מי שבאמת רוצה למגר את האפליה והדיכוי לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהציבור המקופח ביותר אי פעם:
אנטישמים מחוסרי שפם.
מבט אחד על גלריית צוררי ישראל הגדולים יספיק כדי להבחין מיד באחידות המקוממת:
אין שם כלום חוץ משורה בלתי-נגמרת של גברים משופמים עם מבט מוזר בעיניים.
הווריאציה היחידה היא שמדי פעם מופיע, בנוסף לשפם, גם זקן.
נכון, בעזה ובעוד כמה פינות חשוכות במזרח התיכון יש כמה וונאביז בתחום הג'נוסייד שמגדלים רק זקן, אבל אנחנו מדברים פה על הליגה של הכוכבים. ושם, אם אין לך שפם, אתה לא קיים.
אז איך מרגיש מי שלא קיים? סיפורו העצוב של הנרי ג'ונסון, גאון מבוזבז ממדינת מונטנה, חושף את העוול החברתי הזה במלוא כיעורו.
"הנרי התחיל הכי נמוך שאפשר", מספר חברו הקרוב ביותר, ג'ורג' ווייאט.
"השנאה שלו ליהודים היתה בלי ספק בטופ של הטופ. אבל עם שם כמו הנרי ג'ונסון, מי ישים לב אליך? איפה זה בהשוואה למילים קליטות וחזקות כמו היטלר, סטאלין, סדאם, או נאצר?
"הצעתי לו שלפחות יחליף את שם המשפחה ליוהנסון, בשביל הצליל הנורדי. אבל הוא לא הסכים בשום אופן. הוא אמר, אני אעשה את זה בדרך שלי, או לא אעשה את זה בכלל".
וזאת היתה רק בעיה שולית יחסית.
"מה שבאמת הרג לו את הקריירה זה השפם", אומר ווייאט. "הוא פשוט לא הצליח לגדל שיער על הפנים. וזה לא שהוא לא ניסה. אבל יצאו רק כמה שערות בהירות מסכנות. הוא אפילו עבר השתלת שיער וסבל ייסורי תופת, אבל השתלים נדחו. הפרצוף שלו נשאר חלק כמו תחת של תינוק".
ג'ונסון היה אדם אופטימי מטבעו, ולא מיהר להתייאש מהמצב. בשלב מסוים הוא עבר לניו יורק, מתוך הבנה שבפריפריה אי אפשר להתקדם בתעשיית האנטישמיות.
הוא הצטרף לארגון גזעני קיקיוני והתקבל שם יפה, אבל כשניסה לעלות בסולם הדרגות, דרכו נחסמה בקיר בטון של דעות קדומות.
"הם אמרו לו בלי בושה שהיהודים לא מפחדים מאחד עם פרצוף כמו שלו", נזכר ווייאט בקול רועד.
"הם לא הבינו שהנרי הוא עילוי. היו לו פתרונות סופיים לבעיה היהודית, ואני מתכוון סופיים באמת, לא כמו של כל הכישלונרים הקודמים. אבל אף אחד לא הסכים לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו".
ג'ונסון לא הרים ידיים גם הפעם. הוא פרש מהארגון והקים מפלגה קטנה משלו בשם "חזית ההכחדה", אבל התקשה לאסוף תומכים ונשאר כמעט אלמוני במשך שנים, למרות רעיונותיו המבריקים ונכונותו הברורה ליישם אותם במלואם אם רק יגיע לעמדת השפעה.
לבסוף הוא נאלץ לחזור למונטנה ולפרוש מהתעשייה שאהב כל כך. הוא חי בבקתה רעועה, מריר וחסר כל, ומת משברון לב בגיל 45.
לווייאט אין ספק מי אשם בכישלונו הטרגי של ג'ונסון. "היהודים הם היחידים שיש להם אינטרס לפגוע ככה במחוסרי שפם. הם יודעים שהגזע הארי לא שעיר כמוהם. כמה מאיתנו יכולים לגדל יער על הפרצוף כמו שהם עושים?
"מבחינת המאפיה היהודית ששולטת בעולם, לעשות צחוק מפרצופים חלקים זה צעד מבריק. ככה הם מקטינים את מאגר המתנגדים שלהם, ומנטרלים מראש את האנשים הכי מוצלחים מבחינה גנטית ומנהיגותית.
"האנטישמיות הממוסדת זה משחק מכור. הכל בלוף. היחידים שמתקדמים הם המשוגעים שהולכים בגדול ובסוף נכשלים עוד יותר בגדול ולא משיגים כלום. תראה את היטלר, היה לו שפם, ומה יצא ממנו? כישלון טוטלי.
"אני שואל שאלה פשוטה: האם זה רק מקרה שכל הצוררים הגדולים, אלה שכמעט מגשימים את החלום ואז מתרסקים, נראים קצת כמו יהודים בעצמם? אין לי מושג. שכל אחד יחשוב בעצמו".
מרים ג'ייקובס, עובדת סוציאליסטית במרכז הישראלי להעצמת אוכלוסיות מוכות חלושעס (ע"ר), מסכימה עם רוח הדברים.
"הנתונים לא משקרים", היא אומרת. "בדרגות הבכירות, תחום הצוררים האנטישמיים הוא אחד הפחות מגוונים מכל הענפים במשק העולמי.
"כבר התרגלנו לאפליה המובנית הזאת, אבל מעטים מאיתנו מודעים לעובדה שההטיה נגד בעלי פנים חלקות היא תופעה מודרנית יחסית, ואין לה בסיס בהבדל כלשהו ביכולות של האנשים עצמם.
"קח את מצרים העתיקה. כל המלכים שם היו מגולחים. האם זה הפריע לפרעה להיכנס להיסטוריה בתור גדול המתעללים בעם ישראל?
"אפילו בתקופה שלנו יש די והותר הוכחות שאפליית פרצופים חלקים היא לא יותר מעלילת דם שקרית. למשל קדאפי, שאמנם החליף כל הזמן סגנונות טיפוח אישי, אבל בתקופת שיא הפעילות האנטישמית והטרוריסטית שלו, לא היה לו זיף אחד על הפרצוף".
ג'ייקובס מקדמת בימים אלה מספר פרויקטים שנועדו לחשוף לציבור את מה שהיא מכנה "הפנים היפות של מחוסרי השפם". אבל, היא מודה, זה לא יספיק כדי לשנות את המצב.
"בסופו של דבר רק העובדות מדברות. הדבר היחיד שישנה את התפיסה הציבורית הוא אם ייתנו למישהו כמו ג'ונסון להוכיח את עצמו בתפקיד עם כוח ממשי.
"אני בטוחה שאם לא היו חוסמים לו את הדרך, אם היו מאמינים במי שהוא במקום להסתכל על איך שהוא נראה, הוא היה הופך לשם החם באנטישמיות לכמה מאות שנים קדימה. היטלר היה כלום לעומתו. לראות גאונות שיורדת ככה לטמיון רק בגלל כמה שיערות שיש או אין למישהו — זה מסוג הדברים המכעיסים שגורמים לי לקום כל בוקר ולהילחם".
השאר תגובה