המצפון של רודולף בקמן, בן 103 (״בבקשה לרשום 103 שנים, שלושה חודשים, חמישה ימים, ושמונה וחצי שעות״, הוא דורש), מייסר אותו ללא הפסקה מאז תום מלחמת העולם השנייה.
רק עכשיו, כשהרופאים הודיעו לו שנותר לו זמן קצר לחיות, הוא החליט לעשות מעשה ולחשוף את האמת המזעזעת שהוסתרה מהמין האנושי במשך כל העשורים שחלפו.
בקמן מספר:
לפני המלחמה הייתי פקיד בדרג בינוני במחלקת יחסי הציבור של האס-אס.
יום אחד קיבלנו פקודה להמציא סלוגן שיופיע על השער של מחנה הריכוז דכאו.
ההנהלה רצתה משהו תמציתי, עכשווי, שיעביר את הרעיון המרכזי של המקום בלי הרבה רעש וצלצולים.
עשינו הרבה ישיבות על העניין הזה, והיו לא מעט רעיונות. אבל לא הצלחנו להגיע להסכמה בינינו. אנשים הציעו דברים מאוד שטחיים, שנשמעו טוב אבל לא היה בהם תוכן אמיתי. לצערי זה קורה הרבה בענף שלנו. ואני תמיד הייתי חריג — אחד שמקפיד עד הסוף על דיוק במסר, אפילו אם זה בא על חשבון האסתטיקה.
ככה עברו עלינו שבועות בלי החלטה, עד שיום אחד התעוררתי בבוקר והסלוגן פשוט קפץ לי לראש. ישר ידעתי שזה זה, ורשמתי מהר את המשפט על פתק:
העבודה היא רע הכרחי, שהלוואי שהיתה דרך להסתדר בלעדיו, אבל נכון לעכשיו אין דרך כזאת, ולכן אנשים חייבים לעבוד כדי שתהיה להם איזושהי תחושת ערך מזויפת והרגשה שהם עושים משהו מועיל למען החברה, והם גם לא יחשבו יותר מדי על שאלות קיומיות וייכנסו לדיכאון שאין להם את החוסן הנפשי הדרוש כדי לצאת ממנו.
התלהבתי עד כדי כך שנכנסתי מיד לאוטו ונסעתי למשרד, אפילו בלי לאכול ארוחת בוקר.
כשהגעתי נכנסתי לחדר של המנהל, שטורמבאנפירר פרנק גטלינק, ושמתי לו את הפתק על השולחן.
הוא קרא כמה פעמים, הסתכל עליי ושאל:
״מה זה הדבר הזה?״
״לשלט של דכאו״, אמרתי.
״מה נראה לך, שהשער שם ברוחב קילומטר? תקצר את המשפט״.
״המפקד, אני לא יכול לקצר את המשפט. זאת הדרך הכי קצרה שמצאתי להגיד את האמת. אנחנו נציונל-סוציאליסטים. אנחנו לא יכולים שלא להתייחס לתפקיד הבעייתי שיש לעבודה בחברה האנושית הקיימת ולמצב האוטופי שאליו אנחנו שואפים כמפלגה בעלת עקרונות פרוגרסיביים״.
״טוב, תשאיר את זה כאן. אני אחזור אליך״.
אחרי כמה שעות הוא קרא לי שוב ואמר:
״דיברתי עם הימלר, והוא אהב את הרעיון שלך״.
״באמת?״ התחלתי לרעוד מהתרגשות.
״הוא רק מבקש מאוד, אם אפשר, שבכל זאת נקצר את זה. הוא הציע שנכתוב: העבודה משחררת״.
״מה? אבל זה בכלל לא מה שאמרתי״.
״נכון, רודי, אבל זה מה שהימלר אמר, ומעכשיו זה גם מה שאנחנו נגיד״.
״אולי אני אדבר איתו בעצמי? אני יודע שהוא אדם עסוק, אבל…״
״רודי, הדיון נגמר. תחזור לחדר שלך ותתחיל לעבוד על השלט. העבודה משחררת. לא מילה מעבר לזה, מבין?״
״כן, המפקד״.
הם הכריחו אותי לחתום אישית על הניירות הרשמיים שקבעו את הסלוגן, את המפרט הטכני של השלט, הכל. מעכשיו אני הייתי השם והפרצוף של הסיסמה השקרית הזאת. הרגשתי שחרב עליי עולמי.
אבל כשהשלט הותקן בדכאו הוא קיבל המון תשומת לב. הרבה בכירים במפלגה שמעו עליו, ועליי. מחנות אחרים התחילו להעתיק אותו, ואחרי ששמו אחד כזה בכניסה לאושוויץ, הקריירה שלי נכנסה להילוך גבוה.
הסלוגן שאני חתום עליו הפך אותי לאדם מצליח ועשיר, ונשארתי כזה גם אחרי המלחמה. אבל בתוך תוכי ידעתי תמיד שכל התהילה הזאת לא מגיעה לי, ושאני בעצם חי בשקר. בגדתי במי שאני, בכל מה שחשוב לי בחיים.
היום אין אדם בעולם שלא מכיר את המשפט ״העבודה משחררת״, אבל אני רוצה שיהיה ברור — אני עצמי לא חשבתי ככה אף פעם.
מבחינתי, האמת תמיד היתה ותמיד תהיה:
העבודה היא רע הכרחי, שהלוואי שהיתה דרך להסתדר בלעדיו, אבל נכון לעכשיו אין דרך כזאת, ולכן אנשים חייבים לעבוד כדי שתהיה להם איזושהי תחושת ערך מזויפת והרגשה שהם עושים משהו מועיל למען החברה, והם גם לא יחשבו יותר מדי על שאלות קיומיות וייכנסו לדיכאון שאין להם את החוסן הנפשי הדרוש כדי לצאת ממנו.
זה השלט שהיה צריך להיות בכניסה לדכאו וכל המקומות האחרים, אבל את ההזדמנות ההיא כבר פספסנו, ואין טעם לחשוב יותר מדי על העבר. עכשיו צריך להסתכל קדימה.
אני, רודולף בקמן, לוקח על עצמי את האשמה והאחריות על הטעיית דורות שלמים עם סיסמה מוטעית ומסולפת. ואני רוצה שלפחות הדור הצעיר ישמע את זה ישירות ממני, במעט הזמן שנשאר לי: העבודה לא משחררת, לא שחררה, ולא תשחרר.
אל תצפו ממנה לשום דבר רוחני; היא בסך הכל פעילות שאמורה להסיח את דעתכם בדיוק במידה הנכונה, ככה שעדיין תישארו מספיק יצרניים כדי לשלם חשבונות ומסים.
אבל אם הבוס שלכם אומר לכם לעשות משהו שאתם לא מאמינים בו, אני מציע שלפחות תלמדו מהניסיון שלי, ותמצאו לעצמכם עבודה אחרת.
השאר תגובה