קטגוריות
כללי

פיזור שכלי

אני רוצה לספר לכם על המוצר המצליח שלנו, ®Ridiculife, שנמצא היום כמעט בכל בית בעולם.

אתם מרימים גבה ולא מבינים על מה אני מדבר, אבל בטוח ששמעתם על המוצר הזה בשמות אחרים, כמו "חיים בורגניים", "ללכת בתלם" או "למכור את נשמתך לשטן". רק שתדעו, אלה בדרך כלל חיקויים זולים של הדבר האמיתי, ואין עליהם אחריות. אני ממליץ לכם לקנות את המוצר הרשמי ולקבל שקט נפשי איכותי שלא יורד בכביסה.

(אגב, המושג "שקט נפשי” הוא פטנט רשום של החברה שלנו, ומהווה חלק בלתי נפרד מסל השירותים של ®Ridiculife).

אולי שמתם לב שמשהו יסודי השתבש בעולם בעשורים האחרונים, נגיד מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו עשינו את הצעד המכריע בחציית הגבול אל מחוזות הטירוף הסופני, כי זה לא שהאנושות היתה כזאת שפויה גם קודם. אני אישית הרגשתי שזה קרה כשהטלוויזיה בכבלים הגיעה לארץ. כל אחד וההרגשה שלו.

בכל אופן, מה שלא ידעתי אז, ומה שרבים לא יודעים גם עכשיו, הוא שזה היה הרגע שבו ®Ridiculife הגיע אלינו, בהשקה שקטה מתחת לרדאר.

(כן, גם המילה "השקה" היא שלנו. לפני שהבלגן התחיל אף אחד לא השתמש בה, מלבד כדי לתאר הפלגת בכורה של ספינות. אפשר למצוא אותה במילון הבולשיט הטרנדי המעודכן שאנחנו מוציאים לאור מדי שנה).

אז מה, בעצם, המוצר הזה עושה? קשה להסביר במילים. אני לא מתחמק, פשוט אין הרבה דרכים לתאר תופעה רחבה ומסועפת כל-כך, שהשורשים שלה נמצאים עמוק בכל מקום שאפשר להעלות על הדעת. אני לא לגמרי משוכנע שאפילו אני, בתור אחראי משמרת מצטיין במחלקת המכירות של ®Ridiculife, מבין בעצמי במה מדובר.

הדבר היחיד שאני יכול להגיד בביטחון יחסי הוא שזו צורת חיים חדשה שבה מילת המפתח היא "בידור”.

אני מניח שהתרגלתם לראות בבידור משהו בלתי מזיק, עיסוק צדדי שמוסיף טעם לחיים שאחרת היו תפלים ומשעממים. המחשבה הזאת היא, כמובן, הכרחית כדי שהמוצר שלנו יעבוד בצורה חלקה. אבל הקשר שלה למציאות רופף ביותר.

למעשה בידור מהסוג שקיים היום הוא לא סתם פעילות לשעות הפנאי, אלא אידיאולוגיה, תפיסת עולם כוללת. אם היינו קוראים לו דת, זו היתה הדת החזקה והפופולרית ביותר בהיסטוריה; אבל בדת צריך להאמין, והבידור לא תלוי באמונה של אף אחד. ההצטרפות אליו היא תוצאה כמעט הכרחית של חשיפה לתוכן המתאים, ולא קשורה לעניינים שבלב.

בנקודה הזאת אף אחד לא מנסה לעבוד עליכם. אין כאן סודות גדולים, אלא רק מושגים מעורפלים. המילה בידור באה מהשורש ב-ד-ר, שפירושו "פיזור", ומי ששם לב למשמעות הזאת, מניח שהכוונה היא לפיזור של שעמום. זה גם מה שכתוב במילון. אבל לא את השעמום אנחנו מפזרים כאן, אלא את המשועמם עצמו.

המטרה, אם אני מבין אותה נכון, היא לשחרר את לקוחות ®Ridiculife מהנטל הקיומי שמונח על כתפי כל אדם שלא רכש את המוצר. וזה קורה באמצעות השיטפון הבידורי שהציף את העולם ולא השאיר אף חתיכת קרקע יבשה.

צריכת בידור היא בעצם תהליך של אילוף, שבו לומדים לקבל כל מסר ורעיון בתנאי שהוא מגרה את החושים. זכות התגובה מבוטלת ומוחלפת בחובת ההרגשה. אם הרגשת משהו, טוב או רע, עשית את שלך – את הדבר היחיד שמותר לך לעשות ביחס לתוכן שאתה צורך.

ההרגלים התלותיים שמתפתחים תוך כדי שגרת חיים של צופה, מאזין, נמען, גולשים בקלות מתחום הבידור לתחומים אחרים. הצורך להרגיש משהו בכל מחיר יכול באותה מידה לקבל סיפוק גם בפוליטיקה, או בעבודה, או ביחסים בין אישיים. מה שחשוב הוא החוויה, ולא התפקיד שלך בתוך החוויה (אין לך תפקיד כזה).

זה לא מקרה שוויכוחים פוליטיים בין חברים מזכירים יותר קרקס היסטרי של הטחת עלבונות מאשר דיון שכלתני בשיטות העדיפות לניהול מדינה. זה לא מקרה שחיי האהבה בעולם האמיתי מתנהלים כמו אופרת סבון, כולל ציטוטים מדויקים של שורות דיאלוג שכיחות. זה לא מקרה שסמים ממכרים הפכו לסוג של בידור אגבי שאנשים לא יכולים לדמיין את עצמם בלעדיו. הכל חלק מהמוצר שלנו, שהופך את החיים מטרגדיה לקומדיה, ואז לפארסה. בוודאי תסכימו איתי שזה הרע במיעוטו.

הלקוחות שלנו, בכל אופן, מרוצים. אין להם ברירה, כי את המוצר הזה אי אפשר להחזיר. ואם לא הצלחתי לשכנע אתכם להצטרף למשפחת ®Ridiculife האוהבת והחמה, זה בסדר, כי רוב הסיכויים שכבר הצטרפתם מזמן ופשוט לא שמתם לב.

ככה גם אני נעשיתי לקוח. הסחת דעת זה דבר מסוכן, במיוחד כשהיא נעימה. אבל אל תדאגו, ואל תנסו ללכת נגד הזרם, כי לא הכל אבוד: אני יכול לפרוס לכם את דמי המנוי להרבה מאוד תשלומים נוחים.

קטגוריות
כללי

השפמיזם לא יעבור

מי שבאמת רוצה למגר את האפליה והדיכוי לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהציבור המקופח ביותר אי פעם:

אנטישמים מחוסרי שפם.

מבט אחד על גלריית צוררי ישראל הגדולים יספיק כדי להבחין מיד באחידות המקוממת:

אין שם כלום חוץ משורה בלתי-נגמרת של גברים משופמים עם מבט מוזר בעיניים.

הווריאציה היחידה היא שמדי פעם מופיע, בנוסף לשפם, גם זקן.

נכון, בעזה ובעוד כמה פינות חשוכות במזרח התיכון יש כמה וונאביז בתחום הג'נוסייד שמגדלים רק זקן, אבל אנחנו מדברים פה על הליגה של הכוכבים. ושם, אם אין לך שפם, אתה לא קיים.

אז איך מרגיש מי שלא קיים? סיפורו העצוב של הנרי ג'ונסון, גאון מבוזבז ממדינת מונטנה, חושף את העוול החברתי הזה במלוא כיעורו.

"הנרי התחיל הכי נמוך שאפשר", מספר חברו הקרוב ביותר, ג'ורג' ווייאט.

"השנאה שלו ליהודים היתה בלי ספק בטופ של הטופ. אבל עם שם כמו הנרי ג'ונסון, מי ישים לב אליך? איפה זה בהשוואה למילים קליטות וחזקות כמו היטלר, סטאלין, סדאם, או נאצר?

"הצעתי לו שלפחות יחליף את שם המשפחה ליוהנסון, בשביל הצליל הנורדי. אבל הוא לא הסכים בשום אופן. הוא אמר, אני אעשה את זה בדרך שלי, או לא אעשה את זה בכלל".

וזאת היתה רק בעיה שולית יחסית.

"מה שבאמת הרג לו את הקריירה זה השפם", אומר ווייאט. "הוא פשוט לא הצליח לגדל שיער על הפנים. וזה לא שהוא לא ניסה. אבל יצאו רק כמה שערות בהירות מסכנות. הוא אפילו עבר השתלת שיער וסבל ייסורי תופת, אבל השתלים נדחו. הפרצוף שלו נשאר חלק כמו תחת של תינוק".

ג'ונסון היה אדם אופטימי מטבעו, ולא מיהר להתייאש מהמצב. בשלב מסוים הוא עבר לניו יורק, מתוך הבנה שבפריפריה אי אפשר להתקדם בתעשיית האנטישמיות.

הוא הצטרף לארגון גזעני קיקיוני והתקבל שם יפה, אבל כשניסה לעלות בסולם הדרגות, דרכו נחסמה בקיר בטון של דעות קדומות.

"הם אמרו לו בלי בושה שהיהודים לא מפחדים מאחד עם פרצוף כמו שלו", נזכר ווייאט בקול רועד.

"הם לא הבינו שהנרי הוא עילוי. היו לו פתרונות סופיים לבעיה היהודית, ואני מתכוון סופיים באמת, לא כמו של כל הכישלונרים הקודמים. אבל אף אחד לא הסכים לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו".

ג'ונסון לא הרים ידיים גם הפעם. הוא פרש מהארגון והקים מפלגה קטנה משלו בשם "חזית ההכחדה", אבל התקשה לאסוף תומכים ונשאר כמעט אלמוני במשך שנים, למרות רעיונותיו המבריקים ונכונותו הברורה ליישם אותם במלואם אם רק יגיע לעמדת השפעה.

לבסוף הוא נאלץ לחזור למונטנה ולפרוש מהתעשייה שאהב כל-כך. הוא חי בבקתה רעועה, מריר וחסר כל, ומת משברון לב בגיל 45.

לווייאט אין ספק מי אשם בכישלונו הטרגי של ג'ונסון. "היהודים הם היחידים שיש להם אינטרס לפגוע ככה במחוסרי שפם. הם יודעים שהגזע הארי לא שעיר כמוהם. כמה מאיתנו יכולים לגדל יער על הפרצוף כמו שהם עושים?

"מבחינת המאפיה היהודית ששולטת בעולם, לעשות צחוק מפרצופים חלקים זה צעד מבריק. ככה הם מקטינים את מאגר המתנגדים שלהם, ומנטרלים מראש את האנשים הכי מוצלחים מבחינה גנטית ומנהיגותית.

"האנטישמיות הממוסדת זה משחק מכור. הכל בלוף. היחידים שמתקדמים הם המשוגעים שהולכים בגדול ובסוף נכשלים עוד יותר בגדול ולא משיגים כלום. תראה את היטלר, היה לו שפם, ומה יצא ממנו? כישלון טוטלי.

"אני שואל שאלה פשוטה: האם זה רק מקרה שכל הצוררים הגדולים, אלה שכמעט מגשימים את החלום ואז מתרסקים, נראים קצת כמו יהודים בעצמם? אין לי מושג. שכל אחד יחשוב בעצמו".

מרים ג'ייקובס, עובדת סוציאליסטית במרכז הישראלי להעצמת אוכלוסיות מוכות חלושעס (ע"ר), מסכימה עם רוח הדברים.

"הנתונים לא משקרים", היא אומרת. "בדרגות הבכירות, תחום הצוררים האנטישמיים הוא אחד הפחות מגוונים מכל הענפים במשק העולמי".

"כבר התרגלנו לאפליה המובנית הזאת, אבל מעטים מאיתנו מודעים לעובדה שההטיה נגד בעלי פנים חלקות היא תופעה מודרנית יחסית, ואין לה בסיס בהבדל כלשהו ביכולות של האנשים עצמם.

"קח את מצרים העתיקה. כל המלכים שם היו מגולחים. האם זה הפריע לפרעה להיכנס להיסטוריה בתור גדול המתעללים בעם ישראל?

"אפילו בתקופה שלנו יש די והותר הוכחות שאפליית פרצופים חלקים היא לא יותר מעלילת דם שקרית. למשל קדאפי, שאמנם החליף כל הזמן סגנונות טיפוח אישי, אבל בתקופת שיא הפעילות האנטישמית והטרוריסטית שלו, לא היה לו זיף אחד על הפרצוף".

ג'ייקובס מקדמת בימים אלה מספר פרויקטים שנועדו לחשוף לציבור את מה שהיא מכנה "הפנים היפות של מחוסרי השפם". אבל, היא מודה, זה לא יספיק כדי לשנות את המצב.

"בסופו של דבר רק העובדות מדברות. הדבר היחיד שישנה את התפיסה הציבורית הוא אם ייתנו למישהו כמו ג'ונסון להוכיח את עצמו בתפקיד עם כוח ממשי.

"אני בטוחה שאם לא היו חוסמים לו את הדרך, אם היו מאמינים במי שהוא במקום להסתכל על איך שהוא נראה, הוא היה הופך לשם החם באנטישמיות לכמה מאות שנים קדימה. היטלר היה כלום לעומתו. לראות גאונות שיורדת ככה לטמיון רק בגלל כמה שיערות שיש או אין למישהו — זה מסוג הדברים המכעיסים שגורמים לי לקום כל בוקר ולהילחם".

קטגוריות
כללי

האדם שבחיה

הרשת החברתית grrr התחילה בקטן, בתור עוד אפליקציה מיותרת שרק מתלהבים כפייתיים השתמשו בה.

אבל מהר מאוד היא תפסה תאוצה והפכה למגפה אמיתית.

פתאום כולם היו ב-grrr, ושאר הרשתות החברתיות כמעט נעלמו.

וכמובן שאי אפשר היה לנהל שיחה של שתי דקות (זה המקסימום שאנשים דיברו אז) בלי שישאלו אותי למה עדיין לא הצטרפתי.

ההצלחה של grrr לא הפתיעה אף אחד, וגם לא אותי.

רשת שבה אסור לתקשר במילים בעלות משמעות, אלא רק בתמונות ובחיקויים של קולות חייתיים, היתה חייבת להגיע מתישהו ולכבוש את ההמונים.

גם הגלישה של צורת התקשורת הזאת אל החיים הממשיים שמחוץ לרשת היתה רק מתבקשת.

מיום ליום הידלדלו השיחות וההתכתבויות, ואת מקום הביטויים של פעם תפסו רצפי אותיות כמו "אוי", "אוף", או "אאא", וכמובן מילת הבית "גררר", שכל מי שכתב אותה קיבל כוכב נוצץ ועלה כמה מילימטרים בסטטוס שלו ביחס למשתמשים האחרים.

המפגשים החברתיים הפכו ברובם, מלבד בנסיבות רשמיות במיוחד, לגרסה כזאת או אחרת של ההתרחשות הבאה:

כולם יושבים צפוף עם הטלפונים שלהם, מסתכלים על תמונה מגרה כלשהי, ואז מתחרים מי יפציץ יותר מהר בסדרת קולות — מוקלטים או מוקלדים —

שתביע את התלהבותו מהתמונה ותזכה אותו בכוכבים, או בקופונים לקידום עצמי, או בסיכוי אפסי (אבל עדיין קיים מבחינה טכנית) לחופשה זוגית מעוררת קנאה.

בתור מי שעדיין לא הצטרף לרשת, מצאתי את עצמי נדחק במהירות החוצה מכל אינטראקציה אנושית.

עדיין לא ברור לי למה התמדתי ככה בסרבנות הזאת.

זה לא שהיתה לי התנגדות עקרונית להיות חלק מהעניין;

כנראה שפשוט נמאס לי מהקצב המהיר של התחלפות הטרנדים, ולמשך זמן מסוים פשוט קיוויתי שגם הלהיט החדש הזה ייעלם כמו כל הקודמים.

אבל אז, לפני שהספקתי להיכנע, התחילו הדיווחים הראשונים על "התופעות" — מילה מנומסת למה שהיה, בעצם, מבוא לקריסה אכזרית ומלוכלכת של הציוויליזציה.

כשהתופעות גמרו את העבודה, והאנושות הפכה לעדר של זומבים אלימים עם אוצר מילים שהסתכם ב"גררר",

הגעתי למסקנה שאולי, במחשבה שנייה, עשיתי נכון שלא הצטרפתי לרשת המסוימת הזאת.

הבעיה היחידה היתה, כמובן, איך לשרוד.

ובכל זאת, החיים בעולם ההרוס הזה התגלו כמעיקים פחות מאשר בכל תקופה קודמת אחרת.

למה? כי הזומבים, שידעו רק לרדוף עד המוות את כל מי שהעז להיכנס להם לשדה הראייה,

היו עדיפים בדבר אחד חשוב על הגלגול הקודם שלהם בתור אנשים רגילים ומהוגנים, לפני שהכל התמוטט:

הם אף פעם לא ניסו לשכנע אותי להצטרף לחבורה ולהיות אחד משלהם.

קטגוריות
כללי

חיי הסוהַר