הדלת אל הכלום

בחיים קורה הרבה שפותחים דלת,

ואז מגלים שאין מאחוריה שום דבר.

לפעמים היא נפתחת אל חדר ריק.

לפעמים החדר מלא, אבל בדיוק באותם דברים שהיו במקום שממנו באנו.

ולפעמים זה רק קיר, אפילו בלי פתח.

יש לזה נטייה לקרות דווקא במקרים של ציפייה מיוחדת, כשנראה שהדלת מובילה למשהו גדול:

חושבים שאחרי שנפתח את הדלת הכל ישתנה וניכנס לעולם חדש,

ואז מגלים שגם אחרי חציית הסף הכל נשאר כשהיה.

ההרגשה היא: סתם בזבזתי זמן ואנרגיה.

סתם הלכתי למקום הלא נכון.

הדבר האמיתי נמצא בכלל במקום אחר, ועכשיו צריך למהר לשם.

אבל בעצם, הדלת שמובילה לשום מקום היא תגלית חשובה עוד יותר מהדלת שמובילה למשהו.

כל דלת כזאת שוברת מיתוס שבנינו לעצמנו,

ומורידה משהו מעוצמת השליטה של הכותרות, התדמיות, הסיפורים שמספרים לנו ואנחנו מאמצים כאילו היו שלנו.

הדלת אל הכלום נראית מבטיחה כשעומדים בחוץ ומדמיינים מה שבפנים,

אבל רק כשפותחים אותה אפשר להשתחרר מהדמיון ולדעת את האמת.

בזכות האמת הזאת,

עכשיו יש חדר אחד פחות שצריך לשאוף להיכנס אליו.

עכשיו אפשר להירגע ולשאוף להיות במסדרון שבין הדלתות,

שהוא גם המקום שאליו חוזרים מי שביקרו בחדרים הריקים,

כדי לספר אחד לשני על כל מה שהם לא ראו שם.