קטגוריות
כללי

אתאיזם ויראלי

מה גורם לאנשים מסוימים להכחיש את קיומה של מגפה עולמית שמשתוללת סביבם? איך קורה שמתעורר ויכוח ציבורי סוער בשאלה אם הנגיף אמיתי ומסוכן או סתם שעמום שאפשר להתעלם ממנו?

הסיבה לתופעות כאלה היא שהאדם העכשווי מתייחס למדע באותו אופן שאנשים בעבר התייחסו לדת: רובנו לא יודעים באופן בלתי-אמצעי עובדות מדעיות, אלא רק מאמינים בקיומן.

לאדם רגיל, שלא מחזיק בציוד מעבדה ובהבנה ביולוגית מתאימה, אין יכולת לראות נגיף או לקלוט אותו בחושים אחרים. הוא יכול רק להאמין בו, כאילו היה מדובר במלאך או שד.

ההבדל בין אמונה לידיעה הוא במקור שממנו מגיע המידע. המאמין מקבל כבסיס לתפיסת המציאות שלו את דבריהם של אנשים אחרים, בעלי סמכות, בהנחה שהם יודעים בוודאות מוחלטת את מה שהוא לא יכול לדעת אפילו באופן חלקי.

כשכוהן דת מדבר על העולם הבא, האדם המודרני לועג למה שנשמע לו כמו טענה בדיונית שאין לה שום הוכחה; אבל כשאסטרונום מדבר על חור שחור אדיר במרחק מיליארד שנות אור, האדם המודרני פשוט מקבל את הדברים כעובדה שאין עליה ערעור — למרות שמבחינתו יש לחור השחור בדיוק אותה דרגה של חוסר ממשות כמו לעולם הבא. את שניהם הוא לא ראה מימיו ולא יכול לראות. הוא רק סומך על מישהו אחר שאמר את הדברים האלה, שאיתם אין לו הכישורים או אפילו הרצון להתעמת.

כך גם עם הקורונה: הוויכוח נשמע מדעי, אבל הוא בעצם תיאולוגי. הכחשת מגיפות ונגיפים היא ביטוי ליחס בלתי-מדעי למציאות; היא מסגירה את העובדה שבסופו של דבר אנשים רואים גם במדע, כמו בדת, מוסד שתפקידו העיקרי הוא בתחום הרגשי — לספק להם תמיכה נפשית שמאפשרת התמודדות יעילה עם עולם מאיים ובלתי צפוי. וכשהדת המודרנית הזאת לא מסוגלת יותר לנחם את המאמין, הוא מפסיק להאמין בה ומשליך אותה לפח.

במקרה הזה, המאמין מוצא את עצמו בקונפליקט בין מה שהוא מסוגל לתפוס בחושים לבין מה שהמדע אומר לו. החושים, שלא מסוגלים לקלוט נגיפים, אומרים שאין כלום; המדע אומר שיש סכנה ברורה ומיידית. אבל המדע אומר עוד משהו. הוא אומר גם שנדרש שינוי יסודי ומטלטל בשגרת החיים המוכרת כדי להימנע מהסכנה הזאת. החיים מפסיקים להיות נוחים ונעימים והופכים למאבק יומיומי נגד אויב בלתי נראה.

מי שרק מאמין במדע, ולא יודע אותו, נקלע לדיסוננס קוגניטיבי: מבחינתו, הדבר שכביכול קיים רק כדי לתת לו הרגשה של ודאות וסדר בעולם, שומט פתאום מתחתיו את הקרקע הקיומית. התגובה המתבקשת היא להיפטר מהגורם המערער, שהפסיק למלא את תפקידו הרגשי המקורי. (את הדפוס הזה אפשר לראות גם במקרה של מי שהפסיק להאמין באלוהים בגלל השואה).

אם קודם המדע היה זה שניחם, עכשיו הוא מאיים — והמאמינים נוטשים אותו ונוהרים חזרה לעולם המוחשי, אל מה שהם מסוגלים לראות בעיניים. העיניים אומרות שאין נגיף, ולכן הכל בסדר ואפשר להמשיך כרגיל.

לעומתם, אלה שלוקחים את המגפה ברצינות הם המאמינים שנשארו יציבים באמונתם, שמבחינתם הגישה המדעית ממשיכה למלא את תפקידה המקורי, ונותנת יותר ודאות ותקווה מאשר האלטרנטיבה שמציעים הכופרים.

אבל הקורונה היא, בסופו של דבר, לא רק ויכוח תיאולוגי. אפשר גם להידבק בנגיף הזה, שמביא איתו — בין שאר התופעות הקשות — גם את הידיעה הלא נעימה שאין לנו, בסופו של דבר, אפשרות לעשות שופינג של תפיסות מציאות ולבחור בסוף בזו שנראית עלינו הכי טוב ויש לה את המחיר הרגשי הכי נוח.

קטגוריות
כללי

איך להיות אאוטסיידר בצעד אחד פשוט

אם אי פעם התגנב ללבך חשד קל שהאהבה שלך לפייסבוק היא חד צדדית, ופייסבוק לאו דווקא חושבת על טובתך במערכת היחסים ביניכם;

אם מתישהו הרגשת לרגע שרשת חברתית כזאת או אחרת משתלטת לך על החיים ולוקחת מידיך את היכולת לנהל אותם כרצונך;

אם שאלת את עצמך לפעמים למה העולם משתגע יותר ויותר בכל יום שעובר;

אז ג'רון לניר (Jaron Lanier) רוצה להגיד לך כמה דברים.

לניר, מדען מחשבים ואושיית טכנולוגיה שידוע בעיקר כאחד ממייסדי תחום המציאות המדומה, הוא גם קול אנטי ממסדי בולט וחריג בעמק הסיליקון.

הספר שלו מ-2018, "עשר סיבות למחוק את חשבונות המדיה החברתית שלך כבר עכשיו" (Ten Arguments for Deleting Your Social Media Accounts Right Now),

הוא הישג חשוב כבר בעצם הצלחתו לתפוס ולהגדיר בבירור את הבעייתיות של הרשתות החברתיות ואת ההשפעה ההרסנית שלהן על האדם.

הבעיה הזאת קשה במיוחד לאבחון, לא רק כי ההיקף שלה עצום ורב-מימדי, אלא בעיקר כי מהות הבעיה היא בערפל התודעתי שאליו היא מכניסה אותנו. אחרי שנים של התקפה מכוונת ומתוחכמת על היכולת האנושית להסתכל על עצמנו ועל העולם בצורה ברורה, לא פלא שקשה לנו להבין איך הגענו למצב הזה ועוד יותר קשה למצוא דרך לשנות אותו.

אבל לניר הצליח, והפתרון החד משמעי שלו נמצא כבר בשם הספר: החוצה!

כדי לדעת בדיוק למה, כדאי לקרוא את הטיעונים במלואם. אבל הנקודה החשובה היא זאת:

רשת חברתית היא לא סתם אמצעי לתקשורת עם אנשים אחרים, אלא (במילים של לניר) מנגנון שבו "התנהגות המשתמש עוברת מניפולציה והופכת לאימפריה להשכרה".

לנו, בתור הציבור שנעשה תלוי בסוג השירות הזה, יש אי הבנה בסיסית של אופי היחסים שאליהם נקלענו: לא אנחנו משתמשים ברשת, אלא היא משתמשת בנו.

יש רשתות שבהן העיקרון הזה פועל בצורה מלאה (גוגל, פייסבוק) ויש שמדגישות רק חלק מהמאפיינים שלו (כמו ווטסאפ או אמזון). אבל הבסיס המניפולטיבי קיים בכולן בצורה כזאת או אחרת, והוא זה שמגדיר שירות מסוים כרשת חברתית, להבדיל מסתם אתר או אפליקציה עם מרכיב תקשורתי.

האלגוריתמים של הרשת המניפולטיבית לא רק יודעים עליך הכל, אלא גם מנתחים את תגובותיך לתוכן שמוצג לך ומתאימים אותו כדי להשפיע על הרגשות וההתנהגות שלך בעולם האמיתי.

היכולת האפקטיבית והמוכחת לתמרן את המשתמשים היא המוצר היקר, בשווי מאות מיליארדי דולרים, שאותו הרשת מוכרת — לגופים מסחריים, או פוליטיים, שעושים בו שימוש כדי להשפיע עלינו לצורך השגת מטרותיהם השונות.

גם בלי לקוח זדוני שמנצל את הרשת, עצם השימוש בה מעוות בשיטתיות וביעילות חסרת רחמים את תפיסת המציאות של המשתמשים. האופן שבו כמעט כל דיון חברתי או פוליטי (גם מחוץ לאינטרנט) יורד מיד מהפסים אל מחוזות ההיסטריה הרגשנית ונטולת הטיעונים הענייניים הוא רק תוצאה אחת של התהליך הזה.

באחד הקטעים החשובים בספר, לניר מעלה את האפשרות שהרשתות החברתיות מצליחות ללחוץ על מעין כפתור פסיכולוגי שמשנה את אופן ההסתכלות שלנו על המציאות. התיאוריה שלו היא שלבני אדם, כמו לזאבים, יש שתי דרכי קיום אפשריות: כפרט בודד שעומד ברשות עצמו, וכחבר בלהקה שתלוי בסדר החברתי.

אלה שני מצבי תודעה שונים ומנוגדים. הפרט הבודד מתייחס ישירות לעולם, למציאות הממשית שבה הוא צריך להתנהל ולשרוד; חבר הלהקה מתייחס בראש ובראשונה למציאות החברתית, לצורך למצוא חן ולהסתדר עם אחרים.

לניר רואה את הרשת החברתית כסביבה שהתנאים בה מטשטשים ומערערים את מצב התודעה האישי ומשליטים כברירת מחדל את מצב התודעה הקולקטיבי:

כשאתה זאב בודד, אתה נאלץ ליצור מגע ישיר עם המציאות הגדולה שלא מעוניינת במה שחברה מסוימת חושבת. אתה חייב למצוא מים ומחסה, או שתמות. אתה חייב לחפש מזון ולצוד בעצמך. האישיות שלך מקבלת תפנית; אתה מוכרח לפתור בעיות על בסיס ראיות שאתה אוסף בעצמך, ולא באמצעות תשומת לב קבועה לדעת הכלל. אתה מפתח את התכונות האופייניות למדען או אמן.

כשאתה בלהקה, מעמד חברתי ואינטריגות הופכים לקרובים ומיידיים יותר מהמציאות הגדולה. אתה נעשה דומה יותר לעסקן, לפוליטיקאי, לעבד.

מצבים שבהם אתה מופרד ממגע בלתי אמצעי עם המציאות הגדולה, כאלה שבהם אינטראקציות חברתיות מקבלות חשיבות עליונה, יזיזו את הכפתור הפנימי שלך למצב להקה.

עכשיו ברור יותר איך הפכנו לחברה שבה אדם לאדם זאב במובן חדש לגמרי: להקה של אויבים, שנושכים אחד את השני בכל הכוח כדי להבטיח שאף אחד מהם לא יעז להשתחרר ולחיות בנפרד.

השחרור האפשרי היחיד הוא, במקרה הזה, לבטל את הלהקה עצמה — כלומר לצאת מהרשת החברתית ולא לחזור.

ואם בימינו כבר קשה לדמיין את החיים בלי פייסבוק ושות', זאת בדיוק הסיבה שחייבים לדמיין, ולהגשים מחדש, חיים כאלה.

כמו שנאמר בציטוט שמיוחס לאלכסנדר סולז'ניצין (אבל לא באמת משנה מי אמר אותו במקור): "הצעד הפשוט של אדם אמיץ הוא לא להיות חלק מהשקר".

קטגוריות
כללי

דיכוי נעים

החוויה המהנה קיימת רק בהווה.

היא לא נצברת, לא נשארת בידו של הנהנה.

ההנאה של אתמול לא מפחיתה את הרצון ליהנות שוב היום.

מי שכבר נהנה ממשהו נמצא במצב זהה למי שעדיין לא נהנה ממנו: הידיים של שניהם ריקות, ושניהם רוצים להשיג את ההנאה הזאת באותה מידה.

כשרדיפת הנאות הופכת לאידיאל חברתי, היא מנטרלת את היחיד מיכולתו להתפתח רעיונית ורוחנית ולשנות את החברה.

הוא הופך למי שלא לומד מהחוויות שלו ולא מתקדם מהן הלאה, אלא תמיד חוזר אליהן ומבקש אותן מחדש, עוד פעם ועוד פעם מאותו הדבר.

קטגוריות
כללי

גיבורקרטיה

פעם כל אידיוט היה יכול להציל נסיכה מדרקון ולזכות באוצר ענקי. היית צריך רק לארגן לעצמך איזה סוס מסכן, למצוא חרב משומשת, לקרוא לעצמך אביר, וקדימה לעבודה. ואם לא נהרגת תוך כדי, היית פחות או יותר מסודר בחיים.

אני כמעט בוכה מרוב נוסטלגיה כשאני נזכר בימים התמימים ההם, כשעוד מותר היה להיות גיבור. עכשיו, עם כל הרגולציה, הדרקונים כמעט תמיד עושים מהאבירים צחוק ומהנסיכות שווארמה. וגם מי שמצליח איכשהו לעשות את העבודה בלי למות, בדרך כלל מצטער בסוף שהוא לא מת וזהו.

בשבוע שעבר הנייד שלי צלצל מאוחר בלילה. זה היה מספר חסוי, אז ידעתי שרק רע יבוא לי מהשיחה הזאת; אבל בטלפון של העבודה אני חייב לענות. כמובן שזו היתה בחורה היסטרית שדיברה בלחש והתחננה שאבוא להציל אותה דחוף. ניסיתי להתחמק, אמרתי לה להתקשר מחר, אבל היא אמרה שעד הלילה הבא היא כבר תהיה בבטן של הדרקון, ויש לה פחות מעשרים וארבע שעות לחיות. אז לא היתה לי ברירה. גם ככה השיחות האלה מוקלטות, וברגע שענית כבר הפסדת.

למחרת קמתי בחמש בבוקר כדי לתפוס מקום טוב בתור ללשכת הרישוי. הגעתי לשם בשש ורבע, אבל כבר היו שם עשרים איש לפניי. עמדנו מחוץ לבניין כי הדלתות עוד לא נפתחו. השמש האכזרית של הקיץ זרחה מוקדם, ועד שהתחילו לחלק מספרים כבר הייתי מוצף בזיעה ועצבים.

זו היתה רק ההתחלה, כי נפלתי על פקיד סדיסט ששלח אותי להביא עוד מסמכים ואישורים, כולל הוכחות גנטיות רשמיות למוצא המלכותי של הבחורה שאני אמור להציל. הסברתי לו שאני במירוץ נגד השעון ואם לא אגיע למערת הדרקון עד הערב, הנסיכה תיטרף למוות. זה לא הרשים אותו בכלל, ונאלצתי לבלות חצי יום בריצה בין משרדים שונים בעיר כדי להביא לו את מנת הניירת שהוא דרש. רק בשלוש וחצי אחרי הצהריים הוא סוף סוף חתם לי על האישור לצאת לדרך, אבל הבטיח שבפעם הבאה הוא לא יהיה כל כך סלחן.

לא היה לי זמן אפילו לעבור בבית ולאכול משהו נורמלי. חזרתי בריצה לחניון, התנעתי את הסוס והתחלנו לדהור ישר אל הרי החושך. העצירה היחידה שלנו היתה במינימרקט שבו קניתי לעצמי ארוחה ארוזה בטעם פלסטיק, שאותה נאלצתי לאכול תוך כדי תנועה. חצי מהאוכל נפל על השביל, וטוב שלא היה בסביבה אף פקח של משרד האקולוגיה; כבר קרה שהמניאקים האלה קפצו פתאום מאחורי עץ, הזמינו גרר שלקח לי את הסוס, והשאירו אותי להשלים את המשימה ברגל.

תגידו מה שתגידו על הרי החושך, לפחות שם עדיין יש אווירה חופשית. אפילו שודדי הדרכים הפרועים, שלפעמים שוחטים אותך סתם בשביל הכיף, הם שינוי מרענן מהשגרה המוכרת שלנו שבה אף אחד לא מעז להזיז אצבע בלי להתייעץ קודם עם עורך דין, רואה חשבון, וסוכן ביטוח.

הגעתי למערת הדרקון קצת אחרי השקיעה. למזלי עדיין היה מספיק אור בחוץ כדי לטפס על הסלעים סביב הפתח ולעשות בדיקה כללית של המקום. התברר לי שזה הולך להיות מקרה קל יחסית, אז פשוט ירדתי חזרה, נעמדתי מול המערה וצעקתי לדרקון שייצא מיד.

הוא גרר את עצמו החוצה, הסתכל עליי במבט משועמם, חשף שיניים חדות ומבריקות ואמר לי לעוף הביתה או שהוא יבלע אותי חי.

"מספיק עם הפוזה", אמרתי. "אתה בצרות גדולות, המערה שלך לא עומדת בתקן המעודכן. אין פה יציאות חירום ופתחי אוורור".

סימן קל של דאגה הפר את ההבעה השחצנית שלו, אבל מיד נעלם והתחלף בחיוך רחב. "המערה נמצאת בשמורת טבע", הוא אמר בתרועת ניצחון. "יש לי פטור מהתקן הזה".

"ומה עם חריגות הבנייה?"

"איזה חריגות?" הוא נרתע צעד אחד אחורה.

"ראיתי את המרפסת למעלה. יופי של פרגולה סידרת לך. מה דעתך שאדווח על זה? הפקחים ישמחו לשבת שם לקפה ועוגה".

"אתה לא תעז".

"אבל אני חייב. אני אזרח שומר חוק. ואתה… לא ממש".

הוא פתח עיניים גדולות, פער את הפה, והודיע לי שהוא עומד לירוק עליי אש ולשרוף אותי בו במקום כדי שלא אלשין עליו.

"אין בעיה, רק לפני זה, אפשר לראות רישיון עדכני להפעלת פירוטכניקה?"

הוא סגר את הפה והתחיל לגמגם. "אה… היה לי רישיון אבל… לא חידשתי אותו השנה…"

"למה?"

"האגרה יקרה מדי, והמצב הכלכלי שלי כבר לא מה שהיה".

"נו, אז מה אתה מבלבל לי את המוח עם האיומים האלה. אתה הרי לא רוצה להסתבך עם מחלקת כיבוי אש".

"איפה האנושיות שלך? אתה לא יכול להתחשב בי קצת? תן לי לירוק עליך איזו להבה קטנה ונסגור עניין".

"לא. הפוליסה שלי לא מכסה דברים כאלה. אבל בעיקר חבל לי עליך, אתה יודע כמה שנים בפנים אתה יכול לקבל על הבערת אש בשמורת טבע בלי רישיון בתוקף?"

"טוב, אז מה אתה מציע שנעשה?"

"תן לי את הסחורה שבאתי בשבילה, ואני אשכח לדווח לרשויות על כל הדברים המזעזעים שראיתי פה".

"עשינו עסק".

הוא חזר פנימה ואני ישבתי על אבן וחשבתי על החיים האבסורדיים האלה שאליהם הידרדרנו. פעם היית נלחם עם הדרקון בידיים, היתה זיעה, אדרנלין, הרגשת שאתה עושה משהו בעולם. פעם היינו גברים שעמדו ברשות עצמם; היום אנחנו לא יותר מרכיכות מלשניות שמתחבאות מאחורי השמלה של המדינה.

הדרקון זרק עליי את הנסיכה ואת השקים עם הזהב, לחצנו ידיים, ונפרדנו לשלום.

מאותו רגע הכל הלך כרגיל, לפי הנוהל. דבר ראשון נאלצתי לנשק את הנסיכה ובזה הפכנו לזוג נשוי.

הדבר הבא שעשיתי היה להתקשר למס הכנסה. הם הגיעו עם משאית ולקחו חצי מהזהב. כשהם עזבו הגיעה המשאית של מס רכוש, ואחריה זו של משרד הרווחה, ובסוף זו של שירות הפנסיה הממלכתי, שהשמיעה בקולי קולות את הג'ינגל המפורסם "מאחוריך עד סוף הדרך".

יכולתי להרגיש איך היחס של הנסיכה אליי מתקרר בהתאמה לקצב הידלדלות האוצר. אחרי שכולם נגסו את החלק שלהם נשארתי עם שמונה עשר אחוז מהזהב — סכום יפה לכל הדעות. וזה היה הרגע שבו הנסיכה הכריזה שהיא מתגרשת ממני, כי במחשבה שנייה היא לא צריכה שום גבר שיציל אותה ויכולה להסתדר יפה מאוד בכוחות עצמה.

קשרתי על הסוס את שקי הזהב הרפויים שנותרו והצעתי לה טרמפ חזרה העירה, עד בית המשפט. למרות הגאוותנות שלה היא נאלצה להסכים, כי הלילה כבר ירד ולא היתה לה דרך אחרת לחזור אל הציוויליזציה.

השופט התורן אישר את הגירושים והעביר לרשות הנסיכה תשעים אחוז מהזהב שנשאר לנו, למרות שמצבה הכלכלי המוכח היה טוב משלי פי כמה עשרות אלפים. אחרי ששילמתי את הוצאות המשפט, נשאר לי סכום עלוב שאותו הפקדתי בכספת במשרד ובזה נגמר יום העבודה.

בשעות הקטנות של הלילה נכנסתי, כמו תמיד אחרי עוד משימה מוצלחת, לפאב הקבוע שלי ליד המשרד. התיישבתי ליד הדלפק, מילאתי טופס בקשת בירה ומסרתי אותו למוזג, שהכניס אותו לפקס האדום.

"מה אתה אומר, זה יצליח לך הפעם?" הוא שאל בזמן שהפקס פלט מאחוריו צרצורים וחריקות חנוקות.

"השתגעת? אני סתם עושה את זה בשביל להרגיש שניסיתי".

"אז מה להביא לך?"

"כמו תמיד".

הוא הניח על הדלפק כוס גבוהה עם מי ברז חמימים. הרמתי אותה והתחלתי לשתות. אחרי שרוקנתי אותה עד האמצע ראיתי בזווית העין את הפקס פולט עותק מהטופס שלי שעליו מוטבעת בגדול החותמת "מסורב".

לפחות הפקידים שם יעילים, חשבתי לעצמי והמשכתי לבלוע בקצב אחיד את המים — שהפעם היה להם טעם קל של מתכת חדשה שלא הכרתי, ככה שאי אפשר להגיד שהיום הזה היה בנאלי עד הפרט האחרון.

קטגוריות
כללי

מזבלת המהפכות

גם אני רציתי לתקן את האנושות ולהציל את העולם, וגם אני הגעתי אל התחנה האחרונה שבה מסתיימת בהכרח דרכם של כל בעלי היומרה הזאת.

לא חשוב כמה גדול היית, כמה זמן נמשכה תקופת הזוהר שלך, מה היתה עוצמת הדיבוק שהשתלט עליך ועל אלה שנסחפו אחריך. בסוף אתה מגיע בלי משרתים, חנפנים, יועצים, או מאמינים; המלווה היחיד שלך הוא נהג משאית האשפה.

רוב הזמן שקט כאן, בין פסלים מנותצים של אלילים שכשלו ושרידי שיגעונות גדלות שהתרסקו על קרקע המציאות. מדי פעם צוללת ציפור מהלהקות שחגות בשמיים, מנקרת בהריסות, ומדמיינת שמצאה בהן פירור מזין. הציפורים האלה הן המעריצות האחרונות שלנו: הן ממלאות את הבטן רק בחתיכות ברזל ובטון אבל עדיין משוכנעות שיש בנו משהו אמיתי, גם אחרי שאנחנו עצמנו הרמנו ידיים והודינו שהכל היה שקר.

כשתפסתי את מקומי במזבלה הבנתי, באיחור, איפה טעיתי ואיך יכולתי להימנע מלסיים כאן את דרכי.

הכל רשום בקיצור על שלט בכניסה. וכשהנהג עוצר שם לרגע ומחכה שהשער ייפתח, הוא מקריא את השלט בקול רם כך שמי שדחוס במיכל מאחורה יוכל לשמוע:

הדיבור בלשון רבים הוא שמקלקל את האדם.
היחיד יכול לצמוח רק מתוך הסדקים בקבוצה.
מי שמתקן את האנושות קובר מתחתיה את האנשים.
את העולם צריך להציל רק מדבר אחד: ממך.

קטגוריות
כללי

לקוח יקר

מה שלומך? זה אני, סוחר הסמים שלך.

אל תדאג, אני לא מתקשר מאיזושהי סיבה מיוחדת. סתם רציתי לוודא שאתה מרגיש טוב ושהכל אצלך בסדר. באמת, שום דבר מעבר לזה.

אולי דווקא ככה אתה עוד יותר מופתע. אני מתאר לעצמי שלא נתקלת עד היום בסוחר סמים שמתעניין מכל הלב בשלום הלקוחות שלו. אתה רגיל לחשוב עלינו כעל אנשי עסקים מצויים, כאלה שלא רואים מולם בני אדם ועניינים מוסריים אלא רק נתוני רווח והפסד.

אולי זה נכון בדרך כלל, אבל לא במקרה שלי ושלך. כי אני לא סתם סוחר סמים ואתה לא סתם לקוח. הסם שאתה מכור לו, ושאני מספק לך, הוא לא אחר מאשר אתה עצמך.

אתה לא רק קונה ממני את הסחורה; אתה גם הסחורה. וכשאני שואל לשלומך, אני בסך הכל ממלא את חובתו הבסיסית של ספק שמכבד את עצמו — לבדוק באופן שגרתי את מצב המלאי, למנוע חוסרים ותקלות, ולהבטיח אספקה עקבית שבה תלוי המוניטין של כל עסק רציני.

מערכת היחסים שלנו התחילה, אם אתה זוכר, בקטן. באתי אליך אז בהצעה צנועה: בוא תרחיב קצת את החיים המוגבלים שלך. למה שלא תהיה במגע קבוע עם יותר אנשים מאשר אלה שבמעגל המיידי שאתה פוגש ביומיום? אולי תחדש קשר עם כל מיני חברים שנשרו ובנות זוג לשעבר? זה לא רק אפשרי, זה לא רק מרגש, זה גם בחינם.

ואתה הסכמת בהתלהבות. חתמת, בלי לקרוא, על מגילת תנאי השימוש — וישר התחלת לשדר את עצמך בצעקות לכל עבר, כאילו שאתה תחנת הרדיו הממשלתית של איזו רפובליקת בננות עם שיגעון גדלות. כמוך עשו, כמובן, גם אינסוף לקוחות אחרים שלי.

קראתי לזה "לחלוק" דברים. זו היתה הברקה, כי אנשים אוהבים להרגיש שהם נדיבים. אבל אם תחשוב על זה רגע, לחלוק זה דבר הדדי, שעושים רק עם מי שמעוניין לקבל. וכאן אף אחד לא עוסק בקבלה. כל אחד רוצה רק לתת — בכוח — בלי לשאול בכלל את קהל היעד. מה שעשיתי היה, בעצם, להפוך אותך לאימפריאליסט של תשומת לב; אחד שעסוק רוב הזמן בשליחת זרועות לתודעתו של הזולת כדי לספח לעצמו עוד ועוד שטחים ממנה.

מה הזרועות האלה? מה בדיוק החומר שאתה מחלק לאחרים? אותו חומר שאני מוכר לך: אתה. והם, מצדם, מחלקים לך את עצמם, כלומר את החומר שמכרתי להם. כל משתמש (זו לא מילה מקרית) בטוח שהסם שלו משפיע באותה עוצמה גם על האחרים, אבל למעשה לכל אחד יש סם מיוחד שמותאם רק לו ולחולשותיו האישיות.

וזו הסיבה שרוב האנשים נרדמו בשמירה וקמו עם ידיים קשורות וסמרטוט בפה. כל אחד חי עכשיו בעולם משלו — גרסה מעוותת ומוטה של העולם האמיתי, שבה יש מקום רק למה שנותן לאותו אדם תחושות נעימות ומעצימות.

כן, אני מדבר גם עליך. לאט אבל בטוח דחקתי לך מהתודעה כל דבר שעלול לאתגר את מה שאתה אוהב לחשוב, לעשות, ובעיקר להרגיש. מכרתי לך מינון הולך וגובר של עצמך, עד ששכחת איך נראים החיים מחוץ לראש שלך. כמו שהבטחתי בהתחלה, המעגל החברתי שלך התרחב מאוד מבחינה מספרית. אבל מבחינות אחרות הוא קטן הרבה יותר משהיה לפני שנפגשנו, כי הכניסה אליו מותרת עכשיו רק למי שדומה לך.

אני לא עושה את זה מרוע. הכל ביזנס: כשאתה בהיי מעצמך אתה נוח מאוד להשפעה ותפעול. אתה הופך לסחורה מוגמרת שאני מוכר הלאה ללקוחות מסחריים, חברתיים, פוליטיים. וכדור השלג צובר תאוצה. התהליכים האוטומטיים שלי מזהים מה גורם לך לנהוג איך, ומשנים בהתאם את התוכן שעליו אתה מבסס את תפיסת המציאות שלך. כל אמירה, נגיעה, מבט, או הבעה נרשמים, מפוענחים, והופכים מיד לחלק מגורל שנכפה עליך לשארית ימיך.

עכשיו, אחרי שנים של הסנפה עצמית בלתי פוסקת, שיצרה סביבך מציאות שלמה שבה יש מקום רק לך ולמשתמשים אחרים שקרובים אליך באופי, קשה לך לשמוע דעות מנוגדות בלי להגיב בתוקפנות. זה מה שקורה לכל מכור כשהוא מרגיש איום על החומר שבו הוא תלוי, ואותו דבר כאן: כשמישהו מציב מולך מחשבה אחרת מדי, אתה מפרש את זה (אולי בצדק) כניסיון לקחת ממך את הסם שהוא אתה. וזה כמובן רע לא רק לך, אלא גם לי, בתור מי שמתפרנס מהסחורה הזאת שאתה מהווה.

למה החלטתי לדבר איתך על כל זה דווקא עכשיו? בזמן האחרון שמתי לב שהיציבות החברתית מתערערת. השנאה הכרונית שטיפחתי במסגרת המשחק הקטן שלי ושלך, יוצאת עכשיו מהקשרה הראוי וגולשת אל הרחובות. אנשים מתחילים להתנגש אלה באלה בכוונה במסגרת מאבק על דמותה של החברה, ואני דואג להם — גם כלקוחות, אבל עוד יותר מזה, כסחורה שעלולה להתקלקל.

מה שאני רוצה להגיד לך, ולכולם, הוא בעיקר זה: המחלוקת שלכם היא לא על עניינים טכניים שאפשר להתווכח ולהתפשר עליהם, אלא נובעת מחוסר יכולת בסיסי להסכים על עצם הגדרת המציאות. הרי אני מחזיק כל אחד מכם במקומו ומספק לו יקום פרטי שבו הוא סוג של אל, שלא חייב — ובהגדרה, גם לא מסוגל — לראות אחרים באופן שוויוני. כשאתם מנסים לצאת ולהיאבק באחרים בעולם הממשי המשותף לכולם, אתם שוכחים שאני, בהסכמתכם המלאה, לקחתי מכם את הכלים שמאפשרים לנצח במאבק מהסוג הזה בלי להרוס גם את עצמכם.

מי שמכור לעצמו לא מסוגל לתקשר בהיגיון עם מי ששונה ממנו. כל עוד אתם משתמשים בחומר שאני מוכר, לא תצליחו לצאת מעצמכם ולגשר על הפער עם האחרים. את זה יכול לעשות רק מי שנגמל מהסם.

איך זה שאני, מכל האנשים, מדבר איתך על גמילה? פשוט מאוד: אם המצב הנוכחי ייצא מכלל שליטה, לא יהיה לי מה למכור וגם לא למי. מצד שני, גם לחזור אחורה אי אפשר.

אבל אם אתה תצליח איכשהו להתגבר עליי ולצאת מההתמכרות, זה יהפוך אותך לחומר יקר באמת, שאותו אוכל למכור לכל השאר כדי לשחרר גם אותם. זה יהיה שווה לי הרבה יותר מכל מה שאני מוכר היום; אבל על האחוזים הצנועים שלי נדבר כבר בפעם אחרת.

קטגוריות
כללי

חול טובעני

אלוהים האמיתי נח בשבת; אבל כאן מאמינים באל אחר, חסר מעצורים, שדעתו על סוף השבוע שונה לגמרי.

כשיום העבודה האחרון מסתיים, והעובדים נשמטים מידו של הבוס וחולמים בזהירות על כמה רגעים של שלווה, האליל המזויף הזה רק מתחיל לחמם מנועים. מי שיש לו אוזן חדה כבר יכול לשמוע את הזמזום המתגבר, ומי שיש לו זיכרון בריא יודע שגם הפעם צריך לוותר מראש על כל תקווה לשקט.

האליל דוחה על הסף את הרעיון שלעבודה יש גבול. הוא קבע שעבודה מסוג אחד מתחלפת רק בעבודה מסוג אחר. הזעת חמישה ימים כדי להרוויח כסף לצרכים קיומיים, ועכשיו תזיע יומיים כדי להוציא אותו על הנאות החיים. במשך השבוע עבדת כדי להאכיל את עצמך, ובסופו תעבוד כדי להאביס את האליל שלא שבע לעולם.

אולי אתה משתדל להתרחק מהמקדשים הגדולים: מרכזי קניות, אצטדיונים מלאים, מסיבות המוניות, מקומות שבהם אין אפילו אשליה של הפוגה מהחיים הרגילים. אולי לך חשובה האשליה הזאת, אבל האליל לא קפדן כמוך. בימי חוסר המנוחה, הוא נמצא בכל מקום ולוקח באופן אישי כל דבר שאתה עושה.

הרי הוא זה ששתל לך בנשמה את הצורך המציק הזה, למלא כל יום במשהו מהנה עם התחלה אמצע וסוף. הוא זה שלימד אותך שהשלווה תגיע רק באחרית הימים. והוא זה שגרם לך לא לשים לב שאחרית הימים הזאת באה בעצם פעם בשבוע, בזמן שאתה עסוק בכל הכוח במשהו אחר.

קטגוריות
כללי

שפיות ברוטציה

היום שלי מתחלק לשניים.

בבוקר אני מגיע למוסד להיגיינה פוליטית שבו אני עובד, לובש חלוק לבן, ומתחיל את המשמרת.

המוסד מחזיק כמה מאות מאושפזים שכולם סובלים מאותה מחלה חשוכת מרפא — הם מאמינים בתפיסת העולם האופקית, או ההוריזונטלית. אנחנו, אנשי הצוות, דואגים לשליטה בסימפטומים ההרסניים של המחלה כדי שהפסיכופטים האלה לא יוכלו לפגוע בחלקים הבריאים והיצרניים של החברה — אלה שדוגלים בתפיסת העולם האנכית, או הוורטיקלית.

רוב העבודה נעשית עם קסדות בידוד מיוחדות שמשמיעות לנו נאומי מוטיבציה אנכיסטיים ומגינות עלינו מבלבולי השכל הממאירים של האופקיסטים. מערכת אינטליגנציה מלאכותית מנטרת ומנתחת את רמת הטירוף ששוררת במחלקה, וכשהמצב מחמיר מעבר לגבול מסוים, כולנו מתפרצים פנימה ומתחילים להרביץ בלי חשבון ולהתיז חומרי הרגעה עד שהחולים מפסיקים להוות מטרד.

כשהמשמרת נגמרת, בשעות אחר הצהריים, אנשי הצוות מורידים את הקסדות והחלוקים והולכים ברגל — כל אחד בקצב שלו — לצד השני של אותה שכונה, למוסד היגיינה פוליטית אחר.

כשאני מגיע לשם אני עובר תהליך קליטה ומיון קצר שבסיומו מוליכים אותי, הפעם בחלוק כחול, דרך הדלת הגורלית. לי ולעוד כמה חבר'ה מהעבודה יש שולחן קבוע במקום טוב באמצע, שסביבו אנחנו מתיישבים וישר מתחילים לדבר פוליטיקה ולשבח את האידיאולוגיה האנכיסטית.

כמובן שצריך לעשות את זה בשקט, כי האופקיסטים, שבמוסד הזה הם אנשי הצוות, לא סובלניים יותר מאיתנו לדעות שונות משלהם. וכשהעניינים מתחילים להתחמם, הם באים עם קסדות הבידוד שלהם ומפזרים את המסיבה בכל הברוטליות המתבקשת.

ככה, בתור יצור נלעג ושנוא שמאיים בעצם קיומו על יסודות החברה (כמו שהאויב מגדיר אותה), אני מעביר את הלילה, עד שבבוקר משחררים אותי וכל הסיפור חוזר על עצמו מחדש.

יש רק דבר אחד שעליו האנכיסטים והאופקיסטים מסכימים: החברה שלנו בלתי שפויה בעליל. אבל כל צד מגדיר את מושג השפיות על פי מה שהוא רואה בראי, ובטוח שכל הטירוף שמשתולל במדינה הוא אך ורק באשמת הצד השני.

שתי הקבוצות פחות או יותר שוות בגודלן ובעוצמתן הכלכלית, כך שאף אחד מהן לא הצליחה לבסס את הדרך שלה כנורמה מחייבת. אנחנו ממשיכים בלית ברירה לחיות בשני יקומים מקבילים, והרוטציה הפסיכיאטרית שבה מחויב כל אזרח היא סוג של פשרה צולעת שלא מביאה את היקומים האלה למגע אמיתי כלשהו, אלא רק מאפשרת להתנסות בהם באופן שוויוני כדי למנוע הצטברות מוגזמת של תחושות קיפוח.

השגרה הזאת דורשת כמובן הקרבה לא מעטה. כולנו נמצאים מסביב לשעון בבית משוגעים כזה או אחר, ובתי המגורים שבהם חיינו בעבר עומדים נטושים ומתפוררים. הרחובות משמשים רק למעבר בין מוסד אחד לשני, ובזמן התנועה אסור לעצור או לסטות מהדרך. לא שיש מה לראות שם ממילא. העיסוק הפוליטי האובססיבי שואב לתוכו כל בדל אנרגיה, ומבטיח שהארץ לא תוכל להצמיח שום דבר מלבד עצמו.

אבל לחלום תמיד אפשר. בעולם אידיאלי לא היה צורך בהעמדת הפנים המסובכת הזאת, וכולנו היינו פשוט מוגדרים כחולים מסוכנים לציבור ונכנסים למחלקה הסגורה באופן קבוע. יש על זה, כמו שאמרתי, הסכמה לאומית רחבה. ואם האידיאל לא יכול להפוך למציאות, זה כנראה רק בגלל בעיה פרקטית קטנה אבל משמעותית: לא יישאר בחוץ אף אחד בתור הציבור שעליו אנחנו אמורים לאיים.

קטגוריות
כללי

מזומן ללא חברה

תמיד חשבנו שנקודת התורפה של הכלכלה היא שאין מספיק כסף לכולם. אבל זה היה בדיוק ההפך: הבעיה היתה שיש יותר מדי כולם לכסף.

כמה מאמצי שווא השקענו בניסיון להגדיל את מספר העשירים ולהקטין את מספר העניים — בזמן שכל מה שהיינו צריכים לעשות זה להוריד לאפס את המספרים האלה, שרק עיכבו את רגע זריחתה של הצמיחה הכלכלית האולטימטיבית.

מצחיק לחשוב שבעבר, בתקופות משבר, השלטונות נהגו לתת לאנשים כסף כדי שייתנו לאנשים אחרים כסף, וככה יניעו את הכלכלה. הרי הכלכלה לא צריכה אנשים, כי הכסף זורם בחופשיות גמורה רק כשאין מי שמחזיק בו ומתקשה להיפרד ממנו.

היום כולנו כבר יודעים את האמת. כדור הארץ מסתובב בדממה, האוויר נקי לגמרי, והאדמה מכוסה שוב כולה בצמחייה. הכסף זז כמו רוח קלה מבנק לבנק, מחשבון לחשבון, והכל קורה מעצמו כחלק מהטבע, בלי מגע יד אדם.

אף אחד לא קונה, מוכר, חוסך או מבזבז. אף אחד לא רואה את המסכים שעליהם מופיעים הנתונים העולים והיורדים. הכלכלה עומדת ברשות עצמה עכשיו, וכבר לא חייבת דבר לאלה שהיו כאן פעם והכבידו עליה בעשיית כל הדברים האלה. והשאלה לאן הם הלכו ומה הם עושים היום לא מטרידה אותה אפילו לרגע.

קטגוריות
כללי

בכי תמלוגים

תמיד הנחתי כמובן מאליו שזכויות יוצרים זה דבר טוב וחשוב, אבל בזמן האחרון נראה לי שקצת מגזימים עם כל העניין.

התחלתי להבין את זה בהפגנה בעד הדמוקרטיה שבה השתתפתי לפני כמה שבועות. הספקנו לצעוד רק איזה עשרים מטר לפני שהמשטרה חסמה לנו את הדרך והודיעה שאנחנו חייבים להתפזר, אחרת יעיפו את כולנו למעצר על הפרת זכויות יוצרים.

התברר שהמילה "דמוקרטיה" נרשמה כקניין רוחני של המפלגה החברתית-דמוקרטית, זו שקיבלה בין היתר גם את משרד המשפטים. ולשר המשפטים, ככה אמרו לנו השוטרים, יש קשר רגשי עמוק מאוד ליצירות שלו, והוא לא יגלה שום סלחנות כלפי מי שישתמש בהן בלי רשות ובלי לתת קרדיט ולשלם תמלוגים הולמים.

כמובן שבאותו רגע התפזרנו מרצוננו, הכי מהר שרק יכולנו. ותוך כדי ריצה שמעתי מפגינה אחת אומרת למפגינה אחרת שהיא כמובן בעד הדבר הזה שבאנו להפגין למענו (היא נזהרה לא להגיד את המילה), אבל אחרי הכל אין לה בעיה לוותר עליו, כי אם צריך לבחור, היא הרבה יותר בקטע של לתמוך בפרנסה של אמנים רעבים.

הנושא הזה קצת הטריד אותי, אבל רק קצת, כי בדיוק לפני זה התחלתי לצאת עם מישהי חדשה והעניינים הלכו ממש טוב וחשבתי בעיקר עליה רוב הזמן.

עד לערב ההוא, יומיים אחרי ההפגנה, שבו יצאנו למסעדה והיא החליטה לומר לי דווקא שם שהיא אוהבת אותי. אני עדיין לא הייתי מוכן למילה גדולה כזאת, אז השתמשתי בכמה תחליפים זולים שבכל זאת עשו את העבודה, והיה ערב מוצלח ויצאנו משם בהרגשה שמחכה לנו עתיד מבטיח יחד.

אבל מישהו במסעדה כנראה שמע אותנו, כי פתאום באו ניידות של הפיקוח העירוני ועלו על המדרכה, והפקחים שקפצו מתוכן הודיעו לבחורה שהם לוקחים אותה לחקירה בעקבות מודיעין איכותי על כך שהיא אמרה, בלי לשלם וכמובן בלי לדאוג מראש להסדרת תנאי השימוש, את המילה "אוהבת" — שזכויות השימוש בה ובכל הטיותיה השונות היו שייכות, לדבריהם, לחברת הקוסמטיקה הבינלאומית "פרופורמה גלקטיק", שעליה לא שמעתי מעולם עד אותו רגע.

בזכות ההתחמקות שלי מלהגיד את המילה, אני לא הייתי חשוד בכלום. הספקנו להתנשק מהר לפני שזרקו אותה לזינזאנה, ומאז נותק בינינו הקשר ואין לי מושג מה עלה בגורלה.

אחרי זה שמעתי מחברים על עוד הרבה מקרים כאלה בעיר. ולא רק מילים הפכו לרכוש פרטי ונסגרו בפני הציבור, אלא אפילו דברים שלא תיארתי לעצמי שאפשר בכלל לרשום על שם מישהו. לדוגמה הסיבוב הזה שאנשים מעוצבנים תמיד עשו עם כף היד, הוכר פתאום כסימן מסחרי רשום של רשת ההמבורגרים "למה מה" ונעלם לגמרי מהרחובות.

מהר מאוד אנשים התחילו לדבר פחות ולהימנע מתנועות גוף לא הכרחיות, והשיחות נעשו קצרות ועמומות, עם משפטים שלא מתחילים ולא נגמרים ואין בהם כמעט שום מילה שבאמת אומרת משהו.

יש שמועות שאפילו הביטוי "זכויות יוצרים" בעצמו כבר רשום על שם מישהו, ולכן השוטרים והפקחים והסוכנים למיניהם לא משתמשים בו יותר בזמן ביצוע המעצרים, אלא אומרים "העבירה ההיא". אני לא יודע מי מחזיק בזכויות היוצרים של "זכויות יוצרים", אבל אם אפילו המשטרה מתחשבת בו ככה, כנראה שממש לא כדאי להסתבך איתו.

כמו שבוודאי הבנתם, זה היה מאוד טיפשי מצדי לכתוב את מה שכתבתי כאן, כי לא ביקשתי רשות מבעלי הזכויות. יש בשורות האלה לפחות שלושה מקרים ודאיים של הפרה, ועוד עשרות או מאות מקרים פוטנציאליים שעליהם אני עדיין לא יודע. אבל הייתי חייב לספר לכם כדי שתדעו ותיזהרו.

רק קחו בחשבון שרוב הסיכויים שהפועל "להיזהר" כבר נמצא בבעלות איזשהו תאגיד או גוף פוליטי או אולי מוסד ללא כוונת רווח, שלא יהסס לקחת אתכם למשפט ארוך ויקר שממנו תצאו מרוששים במקרה הטוב ואסירים במקרה הרע.

אבל אני מאמין, עם כל ההסתייגויות ההכרחיות (ואין לראות בדברים אלה משום עצה משפטית), שלפחות פעולת ההיזהרות עצמה עדיין לא שייכת לאף אחד, ואני מאוד ממליץ לכם לבצע אותה מהר, כל עוד היא חופשית לשימוש.