הרשת החברתית grrr התחילה בקטן, בתור עוד אפליקציה מיותרת שרק מתלהבים כפייתיים השתמשו בה.
אבל מהר מאוד היא תפסה תאוצה והפכה למגפה אמיתית.
פתאום כולם היו ב-grrr, ושאר הרשתות החברתיות כמעט נעלמו.
וכמובן שאי אפשר היה לנהל שיחה של שתי דקות (זה המקסימום שאנשים דיברו אז) בלי שישאלו אותי למה עדיין לא הצטרפתי.
ההצלחה של grrr לא הפתיעה אף אחד, וגם לא אותי.
רשת שבה אסור לתקשר במילים בעלות משמעות, אלא רק בתמונות ובחיקויים של קולות חייתיים, היתה חייבת להגיע מתישהו ולכבוש את ההמונים.
גם הגלישה של צורת התקשורת הזאת אל החיים הממשיים שמחוץ לרשת היתה רק מתבקשת.
מיום ליום הידלדלו השיחות וההתכתבויות, ואת מקום הביטויים של פעם תפסו רצפי אותיות כמו "אוי", "אוף", או "אאא", וכמובן מילת הבית "גררר", שכל מי שכתב אותה קיבל כוכב נוצץ ועלה כמה מילימטרים בסטטוס שלו ביחס למשתמשים האחרים.
המפגשים החברתיים הפכו ברובם, מלבד בנסיבות רשמיות במיוחד, לגרסה כזאת או אחרת של ההתרחשות הבאה:
כולם יושבים צפוף עם הטלפונים שלהם, מסתכלים על תמונה מגרה כלשהי, ואז מתחרים מי יפציץ יותר מהר בסדרת קולות — מוקלטים או מוקלדים —
שתביע את התלהבותו מהתמונה ותזכה אותו בכוכבים, או בקופונים לקידום עצמי, או בסיכוי אפסי (אבל עדיין קיים מבחינה טכנית) לחופשה זוגית מעוררת קנאה.
בתור מי שעדיין לא הצטרף לרשת, מצאתי את עצמי נדחק במהירות החוצה מכל אינטראקציה אנושית.
עדיין לא ברור לי למה התמדתי ככה בסרבנות הזאת.
זה לא שהיתה לי התנגדות עקרונית להיות חלק מהעניין;
כנראה שפשוט נמאס לי מהקצב המהיר של התחלפות הטרנדים, ולמשך זמן מסוים פשוט קיוויתי שגם הלהיט החדש הזה ייעלם כמו כל הקודמים.
אבל אז, לפני שהספקתי להיכנע, התחילו הדיווחים הראשונים על "התופעות" — מילה מנומסת למה שהיה, בעצם, מבוא לקריסה אכזרית ומלוכלכת של הציוויליזציה.
כשהתופעות גמרו את העבודה, והאנושות הפכה לעדר של זומבים אלימים עם אוצר מילים שהסתכם ב"גררר",
הגעתי למסקנה שאולי, במחשבה שנייה, עשיתי נכון שלא הצטרפתי לרשת המסוימת הזאת.
הבעיה היחידה היתה, כמובן, איך לשרוד.
ובכל זאת, החיים בעולם ההרוס הזה התגלו כמעיקים פחות מאשר בכל תקופה קודמת אחרת.
למה? כי הזומבים, שידעו רק לרדוף עד המוות את כל מי שהעז להיכנס להם לשדה הראייה,
היו עדיפים בדבר אחד חשוב על הגלגול הקודם שלהם בתור אנשים רגילים ומהוגנים, לפני שהכל התמוטט:
הם אף פעם לא ניסו לשכנע אותי להצטרף לחבורה ולהיות אחד משלהם.
השאר תגובה