עברו עליי כמה חודשים די קשים, ובשלב מסוים אנשים מסביבי התחילו לרמוז שכדאי לקבל עזרה ממישהו מקצועי, כי הפרצוף העצוב שלי עוד יכניס אותי לצרות אם לא אצליח למחוק אותו איכשהו בהקדם האפשרי.
הרמזים הלכו ונעשו תוקפניים, אבל זה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות, וגם כשהבנתי שאין כבר ברירה, לא היה לי אומץ לעשות את הצעד.
בסוף הבוס שלי הרים טלפון לסוכנות במקומי, בלי לשאול אותי, ופשוט הודיע לי מאוחר יותר שהכל מסודר וגם התשלום יירד לי אוטומטית מהמשכורת.
הבחורה שהגיעה אליי הביתה נראתה לגמרי ממוצעת, שום דבר מיוחד, ובהתחלה חשבתי שהיתה פה איזו אי הבנה.
היא ישר שאלה אותי מה הדבר שאני הכי שונא לעשות, ואמרתי לה: להחליף מצעים.
ואז היא נכנסה לחדר השינה, תפסה את קצה הסדין, ועל הפרצוף שלה התפשט החיוך הכי ענקי ומסנוור שראיתי בחיים.
כל הרושם הראשוני שקיבלתי ממנה נמחק במכה אחת, ופשוט עמדתי שם והסתכלתי עליה מאירה את החדר במשך כל אותם רגעים ארוכים ומשמימים של עבודה שחורה.
ככה זה נמשך, בלי אף נפילת מתח, עד הלילה.
היא בישלה לעצמה ארוחת ערב, אכלה הכל, עשתה כלים, התקלחה, צחצחה שיניים, התכתבה בטלפון עם כמה אידיוטים, עברה על מסמכים לפגישות של מחר —
כל השגרה שאותי תמיד דיכאה עד עפר, לא עשתה עליה רושם בכלל.
רק כמה רגעים לפני שהיא הלכה, החיוך סוף סוף נעלם באותה פתאומיות שבה הוא הופיע.
לא התאפקתי, ושאלתי אותה איך היא מצליחה להחזיק ככה מעמד כל-כך הרבה שעות.
מה הבעיה, היא אמרה, זה רק עניין של תרגול. ברגע שהשרירים בלחיים ובלסת מספיק חזקים, כל אחד יכול.
שאלתי: ואת כזאת שמחה גם בחיים הפרטיים שלך?
היא גיחכה, תקעה בי מבט עקום, ואמרה: נראה לך שאני עובדת בחינם?
ליוויתי אותה לדלת. קבענו שהיא תגיע שוב מוקדם בבוקר, תטפל בתהליך הכאוב של ההתעוררות וההתארגנות, ואז ניסע יחד למשרד.
אחרי מקסימום שבוע אתה כבר תעשה הכל לבד, היא הבטיחה. לא יראו עליך מה אתה באמת מרגיש. וחוץ מזה, לאף אחד לא באמת אכפת. אתה רק צריך להיראות מספיק משכנע בשנייה וחצי שמישהו מסתכל עליך. כמובן שאתה אף פעם לא יודע בדיוק מתי זה יקרה, ולכן צריך לשמור על חיוך קבוע כל הזמן. אבל אתה תצליח, אל תדאג. אני כבר יודעת, אתה עוד תהיה חייכן גדול, ואולי יום אחד אפילו תבוא לעבוד אצלנו.
השאר תגובה