חדשים יישבו בהם. כשהתיישבתי בראש השולחן הייתי חייב לצבוט את עצמי כדי להשתכנע שאני לא חולם או שיכור, ועשיתי סימן למנהיג הקאובויים שיתחיל לדבר. הייתי עדיין מחובר בצוואר לחבל הלאסו שלו, והרגשתי קצת כמו כלב של קאובוי שהפך לראש ממשלה, משהו בסגנון הסוס של קליגולה שהפך לסנאטור, אבל קיבלתי את זה בשקט כי לא הייתי בטוח במאה אחוז שזה לא חלום. "אדוני ראש הממשלה", אמר הקאובוי במבטא שעד אז שמעתי בעיקר בסרטים עם תקציב מוגבל, "אנחנו מאוד כועסים עליך. אתם הישראלים מגיעים מהמזרח התיכון, מביאים אלינו את כל הזבל שלכם, וחושבים שייתנו לכם להסתובב חופשי בארצות הברית. הדבר היחיד שאני אגיד לזכותך הוא שנדבקת פה למדינות של היאנקים, ובזה לפחות עשית בשכל – כי אצלנו בדרום היינו עושים מכם מטווחים חיים לאקדחים שלנו. מה שאני אומר הוא זה: אבות-אבותינו לא נלחמו באינדיאנים המזוינים רק כדי שאתם תביאו לכאן עוד אינדיאנים!". קאובוי אחר התחיל לדבר אחריו: "תשמע, החבר שלי כאן קצת מחומם עליכם, ובצדק. מה שאני אומר הוא, שאנחנו לא רוצים אצלנו עוד אינדיאנים שיקבלו אזרחות ועלולים עוד לבוא לגור אצלנו באריזונה, טקסס או אוקלהומה, ולא אכפת לנו איך אתם קוראים להם אצלכם. אז מה שיקרה עכשיו הוא שאנחנו נותנים לך אפשרות בחירה: או שאנחנו דוהרים ברחובות ויורים באנשים שנראים לנו כמו אינדיאנים, או שאתה תחליט על מי אנחנו נוציא את העצבים שלנו".

לא האמנתי שאני, ראש ממשלה ישראלי על גבול הפיכה למושל מדינה אמריקאית, נמצא במצב של מנהיג קהילה יהודית באוקראינה של סוף המאה ה-19. באים אלי אנשים שדורשים ממני רשות להשתולל ברחובות ולטבוח אזרחים חפים מפשע, או שהם כבר ייקחו את הרשות הזאת לעצמם. וכל זה שלושה ימים לפני הבחירות, כשאתם יכולים לדמיין לעצמכם איזו השפעה קשה תהיה לחמלניצקים הטקסנים האלה על הסיכויים שמישהו אי-פעם יבחר בי למושל ישראל. לפחות במזרח התיכון יכולנו להוריד פצצות בלי הגבלה בכל פעם שמישהו רצח אותנו, אבל הנה הגענו שוב למצב שאין לנו אפשרות להגן על עצמנו בנשק מפני הפורעים והבוזזים. הבנתי שאת המשבר הזה חייבים לפתור במהירות האפשרית, בלי שאף אחד ייפגע אם לא חייבים.

המחשבה הראשונה שלי הייתה למסור לידיים של הקאובויים את ערביי ישראל, אלה שעוד נשארו בארץ: הם הרי נראים קצת כמו אינדיאנים, במיוחד כשהכאפיות מתנופפות ברוח ומזכירות את הנוצות של הצ'יפים, ולא יהיה קשה במיוחד למכור לקאובויים את הסיפור שאלה האינדיאנים החדשים שמאיימים על טוהר הגזע בדרום ארה"ב. אבל אז קרה לי משהו שאני שונא – גיליתי שהרעיון המעולה שלי הוא בלתי ניתן ליישום. אם הקאובויים יפרעו בערבים, יכולות להיות לזה רק תוצאות שליליות: הראשונה – לא יהיו יותר חומוסיות, וזה יערער משמעותית את המצב הגיאו-אסטרטגי בישראל ויגרום להפסד בטוח שלי בבחירות; השנייה – המהגרים הערבים שגרים בארצות הברית יתחילו להתעצבן עלינו, ותוך שבוע תהיה לנו מהדורה צפון-אמריקאית של המזרח התיכון; ואחרון חביב – אף אחד לא אמר לנו שהקאובויים גם ינצחו את הערבים. יכול להיות שהערבים יעשו להם מה שהעיראקים עשו במלחמת המפרץ השנייה לקאובוי שישב אז בבית הלבן: להפסיד לכאורה במלחמה, כדי למשוך את האמריקאים לתוך הבוץ, ואז להתיש אותם במלחמת גרילה שתוציא אותם משם עם השפם בין הרגליים. וכמובן שאז הם לא ישכחו מי נתן את האישור לתקוף אותם מלכתחילה, ויעשו לנו פיגועים כאלה שעוד נתגעגע לערפאת ולכנופיה שלו.

החלטתי שצריך לשנות גישה. צריך למצוא ציבור שגם יזכיר לקאובויים את האינדיאנים שהם כל-כך שונאים, וגם יהיה חלש מדי בשביל להחזיר לדרומיים חמומי-המוח האלה על כל מה שהם עשו לו. בסוף הגעתי לרעיון המושלם: לשסות את הקאובויים בתנועות הנוער.

"תשמע, מר קאובוי – אפשר לקרוא לך טקס?", אמרתי למשופם שעדיין החזיק אותי קשור ללאסו, "יש לי בשבילך קליינטים מצוינים. אלה אנשים שמקימים מחנות ביערות ובמדבר, מאורגנים בשבטים, ורוקדים מסביב למדורות בלילה. יש להם מנהיגים בלתי-הגיוניים, והם שרים שירים מבהילים שאף אחד לא מצליח לקלוט מה המילים שלהן. נשמע לך כמו אינדיאנים אמיתיים?". טקס והחברים שלו נדרכו, והעיניים שלהם הבריקו כאילו הרגע הם ניצחו במלחמת האזרחים. "איפה אנחנו יכולים למצוא אותם?", הוא שאל, "תגיד לנו ונעזוב את שאר האוכלוסייה בשקט". פרשתי את הידיים לצדדים ואמרתי: "האנשים המסוכנים האלה מחזיקים בסיסים ממש בתוך הערים שלנו, ומטרידים אזרחים מהוגנים מהיישוב באמצעות טקסים אליליים שהם עורכים. לפעמים הם גם עושים פשיטות לתוך האזורים של הקהילה ההגונה, ותולים בהם שלטים שמנסים להסית את הילדים הלבנים להצטרף אליהם!". כל הקאובויים פלטו אנחות תדהמה, "גם את הילדים! איך הם מעזים?!", "חוטפי ילדים שכמותם!", וטקס דפק על השולחן וצעק: "אנחנו נשבעים למגר את האינדיאנים המרושעים מהמדינה החדשה של ארצות הברית, ולשלוח אותם בחזרה לאלילים המכוערים שלהם! אדוני ראש הממשלה, הוכחת שאתה אדם שאפשר לסמוך עליו. אני נותן לך את המילה שלי – נפשוט על המחנות של אותם עלבונות מהלכים לשילוש הקדוש, ונשאיר את ארץ הקודש נקייה מכופרים". לא רציתי להזכיר לו שגם היהודים נחשבים אצלו לכופרים, אז פשוט קמתי והכרזתי על סיומה של הישיבה לשביעות רצונם של הצדדים.

אחד העוזרים של טקס הוציא מכשיר קשר והתחיל לדבר לתוכו: "כל היחידות, שימו לב: חפשו מחנות של שבטים נודדים שלבושים במדים, בתוך הערים עצמן ובשטחים פתוחים. אם צריך לשאול ברחוב, תבקשו לדעת איפה השבט הקרוב. כל אדם מכובד יעזור לכם במלחמה נגד האינדיאנים. דווחו חזרה תוך שעה". המזל הוא שזה בדיוק היה יום שלישי, היום שבו תנועות הנוער מקיימות את העצרות הפגאניות שלהן, וככה הקאובויים מצאו בקלות את המחנות. תוך חצי שעה התמלאו ערי ישראל באלפי רוכבים קשוחים, והרחובות הזכירו עיירות אמריקאיות שרואים בכל מערבון מצוי: קאובויים דוהרים על הכביש ויורים לכל עבר, הנשים צורחות ומורידות את הווילונות, והגברים בורחים לתוך המסבאות. מהר מאוד הקאובויים מצאו את מקדשי תנועות הנוער, הקיפו אותם, וירו בכל דבר שזז. המזל הוא שכנראה הם היו קצת חלודים, אחרי הרבה מאוד שנים שאף אחד לא עשה ציד אינדיאנים ראוי לשמו, אז כמעט לא היו הרוגים, רק פצועים מכל מיני סוגים. כשראיתי את המבזקים מחדרי המיון, שאליהם הובאו פצועי הפוגרום, גיליתי שבנוסף לפצועים קל, בינוני, קשה ונפגעי הלם, קטגוריות שעליהן ידעתי מכל שנות הפיגועים, יש גם סוג חדש של פגיעה – נפגעי דיסוננס קוגניטיבי. רוב הפצועים שהובאו באמבולנסים היו מהסוג האחרון, והרופא שהגיע לאולפן התראיין והסביר שזו פגיעה שנגרמת ברגע שהנפגע חווה טראומה שהמוח שלו אומר לו שהיא לא יכולה להתרחש במציאות. מה שקרה הוא שכל האנשים בצופים, בנוער העובד וכל שאר התנועות, עמדו במסדר שלהם ופתאום התפרצו לשם קאובויים והתחילו לירות בכולם. אז בעוד שהגוף הרגיש את הכדורים פוגעים בו, המוח התעקש לטעון שקאובויים שדוהרים על סוסים זה משהו שקיים רק במערבונים. זאת הסיבה שהתופעה הנפוצה ביותר ביום הפוגרום הייתה של נפגעי דיסוננס קוגניטיבי, שניסו כל הזמן לטעון שהפצעים שעל הגוף שלהם נגרמו מתאונות עם מסמרים, סכינים חדות, או נשיכות כלבים, רק בגלל שהנפש שלהם פשוט לא יכלה לשאת את המחשבה שמי שפגע בהם באמת היו רוכבי סוסים עם כובעים רחבים, מעילי עור משופשפים, ושפמים שיצאו מהאופנה עוד בשנת 1850.

בהתחלה חשבתי שכל הפוגרום המתוכנן הזה היה טעות אחת גדולה, כי הייתה שערורייה אדירה במדינה אחרי שהכל נגמר והקאובויים חזרו לדרום ארצות הברית. כל ההורים שהיו להם ילדים בתנועת נוער האשימו את המדינה, ובמיוחד אותי, במה שקרה, למרות שהם לא ידעו על כל הישיבה שלי עם ראשי הקאובויים. בבוקר שאחרי כל הסיפור, התמיכה בי צנחה ל-30% והפתק הלבן נראה לכולם אטרקטיבי יותר מאי-פעם. אבל כבר באותו ערב כולם שכחו מהפוגרום, וחזרו לאהוב אותי בהמוניהם. איך זה קרה? בזכות זה שביקשתי מהאף-בי-איי לעשות בשביל מדינת ישראל עוד טובה אחת קטנה, מיד אחרי שהם לקחו את השרים והפוליטיקאים המושחתים לקיבינימט.

מה שביקשתי הוא שיטפלו בשבילנו בכל הנמושות שירדו מהארץ והלכו לגור בלוס-אנג'לס, ניו-יורק ועוד כל מיני מקומות בארצות הברית, כאילו שאין להם מדינה משלהם, וגם הפסיקו לעשות מילואים כמו שאר האזרחים המועילים שלנו. היו כמעט מיליון כאלה באותה תקופה, מיליון אנשים שעזבו את המדינה בזמנים הכי קשים שלה – ואני לא רוצה לשמוע שגם אני עשיתי את זה ברגע שהשטתי את המדינה לאמריקה, כי לי לפחות הייתה הגינות בסיסית לקחת איתי את כל שאר הישראלים ואת ארץ-ישראל עצמה. אז הסוכנים הפדרליים היעילים פשוט עברו במשך כמה ימים מבית לבית בכל המקומות שידועים כמצבורי ישראלים, והעלו אותם בהמוניהם על משאיות יחד עם כל המשפחות שלהם. המשאיות הגיעו לנמלי התעופה הגדולים בכל רחבי ארצות הברית, ושם חיכו מטוסי מטען ענקיים שהחזירו את כל הבורחים בחזרה הביתה. הציבור בארץ השתולל משמחה על הירידה לצורך עלייה שעשינו להם, ועשרות אלפי-אנשים הגיעו לנתב"ג כדי לירוק על הישראלים החוזרים שירדו מהמטוסים. אני דאגתי כמובן לפרסם את העובדה שזה היה רעיון פרטי שלי, והקרדיט בסקרים לא איחר להגיע. האמת היא שבכל זאת אני מרחם קצת על היורדים שהחזרנו: כל הגברים שירדו מהמטוסים הלכו ישר להחזיר את ימי המילואים האבודים שלהם לצבא ארה"ב, כי צה"ל כבר לא היה קיים, והנשים והילדים נאלצו להתרגל באופן פתאומי לסטנדרטים הנחותים של החיים בארץ. רובם היו בהלם מוחלט מזה שפתאום הגענו וחטפנו אותם בחזרה, כי המסכנים האלה בטח ידעו שלישראל יש זרוע ארוכה – אבל הם לא חשבו שאחרי הזרוע יגיע גם כל שאר הגוף.

88.

פעם, לפני הרבה מאוד שנים, היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, ולא שידרו בו פרסומות. מי שרצה לראות פרסומות היה הולך לקולנוע, ובכרטיס אחד הייתם מקבלים גם עשרים דקות של הפסקת פרסומות מתמשכת, גם עוד עשר דקות של בקרובים, וגם את הסרט עצמו. היום זה נשמע לגמרי אידיוטי, אבל בתקופה ההיא אנשים היו באמת נהנים מזה, עד שהפרסומות פלשו להם הביתה והעלימו את כל הקסם והריגוש שבדבר. מה שאני מנסה להגיד בפינת הנוסטלגיה שדחפתי לכם ברגע זה, הוא שכמו שפעם הלכו לסרטים בעיקר בשביל לראות פרסומות, ככה היום אנשים מתעניינים בבחירות רק בגלל התשדירים. אני בחיים לא אשכח את התשדיר שהעלה אותי לשלטון: צילמו אותי הולך במסדרונות של הכנסת, עם תג כזה של מבקרים ביציע (כי אז לא הייתי אח"ם ואפילו לא וי-איי-פי), ואמרתי ישר למצלמה, "אין לי מושג מה אני עושה כאן, וסביר להניח שגם לעולם לא יהיה לי. אבל להם…" – ואז הצבעתי על אולם המליאה דרך הזכוכית המשוריינת של היציע, ועל חמשת הח"כים הישנים שישבו בו באותו רגע – "להם אין מושג יותר ממני! אז תבחרו בי, ולפחות תדעו שלא יכול להיות יותר גרוע!". זה נשמע מטומטם לגמרי, אני יודע, אבל באותה תקופה אנשים היו מיואשים לגמרי מהפוליטיקה, והפרסומאים התעקשו שאני צריך לנצל את זה ולהציג את עצמי כמו איזה טמבל מוחלט בענייני השלטון. מזל שזה עבד, כי בשביל לשלם ליועצים האלה בלי לקחת תרומות לא-חוקיות הייתי חייב לקחת משכנתא על כל דבר בעולם שהיה בבעלותי.

הצרה היא שבבחירות למשרת המושל לא היו תשדירים, אז אנשים לא ממש התעניינו בהן. הם אמרו לעצמם, "מה זה משנה מי יהיה המושל? העיקר שאנחנו אמריקאים", אבל כבר אמרתי לכם שאם לא הייתי נבחר באותו יום, היה סיכון גדול שכל ההישג שלנו ייהרס. בכלל, כל היום ההוא היה שונה מאוד מהבחירות לראשות הממשלה: לא היה לי מטה בחירות, כי כל המשתתפים הפוטנציאליים במטה כבר לבשו באותו יום מדים כתומים וישבו מאחורי סורגים; אף אחד לא שכר את "גן אורנים" כדי שיהיה לפעילים מקום לרקוד סלסה בזמן שידור המדגם; וגם לא היו פעילים, בטח לא כאלה שיכולים להשתולל ולנהום כמו חיות מעבדה רעבות. במשך כל היום עשיתי סיורים לבד בקדילאק בין הקלפיות, שאליהן היה אסור לי להתקרב למרחק של פחות מ-50 מטר, כדי שלא אשתגע ואכניס לחריץ מאות פתקים בשביל עצמי. לא היה הרבה היגיון בכל ההסתובבות הזו ברחבי הארץ, כי לא הייתי בכלל צריך לשכנע אנשים להצביע בשבילי. הייתי רק צריך לדאוג שלא יכניסו פתק לבן, ותנו לי לגלות לכם משהו – גם ראשי ממשלה, שאומרים עליהם שאין להם גבולות ואין להם בושה, יש להם בכל זאת כמה קווים אדומים. ולעמוד ברחוב ליד קלפי, ולהתחנן לזקנות שלא יכניסו פתקים לבנים, זה נמצא אצלי הרבה מעבר לקו האדום.

אז אני מניח שסתם לא רציתי לשבת כל היום במשרד ולהיות במתח, ובגלל זה נדדתי בין עמדות ההצבעה והשגחתי שאנשים באמת מגיעים להצביע למרות שלא היו שום סטיקרים ושום תשדירים בטלוויזיה. ממה שראיתי, היה רק זרם קל של מצביעים, וכל היום הקשבתי ברדיו של האוטו לפרשנים שחושבים שהם יודעים מה זה אומר. אחד אמר: "העובדה שיש מעט מצביעים תשחק לידיו של ראש הממשלה, כי אף אחד לא יטרח לבוא לקלפי רק כדי להכניס פתק לבן, ואלה שכן באים יאפשרו לראש הממשלה לקבל יותר מ-40% מהקולות". פרשן אחר, לעומת זאת, טען שהעובדה שלא הרבה הגיעו להצביע רק יוצרת לי בעיה, בגלל שגם אם אנצח בבחירות זה לא ייתפס כניצחון לגיטימי, כי נבחרתי בידי מיעוט. הפרשן הנכבד והידען הזה רק שכח שהתמודדתי בבחירות האלה בתור מועמד יחיד, ככה ששאלות של לגיטימיות כבר היו רחוקות ממני כמו שנהריה רחוקה עכשיו מראש הנקרה.

בגלל שלא היה לי שום אולם אירועים שאפשר לראות בו את המדגמים על מסכי ענק, נסעתי בערב להורים שלי בחדרה, בלי הנהג. כשאתה ראש הממשלה הכל-יכול של מדינת ישראל, ואימא שלך מזמינה אותך לראות את תוצאות הבחירות בסלון שלה, זה לא עושה יותר מדי טוב לאגו. אבל מה אני מתלונן: יש ילדים בהודו שהם גם לא ראשי ממשלה וגם אין להם בכלל אימא. ובואו לא נזכיר בכלל את מה שאין להם בצלחת. שוב מצאתי את עצמי עולה במדרגות עם קערת סלט ביצים, שהבאתי בגלל שאימא שלי אמרה: "אנחנו מאוד נשמח אם תבוא, אבל פה לא מסעדה. אתה רוצה לאכול, תכין אוכל". הפעם לא היו איתי שום מאבטחים שאפשר לסמוך עליהם במקרים בעייתיים, אז קיוויתי שהערב יעבור בשלום. אלא שבשנייה שאבא שלי פתח את הדלת, הבנתי שנפלתי שוב לאמבוש מתוכנן לפרטי-פרטים.

בסלון הקטן של ההורים שלי ישבו כל מיני חברים שלי מהשכונה, אנשים שלא ראיתי עשרות שנים ושעם חלקם ניתקתי את הקשר בכוונה. כולם מחאו לי כפיים, אימא שלי עמדה שם עם מבט מרוצה, ואני כמעט הסתובבתי וברחתי מרוב בושה. אחרי שהתאוששתי ושיקמתי את כושר ההתנחמדות שלי, עברתי בין כולם ולחצתי ידיים ועשיתי את עצמי מאושר עד הגג, ואז תפסתי את אימא שלי וביקשתי לדעת מה בדיוק היא חשבה לעצמה כשהזמינה את כל האנשים האלה. "פשוט רציתי שנראה כולנו ביחד את המדגם כמו בימים הטובים", היא אמרה, וממש לא הבנתי על מה היא מדברת. את המדגם של הבחירות שבהן ניצחתי בכלל לא ראיתי בבית של ההורים שלי, וגם בכל מערכות הבחירות האחרות לא בדיוק היה לנו מנהג שמזמינים את כיתה ח' 3 לראות את חיים יבין אומר: "גבירותי ורבותי, מה הפח?". אגב, אף פעם לא הבנתי את הדבר הזה, איזו מין שאלה זו – "מה הפח?". תמיד התביישתי לשאול, וזה כנראה מסוג הדברים שאתה מת בלי לדעת אותם. אולי זו חידת היגיון, ואני תמיד הייתי גרוע בחידות האלה.

ברגע שהבנתי שאימא שלי משוכנעת שהיה רעיון טוב להזמין את כל החברים שלי, שאני קורא להם ככה רק בגלל שאין לי דרך יותר קצרה לתאר אנשים שהכרתי פעם ושעכשיו אין לי ולהם כלום במשותף, הלכתי לבכות קצת לאבא שלי – אבל הוא הצדיק את אימא שלי, ובגלל שאין לי הורה שלישי נאלצתי להודות שהפסדתי הפעם. התיישבתי על הכורסה בין רוני ואשתו לבין יובל ואשתו, והכי מוזר הוא שלכל אישה קראו כמו הבעל של האישה השנייה. כלומר, היו שם רוני ויובל ויובל ורוני, ואחרי שתי דקות כבר הפסקתי לנסות להבין מי זה מי בכל הבלגן הזה. אימא שלי צעקה פתאום – "השעה חמישה לעשר", ואז אמרה בטון שלא שמעתי מאז יומולדת 17 שלי – "ועכשיו חתן השמחה שלנו יבחר באיזה ערוץ הוא רוצה לראות את המדגם". כולם הסתכלו עליי, והבושה גרמה לי להגיד משהו טיפשי – "ערוץ ההיסטוריה, אני רוצה לראות את המדגם בערוץ ההיסטוריה". התכוונתי לזה בתור בדיחה, אבל כולם חשבו שאני מנסה לרמוז להם שאין לי ביטחון בזה שאנצח, ואני רוצה שהבחירות הקודמות יחזרו על עצמן כולל הניצחון הגדול. כולם פלטו מין אנחה כזו, וכמה אנשים שאפילו לא זכרתי איך קוראים להם התחילו לנחם אותי ולהגיד שיהיה בסדר גם הפעם. "טוב, אימא, תשימי ערוץ 2!", צעקתי כדי לשים סוף להשפלה, וכולנו הפנינו את העיניים למסך.

"צופים יקרים, כמו שאתם יודעים יש לנו בחירות קצת לא רגילות הערב", אמר המנחה, "הבחירה שלנו הפעם היא בין ראש הממשלה המכהן לבין הפתק הלבן, שיכריע אם הבחירות יבוטלו וייערכו מחדש עם מועמדים נוספים. נזכיר לכם שכל תוצאה שראש הממשלה יקבל תיחשב לרוב קולות, בגלל שאף אחד לא מתמודד נגדו, אבל אם הוא יקבל פחות מ-40% מהקולות הממשל הפדרלי יכריז על בחירות חדשות תוך חודש". התחלתי לעשות תנועות עצבניות עם הרגל, כי לא יכולתי לחכות יותר לתוצאות, ונשמתי לרווחה רק כשהופיע המסך שבצד אחד שלו תמונה שלי ובצד השני מסגרת לבנה. אבל אז המסך שוב התחלף והמנחה שאל את מנהל מכון הסקרים: "יש לך מה לומר לפני התוצאות?", ואיש הסקרים אמר בחיוך מסתורי: "למה שלא נראה אותן לכולם? לא יפה לשמור סודות בחברה". גאון, מי שכותב להם את הדיאלוגים, ומי שאחראי על העברת המסכים גאון הרבה פחות. "השעה עשר בדיוק", אמר המנחה, ומסך התוצאות עלה שוב, "לפי מדגם ערוץ 2, ראש הממשלה זכה ב-49% אחוזים מהקולות, והפתק הלבן קיבל 51%". כל האנשים בחדר היו המומים, ואז נזכרנו שבעצם זה אומר שנבחרתי, כי קיבלתי מעל המינימום הנדרש ואין מולי שום מתמודד אחר.

"וואו, אם הפתק הלבן הזה היה בנאדם אמיתי – לא היית נבחר!", אמר אבא שלי, וכולם צחקו. אימא שלי קמה, הרימה כוס קטנה של מיץ אשכוליות דיאט, ואמרה: "לחיי מושל המדינה ה-51!". כולם הצטרפו אליה, ואני הרגשתי קצת שמח וקצת מוטרד, כי רוב הבוחרים העדיפו להכניס פתק לבן לקלפי. מנהל מכון הסקרים אמר למנחה שזו הצבעת מחאה על היעדר אפשרויות בחירה אמיתיות במערכת הבחירות, ועל פעולות האף-בי-איי שהגיעו בזמן נוח מדי בשבילי, מה שהזכיר לאנשים עם דמיון פרוע מדינות דיקטטוריות בדרום אמריקה. אבא שלי זיפזפ לשאר הערוצים, וראיתי שאצלם התוצאות היו זהות או גרועות יותר. החלטתי שהצבעת המחאה הזו היא טמטום מוחלט, בגלל שבלעדי בכלל לא היינו מגיעים למצב שיש לאנשים את הלוקסוס לבחור מושל. גם לא היה לי חשק להתראיין או להראות את הפרצוף שלי בציבור, אז אמרתי להורים שלי שיכינו את חדר האורחים, כי אני נשאר לישון אצלם בלילה. אחרי שכל האורחים הלכו התגנבתי לחדר שהיה פעם שלי והפך לחדר עבודה, וגנבתי מהמדף את הדובי המרוט שהייתי הולך איתו לישון בכל לילה כשהייתי ילד. לקחתי את הדובי איתי למיטה בחדר האורחים, חיבקתי אותו וניסיתי להירדם. אבל לא הצלחתי לעצום עין, כי כל הזמן היה נדמה לי שהדובי אומר: "אם הייתי מתמודד מולך בבחירות, הייתי מנצח אותך בלי בעיה". התחילו לי מחשבות מוזרות, כאילו הדובי מתמודד מולי בסיבוב השני ומוכר לכל העיתונים סיפורים מביכים מהמיטה המשותפת, וזרקתי אותו אל הספה שמול המיטה. המחשבה האחרונה שעברה לי בראש לפני שנרדמתי, היא שנהפכתי לשמעון פרס: לא חשוב מה מתמודד מולי – זה ינצח, בין אם זה חי, צומח, דומם או חתיכת נייר בלי כלום עליה.

89.

בבוקר קמתי עם הרגשה טובה, כי ידעתי שכלום כבר לא עומד ביני ובין משרד מושל מדינת ישראל, ובין הצטרפות מלאה ורשמית של ישראל לארצות הברית של אמריקה. קמתי מהמיטה בחדר האורחים, הלכתי לחדר האמבטיה ושטפתי פנים, ואז גררתי את עצמי לסלון כדי לקרוא את העיתונים שמודיעים על הניצחון הגדול, לפי המדגמים כמובן. כשהגעתי לסלון ראיתי את ההורים שלי יושבים ליד השולחן ומסתכלים עלי במבטים עצובים, ולא הבנתי מה הסיפור שלהם. "בוקר טוב גם לכם", אמרתי, "מה, כבר שכחתם שהבן שלכם ניצח בבחירות?". אבא שלי לקח את העיתון שהיה מקופל על השולחן, ונתן לי אותו. "כדאי שתקרא את זה", הוא אמר, ואני פתחתי את הקיפולים עד שהעמוד הראשון היה פרוש כולו מולי. הכותרת הראשית הענקית הייתה: "פתק לבן הוא המושל הראשון של מדינת ישראל". הסתכלתי על ההורים שלי ולא קלטתי כל-כך מה הם רוצים, כי חשבתי שהעיתון פשוט מנסה להדגיש בצורה לא ממש שנונה את העובדה שרוב הבוחרים הכניסו פתק לבן. "מה קרה? פשוט בחרו לדבר דווקא על הצבעת המחאה, ולא על זה שנבחרתי", אמרתי, "זה תמיד ככה עם התשקורת העוינת, הם מחפשים את הצדדים השליליים בכל דבר".

הייתה שתיקה, ואימא שלי אמרה לי לפתוח את העמוד השני. פתחתי, וחשכו עיני: הייתה שם תמונה גדולה של מישהו שלא ראיתי בחיים, ומעליה הכותרת "המנצח הגדול בבחירות". מתחת לתמונה היה כתוב: "פתק לבן, מהנדס אלקטרוניקה בן 50 מראשון לציון, נבחר אתמול ברוב קולות הבוחרים למשרת מושל מדינת ישראל. הנשיא ג'ון דו ג'וניור התקשר לאחל למושל החדש הצלחה בתפקידו, ויתקשר היום גם לראש הממשלה המכהן כדי לנחמו על התבוסה. לבן ייכנס לתפקידו בראשית השבוע הבא ויתחיל את העידן החדש של ישראל כמדינה ה-51 של ארצות הברית". כל שאר העיתון היה מלא במאמרים ובכתבות על האלמוני שכבש את הציבור והדיח אותי מהתפקיד, וקראתי בלי הפסקה עד שהבנתי שהמהנדס הוא לא מטפורה מוזרה, אלא באמת נבחר למשרת המושל. נפרדתי מהר מההורים, נכנסתי לאוטו וטסתי במהירות המקסימלית של האוטו – 260 קמ"ש – חזרה לירושלים. אל תשאלו אותי איך לא עשיתי תאונה, אבל שוטרים לא התקרבו אלי בגלל ששמתי את האור הכחול על הגג, אז הם כנראה הניחו שיש לי סיבה טובה לנהוג כאילו שאני מינימום בפורמולה 1 ולא בסך-הכל בכביש מספר 1.

התקשרתי מהדרך אל השר לענייני הכל, וביקשתי שיסביר לי איך קרה שהפסדתי בבחירות, למרות שאף אחד לא התמודד מולי. ברגע שהוא הסביר לי מה קרה, כמעט איבדתי שליטה על הקדילאק, ורק מזל טהור מנע ממני לעוף לתעלה בצד הכביש ולגמור את היום בעמוד הלפני האחרון של העיתון, במקום בעמוד הראשון שלו. התברר שהמהנדס מראשון, שקראו לו פעם יוסי יעקובוב, ראה בימים שלפני הבחירות את כל ההערכות על מספר האנשים שיכניסו פתק לבן במקום להצביע לי, ואז עלה לו רעיון. הוא הלך למשרד הפנים ושינה את השם באופן רשמי ל"פתק לבן", וביום שאחרי הבחירות הוא הגיע לוועדת הבחירות המרכזית והציג את עצמו בתור זה שקיבל 51% בהצבעה. עד שהתעוררתי, כבר היו מספיק תוצאות אמת כדי שבמשרד הפנים יהיה רשום שהפתק הלבן קיבל רוב, ובגלל זה היעקובוב הזה הצליח בתרגיל שהוא עשה. לזכותם ייאמר שהם הבינו שהוא מנסה לתפוס טרמפ על הפתקים הלבנים, וניסו לטעון שהוא בכלל לא נרשם ברשימת המועמדים ובגלל זה אין לו זכות להיבחר, אבל גם לזה היה לו פתרון: הוא אמר להם "בבקשה, אם אתם מוצאים עוד מישהו בארץ שקוראים לו פתק לבן, אין בעיה, אני הולך ולא תשמעו ממני יותר. אבל כאן במחשב שלכם כתוב 'פתק לבן – 51% מהקולות', ואם אין לכם הוכחה שזה לא אני, סימן שניצחתי בבחירות". טיפש הוא לא היה, זה בטוח, ועכשיו מצאתי את עצמי בבעיה גדולה.

עד הצהרים כבר הספיקו לראיין את "מר לבן", כמו שקראו לו המראיינים החנפנים, בכל ערוצי הטלוויזיה, ואני כינסתי ישיבה דחופה עם השר לענייני הכל ועם היועץ המשפטי לממשלה כדי להוציא אותנו מהתסבוכת. לפני שהספקנו לחשוב על רעיון, הגיע טלפון מנשיא ארצות הברית שנשמע מאוד משועשע מההפסד שלי, אבל אני הרגעתי אותו בצרחות ואמרתי לו שלא יחשוב שהוא נפטר ממני כל-כך מהר. חזרתי לשולחן הדיונים בדיוק כדי לשמוע את הפתרון המשותף של שני הבכירים האחרונים במערכת המדינית שעוד לא צירפו אזיקים לקולקציית התלבושות שלהם: חייבים לגרום לאדון פתק לבן להתכחש לשם החדש שלו ולחזור לימיו הטובים כיוסי יעקובוב. החלטתי להזמין את המושל הנכנס לפגישה ידידותית, כביכול כדי לברך אותו, אבל בעצם כדי לנסות להשפיע עליו שייצא לי מהווריד. בתור שחקן חיזוק הזמנתי לפגישה את סוכן האף-בי-איי החביב עליי, זה שפיקד על הפעולה להריסת הכנסת ועל מעצר הפוליטיקאים. הנחתי שאם הוא הצליח לנפות מרשימת המועמדים עשרות שמות בכמה שעות, לא תהיה לו בעיה לעזור לי עם עוד שם אחד שמסרב להימחק.

פתק לבן נכנס למשרד שלי בדיוק בשעה שאליה הוא הוזמן, ארבע אחר-הצהרים. הוא כבר התנהג מינימום כמו נשיא ארצות הברית, לא כמו מישהו שעשה תרגיל מלוכלך ונצמד כמו עלוקה לכל הפתקים שהיו אמורים להיות הצבעת מחאה: הגיע בוולבו שחורה, לבש חליפה שנראתה מאוד יקרה ופיזר נפנופים לכל צוות הלשכה הנרגש. אחרי שהוא נכנס לחדר, התעכבתי עוד רגע בחוץ ואיימתי על הפקידות שאם החיוכים יימשכו, כולן ימצאו את עצמן למחרת על הספסל בחברת כוח-האדם הקרובה, וזה גרם להן לקרב את שתי השפתיים זו לזו, להעלים את קמטי הרינה, הגילה והדיצה, ולהבין שאני לא מתכוון לפנות בקרוב את המשרד. התקרבתי לסוכן האף-בי-איי, שישב בחדר ההמתנה ודפדף בעיתון נשים ישן, ואמרתי לו שהגיע הזמן להיכנס לפגישה. הוא הוריד את העיתון בפרצוף רציני, כמו זה שהוא עשה כל זמן שהעיתון היה פתוח מולו, שם אותו בצד ונכנס למשרד שלי. אבל ההבעה המכובדת לא עשתה עליי שום רושם, כי במראה שהייתה תלויה על הקיר מאחוריו ראיתי בדיוק על מה הוא הסתכל שם בתוך העיתון: פרסומת שהראתה תחת של דוגמנית ממש מקרוב, וחלק של שד חשוף. חוץ מזה, הוא לא ידע מילה בעברית, אז כל ההצגה כאילו הוא קורא את מדור העצות התזונתיות הייתה מיותרת לגמרי.

התיישבנו שנינו מול פתק לבן, והצגתי את הסוכן: "זה חבר קרוב שלי שעובד בממשל האמריקאי, ורצה לעזור לי בתדרוך". מזגתי קצת מים קרים ונתתי אותם לאורח, והתחלתי בדברי הברכה שלי: "אני באמת רוצה להגיד לך, כל הכבוד על ההישג. לא הייתי מעלה על דעתי שמישהו יחשוב לשנות את השם שלו כדי לנצל את הפתקים הלבנים, אבל כנראה שבשביל זה יש מהנדסים מוכשרים כמוך. רציתי פשוט להזמין אותך כדי להודיע לך שאני מקבל במאה אחוז את התוצאות, ומאחל לך הצלחה רבה בתפקיד החדש והקשה שלך. ובקשר לשם שלך, אל תיתן לאף אמריקאי לקלקל לך את מצב הרוח: אני בטוח שיקבלו אותך בוושינגטון גם ככה". פתק לבן הסתכל עליי ועל הסוכן, ושאל: "למה אתה מתכוון? מה לא בסדר בשם שלי?". הזזתי את הראש ונאנחתי, "אתה באמת רוצה שאני אקלקל לך את מצב הרוח ביום השמח הזה?". פתק לבן התעקש, אז סיפרתי לו. "לשם שלך יש משמעות לא רק בעברית, אלא גם בספרדית. כשהנשיא יציג אותך בטקס בבית הלבן, ויגיד 'מיסטר פתק לבן, דה ניו גברנור אוף איזראל', מה שכל מיליוני ההיספנים ישמעו זה את הביטוי 'מוצץ לכבשים'. כן, זה מה שהשם שלך אומר בספרדית, אבל אני במקומך לא הייתי עושה מזה עניין גדול". פתק לבן החוויר, הסתכל על הסוכן ושאל אותו: "זה נכון?". הסוכן, שתדרכתי אותו באינטנסיביות לפני הפגישה, הנהן ואמר: "לצערי כן. בניב המקסיקני, 'פתק' זה 'מוצץ' או 'בולע', ו'לבן' זה 'הכבשים'. רוב התושבים ההיספנים של ארצות הברית יבינו את השם שלך בצורה כזו, ואל תשכח שבגלל שהספרדית היא שפה רשמית אצלנו, הוא גם יירשם במסמכים רשמיים באיות הספרדי הנכון, מה שלא ישאיר שום מקום לספק".

פתק לבן ביקש עוד כוס מים והחזיק אותה ביד רועדת, ושאל מה אנחנו מציעים לו לעשות. חייכתי חיוך זדוני, ואמרתי: "יש לך שתי אפשרויות. או שאתה הולך ומסביר לוועדת הבחירות המרכזית שלא קוראים לך פתק לבן ושמעולם לא קראו לך ככה, והכל טעות של המחשב במרשם האוכלוסין, או שאתה עומד מול שישה וחצי מיליארד אנשים שרואים אותך בטלוויזיה ומציג את עצמך בתור 'המושל מוצץ לכבשים'. אני מצטער, זה באמת אכזרי, אבל אם אתה רוצה להיות מושל של מדינה כדאי שתדע שבכל יום תצטרך לעשות בחירות כואבות בין אופציות גרועות". פתק לבן נהיה לבן לגמרי, מה שהפך אותו לחצי רמאי במקום לרמאי שלם, ובקול רועד אמר: "אני מצטער, אני לא מסוגל לעשות את זה לעצמי ולמשפחה שלי. הילדים שלי יחטפו קללות בבית הספר, אשתי לא תוכל ללכת למכולת, כל בנאדם שאני אראה ברחוב יעשה לי קולות של כבשים מקבלות אורגזמה. ובואו לא נדבר על זה שאני לא אוכל להראות את הפרצוף שלי בקהילות היספניות, מה שמבטל כבר עכשיו את האפשרות שאני אי-פעם אוכל לרוץ לבית הלבן. וגם אם אבחר לנשיאות, יהיה בלתי-אפשרי לנהל מדיניות חוץ עם מקסיקו ודרום-אמריקה בצורה כזו. לא בא בחשבון. אני הולך עכשיו ואומר להם שהכל היה טעות אחת גדולה".

פתק לבן קם והלך לדלת ברגליים כושלות, ולפני שהלך אמר לי ולסוכן תודה רבה מעומק הלב על שהצלנו אותו מפדיחה קולוסאלית, שהייתה יכולה להיכנס לספר השיאים של גינס. "מיי פלז'ר", אמרתי כדי שגם הסוכן יבין, והמעלית בלעה את פתק לבן כמו חול טובעני. עוד באותו יום הודיעה ועדת הבחירות המרכזית שנפלה טעות בהודעה על המנצח בבחירות, ושלמעשה הפתקים הלבנים הם קולות אבודים, והכריזה עליי כעל המושל הנבחר של מדינת ישראל. פתק לבן חזר להיות יוסי יעקובוב, ולמרות שהוא היה אקדמאי משכיל עם שני תארים בהנדסה, הוא לא חשב לרגע לפתוח מילון ספרדי-עברי ולבדוק אם מה שאמרנו לו היה נכון. מזל שהוא היה לחוץ מדי בשביל לעשות את זה, אחרת הוא היה רואה שבספרדית אין מילה כזו "פתק", וש"לבן" הוא צורת הווה מתמשך של פועל שפירושו "לשטוף". מה שבטוח הוא שאחרי ששטפתי את המכשול הזה מהחיים שלי, נשאר לי רק להגיע למקום היחיד שעוד רציתי לשמוע בהקשר שלו את המילה "לבן" – ולמקום הזה קוראים הבית הלבן.

90.

הרגעים הכי שמחים בחיים הם אלה שבהם מקבלים בשורות טובות, ואני מתכוון לרגע הבשורה עצמו. כי מיד אחרי האופוריה מגיעות כל המחשבות הטכניות, והתכנונים, ואתם מוצאים את עצמכם שקועים עד הצוואר בפרטים קטנוניים שאי-אפשר לזהות בתוכם את מה שגרם לכם לשמוח מלכתחילה. אני לא אומר שלא שמחתי אחרי שעברתי את המחסום האחרון בפני החלום האמריקאי שלי, אני פשוט מנסה להסביר שהשמחה איכשהו נדחקה הצידה לטובת ההכנות האינסופיות לטקס ההכרזה בבית הלבן. אנשי הטקסים של הממשל האמריקאי התחילו לעשות ביקורים יותר מדי יומיומיים במשרד שלי כדי להתכונן לטקס, והיו שעות שהרגשתי כאילו אני הולך להתחתן: דיברו איתי על הקייטרינג, המשקאות, איזו חליפה ללבוש, מה להגיד בנאום, באיזו יד לנופף, וקיוויתי רק שבטקס עצמו אני אזכור לא לדחוף לנשיא איזו מעטפה עם כסף כמו שעושים לרב מתחת לחופה. הדבר היחיד שנחסך ממני הוא להתחיל להזמין את כל השרים והח"כים, כי ככה זה אצל האמריקאים – דיירי בתי-הכלא הם לא חלק מהקהל המקובל באירועים הממלכתיים.

ארבעה ימים לפני הטקס ישבתי בלשכה עם איזה ג'יימס אחד מהבית הלבן, שעבר איתי על כל הפרטים האחרונים וכמעט נרדמתי מכל הברבורים שלו, עד שפתאום הוא אמר את המשפט "אוקיי, אז זאת הנקודה שבה אתה ואשתך והילדים תצאו אל גן הוורדים ותתחילו ללכת על השטיח האדום". הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל ממעבורת החלל "קולומביה", ושאלתי אותו: "על מה אתה מדבר? לא אמרו לך שאני גרוש? לא ראיתי את אשתי כבר שנים, אנחנו אפילו לא מדברים". ג'יימס הסתכל עלי בחזרה כאילו נפלתי ממטאוריט שהגיע ממאדים, ואמר: "זה ממש לא טוב". אמרתי לו שככה זה, אלה החיים, אבל במקום להבין את זה ולהמשיך הלאה הוא הוציא טלפון נייד והתקשר לאיזה מקום. הוא אמר לתוך הטלפון: "יש לנו בעיה. המושל החדש גרוש והוא לא בקשר עם האקסית שלו והילדים". את הצרחה של האדם השני שמעתי יוצאת מהטלפון אפילו שבאותו רגע עמדתי כמה מטרים טובים מג'יימס. הם דיברו עוד כמה דקות, ואז ג'יימס אמר: "אדוני, לא בא בחשבון. אשתך והילדים חייבים להשתתף בטקס. זה חלק מהפרוטוקול, אין דבר כזה אצלנו נבחר ציבור שאין לו אישה וילדים". לא עזרו ההסברים שלי שיש לי משפחה, רק שהיא פשוט לא חלק מהחיים שלי; הפונקציונר התעקש שהם מוכרחים להגיע לטקס.

כל מיני סצנות משפחתיות לא נעימות צפו לי בתוך המוח, ואמרתי לג'יימס: "ומה יקרה אם לא?". הוא השפיל את העיניים, פתח את המזוודה והוציא דף נייר עם סעיפים. "אתה חתמת על הנייר הזה?", הוא שאל, ואני חטפתי לו מהיד את הדף. זה היה עותק של ההסכם שחתמתי עם נשיא ארצות הברית בבית הלבן, ועברתי מהר עם העיניים על הסעיפים. כמעט החזרתי את הנייר לג'יימס ואמרתי לו שאין שום קשר בין ההבנות לבין הבקשה החצופה שלו, אבל אז העין שלי קלטה את המספר 8 בתחתית הדף. הסתכלתי יותר מקרוב, ומה ראיתי? מתחת לסעיף שבע, שהיה האחרון שסיכמתי עם הנשיא, צץ פתאום עוד סעיף: "החותם מתחייב לציית לכללי פרוטוקול הטקס של ארה"ב, ולהיכנס לתפקידו כמושל בחברת אשתו ושני ילדיו. במידה וייכשל להגיע לטקס המינוי בחברת רעייתו וילדיו החוקיים, יבוטל ההסכם על כל סעיפיו ומדינת ישראל תישלח חזרה כלעומת שבאה". התחלתי להסתובב בחדר כמו סביבון ולצעוק קללות, כשהבנתי שכנראה הנשיא הוסיף להסכם איזה סעיף בדיו-סתרים והחתים אותי עליו בגרסה החדשה. זה היה ניסיון מחוכם שלו לגרום לביטול מוחלט של ההצטרפות שלנו לארצות הברית, בגלל שהוא ידע שאני ואשתי לא בקשר וחשב שקרוב לוודאי לא אצליח להביא אותה לטקס. ואז, למרבה השמחה, הוא יוכל להצביע על סעיף שמונה ולבעוט בתחת של ישראל בחזרה לאוקיינוס. אז עם כל האי-נוחות שבדבר, הבנתי שיש רק דרך אחת למנוע את המזימה השטנית של הנשיא: להתקשר לאשתי ולבקש ממנה לחזור אלי, כולל הילדים. ביקשתי מג'יימס שייתן לי כמה שעות לנסות לעבוד על זה, והוא הבטיח לחזור למחרת בבוקר.

חזרתי הביתה מיד אחרי הפגישה, ומצאתי את עצמי עומד מול הטלפון ומתכוון לחייג את המספר של הבית שהיה שלי עד לפני כמה שנים. זה הזכיר לי את הקטע הזה מימי הילדות, כשרוצים להציע למישהי חברות: אתה עומד ומתנשף מול השפופרת, לא מצליח לגייס את האומץ להרים אותה, וגם אחרי שהרמת אותה קשה לך לחייג את המספר של הגברת. אתה חושב על עצמך, מתאמץ וסובל בשביל שהיא תרצה אותך, בעוד שהיא עכשיו יושבת בבית עם פיג'מה ומקבלת סתם ככה מהשמיים שיחת טלפון שבה מנסים להתחיל איתה. הייתה גם פעם שדיברתי עם היועצת בבית הספר על להציע חברות למישהי, והיועצת אמרה: "אתה חייב ליזום, אי אפשר פשוט לשבת ולצפות שהכל יקרה לך מעצמו". ואני זוכר שפשוט לא הבנתי מה הקשקוש הזה, הרי ברגע שיש שני אנשים ואחד מהם יוזם, השני אוטומטית מקבל את הכל בלי להזיז אצבע. עובדה: אני צריך להרים את הטלפון ולהתקשר ולהציע ומה לא, והיא? היא פשוט מרימה ומחליטה אם להגיד "כן" או "לא". בגלל זה אני לא סובל יועצות של בתי ספר, כי לדעתי במקום לעזור הן פשוט דוחפות לך לראש פרדוקסים שגורמים לך לרצות למות.

בסוף חייגתי את המספר, ואחרי כמה צלצולים שמעתי את הקול של אשתי לשעבר אומר "הלו?". הזמן כאילו נעצר, וניסיתי לנתח את מצבה הנפשי על פי המילה היחידה שהיא אמרה. החלטתי שהיא נשמעת שמחה מדי, וזה עיצבן אותי. היה עוד "הלו" אחד, כי לא אמרתי מילה והיא כנראה חשבה שזו טעות, ואז אמרתי את הדבר הראשון שחשבתי עליו: "היי, זה אני. רוצה ללכת איתי לטקס בבית הלבן?". "זה אתה?", היא שאלה בקול הרבה פחות שמח, "מה גורם לך להתקשר אלי פתאום?". לא היה לי מצב רוח לטקטיקה הנשית הזולה הזו, בגלל שגם היא לא בדיוק השאירה לי שלוש הודעות בשעה על התא הקולי כל יום. זה גם מזכיר לי את הדבר הזה, שבאים ואומרים למישהו משהו ששמרתם בבטן הרבה זמן, והתגובה שלו היא "אז למה אתה לא אומר?". נו, ומה אני עושה עכשיו? הרי בזה הרגע אמרתי, לא? החלטתי שצריך להסביר את עצמי יותר בבהירות. "תקשיבי, אני מצטער על כל הדברים הרעים שקרו. אני רוצה שאת והילדים תחזרו אלי, ושתבואו איתי לטקס בבית הלבן".

היה שקט כמה שניות, ואז היא אמרה: "איך אתה יכול לא להתקשר כל-כך הרבה זמן, לא לדבר עם הילדים שלך, ואז פתאום לבקש דבר כזה כאילו כלום?". זה הזכיר לי שאם היא לא הייתה מתגרשת ממני, קרוב לוודאי שאני הייתי מתגרש ממנה מרוב תסכול. "תקשיבי, מה את רוצה שאני אגיד? את יודעת שזו הייתה תקופה קשה בשבילי, עם כל ההפלגה והדברים שקרו בדרך, אבל עכשיו הכל הסתדר. הילדים שלנו יהיו אמריקאים, לא יהיה יותר טרור, וסוף-סוף יהיה לנו קצת שקט בחיים. כשהוצאתי אותנו מהמזרח התיכון, חשבתי על כל הילדים שלא יצטרכו לגדול יותר בתנאים האיומים שהיו שם, ובעיקר עשיתי את זה בשביל הילדים שלנו". זה לא היה מדויק, כי עשיתי את זה יותר מהכל בשביל עצמי – לקבל אזרחות אמריקאית בדרך הנורמלית זה עדיין קשה יותר מלהשיט את המדינה שלך לארצות הברית – אבל באיזושהי פינה טחובה של המוח שלי, זה לא היה שקר מוחלט. שמעתי שהיא מהססת, ושאלתי אם יש לה מישהו אחר ובגלל זה היא לא יכולה לענות לי. "לא, אני לבד עכשיו", היא אמרה, "אני פשוט לא יודעת מה להגיד. אתה יכול להבטיח לי שהשתנית? שאתה כבר לא חושב רק על עצמך?". זה הרגיז אותי נורא, והתפרצתי עליה: "עוד ארבעה ימים קורה הדבר הכי טוב שראש ממשלה ישראלי אי-פעם עשה בשביל העם הדפוק שלנו, ואת אומרת שאני חושב רק על עצמי? תסתכלי על עצמך! את הולכת להפוך מצוענייה מזרח-תיכונית לאזרחית שוות-זכויות של הדמוקרטיה הכי חזקה בעולם, והכל בזכותי! והילדים שלך, שהם גם שלי, יגדלו במדינה חופשית בלי מחבלים מתאבדים ובלי סקאדים! מה יש לך להגיד על זה?". היא הסכימה איתי קצת, ואז התחרטה, וראיתי שהיא מבולבלת, אז אמרתי שיש לה יום אחד לחשוב על זה, כי אני צריך לתת תשובה לבית הלבן בקשר לטקס. "מה, אתה פשוט צריך דייט לטקס?! בשביל זה התקשרת?! הייתי צריכה לדעת!", היא צרחה לי באוזן, אבל לא ויתרתי לה, וצעקתי עליה בחזרה שאם היא לא תחזור אלי, כולנו נמצא את עצמנו בחזרה בים – וכל דבר שיקרה למדינת ישראל יהיה אך ורק באשמתה. היא לא הבינה, אז סיפרתי לה על ההתחייבות שחתמתי עליה בלי לדעת מזה, ופתאום אשתי לשעבר קלטה שגורל המדינה כולה נמצא בידיים שלה, ידיים שהציפורניים שלהן צבועות בלק זול שבדיוק היה במבצע בסופר-פארם.

היא הודיעה לי שאם ככה, אז היא מוכנה לבוא לטקס ולהביא את הילדים איתה, ובקשר למה שיקרה אחר-כך, כבר נראה. אפילו דרך הטלפון יכולתי להרגיש איך החזה שלה מתנפח מגאווה על המעמד החדש שלה כמצילת האומה היהודית, כמעט כאילו חיברו לה לפטמות מזרקים של סופגניות שמלאים בסיליקון. היה בזה משהו לא נעים, כי פתאום הרגשתי כאילו כל עתידי הפוליטי והאישי תלוי בז'אן ד'ארק דה-לה-שמאטע הזו, ולהרגשה הזאת היה יותר מסתם בסיס מקרי. אבל אז היא נתנה לי לדבר קצת עם הילדים, ונזכרתי שהם לא כאלה איומים כמו שזכרתי אותם. רק אחרי שניתקתי קלטתי למה הם נשמעים לי פחות נוראים: כי ברגע שאני לא צריך לטפל בילדים שלי כל יום ולהקשיב לסחטנות שלהם, הם נהיים בדיוק כמו ילדים חמודים כאלה שרואים ברחוב, שאפשר להתרכז רק בצדדים הטובים שלהם בלי להתעסק עם צדדים בעייתיים כמו לתת להם כסף כל הזמן. התקשרתי לג'יימס ובישרתי לו את החדשות הטובות, והוא הודיע שישלחו מישהו מהמחלקה שלו אל אשתי כדי להדריך אותה לקראת הטקס. הרגשתי די טוב עם כל הסיפור, כי אם יש משהו שהופך איחוד משפחתי בלתי-רצוי למשמח, זו ההרגשה שמישהו ששונא אותך הולך להתעצבן מזה, ובגדול. ונשיא ארצות הברית, שיהיה בריא, בדיוק הפסיד בגלל אשתי את האפשרות היחידה שעוד הייתה לו לגרש אותנו בחזרה אל הכרישים והמדוזות.

91.

אחרי הרבה ימים קטנים, היום הגדול הגיע. היום שבו ישראל תהפוך בגאווה לחברה הצעירה ביותר בפדרציה האמריקאית. תאמינו או לא, אבל אפילו בתור מדינה שנגררה חצי עולם עד שהגיעה לחופים של צפון אמריקה, אפילו בתור בקבוק בגודל דוגמית מיני-בר שצף באוקיינוסים עד שמישהו יוציא ממנו את המכתב, אפילו בתור שכאלה אנחנו לא נהיה המדינה הכי קטנה בארצות הברית. מדינות ניו המפשייר, רוד איילנד, ורמונט, דלאוור, קונטיקט ואפילו מסצ'וסטס שאליה נדבקנו – כולן היו קטנות מאיתנו מבחינה פיזית, וזה עוד אחרי שהשארנו חצי מדינה בין ירדן למצרים. בתחום של האוכלוסייה המצב היה אפילו יותר טוב: אוכלוסיית ישראל הייתה גדולה מזו של 38 מהמדינות בארצות הברית, ככה שהירידות על זה שאנחנו מדינה קטנה וחלשלושה עמדו להיפסק לאלתר.

הגעתי לנתב"ג עם ההורים שלי והמשפחה הקרובה, אפילו אחותי הגיעה והצליחה לפלוט את המילה "שלום" בגלל שהיא חישבה ומצאה שבתור מושל מדינה, אני יכול לסדר לה מינוי פוליטי שווה בהרבה מאשר במכון הלאומי לבטיחות בדרכים. גם השר לענייני הכל והיועץ המשפטי לממשלה הגיעו, והמזכירות מהמשרד שהתלבשו הכי יפה שרק אפשר, ועוד המון אנשים שאני לא מכיר. הרי שמרו לישראל הרבה מקומות בטקס, ובגלל שלא היו לנו פוליטיקאים להזמין, ההורים שלי אמרו: "נו, אז מה הבעיה? נזמין את השכנים מלמטה, ואת רותי וחיים מהמשרד של אבא, ואת… אתה יודע מה? נכין רשימה ונודיע לך". ככה שאל המטוס של חיל האוויר האמריקאי הגיע מצעד של מוזמנים שאין לי דבר וחצי דבר איתם, וזה רק חיזק את ההרגשה שזו בעצם חתונה שההורים שלי החליטו מי יוזמן אליה. זה מה שהזכיר לי את אשתי והילדים, ושאלתי את ג'יימס שהתיישב לידי מתי הם מגיעים. "אה, היה שינוי קל בתוכניות", הוא אמר, "אנחנו נפגוש אותם בוושינגטון". רציתי לדעת מה הסיבה לזה שאשתי לשעבר לא מעלה את התחת שלה על המטוס, והוא הסביר לי שאנשי מחלקת הטקסים, שהגיעו אליה הביתה כדי להדריך אותה, הגיעו למסקנה שהיא לא נראית מספיק אמריקאית, וגם הילדים לא למרות שהם עוד איכשהו מתקבלים על הדעת. "אז מה עשיתם?", שאלתי אותו, "הלכתם לחפש לי משפחה אחרת?". "כמעט", אמר ג'יימס, "הטסנו אותם לוושינגטון, ומומחי היופי שלנו כבר דאגו להם למראה שלא יגרום לכל הצופים מקליפורניה ועד מיין להתעלף מול הטלוויזיה".

במשך כל זמן הטיסה, אימא שלי הגיעה למושב שלי עם נציגים נבחרים של אגף המוזמנים המשפחתיים, ואמרה להם משפט שחזר על עצמו בערך שמונים פעם: "תכירו, זה הבן הנהדר שלי שהולך להיות מושל", ולי היא אמרה כל פעם: "תכיר, אלה שמוליק ודליה מרשפון, הם גרו קומה מעלי במעונות הסטודנטים", או משהו בסגנון. אבא שלי ניצל את הטיסה כדי להזמין מהדיילות הרשמיות של חיל האוויר האמריקאי את כל המשקאות החריפים שהיו בתפריט, ורק התפללתי שהוא לא יעשה שטויות על מדשאות הבית הלבן בזמן שכל העולם רואה את הטקס. מדי פעם הטייס אמר: "מימין אתם יכולים לראות את ניו-יורק", "מימין אתם יכולים לראות את אטלנטיק סיטי", וכל האטרקציות היו רק מימין כי טסנו לאורך החוף ובצד השני היה ים. באיזשהו שלב אלה שישבו בצד שמאל של המטוס הבינו שדפקו אותם בחלוקת המושבים, ונדחקו אל החלונות של הנוסעים בצד הימני גם אם הדרך היחידה לעשות את זה הייתה לדרוך להם על הברכיים. אבל בדיוק כשכל נוסעי השמאל הצליחו להסתנן לחלונות של הימין, הטייס אמר לכולם לחזור למושבים ולחגור חגורות לקראת הנחיתה.

נחתנו בבסיס אנדרוז בשעה 11:03, וצמרמורת עברה לי בגב כשכל הנוסעים מחאו כפיים כאילו הרגע חזרנו לארץ מקזינו ברומניה. עצמתי את העיניים במשך כל הנסיעה על הקרקע מהמסלול עד לעמדת החניה, כי לא רציתי לראות איך הצוות האמריקאי צוחק על גן החיות שלקחתי איתי למטוס. לפני שהדלת נפתחה ג'יימס אמר לי שבחוץ מחכים צוותי טלוויזיה מכל ארצות הברית והעולם, ואני צריך לרדת על-פי הכללים שהוא הסביר לי קודם. אבל אני הרגשתי שאחרי התרגיל המסריח שעשו לי עם אשתי לשעבר, מותר לי לרדת איך שאני רוצה, ובאמת כשהדלת של המטוס נפתחה עשיתי צחוק מעצמי כמה שרק אפשר. יצאתי החוצה ונופפתי לכולם, וברגע שהפלשים התחילו לסנוור אותי עשיתי את עצמי כאילו חטפתי התקף אפילפסיה מההבזקים: החזקתי את הבטן, הרעדתי את כל הגוף, ועשיתי את עצמי כאילו עוד רגע אני נופל במדרגות עד לאספלט שלמטה. כל העיתונאים והצלמים התחילו להילחם אחד בשני כדי להשיג זווית צילום יותר טובה, ואז הפסקתי את כל ההצגה והתחלתי לרדת כמו בן-אדם. אבל אז שוב נתתי שואו – על כל שתי מדרגות שירדתי חזרתי אחת אחורה, ולקראת הסוף גם ירדתי עם הגב לכיוון הקהל. לפני שהסתובבתי עם הפנים לכיוון הצלמים ראיתי את ג'יימס מציץ דרך הדלת, ואפילו שהוא היה בחושך שמתי לב שהוא אדום מכעס.

משם התפצלנו לשתי קבוצות: ההורים שלי והמוזמנים ירדו מהמטוס עלו על אוטובוסים שלקחו אותם לבית הלבן, ולי סידרו מסוק מיוחד שלקח אותי, את ג'יימס ואת שני השרידים האחרונים לממשלה שלי לכיוון וושינגטון בטיסה מהירה. המסוק היה מלווה בשני מסוקי קרב ובעוד מסוק של תחנת טלוויזיה, ומדי פעם סיפקתי למצלמות איזו השתטות, כדי שיהיה להם במה למלא את החדשות בערב. עשיתי את זה בעיקר בגלל שידעתי שבאמריקה, ממש לא חשוב באיזה הקשר אתה מגיע לידיעת הציבור, העיקר שתגיע. יכולתי באותה מידה גם לדחוף את ג'יימס מהדלת של המסוק ולעמוד למשפט על רצח, וגם זה היה הופך אותי לסלבריטי רצוי בכל סלון אמריקאי, אבל מסיבות מובנות העדפתי את הטקטיקה הבלתי-פלילית. מחלון המסוק ראיתי המון מכוניות קטנות נוסעות על הכבישים המהירים של מחוז קולומביה, והרבה בתים יפים, וניסיתי להרגיל את עצמי למחשבה שמעכשיו זאת עיר הבירה האמיתית שלנו, וירושלים היא רק עיר בירה מדינתית – נידחת בדיוק כמו בויזי, איידהו. לא היה קשה להתרגל לרעיון הזה, ועד שהגלגלים של המסוק נגעו במנחת הבית הלבן כבר הרגשתי לגמרי כמו בבית.

מאבטחי השירות החשאי הקיפו אותנו והלכו מסביבנו עד שנכנסנו לתוך הבית הלבן, ושם הנשיא חיכה לי ונראה שמח כמו שרק מישהו שממש מתאמץ יכול להיראות. "ברוך הבא, אדוני המושל!", הוא אמר, ובירך גם את שני הבכירים האחרים שטסו איתי. הלכנו לחדר עם ספות שבו חיכינו לתחילת הטקס, וההורים שלי צצו משום מקום יחד עם שני הבנים של הנשיא. חשבתי כבר שאימא שלי מנסה לחטוף את הילדים של הזוג הנשיאותי, ודמיינתי את השערורייה שהייתה יכולה לקרות במצב כזה, אבל הנשיא לא התרגש. "אימא שלך היא אישה מאוד נחמדה", הוא אמר, "היא אמרה שהילדים שלי לא אוכלים מספיק והבטיחה לבשל להם מרק עוף בפעם הבאה שתגיעו לכאן". לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה, במיוחד כשאבא שלי אמר ששני הילדים הבטיחו שהם ילמדו אותו בייסבול אפילו שהם עצמם כבר לא מתעניינים במשחק הזה יותר. אז נכנס מישהו בכיר ממחלקת הטקסים, וביקש מכל מי שלא אמור להיות שם לצאת כי הטקס עומד להתחיל. ההורים שלי נישקו אותי והלכו לשבת בקהל יחד עם כל החברים שלהם, ואחריהם הלכו השר לענייני הכל והיועץ המשפטי. הנשיא ואני צעדנו במסדרון לכיוון גן הוורדים יחד עם ג'יימס ואיש הטקסים השני, ופתאום נעמדה מולי איזו בלונדינית שהחזיקה שני ילדים ולא נתנה לי לעבור. "סליחה גבירתי", אמרתי באנגלית, "אני לא מחלק עכשיו חתימות", וניסיתי להמשיך לעבור, אבל אז הבלונדינית פתחה את הפה ואמרה בעברית: "יא אידיוט, זאת אני, אשתך".

הסתכלתי עליה טוב-טוב, ועל הילדים, וראיתי שאלה באמת הם, רק שהם מוחבאים מתחת לעבודת שיפוץ רצינית שעשו להם האמריקאים: לא שום דבר פלסטי, בלי ניתוחים ושאיבות שומן, אבל לדעתי הביאו להם כמה אמני איפור מהוליווד. אני לא צוחק, אשתי כמעט לא נראתה כמו עצמה, וכשנגעתי לה בפנים זה הזכיר לי תוכנית שראיתי בערוץ שמונה על איך שעשו את אי-טי. גם הילדים עברו מטמורפוזה רצינית, רק שלא הייתי יכול להחליט אם זה בגלל ששיפצו אותם או שפשוט לא ראיתי אותם הרבה זמן, ובסוף התפשרתי על שתי האופציות ביחד. קודם כל, כולם היו בלונדינים לגמרי, בעוד שקודם לאשתי היה שיער שחור ולילדים שיער שטני. זה עוד קל, פשוט תופסים להם את הראשים ודוחפים לתוך אמבטיית מי-חמצן, אבל גם העור שלהם נראה יותר בהיר, ואפילו שמו לכולם עדשות מגע כחולות בעיניים. ממבט שטחי הגעתי למסקנה שאשתי נפלה קורבן לאיזשהו חומר דמוי-עור שמרחו עליה כדי שייראה כאילו יש לה עצמות לחיים גבוהות, ולילדים עשו פילינג ואפילו גילחו אותם, השד יודע למה. חשבתי שאם בגיל כל-כך צעיר הילדים שלי נחשפים לחלקים הכי דוחים בעולם הקוסמטיקה, יכולות להיות לזה רק שתי אפשרויות: האחת היא שהם ייצאו הומואים, והשנייה היא שמרוב גועל הם לא ישימו יותר בחיים אפילו דיאודורנט. שתי האפשרויות גרועות בעיני באותה מידה, אגב.

בקיצור, עמדה מולי משפחה ישראלית טיפוסית שהפכה לאמריקאית מלוקקת, ולמרות שהחלק של הבלונד מצא חן בעיני, השאר ממש לא. בכל זאת הרמתי את הילדים אחד על כל יד, נישקתי וחיבקתי אותם, ורק אחרי שהם נישקו אותי בחזרה ואמרו שהם נורא התגעגעו אלי – שמתי לב שמרחו להם ליפסטיק על השפתיים, והוא נדבק לי ללחיים. עם אשתי לשעבר-בהווה החלפתי לחיצות ידיים מנומסות, ואז הסתכלתי על הנשיא ולחשתי לו: "חשבת שאני לא אשכנע אותה לחזור, מה?". הוא גלגל את העיניים למעלה, כאילו ויתר כבר על כל בדל סיכוי שהאיחוד המדיני יושפע באיזו צורה מכישלון האיחוד המשפחתי, ואז הצטרפו גם הגברת הראשונה של ארצות הברית ושלושת ילדי הנשיא, ויצאנו החוצה למדשאה כשברקע התנגן ההמנון של כולנו – כלומר המנון ארצות הברית, לא "התקווה" שנואת-נפשי.

נופפנו לקהל הנלהב בזמן שעלינו לבמה, וכבר במבט שטחי יכולתי לראות שרוב הקהל מורכב מחברים של ההורים שלי, ורק מיעוט מתוכו הוא נכבדים אמריקאים כמו סנאטורים, חברי קבינט ואנשי ציבור ידועים. בכלל, נדמה לי שאימא שלי, אם תתנו לה להרכיב בהתרעה של שעה קונגרס חדש, היא תצליח למלא את כל המושבים בשני הבתים ועוד יישאר לה בית וחצי עודף. רשמתי לפני את היכולת הפנומנלית הזו, כי נגיד במקרה של התקפת טרור על וושינגטון, נוכל בצורה כזו לשקם את השלטון הפדרלי עוד לפני שהמחבלים יספיקו להגיד "אין אלוהים מבלעדי אללה". הנשיא נעמד מאחורי הדוכן, והתחיל לשאת את הנאום הנרגש שלו לאומה האמריקאית ולקהל שישב מולנו: "אחיי האמריקאים, היום אנחנו עומדים בתחילתו של עידן חדש. מאז שנת 1960 היו באומה הגדולה והמפוארת שלנו חמישים מדינות, והיום אנחנו מצרפים אלינו מדינה חדשה, ומקבלים בברכה את המושל הנבחר שלה. המדינה ה-51 היא לא סתם מדינה: זוהי ארץ הקודש, הארץ שבה חיו אבותינו ושבה נולד מושיענו ישו מנצרת, וזו גם הארץ שבה הוא נצלב. והעם שמצטרף אלינו והופך לחלק מהאומה האמריקאית, הוא לא סתם עם: זהו העם שצלב את ישו ורצח את אלוהים!". התעוררתי בבהלה, ושאלתי את אשתי לשעבר מה הנשיא אמר בזה הרגע. "הוא אמר שאנחנו האחים הגדולים של הנוצרים, ובנו תתחיל הגאולה השנייה", היא אמרה, ואני החלטתי להחזיק את עצמי ער ויהי מה, כדי שלא אדמיין שוב שהנשיא אומר משפטי-נאצה. האמת היא שכל הטקס הזה נראה לי כמו הסכם אוסלו, וקיוויתי שלא יתברר פתאום שערפאת התעכב רגע בשירותים וכבר יוצא ללחוץ לי את היד.

"ברחבי הארץ שלנו פזורות עיירות שנושאות שמות של יישובים בארץ ישראל, ועכשיו יש לנו הכבוד להפסיק להסתפק בחיקויים ולהתחיל לקבל אלינו את המקור. ישראל היא המדינה ה-51 שלנו, ואנחנו גאים בה ומקבלים אותה כאחות בפדרציה שלנו!". כל הקהל מחא כפיים ומישהו אפילו צעק "בראבו!" (אפילו בלי להסתכל, יכולתי לנחש בסבירות גבוהה שזה איזה מושבניק שאבא שלי הזמין), ואז כרוז הודיע שמתחילים בטקס ההשבעה של המושל החדש של מדינת ישראל, שזה אני. נעמדתי מצד שמאל של הדוכן, באמצע עמדה אשתי לשעבר, ומולי עמד נשיא בית המשפט העליון בוושינגטון וביקש ממני להרים את היד ולהניח את היד השנייה על ספר תנ"ך. האמת היא שהוטרדתי יותר מהצורך להישבע בתנ"ך מאשר מהעובדה שהתהליך מתבצע על-ידי שופט, למרות שלהפר שבועה בפני שופט זה עניין רציני אצל האמריקאים. אפילו בטירונות לא הסכמתי להישבע אמונים לצה"ל על ספר תנ"ך או על כל ספר אחר, ובסוף המפקדים הסכימו שאשבע על גליל של נייר טואלט רק כדי להיפטר ממני. כמובן שהפעם לא רציתי לעשות סצנות, אז שמתי את היד על התנ"ך וחזרתי אחרי שבועת הנאמנות המיוחדת שחיברו בשבילי: "אני נשבע בתנ"ך הקדוש להיות נאמן לחוקה של ארצות הברית של אמריקה, למלא את תפקידי בנאמנות וביושר ולהגן על חוקי המדינה שבה אמשול. אני מתחייב להפוך את מדינתי לחברה מועילה בפדרציה, ולדאוג למעבר תקין שלה אל שורותיהן של חמישים החברות האחרות". את השבועה הייתי אמור לגמור ב"סו הלפ מי גוד", אבל הבהרתי לשופט בשפת הסימנים שזה לא ילך.

הכרוז הכריז: "קבלו את המושל החדש של מדינת ישראל!", והקהל מחא כפיים, ואז הוא אמר עוד משפט: "החל מרגע זה, מדינת ישראל היא חברה לכל דבר בארצות הברית!". התזמורת ניגנה מארשים אמריקאיים דביקים, כולם חייכו ולחצו ידיים, ואני ואשתי לשעבר עשינו את עצמנו מתנשקים. הנשיא שוב לקח את המיקרופון, והודיע: "אני מבקש מהקהל לעמוד לקראת הנפת דגל ארצות הברית החדש. מעכשיו יהיה לנו דגל של 51 כוכבים!". כולם קמו בזמן שמשמר של חיילי מארינס הוריד את הדגל הישן, קיפל אותו לצלילי חצוצרות, והעלה את הדגל החדש – שנראה כמעט אותו דבר, רק שהשורה העליונה של הכוכבים הייתה ארוכה יותר בכוכב אחד. אחריו הועלה לתורן השני דגל ישראל, שהפך להיות הדגל המדינתי שלנו. הסתכלתי על דגל ישראל, ועל דגל ארצות הברית, ואמרתי לנשיא: "מה דעתך שנשנה את הכוכב ה-51 למגן דוד?". הוא כמעט ירק עלי מרוב כעס, ואמר: "אתה לא תוסיף לדגל שלנו שום דבר, אתה שומע? כל מדינה מקבלת כוכב וזהו!". אבל אני התעקשתי: "תראה, כל שאר המדינות שלכם הן נוצריות, אז אני מבין, אבל אנחנו מיוחדים. לדעתי צריך לשלב בדגל סמל שיעיד על כך שאנחנו מדינה יהודית, או לפחות היינו עד שהצטרפנו, כי בלי זה לא היינו כאן עכשיו!". כמה אנשים ממחלקת הטקסים הגיעו וניסו להבין מה המהומה הגדולה, וכולם ניסו להסביר לי שאין אפשרות לשנות את דגל ארצות הברית, כי אלה הכללים שנקבעו כבר לפני מאות שנים ואין להם יוצאים מהכלל.

אבל אני, לא יודע למה, החלטתי שחייבים לשנות את הדגל בכל זאת. משום מה הרגשתי שמה שטוב לאילינוי ולקנזס, לא טוב לנו, ואנחנו חייבים להיות יוצאי-דופן ולקבל כוכב עם שישה שפיצים במקום חמישה. אין לי מושג מה נכנס בי, אבל באותו רגע פעלתי בכלל בלי לחשוב: ראיתי שעל הדוכן יש בקבוק פלסטיק קטן עם טיפקס, כנראה לשינויים של הרגע האחרון בנאומים, ולידו עט כדורי כחול. חטפתי את שניהם, שמתי אותם בכיס ורצתי אל התורן שעליו התנופף דגל ארצות הברית עם 51 הכוכבים. מהקהל הגיעו קריאות תדהמה, והכרוז אמר "יש לנו תקלה קטנה, מיד נחזור לשידור הרגיל" – כנראה בשביל הצופים בבית, שהוא קיווה שלא יצטרכו לראות את הבושות שאני עושה. הנשיא רץ אחרי כדי לעצור אותי, וכמה אנשים ממחלקת הטקסים ניסו לחסום אותי מקדימה יחד עם החיילים, אבל אני רצתי בין כולם כמו שחקן פוטבול מקצוען, ותוך עשר שניות כבר הייתי על התורן. טיפסתי עליו במאמץ גדול, כי הוא היה חלק לגמרי, וכשהסתכלתי למטה ראיתי את הנשיא ואנשי הבית הלבן עומדים נדהמים ומסתכלים למעלה, וכמוהם עשה גם כל הקהל. לא הייתה עין אחת בגן הוורדים שלא הופנתה אלי, ואחר-כך נודע לי שיחד עם העיניים הופנו אלי גם מאות מצלמות של רשתות שידור מכל העולם.

המשכתי לטפס על העמוד עד שהגעתי לגובה שבו היה הדגל, ושם היה מין משטח קטן שיכולתי לשים עליו את הרגליים. ביד אחת תפסתי את הדגל, ועם היד השנייה קשקשתי עם העט הכחול על הכוכב ה-51, עד שאי-אפשר היה להבדיל בינו ובין הרקע הכחול של הדגל. הכנסתי את העט לכיס, הוצאתי את מיכל הטיפקס, והברגתי החוצה את הפקק עם המברשת הקטנה. נשמתי כמה נשימות עמוקות כדי להחזיר לעצמי את הכוחות, ואז ציירתי עם מברשת הטיפקס מגן דוד לבן במקום שבו היה הכוכב שייצג את ישראל. עשיתי עבודה ממש טובה, למרות שהדגל היה גדול מאוד, ויצא לי יופי של מגן דוד מלא – לא עם קווים, אלא רק צורה חיצונית, כמו נגטיב של סמל חיל האוויר זצ"ל. נשפתי על המגן דוד, והחלקתי על התורן עד שהגעתי לדשא שלמטה. מלמטה הסתכלתי על הדגל וראיתי שהכוכב החדש נראה נהדר, בדיוק באותו גודל של שאר הכוכבים, והטיפקס אפילו לא נמרח.

הקהל התחיל למחוא כפיים שוב, בגלל שכנראה חשבו שזה חלק מהמופע המתוכנן, וגם הרוב הישראלי של המוזמנים לא הזיק במיוחד לאור התקפת הטירוף הפטריוטית שלי. הנשיא והאנשים שלו רעדו מרוב זעם, אבל אני רק הלכתי אליו ואמרתי לו: "תדפיסו לי עוד כמה אלפים כאלה, בדיוק כאלה, ואני בטוח שהזקנים מאוד ישמחו לקבל אחד עם הקדשה וחתימה שלך". האזכור למועצת זקני ציון עשה את שלו, והנשיא הצליח להרגיע את עצמו ולקחת את מה שעשיתי ברוח הרבה פחות איומה ממה שהוא התכוון. אחר-כך התברר לי שהטיפוס ההרואי שלי על התורן שודר שוב ושוב בכל רחבי ארצות הברית, בישראל ובעולם, ואפילו העלו את קטע הווידאו לאינטרנט והוא גרם לשרתים בכל כדור הארץ לקרוס מרוב שכל אחד רצה להוריד אותו למחשב בבית.

ברגע שהטקס נגמר באופן רשמי, ההורים שלי רצו אל הבמה וחיבקו אותי, ואבא שלי אמר שמה שעשיתי היה נהדר. בהתחלה, כשאשתי לשעבר התקרבה עם הילדים, אימא שלי לא זיהתה אותה בכלל, אבל ברגע שהתקבל זיהוי חיובי –היא כמעט חנקה אותה בשם העוינות הישנה והטובה, ורק ברגע האחרון מנעתי ממנה להרוס את סיפור הכיסוי שלי לטקס. הילד הגדול שלי אמר: "אבא, אני רוצה לעשות קעקוע של הדגל החדש שלנו", ואני הסברתי לו שלפי החוקים החדשים אפילו בירה אסור לו לשתות, אז שלא יבלבל לי את המוח, "אבל כשתהיה בן 21, אני מבטיח שנחשוב על זה", ניחמתי אותו. לרגע כולנו ביחד נראינו כמו משפחה שגם מתפקדת באמת, ולא רק עושה הצגות כאילו שהיא משפחה אמריקאית מאושרת למען הנשים המוכות, הילדות הנאנסות, הילדים שרוצחים את החברים בבית הספר, האבות האלכוהוליסטים וכל שאר האמריקאים שצפו בנו בטלוויזיה והיו צריכים להשתכנע שאנחנו ראויים להיות חלק מהם.

92.

במבט לאחור אפשר לומר, שחוץ מקרקס דגל הדיו שעשיתי בטקס ההשבעה – ההצטרפות הלכה חלק לגמרי. יום אחרי הטקס בבית הלבן הורדו דגלי פנמה מכל התרנים בישראל, ובמקומם הונפו דגלי ארצות הברית החדשים, אלה עם המגן דוד הלבן, ודגלי ישראל בתור דגלים מדינתיים. עוד באותו שבוע עודכנו כל אתרי האינטרנט הרשמיים של ארצות הברית, וישראל נכללה במפה כחלק בלתי-נפרד מהחוף המזרחי. מי שנכנס לרשת וחיפש מפות של העולם, ראה אותנו צמודים לצפון אמריקה וצבועים בצבע של ארצות הברית. אתרי התיירות הוסיפו לרשימת ההמלצות שלהם בחוף המזרחי של ארה"ב גם אתרים כמו קבר רחל, המוחרקה, שוק הכרמל וכמובן מקומות שקדושים לנצרות כמו כפר נחום, שעכשיו כבר לא היה על חוף הכינרת אלא צמוד לאוקיינוס האטלנטי. תיירים אמריקאים ואחרים התחילו להציף אותנו ולחרוש את הארץ מצפון לדרום, ואנחנו בעצמנו נאלצנו להתחיל לשנות את הטרמינולוגיות שלנו – בגלל שעכשיו הצפון היה בדרום, המזרח במערב ולהפך. גם הישראלים, כלומר האמריקאים, התחילו לארוז את המשפחות ולצאת מגבולות הארץ כדי למצוא חופשה נעימה וזולה במדינות ניו-אינגלנד, והאתר האהוב ביותר על המשפחה הישראלית הממוצעת היה ננטאקט: פעם אי שקט ומבודד ליד קייפ קוד, ומאז שבקעת הירדן נדבקה אליו – שמורת מנגלים מסריחים ומסיבות טראנס רועשות, שכל התושבים שיכלו להרשות את זה לעצמם ברחו ממנה עד לצד השני של אמריקה.

עוד דבר שקרה הוא שהעובדה שתל אביב הייתה במרחק שלוש וחצי שעות נסיעה מדאון-טאון מנהטן פשוט רוקנה את העיר לחלוטין, בגלל שכל התל-אביבים שדמיינו שהם ניו-יורקרים נסעו מהתפוח הרקוב אל התפוח הגדול כדי לחוות את הדבר האמיתי. אחד האזורים הכי חמים בארץ מבחינת תיירות נכנסת היה דווקא יהודה ושומרון: מכל רחבי ארצות הברית הגיעו קבוצות של נוצרים פנאטים שבאו לא רק לראות את הארץ הקדושה במחיר של נסיעה באוטובוס "גרייהאונד", אלא גם לראות את המקומות המקוריים שעל שם נקראו המון יישובים בכל המדינות האמריקאיות. לדוגמה, הגיעו תיירים מפלסטין, טקסס; כנען, קונטיקט; בית-לחם, קנטקי; מנצרת, מירושלים החדשה ומבית-אל – כולן במדינת פנסילבניה; חברון, אינדיאנה, וכרמל, קליפורניה. היו גם כמה קבוצות מלבנון, מונטנה ומבגדאד, קליפורניה, שהגיעו לארץ והתאכזבו לגלות ששאר המזרח התיכון נשאר במקום שלו, אכזבה שאני ממש לא יכול להזדהות איתה. אכזבה עוד יותר גדולה הייתה של אלה שחשבו שבית-לחם האורגינלית היא מינימום פאריס של מדבר יהודה, וגילו שהיא יותר דומה לטיחואנה על גב ההר. בסוף כל התופעה הזו של תיירות השורשים קיבלה תפנית בלתי צפויה, כשפורסמו בעיתונים כתבות גדולות על קבוצה גדולה של תושבים מגוש דן, שקיבלו אדמה וכסף כדי לטוס למערב היבשת ולבנות שם יישוב בשם "בת ים, יוטה".

היה עוד סימן לזה שכל מה שקרה היה צריך לקרות בדיוק ככה: גיליתי שהכביש המהיר המדינתי שמגיע לקייפ קוד נקרא כביש מספר 6, וחתמתי הסכם עם מדינת מסצ'וסטס לחיבור בין כביש מספר 6 שלהם לכביש חוצה ישראל שלנו, שגם המספר שלו הוא 6. אני שואל אתכם, מה הסיכוי שצירוף מקרים כזה יהיה באמת מקרי? זה הרי לא יכול להיות שהמייפלאואר תגיע לקייפ קוד ואז אנחנו נגיע במקרה לאותו מקום. זה לא שאני מאמין בהשגחה עליונה, זה רק שאני מאמין עוד פחות בהשגחה של אלה שישבו בחדר הבקרה של המדינה. אם כבר מדברים על התקופה שלנו בתור ספינה פנמית, אפשר לספר שההגדרה שלנו כספינה בוטלה באופן רשמי והאו"ם צירף אותנו לתחומי ארצות הברית. הפלסטינים כבר התחילו לטפח תקוות שיהיה אפשר להתעלק עלינו מחדש, אבל לרוע מזלם התברר שהחלטת האו"ם 242 נגד ישראל נשארת מבוטלת, בגלל שמדינת ישראל הפסיקה להתקיים כמדינה עצמאית. ליתר ביטחון, אחד החוקים הראשונים שהעברתי בקונגרס הישראלי היה שאסור לפלסטינים ולערבים לגור בתחומי המדינה אלא באישור שלי, והחוק הגיע עד בית המשפט העליון הפדרלי שהכריע שהוא דווקא בכלל לא מנוגד לחוקה. איך יכול להיות שהם החליטו כזאת החלטה מגוחכת? פשוט מאוד, זקני ציון המשיכו לעזור לי מפעם לפעם תמורת הזרמות של סכומי-עתק למערכת בתי החולים הסיעודיים ובתי האבות הממשלתיים. היו תקופות שהשקענו בזקנים מחוסרי-הכרה יותר מאשר בתלמידים שכל החיים לפניהם, אבל היו נסיבות מקלות: מערכת החינוך התרגלה מהר לסטנדרטים האמריקאיים, ואקדחים הפכו לסמל סטטוס בכל קלמר החל מכיתה ב', ככה שלא היה טעם לבזבז כספי מדינה על מי שגם ככה יגמור את הקריירה בספריה או בקפטריה.

ההצטרפות שלנו לארצות הברית הפכה לשיחת היום, השבוע והחודש בכל הפינות המדוכאות של העולם, ובכמה מדינות האנשים גם הסיקו מסקנות אופרטיביות: בסרי-לנקה הופלה הממשלה, ונבחרה מפלגה שנשבעה להשיט את כל האי לכיוון כל מדינה מערבית שתקדם אותו אל המאה ה-21; דרום קוריאה התחילה בחפירת תעלה בינה לבין צפון קוריאה במטרה לברוח מהאויבת הקומוניסטית המטורפת שלה, וההתקדמות הגדולה ביותר נרשמה בטייוואן. הטייוואנים עקבו בעניין אחרי המסע של ישראל בימים עוד מרגע שהתחלנו אותו, וידעו ישר שגם הם רוצים. מיד לאחר הטקס בבית הלבן, שהוכיח לעולם שהחזון הישראלי התגשם, ממשלת טייוואן הורתה להפעיל את הטורבינות הענקיות שהוצבו בחשאי לאורך החופים, והאי התחיל לשוט מזרחה לכיוון ארצות הברית. הסינים שלחו מיד צי ענק כדי לחסום את הבריחה הטייוואנית, וניסו לגייס את כל העולם במטרה למנוע מהמחוז המורד שלהם להפליג אל מעבר לאוקיינוס השקט. המשבר גרם למתיחות בין ארה"ב לבין סין – סליחה, בינינו לבין סין – והמעצמות עמדו על סף מלחמת עולם שלישית רק בגלל שלטייוואנים התחשק לחקות את ישראל כמו שהם מחקים מוצרי אלקטרוניקה. בסוף הנשיא פרסם הודעה שארצות הברית לא תרשה לטייוואן או לכל מדינה אחרת להצטרף אליה, ושהמקרה של ישראל הוא חד-פעמי. טייוואן שטה בחזרה למקום שבו היא הייתה קודם, ואני נשמתי לרווחה על זה שאין דבר כזה בעולם "מועצת חכמי פורמוזה" שתעזור לטייוואנים לכופף את הנשיא, כי למען האמת – לנו, האמריקאים, נמאס מכל הזרים האלה שמהגרים לארצות הברית ולוקחים לנו את מקומות העבודה.

93.

בחיים יש כלל, שמעטים מאוד מצליחים להתחמק ממנו, והכלל הזה אומר שביחסים עם נשים יש שתי אופציות: או שהאישה עוזבת וכל שאר החברים נשארים, או שכל החברים בורחים ורק האישה נשארת. יש גם אפשרות שלישית, שהיא מאוד נדירה ושרק מעטים מצליחים ליפול עליה – שכולם, אבל כולם, בורחים לך מהחיים, כולל האישה, החברים, ואפילו הג'וקים כבר לא באים ללקק את הפירורים שיש לך בארון. אני נפלתי על האפשרות השנייה, אבל על תת-ז'אנר מיוחד שלה: אמנם כבר לא נשארו לי חברים, אבל גם האישה שגרה איתי לא ממש אהבה אותי עד השמיים. מזל שכבר עברנו את כל שלב השעון הביולוגי והילדים, אחרת הייתי ממש לחוץ ממנה, וזה עוד כלום לעומת איך שהיא הייתה מתנהגת איתי.

אחרי הטקס בבית הלבן אשתי ואני החלטנו לתת לעצמנו עוד הזדמנות, והיא עברה לגור איתי בבית ראש הממשלה בירושלים, שהפך לבית המושל. בהתחלה זו הייתה בעיה לא קטנה, כי היינו צריכים למצוא חדרים לילדים, שלא לדבר על זה ששבועיים לא הצלחתי להירדם כי לא הייתי רגיל לזה שיש לי גוף זר במיטה. לא נעים להגיד, אבל ברגע שהצבע הבלונדיני התחיל לדהות מהשיער של הילדים ואשתי, הם נעשו פחות מושכים בעיני, אבל עדיין היה נחמד שיש למי לחזור בסוף היום – עם כל הכבוד לתמונה של שמיר שתלויה במטבח. הילדים היו צריכים אמנם לעבור לבתי ספר בירושלים, אבל דאגנו להם למקומות יחסית טובים, כאלה שבהם הילדים מביאים לכיתה מקסימום סכיני קומנדו, לא כמו כמה בתי ספר איומים שהתלמידים בהם סוחבים כל יום טילי נ"ט בילקוט, וגורמים לעצמם לעקמת בלתי-הפיכה. הצד הכי חיובי של כל החיים החדשים-ישנים האלה היה באמת שהבית לא ריק יותר, והייתה לי ממש תחושה של משפחה. אם היה לנו גג רעפים אדום וגראז' לאוטו היינו באמת משפחה אמריקאית טיפוסית מהפרברים, או מהתנחלות בשומרון אם אתם חייבים לקלקל לי את התענוג. מה שכן, החלטנו לא להתחתן מחדש, למרות שהיינו יכולים להיכנס לכל עירייה ולהירשם כנשואים בלי לשבור כוסות ובלי לקרוא כתובות, שאפילו הארמית שמדברים בבנק יותר ברורה ממה שכתוב בהן. להגיד שהתאהבנו מחדש? שזה היה כמו ירח דבש שני? לא ממש. זה היה יותר כמו נישואים פתוחים בתקופה שלאף אחד מבני הזוג אין מאהב.

בעצם אין יותר מה לספר. להיות אמריקאי זה באמת קצת כמו נירוונה: אתה פשוט קיים. בלי מחבלים, בלי מדינות ערב שעושות תורנות בלהפוך את החיים שלנו לאולקוס מתמשך, בלי שכל דבר שמנסים לעשות מתפקשש בצורה הכי אלימה והרסנית שרק אפשר. יש לי תיאוריה, שבהתחלה נשמעת קצת פסימית, ואחר-כך מגלים שהיא באמת כזאת אבל חוץ מזה היא דווקא ממש בסדר. לפי התיאוריה, בחיים יש שתי אפשרויות – גרוע וגרוע יותר. נגיד, לשבת סתם בבית ולהשתעמם זה גרוע, ואז כשהטלפון מצלצל ואומרים לכם להגיע מהר לעבודה כדי להחליף מישהו זה גרוע יותר. לצאת בערב לסניף שכוח-אל של מקדונלדס, במקום לאיזו מסעדה על רמה – זה גרוע, ולגלות שהתיישבתם שם על מסטיק לעוס – זה גרוע יותר. הבנתם את הפרינציפ: הנורמה, הדברים הרגילים בחיים הם גרועים, ומדי פעם יש הבזקים של דברים גרועים יותר. אז במקרה שלנו, החיים בישראל שבמזרח התיכון היו "גרועים יותר", ושדרגתי אותנו למעמד של סתם "גרוע", כלומר לנקודת האפס שממנה אפשר בכלל להתחיל לדבר על דברים כמו אושר ושמחה. זה בעיקר מה ששנאתי בישראל בגלגול הקודם שלה: שכמו כל אדם בעולם, הישראלים היו צריכים לשלם חשבונות מים וחשמל, להצליח בעבודה, למצוא אהבה, דברים רגילים – ורק בנוסף לכל זה עוד היו לנו לוקסוסים כמו פיגועים, מלחמות וחיכוכים עדתיים. זאת אומרת שאפילו את התענוג לחיות חיים אפורים ומשמימים לא היה לנו, כי במקביל גם חיינו חיים מלאי ריגושים, עניין ואיברים מרוטשים. אם יש משהו שאני גאה שהשגתי בשביל עם ישראל ובשבילי, זה השעמום הסתמי שנקרא "חיים", סתם שעמום בלי תוספות מעניינות שכולנו יכולים להסתדר גם בלעדיהן.

אז ברגע שהפכתי לסתם מנהיג של מדינה אמריקאית, לא גדולה ולא ממש קטנה, החיים פשוט הפכו לגרועים, ואני מתכוון לגרועים במובן החיובי של המילה. ניהלתי את העניינים של המדינה בעזרת הממשלה החדשה שמיניתי, חזרתי כל יום הביתה לאשתי ולילדים, וניהלתי חיים רגילים של מישהו שכבר עשה את המכה הגדולה שלו, ועכשיו נשארו לו בעיקר זיכרונות ערטילאיים וגם כמה יתרונות מוחשיים. ומצד שני, בואו לא נכחיש שהשגתי התקדמות די רצינית במעמד הפוליטי שלי, מאז אותו יום שבו הגיתי את התוכנית הגרנדיוזית שאף אחד לא חשב שהיא תצליח. וכשאני מתחיל להתקדם, אני בדרך כלל אוהב להיעצר רק בתקרה. אז ככה זה: עד עכשיו קראתי לעצמי "ראש הממשלה" בשביל הנוחות, אבל בעצם אני בשבילכם "המושל", מושל המדינה ה-51 של ארצות הברית. ואל תתפסו אותי במילה, אבל אם הכל ילך חלק – אז אולי בעוד כמה שנים תצטרכו לקרוא לי "מיסטר פרזידנט".

***

—סוף—

חזרה לתוכן