קטגוריות
כללי

כישורי חיים

בשכבה שלי יש סתומה אחת עם פרסומת לשואבי אבק צ׳כיים זולים מקועקעת בענק על כל הבטן והחזה. היא דווקא מהבנות היותר יפות, אבל כולם צוחקים עליה, כי זה ידע בסיסי שלא עושים קעקוע למוצרים קיקיוניים שאין להם נוכחות יציבה בשוק.

אפילו אומרים לנו את זה במפורש בתחילת התיכון, כשמגיע הזמן שבו כל תלמיד אמור לבחור נותן חסות: הקעקוע נשאר איתכם כל החיים, אז אל תסתנוורו מהחוזה שמציעים לכם עכשיו – תחשבו קדימה ותבחרו מותג שלא ייעלם בקלות.

אני למשל קעקעתי פרסומת לאקמול, וחברה שלי מפרסמת על עצמה את אופנועי ימאהה. אלה דברים שאנשים ימשיכו לזהות ולקנות גם כשנהיה בני שמונים, ומעבר לזה שלא נצא מגוחכים בעיני צעירים בעתיד, זה גם אומר שדמי השכירות על שטח הפרסום ימשיכו להגיע אלינו לחשבון הבנק עד שנמות.

לעומת זאת, השואב אבק האנונימי הזה כבר מזמן נעלם מהחנויות, והפרסומת הזאת למוצר שלא קיים יותר רק מודיעה לכל העולם שהנה, יש כאן ילדה תמימה ולא מתוחכמת במיוחד, אחת שהעדיפה להתעשר לאיזה שנה או שנתיים ולהישאר תקועה בילדות, במקום לשלוט בדחפים שלה ולעשות את הצעד הראשון אל עולם המבוגרים כמו כולנו.

קטגוריות
כללי

לונה פח

קטגוריות
כללי

אחרי הסוף

מאז שהמשיח בא, כולם רק מתפללים שהוא ילך. כל הזמן הם שואלים בכעס: זה מה שהבאת לנו? זה? הרי קיווינו לדבר אחר לגמרי. והמשיח עונה: התפללתם רק לתואר ולא לאדם. לא רציתם דווקא אותי; לא ידעתם מי יבוא ולא היה לכם אכפת. אבל התואר לא יכול לבוא לבד. מישהו חייב להגיע איתו ולעשות את העבודה השחורה. והוא יעשה את העבודה כמו שהוא מבין, ובהכרח גם יטעה ויאכזב ויתאכזב. אם אני אלך, מישהו אחר יצטרך להפשיל שרוולים ולטלטל אתכם בשעה שבה רציתם להתעורר – ולא משנה מי זה יהיה, תמיד תעשו לו פרצוף ותגידו שהוא הרס לכם את החלום בדיוק בחלק הכי טוב.

קטגוריות
כללי

הרגע הרע

ויאמר הרגע הרע: תן לי להיות מי שאני. אל תנסה למצוא בי נקודת אור. אל תחשב אותי יחד עם איזה רגע טוב מהעבר, כך שהממוצע ביני ובינו ייראה לך חיובי. אל תגיד מאוחר יותר שמשהו בעתיד היה שווה, בדיעבד, את הסבל שגרמתי לך, כי כביכול רק דרכי אפשר היה להגיע לשם. ראה אותי עכשיו באמת, במלוא העוצמה והכאב, בלי להפחית מערכי ובלי לחפש דרך החוצה ממני. אל תביא את השמחה להטריד אותי בזמן שאני חי, ובתמורה, כשיהיה לך טוב מתישהו, אני מבטיח להיות מת ולא להפריע לשמחה לעשות את שלה.

קטגוריות
כללי

העולם הקודם

לפני שהיה גן עדן, אנשים אהבו את העולם וחשבו שהוא טוב כמו שהוא. אבל כשנשתל הגן הזה נולדה גם המחשבה שכל מה שמחוץ לגדרותיו בהכרח גרוע ממנו. כל מקום שאינו גן עדן הוא לא יותר ממפגע סביבתי, מכשול בדרך אל האושר, או במקרה הטוב, תחנת מעבר זמנית שאפשר רק לספור את הדקות עד שעוזבים אותה. קיומו של גן עדן הופך את שאר העולם לגיהנום ואת החיים בו לעונש מאסר; ומהכלא הזה אי אפשר להשתחרר, כי הסורגים בו עשויים מעצם הפנטזיה על שחרור ומעבר לעולם אחר שכולו טוב.

קטגוריות
כללי

לחץ אטמוספרי

קטגוריות
כללי

אזור הנוחות

בזמן מערכת הבחירות ניסיתי לשכנע את כל מי שאני מכיר שזה רעיון ממש גרוע להצביע למפלגה שבראשה עומד גורו מלוקק שמטיף לאנשים "לצאת מאזור הנוחות" שלהם.

אני מודה שמסע הצלב הפרטי שלי נגד המועמד לא נבע מאיזושהי ראיית הנולד, אלא סתם כי אני שונא את הקלישאה המגוחכת הזאת ששטפה את העולם בעשורים האחרונים, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שבראש המדינה יעמוד מישהו שבנה אימפריה מפראיירים שלא מסוגלים לקבל את מה שהטבע נתן להם, ומשוכנעים שציפורים אמורות לשחות בים ודגים צריכים לעוף בשמיים.

לצערי לא הצלחתי לשנות את דעתו של אף אחד. שוב ושוב שמעתי מאנשים את הפזמון הקבוע: המדינה תקועה, אי אפשר יותר להמשיך בדרכים המוכרות והרעות ולצפות שהפעם זה יהיה אחרת, חייבים לצאת באופן קולקטיבי מאזור הנוחות שלנו ולזרוק את עצמנו לתהום, ואז נגלה בתוכנו יכולות מדהימות שלא ידענו שיש לנו, ונפרוץ למעלה במכה אחת, השמיים הם הגבול, העולם פתוח לרווחה ורק צורת המחשבה שלנו תוקעת אותנו, וכו' וכו'.

כמובן שהמפלגה של הגורו – שכולם בה נראו כמו דוגמנים ניצולי פוטושופ מתמונות אילוסטרציה גנריות, כולל איזון מחושב היטב בצבעי העור ובמוצאים האתניים – ניצחה בגדול, וגל של אופוריה שטף את הארץ ללילה אחד.

אבל למחרת בבוקר כבר התחלנו לגלות שהגורו לא רואה באזור הנוחות סתם דימוי פסיכולוגי רדוד, ועכשיו, בעזרת כוח הכפייה של המדינה, הקלישאה הפופולרית תקבל גם משמעות לגמרי מילולית.

אין ספק שגל הטיהורים שהמנהיג החדש התחיל מיד אחרי כניסתו לתפקיד היה מאוד לא נוח מבחינת כל אותם אנשים שהמשטרה החשאית גררה ממיטותיהם בשעות הקטנות. גם מחנות המעצר ההמוניים היו רחוקים מלעמוד בסטנדרטים של מלון חמישה כוכבים. וזאת היתה רק ההתחלה.

הגורו קיים את הבטחת הבחירות שלו, ולא השאיר בארץ פינה אחת נעימה ומוכרת. הצד החיובי היחיד היה שאף אחד לא התלונן; כולם שתקו וקיבלו את המצב, ומה שסתם להם את הפה לא היה רק אימת ידן הארוכה של הרשויות, אלא בעיקר הידיעה שכן, לזה הם הצביעו, זה מה שהם רצו, ועכשיו צריך – כמו שאמר הגורו באחד מהמשפטים הקבועים שלו – פשוט לסבול באהבה את כאבי הגדילה ולהתגאות ביכולת שלנו להתפתח בתנאים קשים, שרק מתוכם צומחים גיבורים אמיתיים.

קטגוריות
כללי

ירח בטון

קטגוריות
כללי

אורחת מחו״ל

היו ימים שבהם אנשים נמכרו לעבדות, הוכנסו בכוח לספינות, ונשלחו אל מעבר לים כדי להפוך לרכושם הפרטי של זרים.

לשמחתנו הימים האפלים ההם עברו מהעולם, בזכות התפתחות הלוגיסטיקה.

בזמננו כבר אין צורך להטריח אף אחד לזוז ממקומו למטרה הזאת. העבדות עצמה היא זו שעולה על הסיפון, חוצה את האוקיינוס, יורדת אל החוף בשמלה חגיגית, והופכת את המקומיים לעבדים בסביבתם הטבעית ובשפת אמם.

מי שרוצה להיות עבד (וגם מי שלא) צריך רק לחכות למשלוח הזה שיגיע אליו במוקדם או במאוחר עד פתח הבית. זה נוח, זה יעיל, וזה חוסך את כאב הפרידה מכל מה שמוכר ואהוב.

ובניגוד לספינות העבדים הרעועות, שלפעמים טבעו בדרך לעולם החדש יחד עם הנוסעים האומללים שבתוכן, הספינה שבה שטה העבדות תמיד מגיעה ליעדה. אפשר לסמוך עליה. היא תגיע, או שאולי כבר הגיעה – לפעמים זה קורה בשקט, בלילה.

העבדים החדשים, שמתעוררים לכאורה באותו מקום שבו הם הלכו לישון כאנשים חופשיים, בדרך כלל לא יודעים שהם איבדו את חירותם. אבל העבדות יודעת הכל ולא שוכחת כלום, וזה מספיק.

קטגוריות
כללי

אפקט החממה

בדרך חזרה מהים ראיתי על עמוד חשמל מודעה שבה היה רשום "מבוקש חי או מת". מתחת לכיתוב הופיעה תמונה לא מחמיאה שלי. מתחת לתמונה צוין הפרס הכספי – מיליון שקל. אמנם מיליון זה כבר לא סכום אסטרונומי בימינו, אבל עדיין, המספר גרם לי לעצור ולחשוב.

רק אחרי שקראתי את המודעה כמה פעמים שמתי לב שמי שחתום עליה הוא לא המשטרה אלא חברה עסקית. זה נראה לי חשוד, אבל גם עשה לי הרגשה פחות מרתיעה. למשטרה לא הייתי הולך במצב כזה בלי סיבה טובה מאוד, אבל אם זה בסך הכל משרד רואי חשבון או משהו בסגנון, אז מה כבר יכול לקרות אם אקפוץ לשם ואברר בנימוס במה מדובר.

בדרך לתחנת האוטובוס ראיתי עוד כמה מודעות כאלה, וגם מהחלון בזמן הנסיעה. הייתי קצת בלחץ שמישהו יזהה אותי ויחליט לקחת את הפרס לעצמו בצורה אלימה יותר או פחות, אבל בסוף הגעתי בשלום לדרום העיר ומצאתי בקלות את הכתובת.

פקידת הקבלה, לפחות, לא זיהתה אותי. הסברתי לה שאני כאן בקשר למודעת המבוקש. היא קמה באי חשק מופגן, הובילה אותי לחדר ישיבות ריק, וסגרה את הדלת בלי להיכנס אחריי.

ישבתי שם כמה דקות ואז נכנס איש עם שיער לבן צפוף וכתפיות אדומות שהחזיקו את המכנסיים שלו גבוה מדי על הבטן. הוא סימן לי לבוא איתו, והלכנו יחד במורד המסדרון עד לחדר שבו היה מקום רק לשולחן צר, מחשב נייד ענתיקה, וכיסא עם ריפוד מתפורר.

"מבחינתי אתה מתחיל היום", אמר האיש, שהציג את עצמו בשם ויקטור.

"מתחיל מה?"

"לעבוד".

"מה העבודה?"

"מה זה חשוב? כל עבודה מכבדת את בעליה".

"אבל איך אני אדע מה לעשות?"

"תלמד תוך כדי, כמו כולם".

"מה החברה הזאת עושה?"

"מספקת לך פרנסה מכובדת. זה לא מספיק? עכשיו בוא תשב ותפתח את האקסל, אני אראה לך איפה הקבצים החשובים".

"שנייה, רגע… אני באתי בקשר למודעה".

"ברור. אחרת איך היית מגיע הנה".

"ומה עם הפרס?"

"מה שכתוב. מיליון שקל. הגעת לבד, אז זה שלך".

"וואו, אני לא יודע מה להגיד…"

"אל תגיד. שב ותפתח את האקסל".

"מתי אני יכול לקבל את הכסף?"

"כל עשרים וחמישי בחודש".

"מה?"

"מה מה? המשכורת משולמת כל עשרים וחמישי בחודש".

"איזו משכורת? אני מדבר על המיליון שקל של הפרס".

"נו, זה הפרס. המשכורת. אתה מקבל כל חודש חמשת אלפים ברוטו. תוך פחות משבע עשרה שנה זה מצטבר למיליון שקל".

"חשבתי שזה במכה אחת".

"לא. זה בהרבה מכות קטנות".

"הבנתי מהמודעה שאני רק צריך להגיע ולקבל את הכסף".

"זה מה שכל החדשים חושבים. אבל כסף לא גדל על העצים. אתה צריך לגדל אותו. אתה תלמד".

לרגע חשבתי ללכת משם, אבל לא היה לי נעים. התיישבתי ופתחתי את האקסל, וויקטור התחיל בהסברים משעממים. לפי הצבע של השמיים בחוץ הבנתי שהשמש הרגע שקעה. נזכרתי איך רק שעה קודם עוד התבטלתי על החוף וראיתי אותה יורדת אל האופק.

הפסקתי לרגע את שטף הדיבור של ויקטור ושאלתי: "למה כתבתם במודעה חי או מת?"

"כי לנו לא משנה אם אתה זה או זה. העיקר שתבוא ותעשה את העבודה שלך".

"אבל מי שמת לא יכול לעבוד".

ויקטור צחק. "אם אתה אומר את זה, סימן שאתה לא מכיר את שוק התעסוקה".

"אני באמת לא מכיר. אני מובטל".

"מובטל לשעבר".

"אז אני חי או מת?"

"כמו שאמרתי, מה זה משנה? אתה פה, ובעוד שבע עשרה שנה תהיה מיליונר. בהנחה שלא יהיו לך שום הוצאות כמובן".

הוא חזר להסביר על עמודות הנתונים, ואני, שהרגשתי כל רגע שהנה אני קם והולך, נשארתי משום מה לשבת ולהקשיב לו, ובהמשך גם לבצע פעולות לפי ההוראות שלו. התירוץ שנתתי לעצמי הוא שהמודעות עדיין תלויות בכל העיר, ואף אחד לא יודע שזה לא אקטואלי וכבר אין צורך לצוד אותי. מסוכן לצאת עכשיו לרחוב; כדאי להישאר כאן עד שהמצב יירגע. אולי רק עד מחר, ואולי לכמה ימים. ואולי, ליתר ביטחון, לשבע עשרה שנה.