הגיע הזמן להתוודות על התחביב הביזארי שלי — לקרוא את הטוקבקים באתרים של "הארץ" ו"דה מרקר". התחביב הזה ביזארי מכמה סיבות: (1) הדעות שלי שונות מאוד משל רוב המגיבים שם, ומובטח לי שאתעצבן כל פעם מחדש. (2) אני למעשה קורא את התגובות רק כי הכתבות עצמן פתוחות למנויים בלבד, ולא מספיק מעניינות אותי כדי שאשלם עליהן. (3) לקרוא טוקבקים באתרי חדשות זה בזבוז זמן מוחלט, וקרה לי מעט מאוד שלמדתי מהם משהו חשוב.
בכל אופן, בחודשים האחרונים, עם כל ההתייקרויות, השביתות, והבלגן בשירותים בסיסיים, המגיבים שם עוסקים במרץ בתחביב הביזארי שלהם — אורגיה של ייאוש ופנטזיות הגירה למדינות אחרות (כולל אלה שטוענים שהם כבר היגרו וכיף להם, אבל משום מה עדיין אובססיביים למתרחש בישראל במקום לכבות את הטלפון ולצאת לפזז באחו האירופי שמחוץ לחלונם). דעת הקהל שם, ולא רק שם, היא שישראל הפכה באופן סופני למדינת עולם שלישי ומעכשיו והלאה המצב רק יחמיר עד לקריסה מוחלטת וכואבת של כל מה שבנינו כאן.
השאלה אם זו מדינת עולם שלישי תלויה, כמובן, בהגדרת המושג. המשמעות המקורית שלו, מימי המלחמה הקרה, כבר מזמן לא רלוונטית; היום פירושו המקובל של "עולם שלישי" בשיח הישראלי הוא: מקום מושחת ולא מתפקד, חסר תרבות, שבו יש שכבה צרה של עשירים שנהנים מהחיים בעוד שאר האוכלוסייה מחזיקה בקושי את הראש מעל למפלס העבדות — או מתחתיו.
לפי ההגדרה הזאת אנחנו בהחלט עומדים בסטנדרט לעתים קרובות (ואפילו לוקחים אותו לממדים חדשים ומופרעים, כמו שאפשר לראות בהרחבה ברומנים הסאטיריים שכתבתי, אוטופיית בננות ושמשון 2.0). אבל בכל זאת משהו לא מסתדר לי כאן, כי כידוע, "עולם שלישי" גם מסמן מדינות אמיתיות שאליהן אנחנו אמורים לרצות שלא להידמות. המדינות האלה הן ההפך מ"המדינות המתוקנות" שאליהן נושאים עיניים כל אלה שעסוקים בנשיאת עיניים לחו"ל.
וכאן הבעיה: באינטואיציה, יש איזשהו הבדל גדול מאוד בין ישראל למדינות מהסוג הזה — מקומות כמו רואנדה, אורוגוואי, קירגיזסטן ושאר ישויות אקראיות שאף אחד כאן לא באמת מכיר מעבר לסיסמאות שנועדו ללעוג לישראל. אז ניסיתי לחשוב על האינטואיציה הזאת ולהבין מה בעצם ההבדל.
התשובה שהגעתי אליה היא שיש עוד מאפיין, אולי הקריטי מכולם, שהופך מקום ל"עולם שלישי" אמיתי. למאפיין הזה אפשר לקרוא "תודעה סטטית": מדינת עולם שלישי שראויה לשמה היא זו שבה שולט סטטוס קוו תרבותי, דתי, וכלכלי שנתפס כמובן מאליו ושבו שינוי הוא לא חלק מאוצר המילים. אזרח העולם השלישי לא מתלונן, אלא פשוט יודע שככה הדברים תמיד היו ותמיד יהיו; ומי שלא טוב לו, או לא מתאים לצורת החיים הזו, יכול רק לקום ולהגר למקום אחר כדי לקבל מהמוכן את מה שאחרים, שהתודעה שלהם אחרת, עבדו קשה בשבילו.
וזה המאפיין העיקרי שממנו חורגים הישראלים, שהם אלופי העולם בבכי, נהי, ותלונות על המצב. הפרדוקס הוא מי שמקטר על היותו בעולם השלישי, מעיד על עצמו שהוא אינו חלק מהעולם השלישי הסטטי ושווה-הנפש — אלא משהו אחר, סוג נפרד של "עולם", שבו המציאות החיצונית אולי מזכירה לפעמים את כל הזמביות והקמבודיות, אבל המציאות הפנימית אחרת, מלאה בסערות ופנטזיות — שכל עוד הן משפיעות על המעשים החיצוניים, אפשר לקרוא להן גם בשם שאין לו מקום במדינות המקולקלות, וגם פחות ופחות במדינות המתקלקלות, והשם הזה הוא "תקווה".
השאר תגובה