קטגוריות
כללי

הדלת אל הכלום

בחיים קורה הרבה שפותחים דלת,

ואז מגלים שאין מאחוריה שום דבר.

לפעמים היא נפתחת אל חדר ריק.

לפעמים החדר מלא, אבל בדיוק באותם דברים שהיו במקום שממנו באנו.

ולפעמים זה רק קיר, אפילו בלי פתח.

יש לזה נטייה לקרות דווקא במקרים של ציפייה מיוחדת, כשנראה שהדלת מובילה למשהו גדול:

חושבים שאחרי שנפתח את הדלת הכל ישתנה וניכנס לעולם חדש,

ואז מגלים שגם אחרי חציית הסף הכל נשאר כשהיה.

ההרגשה היא: סתם בזבזתי זמן ואנרגיה.

סתם הלכתי למקום הלא נכון.

הדבר האמיתי נמצא בכלל במקום אחר, ועכשיו צריך למהר לשם.

אבל בעצם, הדלת שמובילה לשום מקום היא תגלית חשובה עוד יותר מהדלת שמובילה למשהו.

כל דלת כזאת שוברת מיתוס שבנינו לעצמנו,

ומורידה משהו מעוצמת השליטה של הכותרות, התדמיות, הסיפורים שמספרים לנו ואנחנו מאמצים כאילו היו שלנו.

הדלת אל הכלום נראית מבטיחה כשעומדים בחוץ ומדמיינים מה שבפנים,

אבל רק כשפותחים אותה אפשר להשתחרר מהדמיון ולדעת את האמת.

בזכות האמת הזאת,

עכשיו יש חדר אחד פחות שצריך לשאוף להיכנס אליו.

עכשיו אפשר להירגע ולשאוף להיות במסדרון שבין הדלתות,

שהוא גם המקום שאליו חוזרים מי שביקרו בחדרים הריקים,

כדי לספר אחד לשני על כל מה שהם לא ראו שם.

קטגוריות
כללי

ממשלת עשרים מיליון השרים

להיות שר בממשלה זו לא רק זכות — זו גם חובה, שהמשתמט ממנה צפוי לעונשים הקבועים בחוק.

אבל בעבר המצב היה שונה לגמרי.

קשה להאמין, אבל היו ימים שהתפקיד הזה היה שמור לפוליטיקאים בלבד, והם נלחמו בחירוף נפש רק כדי לקבל משרד כלשהו, לא משנה איזה.

מי שלא הצליח להתמנות לשר נחשב לכישלון פוליטי, והפך — מרוב עלבון ורצון לנקום — לאיום אסטרטגי על יציבות השלטון.

המצב היה חמור כל-כך, שמפלגות הקואליציה השונות נאלצו להמציא בכוח משרדי ממשלה שלמים רק כדי למנוע היעלבויות מסוכנות מהסוג הזה.

כך, למשל, נוצר המשרד לקישוט דימונה, שמטרתו היחידה היתה לתת תפקיד שר לתושב העיר, חבר הכנסת שמחה מרום, ולאפשר את העברת תקציב המדינה על חודו של קול.

שיטה אחרת היתה לפצל משרדים קיימים, והדוגמה המפורסמת מכולן היא כנראה המפץ הגדול שהפך את משרד הביטחון לעשרה משרדים שונים שהכריזו מיד על חרם הדדי ביניהם, מה שהוביל בסופו של דבר למלחמת האזרחים הישראלית השלישית.

הכאוס הזה נמשך ללא הפסקה מקום המדינה, ואף אחד לא הצליח למצוא לו פתרון.

עד שהגיע רב אלוף ערן (מוֹצ׳י) קלשון.

לאחר תום כהונתו כרמטכ״ל נסע קלשון, כמקובל בקצונה הגבוהה, לטיול שחרור בתת היבשת ההודית במימון קרן אוולין וריצ׳רד פלסטיין לקידום השלום (The Evelyn and Richard Palestein Foundation for Peaceful Jihad).

הטיול הזה, שנועד להיות רק יציאה שגרתית להתאווררות —

עד שהקרן תסיים את תהליך ההקמה של מפלגת קש חדשה ותריץ את הקצין הבכיר לראשות הממשלה באמצעות פטרודולרים מולבנים —

שינה לתמיד את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

״איך שנחתתי בנפאל חטפתי הלם תרבות״, מספר רא״ל במיל׳ קלשון, כיום מנכ״ל חברת ההשקעות הפרטית Arrhythmia.

״הלימוזינה חיכתה לי מחוץ לטרמינל, בחום אימים. הנהג עמד לידה ונפנף על עצמו בעיתון מקופל. כאן כבר התחלתי לחשוד.

״כשפתחתי את הדלת של הרכב הבנתי שהסיוט שלי התממש: הנהג לא הפעיל את המזגן לפני שהגעתי.

״סגרתי את הדלת בעצבים וישר הרמתי טלפון לריצ׳רד. במיאמי היה אמצע הלילה, והוא ענה בקול ישנוני. אמרתי לו: מיסטר פלסטיין, אני בצבא כבר כמעט ארבעים שנה, ועוד לא נולד הנהג השמוק שיחכה לי בלי להפעיל את המזגן. ללא יוצא מן הכלל, אפילו בג׳יפ פתוח שאין בו חלונות. אני מבין שהם פרימיטיבים פה, אבל פעם אחרונה שזה קורה, קפיש?

״אני מכיר את ריצ׳רד מאז שהוא מימן לי את הבטן-גב בהרווארד. וכמו תמיד, גם הפעם הוא היה מקסים, והבטיח שהנהג יפוטר כבר למחרת. אז סלחתי לו, וגם לנהג. אני אחד שמתעצבן מהר אבל שוכח מזה עוד יותר מהר.

״בקיצור, אני אומר לנהג — קח אותי לאיפה שהתרמילאים הישראלים הולכים, אני רוצה לחוות טיול אותנטי בדיוק כמו כל חייל משוחרר אחר.

״הוא נסע ישר לקטמנדו מטרופוליטן הילס, ושם ביליתי לילה בסוויטה הכי מפנקת שראיתי בחיים שלי. כל-כך התלהבתי שהתקשרתי שוב לריצ׳רד רק כדי להגיד לו שאני אוהב אותו״.

שבועיים אחרי תחילת הטיול הגיע קלשון למנזר בודהיסטי, שם הוא תכנן לשהות בהתבודדות מוחלטת כדי להבין את משמעות הקיום.

״אמרתי להם: דיר באלק אם אני לא מגיע להארה בסוף. אני אחד שמשיג תוצאות, ולא באתי לפה כדי לבזבז לעצמי את הזמן.

״החדר שם היה זוועה. אפילו בלי ג׳קוזי. אבל ידעתי שזה הקורבן שצריך להקריב כדי להתקדם מבחינה רוחנית.

״כל יום הם העירו אותי בחמש בבוקר ואמרו לי לשבת מול מנדלה — ציור ענקי עם המון בודהות — ולהסתכל על זה שעתיים. הנזיר אמר שיש ביקום מספר בלתי-מוגבל של בודהות. מיליונים, מיליארדים, בלי סוף. וכשאני אבין שכל אחד יכול להיות בודהה, וכל אחד הוא בעצם כבר בודהה, אני אגיע להארה.

״זה לא היה קל, אבל סבלתי בשקט כי ידעתי שאחר כך יש לי יום חופשי ואני יכול לראות טלוויזיה כמה שאני רוצה עד הערב.

״ביום העשירי זה קרה. הסתכלתי על הציור ופתאום התחלתי לחשוב על הממשלה. דמיינתי את עצמי יושב ליד השולחן, ומסביבי השרים. אבל לא היו שם רק עשרים שרים, אלא עשרים מיליון. כל עם ישראל היה שם.

״ואז אמרתי לעצמי: אם כל אחד יכול להיות בודהה, והדרך היחידה להשתחרר מסבל הקיום היא להבין את זה, אז כל אחד יכול גם להיות שר. ולא רק יכול. חייב. וככה אנחנו נוציא את המדינה מהבוץ.

״במקום להיות ראש הממשלה, אני אהיה ראש המנדלה. אני אשב באמצע וכל מיליוני הבודהות הקטנים יסתובבו סביבי. כמו עם החיילות בלשכה שלי בקריה, אבל בענק״.

בבחירות שנערכו כמה חודשים מאוחר יותר זכתה מפלגתו של קלשון, ״מלח הארץ״, ברוב קולות המצביעים, ותוך זמן קצר הפך החלום למציאות.

שיטת המשטר שונתה כך שכל אזרחי ישראל הפכו לשרים בממשלה, בהתנדבות בכפייה וללא שכר. באותו רגע נפסקו המאבקים הקטנוניים על מספר כיסאות מוגבל סביב שולחן אחד קטן בירושלים, וכל ישראלי נעשה בעל כורחו שותף מלא בניהול החיים בארץ.

כך הגיעו לסיומם ימי התוהו ובוהו, והמדינה נכנסה לעידן של יציבות חסרת תקדים.

״אני היחיד שהבין שאין מחסור בתפקידים, אלא להפך, יש מספיק לכולם״, מתגאה קלשון.

״כן, צריך שתהיה ממשלה מרכזית לדברים הגדולים, אבל לדברים הקטנים? למה שנתעסק בשטויות האלה? שכל אחד ייקח אחריות על עצמו״.

ההתחלה לא היתה קלה. לאזרח הממוצע לא היה ניסיון בניהול משרד ממשלתי, אפילו אם המשרד הזה טיפל רק בענייניו האישיים.

״זה היה הלם רציני, אבל למדתי תוך כדי תנועה״, נזכר חיים רימוני מגבעתיים, שמכהן כבר שנים רבות כשר החיים רימוני ומחזיק בין היתר גם בתיק איכות הסביבה בבית משפחת רימוני.

״היו לי בהתחלה הרבה מחלוקות עם אשתי, שרת האביבה רימוני, כי היא זו שרצתה להוריד את הזבל. כלומר את המשרד לאיכות הסביבה אצלנו. אני התעקשתי שזה המשרד שלי והיא צריכה לקחת את המשרד לשטיפת כלים. סליחה, המשרד לניהול משאבי חרסינה ומים.

״בכל אופן, הגענו להסכם שנעשה רוטציה, אבל כשהגיע תורי לעשות כלים סירבתי לקיים את ההסכם ונשארנו ככה, כמו שהתחלנו. היא לא שוכחת לי את זה עד היום, אבל מנהיג אמיתי עושה מה שהעם צריך ולא מה שהעם רוצה״.

המינוי לממשלה הוא כמובן אוטומטי לכל אזרח, אבל לא כולם מודעים לגמרי לאופן שבו השיטה עובדת.

ילנה טרטיאקובה, עולה חדשה מבלרוס, למדה את זה בדרך הקשה. מיד אחרי הנחיתה בארץ וקבלת תעודת הזהות הישראלית היא מונתה בטקס קצר לשרת הילנה טרטיאקובה, שרת הקליטה של ילנה טרטיאקובה, ושרת התקשורת של ילנה טרטיאקובה עם בעלה, וניה, שנשאר במינסק עם שני ילדיהם.

״איך אני אנהל שלושה משרדי ממשלה לבד?״ מייבבת ילנה. ״אני לא יודעת עברית. אין לי כסף, אין לי איפה לגור. לא אמרו לי שיעשו ממני שרה ככה על ההתחלה״.

״אל תדאגי, ילנה״, מנחמת אותה רוסלנה ניאזובה, שרת הרוסלנה ניאזובה ונציגת משרד הקליטה הלאומי. ״החיים לא קלים, אבל כולם לומדים מהר ואני בטוחה שתצטייני בתפקידים שלך״.

למרות כל יתרונותיה המוכחים, שיטת המשטר הישראלית החדשה סובלת גם מחיסרון בולט: בניגוד לשרים, ראש ממשלה יש רק אחד.

״גם בבודהות זה ככה״, מתגונן קלשון. ״יש בלי סוף בודהות, אבל רק אחד מהם הביא את הבשורה לאנושות, והוא במרכז. אין מה לעשות, מישהו צריך לנהל את המערכת. אין דבר כזה אוטו עם שני נהגים״.

המשמעות היא, בין היתר, שכמעט כל זמנו של ראש הממשלה מתבזבז על טיפול במשברים שמתפרצים ללא הפסקה בין מיליוני השרים במדינה.

מעטים מסוגלים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם כמו משפחת רימוני, בעזרת תרגילים מסריחים ותקיעת סכינים בגב, והתערבותו האישית של ראש הממשלה נדרשת ברוב המוחלט של המקרים.

״מאז הבוקר אני על הטלפון עם משפחה אחת בבאר שבע״, נאנח ראש הממשלה הנוכחי, רפי טמיר. ״יש שם בלגן אטומי. שר השי רביד ושרת האסתי רביד מאיימים להתגרש ומתווכחים מי יקבל משמורת על השרים הקטנים.

״האישה גם אמרה שהיא רוצה לקחת איתה את השר לביטחון פנים. לקח לי כמה דקות להבין שהיא מתכוונת לכלב. הסברתי לה שחיות מחמד לא חברות בממשלה, אבל היא לא מוכנה לשמוע.

״הם יצאו לי מכל החורים. וככה זה כל יום, כל היום. אני שוקל ברצינות להתפטר ולחזור להיות שר הרפי טמיר במשרה מלאה, החיים היו הרבה יותר פשוטים אז״.

אבל אפילו טמיר המותש לא מתגעגע לימים שלפני הממשלה הטוטלית.

״זאת היתה סתם אנרכיה״, הוא מנופף בידו בזלזול. ״מה שיש לנו היום זה אנרכיה עם ערכים, עם ערבות הדדית. בזכות השיטה הנוכחית, לעולם לא יקרה שוב שאזרח ישראלי ירעב לכיסא״.

קטגוריות
כללי

האמת המזעזעת על הסלוגן הנאצי הידוע לשמצה

המצפון של רודולף בקמן, בן 103 (״בבקשה לרשום 103 שנים, שלושה חודשים, חמישה ימים, ושמונה וחצי שעות״, הוא דורש), מייסר אותו ללא הפסקה מאז תום מלחמת העולם השנייה.

רק עכשיו, כשהרופאים הודיעו לו שנותר לו זמן קצר לחיות, הוא החליט לעשות מעשה ולחשוף את האמת המזעזעת שהוסתרה מהמין האנושי במשך כל העשורים שחלפו.

בקמן מספר:

לפני המלחמה הייתי פקיד בדרג בינוני במחלקת יחסי הציבור של האס-אס.

יום אחד קיבלנו פקודה להמציא סלוגן שיופיע על השער של מחנה הריכוז דכאו.

ההנהלה רצתה משהו תמציתי, עכשווי, שיעביר את הרעיון המרכזי של המקום בלי הרבה רעש וצלצולים.

עשינו הרבה ישיבות על העניין הזה, והיו לא מעט רעיונות. אבל לא הצלחנו להגיע להסכמה בינינו. אנשים הציעו דברים מאוד שטחיים, שנשמעו טוב אבל לא היה בהם תוכן אמיתי. לצערי זה קורה הרבה בענף שלנו. ואני תמיד הייתי חריג — אחד שמקפיד עד הסוף על דיוק במסר, אפילו אם זה בא על חשבון האסתטיקה.

ככה עברו עלינו שבועות בלי החלטה, עד שיום אחד התעוררתי בבוקר והסלוגן פשוט קפץ לי לראש. ישר ידעתי שזה זה, ורשמתי מהר את המשפט על פתק:

העבודה היא רע הכרחי, שהלוואי שהיתה דרך להסתדר בלעדיו, אבל נכון לעכשיו אין דרך כזאת, ולכן אנשים חייבים לעבוד כדי שתהיה להם תהיה איזושהי תחושת ערך מזויפת והרגשה שהם עושים משהו מועיל למען החברה, והם גם לא יחשבו יותר מדי על שאלות קיומיות וייכנסו לדיכאון שאין להם את החוסן הנפשי הדרוש כדי לצאת ממנו.

התלהבתי עד כדי כך שנכנסתי מיד לאוטו ונסעתי למשרד, אפילו בלי לאכול ארוחת בוקר.

כשהגעתי נכנסתי לחדר של המנהל, שטורמבאנפירר פרנק גטלינק, ושמתי לו את הפתק על השולחן.

הוא קרא כמה פעמים, הסתכל עליי ושאל:

״מה זה הדבר הזה?״

״לשלט של דכאו״, אמרתי.

״מה נראה לך, שהשער שם ברוחב קילומטר? תקצר את המשפט״.

״המפקד, אני לא יכול לקצר את המשפט. זאת הדרך הכי קצרה שמצאתי להגיד את האמת. אנחנו נציונל-סוציאליסטים. אנחנו לא יכולים שלא להתייחס לתפקיד הבעייתי שיש לעבודה בחברה האנושית הקיימת ולמצב האוטופי שאליו אנחנו שואפים כמפלגה בעלת עקרונות פרוגרסיביים״.

״טוב, תשאיר את זה כאן. אני אחזור אליך״.

אחרי כמה שעות הוא קרא לי שוב ואמר:

״דיברתי עם הימלר, והוא אהב את הרעיון שלך״.

״באמת?״ התחלתי לרעוד מהתרגשות.

״הוא רק מבקש מאוד, אם אפשר, שבכל זאת נקצר את זה. הוא הציע שנכתוב: העבודה משחררת״.

״מה? אבל זה בכלל לא מה שאמרתי״.

״נכון, רודי, אבל זה מה שהימלר אמר, ומעכשיו זה גם מה שאנחנו נגיד״.

״אולי אני אדבר איתו בעצמי? אני יודע שהוא אדם עסוק, אבל…״

״רודי, הדיון נגמר. תחזור לחדר שלך ותתחיל לעבוד על השלט. העבודה משחררת. לא מילה מעבר לזה, מבין?״

״כן, המפקד״.

הם הכריחו אותי לחתום אישית על הניירות הרשמיים שקבעו את הסלוגן, את המפרט הטכני של השלט, הכל. מעכשיו אני הייתי השם והפרצוף של הסיסמה השקרית הזאת. הרגשתי שחרב עליי עולמי.

אבל כשהשלט הותקן בדכאו הוא קיבל המון תשומת לב. הרבה בכירים במפלגה שמעו עליו, ועליי. מחנות אחרים התחילו להעתיק אותו, ואחרי ששמו אחד כזה בכניסה לאושוויץ, הקריירה שלי נכנסה להילוך גבוה.

הסלוגן שאני חתום עליו הפך אותי לאדם מצליח ועשיר, ונשארתי כזה גם אחרי המלחמה. אבל בתוך תוכי ידעתי תמיד שכל התהילה הזאת לא מגיעה לי, ושאני בעצם חי בשקר. בגדתי במי שאני, בכל מה שחשוב לי בחיים.

היום אין אדם בעולם שלא מכיר את המשפט ״העבודה משחררת״, אבל אני רוצה שיהיה ברור — אני עצמי לא חשבתי ככה אף פעם.

מבחינתי, האמת תמיד היתה ותמיד תהיה:

העבודה היא רע הכרחי, שהלוואי שהיתה דרך להסתדר בלעדיו, אבל נכון לעכשיו אין דרך כזאת, ולכן אנשים חייבים לעבוד כדי שתהיה להם תהיה איזושהי תחושת ערך מזויפת והרגשה שהם עושים משהו מועיל למען החברה, והם גם לא יחשבו יותר מדי על שאלות קיומיות וייכנסו לדיכאון שאין להם את החוסן הנפשי הדרוש כדי לצאת ממנו.

זה השלט שהיה צריך להיות בכניסה לדכאו וכל המקומות האחרים, אבל את ההזדמנות ההיא כבר פספסנו, ואין טעם לחשוב יותר מדי על העבר. עכשיו צריך להסתכל קדימה.

אני, רודולף בקמן, לוקח על עצמי את האשמה והאחריות על הטעיית דורות שלמים עם סיסמה מוטעית ומסולפת. ואני רוצה שלפחות הדור הצעיר ישמע את זה ישירות ממני, במעט הזמן שנשאר לי: העבודה לא משחררת, לא שחררה, ולא תשחרר.

אל תצפו ממנה לשום דבר רוחני; היא בסך הכל פעילות שאמורה להסיח את דעתכם בדיוק במידה הנכונה, ככה שעדיין תישארו מספיק יצרניים כדי לשלם חשבונות ומסים.

אבל אם הבוס שלכם אומר לכם לעשות משהו שאתם לא מאמינים בו, אני מציע שלפחות תלמדו מהניסיון שלי, ותמצאו לעצמכם עבודה אחרת.

קטגוריות
כללי

ההיא מהטלוויזיה