דן בורנשטיין | Dan Bornstein

אחד הכישלונות הנדירים של אלוהים היה הניסיון לברוא אדם חסר תחליף: מישהו שבלעדיו אנשים לא יוכלו להמשיך בחייהם כרגיל. בהתחלה, שלבי הפרויקט הזה התקדמו בדיוק כמצופה; אותו אדם נגע בכולם, היה נוכח בכל לב, הציף את הזירה הציבורית בגלי ענק של משמעות. אבל אז הגיע רגע האמת, ואיתו תבוסתו של אלוהים בשלב החשוב מכולם — זה שבו הצער הכללי אמור להתמשך ולשנות את העולם, במקום להתפרק לאטומים שנספגים מחדש בזרם הסטטוס קוו ולא נודע כי באו אל קרבו. אם זה לא קרה הפעם זה פשוט לא יכול לקרות, חשב אלוהים, ולא חזר מאז על הניסוי; רק שאת האדם ההוא, אחרי שלקח אותו חזרה אליו, הוא לא השליך מעליו למעמקי השיכחה האפלים אלא אחסן באחד הארונות בקרבתו, ושם הוא שומר עליו עד היום בהישג יד — קצת מתוך תקווה שהתנאים ישתנו בעתיד ויהיה אפשר לנסות שוב, אבל בעיקר מתוך חוסר יכולתו-שלו לחזור לשגרה נורמלית שבה אותו האיש באמת לא קיים עוד.

One of God's rare failures was the attempt to create an irreplaceable person: one without whom people would be unable to go on living normally. At first, the stages of this project went forward as predicted: that person reached every corner of society, was present in every heart, flooded the public agenda with tidal waves of meaning. But then came the moment of truth, and with it, God's defeat at the most important stage — that in which the general sorrow was supposed to remain intact and change the world, instead of disintegrating into atoms that become reabsorbed in the stream of the status quo, never to be seen again. If it didn't happen this time it simply can't happen, thought God, and has not repeated the experiment since. But having taken that person back to Himself, He did not discard him into the dark depths of oblivion but stored him in a nearby closet where He has kept him within easy reach to this very day — somewhat out of the faint hope that the conditions will change in the future and it will be possible to try again, but mostly out of His own inability to fully resume a normal routine in which that person truly no longer exists.

האטרקטיביות החברתית של מספר ילדים גדול מאחד נובעת מהיותה סימן ברור שמאשר מהבחינה החיצונית (וזו הבחינה החשובה היחידה כאן) הצלחה בכל המשתנים התפקודיים שהתרבות העכשווית, הטכנו-נרקיסיסטית, סוגדת להם. מי שיש לו יותר מילד אחד נתפס אוטומטית על ידי אחרים כמצליח בתפקודים הבאים: המיני (אם נולד ילד נוסף, זה אומר שמערכת הרבייה פעילה ותקינה לטווח הארוך); הזוגי (אם ההורים צלחו את אתגר הילד הראשון בלי להיפרד, יש להם מן הסתם מערכת יחסים בריאה ויציבה); הגנטי-בריאותי (הרצון בעוד ילד פירושו שהילד הראשון נראה להוריו מוצלח מבחינה אישיותית וגופנית); ההורי (חוויית הטיפול בילד הראשון הותירה רושם חיובי מספיק על בני הזוג כדי שירצו לחזור עליה); והכלכלי (ילדים הם עסק יקר, ומימון של יותר מאחד דורש משאבים כספיים משמעותיים). אמנם, כל אדם בוגר יודע על סמך ניסיון החיים שלו שאין קשר הכרחי בין מספר הילדים לאף אחד מהנתונים האלה, ושלעתים קרובות הם הפוכים ממה שנראה כלפי חוץ, כולל מקרים שבהם הולדת ילדים נוספים היא ניסיון מלאכותי לשפר נתונים ולא עדות על כך שהשיפור כבר התרחש. אבל זה האופן שבו הם נתפסים כברירת מחדל, ולכן מספר הילדים הוא, בתרבות הטכנו-נרקיסיסטית, אביזר סטטוס כמו מספר המכוניות או הבתים שאדם מחזיק בהם; והעובדה שהמשתנים החשובים ביותר לתרבות הזו הם בדיוק אלה שמייצגים בסופו של דבר תחרות ביולוגית עיוורת היא לא מקרה, אלא עדות חשובה לאנטי-אנושיות שבבסיסה.

The social attractiveness of having more than one child arises from its being a clear sign that confirms in a visible manner (the only manner that matters in this context) a successful record in all the functional variables that are worshipped by the current techno-narcissistic culture. A person who has several children is automatically assumed to be successful in the following functions: sexually (if an additional child was born, it means that the reproductive system is consistently active and healthy); interpersonally (if the parents could face the challenge of the first child without separating, they probably have a stable relationship); genetically (wanting another child means that the parents see the first child as mentally and physically healthy); parentally (the experience of raising the first child has left a sufficiently positive impression on the parents to want to repeat it); and economically (children are expensive to raise, and affording more than one requires substantial financial resources). It is true that any mature person knows, based on his own experience, that no necessary relationship exists between the number of children and any of these parameters, and that often they are actually the opposite of what they seem, including cases where having additional children is an artificial attempt to improve performance rather than proof that the improvement has already taken place. But this is the way the parameters are seen by default, and that is why the number of children is, in the techno-narcissistic culture, a status symbol just like the number of cars or houses a person owns; and the fact that the most important parameters in this culture are precisely the ones that ultimately represent blind biological competition is not a coincidence, but an important testimony to the anti-humanity at its core.

כשצורכים תוכן טיפשי, הנזק שנגרם לזמן שלנו ממשי אבל מוגבל. מה שהופך תוכן לבעל פוטנציאל הרס זמן כמעט אינסופי הוא התגובות הנלוות אליו — ששואבות אותנו אל תוך חור שחור שעשוי משרידי דעתם המוסחת של אחרים.

When we consume unintelligent content, the damage caused to our time is real but limited. What gives content an almost unlimited time-destroying potential is the comments that accompany it — which suck us into a black hole made from the residue of other people's distracted mind.

הרעל הנפשי הייחודי שמפיצה בעולם התרבות האמריקאית הוא מה שאפשר לכנות מיתוס הצלחה ממאיר: מדידת ערכו של אדם על פי רמת התפקוד שלו במסגרות בעלות יוקרה חברתית, והחדרת צורת החשיבה הזו גם לתפיסת הערך העצמי שלו.

The unique mental poison that American culture spreads in the world is what may be called a malignant myth of success: the measuring of a person's worth according to how well he can function in socially prestigious frameworks, and furthermore, the injection of this way of thinking into his own perception of self-esteem.