קטגוריות
כללי

האש והכיבוי

קטגוריות
כללי

הגביע הקדוש

הלהיטות למצוא את הגביע הקדוש לא נובעת מערכו של הגביע עצמו; כולם יודעים בסתר לבם שהוא לא שווה הרבה, והרגע שאחרי השגתו יהיה חלול וזול כמו הרגע שלפניה. הדבר שמחדיר טירוף ושאפתנות כאלה בכל מי שיוצא למסע הזה הוא הפחד ממה שיחשבו ויגידו עליו – אם לא יגיע אל הגביע, או גרוע יותר, אם יודה שהוא בכלל לא צריך אותו.

קטגוריות
כללי

רגל על רגל

קטגוריות
כללי

הדלת

באחד הכפרים שעברתי בהם היה מקדש גדול, שנראה עתיק בהרבה מהכפר עצמו. בפנים היו מפוזרים בלי סדר הרבה כיסאות ריקים. התיישבתי על אחד מהם והסתכלתי על האיש היחיד שהיה שם מלבדי – זקן מקומי שהתפלל בלי הפסקה מול דלת הזהב שבקצה הפנימי של האולם. בשלב מסוים, בין השתחוות להשתחוות, הוא הבחין בי; ואחרי שנוצר כמה פעמים קשר עין, הרגשתי צורך לקום ולהתקרב אליו. התיישבתי על הרצפה לידו. הוא המשיך להתפלל. לא ידעתי מה להגיד, אז שאלתי לאיזו דת שייך המקדש.

– שום דת, הוא אמר בלי להסתכל עליי. זה המקדש של הכפר.

– במי מאמינים כאן?

הוא לא ענה, אז שאלתי: מה יש מאחורי הדלת הזאת?

– אין שם כלום. זה חדר ריק.

– אז למי אתה מתפלל?

– לדלת.

– לדלת? מה אתה מבקש ממנה?

– שתרחם עלינו ותישאר תמיד סגורה.

קטגוריות
כללי

זבל סנטימנטלי

לפני משהו כמו שנה החברה שלי התמכרה למשלוחים מחו"ל. זה קרה בפתאומיות, בלי סימנים מקדימים. בוקר אחד, כשהייתי לבד בבית, צלצל בדלת שליח ומסר לי חבילה ענקית. כשפתחתי אותה גיליתי שהיא מלאה בזבל הכי מיותר ומכוער שראיתי מימיי.

זאת היתה רק יריית הפתיחה של המטרד שהשתלט לנו על סדר היום. שליחים באו והלכו בכל שעות היממה, לפעמים אפילו אחרי חצות. התחלנו לחיות כמו חיילים בכוננות לחדירת מחבלים, כי בכל רגע עלול היה להגיע משלוח ולא יכולנו להרשות לעצמנו לעשות שום דבר שדורש ריכוז ליותר מדקה או שתיים. וכמובן שלא בא בחשבון להיכנס למקלחת או לשירותים בלי לוודא מראש שמישהו ישמור במקומך על האינטרקום.

חוץ מזה מצאתי את עצמי עובד במשרה כמעט מלאה בפתיחת ארגזים, שיטוח קרטונים, ומילוי ושינוע שקיות אשפה, וכל אזור דלת הכניסה לדירה הופקע והפך לאתר התארגנות קבוע לירידה לפח. לא שחברה שלי לא יכלה לעשות את זה בעצמה; אבל העניין הוא שבפועל היא לא עשתה כלום. היא סתם שמה את הארגזים עם הזבל בכל פינה פנויה בבית. ואם רציתי שהבית ייראה כמו מקום מחיה אנושי ולא כמו מחסן – מה שבהחלט רציתי – המלחמה בפלישת המשלוחים היתה כולה באחריותי.

ברור שרבנו על זה לא מעט. אני לא הסכמתי להמשיך ככה, והיא לא הסכימה להפסיק. אבל אתם יודעים איך זה במערכות יחסים – שם המשחק הוא לדבר ולהתפשר. אחרי שבוע של שיחות ארוכות הגענו לפריצת דרך והבנו שמה שמרגש אותה זה בעצם הקנייה והמעקב אחרי המשלוח, והזבל שבארגזים לגמרי משני בכל הסיפור. ואני, מה שחשוב מבחינתי זה שהיא תהיה מאושרת בלי שזה יהרוס את מה שנשאר לי מהחיים.

הפתרון היה קל, כמעט מובן מאליו: פשוט שינינו את כתובת המשלוח הרשומה באתר הקניות, ככה שיעד החבילות החדש היה מעכשיו המזבלה העירונית.

האפליקציה הנוצצת ההיא, שתמיד שנאתי כי חברה שלי בילתה בה שעות והתעלמה ממני, הפכה עכשיו לתחביב משותף שלנו. בכל רגע פנוי אנחנו מתכרבלים יחד על הספה ועוקבים עם הטלפון בזמן אמת אחר התקדמות החבילות במסע הארוך מהמפעל בסין אל הר האשפה בישראל.

זה לא פתרון אידיאלי, כמובן. לא חסכנו כלום בדמי המשלוח המופקעים ועמלות המכס השערורייתיות, ומבחינה אקולוגית וכלכלית גם אין שום היגיון בכל האופרציה המסובכת הזאת רק כדי לא לקבל בסוף כלום חוץ מקצת זמן איכות ביחד.

לכן החלטתי שכדאי שנשנה שוב את יעד המשלוח למשהו יותר הגיוני: מזבלה כלשהי בסין, שאליה החבילות יוכלו להגיע במשאית ישר מהמפעל בעלות המגוחכת של משלוח מקומי. אבל עדיין לא הצעתי את זה לחברה שלי, כי אני לא בטוח שהקשר שלנו באמת הגיע לשלב כל כך מתקדם.

קטגוריות
כללי

שומרי הסף

לקוח יקר,

אנו שמחים שבחרת להצטרף למסלול yeush lite, המזכה אותך בגישה חופשית לכל השירותים הייחודיים שלנו ללא סיכון של חריגה ממסגרת האומללות שהוגדרה במועד ההצטרפות.

כמנוי במסלול זה תוכל להיות בטוח שלא משנה כמה רע תרגיש ברגעים מסוימים, וכמה קרוב תהיה בתחושתך הפנימית לקצה גבול היכולת לסבול את מה שקורה סביבך – לעולם לא תגיע לנקודת השבירה הסופית, ותמיד תדע בוודאות (בעזרת כלי השיתוף המתקדמים שלנו) שאחרים נמצאים במצב רע בהרבה משלך.

אז שב בנוח, קח נשימה עמוקה, ותן לעצמך לאבד תקווה בלי חשש.

במידה ותהיה מעוניין במועד מאוחר יותר לשדרג למסלול yeush big time, תוכל לעשות זאת בכל עת באמצעות מוקד השירות שלנו. אנו בטוחים שתיהנה להתייאש איתנו, ומתרגשים ללוות אותך כל הדרך למטה.

קטגוריות
כללי

השקט שלפני

מי שמחפש אושר לא יהיה מאושר, כי האושר הוא מצב שבו דבר לא חסר ואין עוד מה לחפש.

מי שמחזיק באושר לא יהיה מאושר, כי לבעלות על האושר נלווה הצל הקבוע של הפחד לאבד אותו.

מאושר יכול להיות רק מי שלא שמע מימיו על האושר, או ששמע עליו והצליח לשכוח אותו לעולמים.

קטגוריות
כללי

דו-רה-מי-פלצת

קטגוריות
כללי

תיקון אוטומטי

העולם יכול היה להיות מקום טוב, אלמלא אלה שמרגישים צורך לתקן אותו מהקלקולים שאין בו. בכל פעם שהוא מתחיל קצת להחלים מהתיקון הקודם, מגיע מתקן חדש ששוב שובר לו את העצמות בהתאם לתוכנית גאונית כזאת או אחרת. המתקנים, אם היו רציניים בנטייתם, היו צריכים להפנות את מרצם לתיקון עצמי; אבל זה קשה, איטי ומבלבל מדי, והעבודה לא נגמרת. קל יותר, ברור וחד יותר, להשליך את כל כובד משקלו של יצר התיקון על המציאות שבחוץ, ואז, כשהיא קורסת באופן שמספק את החוש האסתטי שלך, למחוא כפיים לעצמך.

קטגוריות
כללי

הכל זורם

אני לא זוכר מתי התחילו רשמית להוסיף סמים למי השתייה שלנו. טוב, חוסר האפשרות לזכור דברים כאלה הוא חלק מהעניין, אפקט עיקרי ורצוי של קוקטייל הכימיקלים הממלכתי הזה.

נדמה לי שפעם, לפני שזה התחיל, היו מוסיפים למים רק פלואוריד – הם אמרו שזה כדי לשמור על שיניים של ילדים. וכשאנשים לא התנגדו לעצם הרעיון, זה כנראה פתח לרשויות את התיאבון ואת הדלת לעוד. אולי גם ההתלהבות הפתאומית שלהן להפוך סמים קלים לחוקיים ופופולריים היתה קשורה לזה. כמו שאמרתי, אני לא ממש זוכר.

עצם העובדה שהמים מלאים בסמים ידועה וגלויה לכולם – מאוכלוסיית משתמשים נאמנה כזאת כבר אין צורך לשמור סודות מדינה. אבל מידע על ההרכב המדויק של הקוקטייל לא קיים בשום מקום, אולי בגלל עניינים מסחריים שקשורים לזכיין המפעיל.

מה שידוע, בעיקר מניסיון אישי והצלבת חוויות בין אזרחים שונים, הוא רק שההרכב משתנה מיום ליום. בתחילת השבוע יש יותר חומרים שגורמים אופוריה עדינה ומשרים ביטחון ומיקוד, כדי לאזן את האפקט הטראומטי של החזרה לעבודה. לקראת סוף השבוע תופסים את מרכז הבמה חומרים אחרים, שבין היתר מעצימים את הצורך בחברה ואישור מהסביבה, וגם מדרבנים את הרצון לצאת לקניות ולאתרי נופש. בחגים יש גם תוספות מיוחדות שמשרות אווירת חג נכונה.

נראה שאף אחד מהסמים האלה לא ממכר, עובדה ששומרת על גמישות ההפעלה ומאפשרת שינויים מיידיים לפי הצורך בהרכב החומרים ובמינונים.

כמו שאפשר לראות, בריאות הנפש של האזרחים נמצאת בראש מעייניה של המדינה, ומגיל אפס קשה להימנע מלשמוע ולראות את המסר ״שתו לפחות שמונה כוסות מים ביום״, שהפך לסוג של המנון לאומי בלתי מוכרז.

וזה לא שצריך להפעיל כפייה כלשהי כדי שאנשים ישתו. מי לא ירצה ליהנות מההיי הזה, בחינם ובלי להתאמץ? ומי מספיק מזוכיסט כדי להיות היחיד במשרד ביום ראשון בבוקר שלא לגם בקפדנות את הכמות המומלצת כבר ממוצאי שבת? הדינמיקה החברתית הרי עושה את שלה טוב יותר מכל פעולת אכיפה.

צריך להודות שמאז תחילת הפרויקט הזה האנשים במדינה מאוד חיוביים, ערניים, חברותיים ויצרניים – משהו כמו סוג האישיות הגנרי שהיה אהוד על מורים בילדותי – ודי כיף להיות בחברתם (אפילו אם הכיף הזה בעצמו נגרם על ידי החומרים במים). מי שמווסת את הקוקטייל יודע מה הוא עושה; הסיכוי להרגיש בימינו תחושה שלילית כלשהי, או אפילו לשמוע עליה מאחרים, שואף לאפס. אז אפשר להגיד שזה, בהגדרה, מקום שתענוג לחיות בו.

ובכל זאת, לפעמים אני מתעייף מהמים התזזיתיים האלה ומכל התחושות הנפלאות שהם מביאים. ואז אני משיג לעצמי בשוק השחור בקבוק של מי ברז מיובאים. האספקה לא סדירה וזה עולה הון, אבל שווה כל אגורה. אני מעביר את המים לבקבוק סתמי כלשהו שלא יעורר חשד, הולך לשפת הים ומתיישב על החול עם הפנים אל האופק, וכשאני שותה אני לא מרגיש כלום, ממש כלום, חוץ מהנוזל שיורד בגרון. ברגעים הנדירים האלה אני יכול פשוט להסתכל על הים, רק אני והוא, בלי מוזיקת הרקע החברתית שאמורה ללוות כל רגע ורגע מהחיים. והכלום המבורך הזה הוא בעצמו חזק כל כך, שיש כאלה שלא מאמינים שהמים המוברחים האלה הם סתם מים, ומשוכנעים שחייב להיות בהם איזשהו סם מסוכן שעלול להחריב את החברה המוצלחת שבנינו כאן אם לא יעצרו אותו בזמן.