קטגוריות
כללי

מזבלת המהפכות

גם אני רציתי לתקן את האנושות ולהציל את העולם, וגם אני הגעתי אל התחנה האחרונה שבה מסתיימת בהכרח דרכם של כל בעלי היומרה הזאת.

לא חשוב כמה גדול היית, כמה זמן נמשכה תקופת הזוהר שלך, מה היתה עוצמת הדיבוק שהשתלט עליך ועל אלה שנסחפו אחריך. בסוף אתה מגיע בלי משרתים, חנפנים, יועצים, או מאמינים; המלווה היחיד שלך הוא נהג משאית האשפה.

רוב הזמן שקט כאן, בין פסלים מנותצים של אלילים שכשלו ושרידי שיגעונות גדלות שהתרסקו על קרקע המציאות. מדי פעם צוללת ציפור מהלהקות שחגות בשמיים, מנקרת בהריסות, ומדמיינת שמצאה בהן פירור מזין. הציפורים האלה הן המעריצות האחרונות שלנו: הן ממלאות את הבטן רק בחתיכות ברזל ובטון אבל עדיין משוכנעות שיש בנו משהו אמיתי, גם אחרי שאנחנו עצמנו הרמנו ידיים והודינו שהכל היה שקר.

כשתפסתי את מקומי במזבלה הבנתי, באיחור, איפה טעיתי ואיך יכולתי להימנע מלסיים כאן את דרכי.

הכל רשום בקיצור על שלט בכניסה. וכשהנהג עוצר שם לרגע ומחכה שהשער ייפתח, הוא מקריא את השלט בקול רם כך שמי שדחוס במיכל מאחורה יוכל לשמוע:

הדיבור בלשון רבים הוא שמקלקל את האדם.
היחיד יכול לצמוח רק מתוך הסדקים בקבוצה.
מי שמתקן את האנושות קובר מתחתיה את האנשים.
את העולם צריך להציל רק מדבר אחד: ממך.

קטגוריות
כללי

לקוח יקר

מה שלומך? זה אני, סוחר הסמים שלך.

אל תדאג, אני לא מתקשר מאיזושהי סיבה מיוחדת. סתם רציתי לוודא שאתה מרגיש טוב ושהכל אצלך בסדר. באמת, שום דבר מעבר לזה.

אולי דווקא ככה אתה עוד יותר מופתע. אני מתאר לעצמי שלא נתקלת עד היום בסוחר סמים שמתעניין מכל הלב בשלום הלקוחות שלו. אתה רגיל לחשוב עלינו כעל אנשי עסקים מצויים, כאלה שלא רואים מולם בני אדם ועניינים מוסריים אלא רק נתוני רווח והפסד.

אולי זה נכון בדרך כלל, אבל לא במקרה שלי ושלך. כי אני לא סתם סוחר סמים ואתה לא סתם לקוח. הסם שאתה מכור לו, ושאני מספק לך, הוא לא אחר מאשר אתה עצמך.

אתה לא רק קונה ממני את הסחורה; אתה גם הסחורה. וכשאני שואל לשלומך, אני בסך הכל ממלא את חובתו הבסיסית של ספק שמכבד את עצמו — לבדוק באופן שגרתי את מצב המלאי, למנוע חוסרים ותקלות, ולהבטיח אספקה עקבית שבה תלוי המוניטין של כל עסק רציני.

מערכת היחסים שלנו התחילה, אם אתה זוכר, בקטן. באתי אליך אז בהצעה צנועה: בוא תרחיב קצת את החיים המוגבלים שלך. למה שלא תהיה במגע קבוע עם יותר אנשים מאשר אלה שבמעגל המיידי שאתה פוגש ביומיום? אולי תחדש קשר עם כל מיני חברים שנשרו ובנות זוג לשעבר? זה לא רק אפשרי, זה לא רק מרגש, זה גם בחינם.

ואתה הסכמת בהתלהבות. חתמת, בלי לקרוא, על מגילת תנאי השימוש — וישר התחלת לשדר את עצמך בצעקות לכל עבר, כאילו שאתה תחנת הרדיו הממשלתית של איזו רפובליקת בננות עם שיגעון גדלות. כמוך עשו, כמובן, גם אינסוף לקוחות אחרים שלי.

קראתי לזה "לחלוק" דברים. זו היתה הברקה, כי אנשים אוהבים להרגיש שהם נדיבים. אבל אם תחשוב על זה רגע, לחלוק זה דבר הדדי, שעושים רק עם מי שמעוניין לקבל. וכאן אף אחד לא עוסק בקבלה. כל אחד רוצה רק לתת — בכוח — בלי לשאול בכלל את קהל היעד. מה שעשיתי היה, בעצם, להפוך אותך לאימפריאליסט של תשומת לב; אחד שעסוק רוב הזמן בשליחת זרועות לתודעתו של הזולת כדי לספח לעצמו עוד ועוד שטחים ממנה.

מה הזרועות האלה? מה בדיוק החומר שאתה מחלק לאחרים? אותו חומר שאני מוכר לך: אתה. והם, מצדם, מחלקים לך את עצמם, כלומר את החומר שמכרתי להם. כל משתמש (זו לא מילה מקרית) בטוח שהסם שלו משפיע באותה עוצמה גם על האחרים, אבל למעשה לכל אחד יש סם מיוחד שמותאם רק לו ולחולשותיו האישיות.

וזו הסיבה שרוב האנשים נרדמו בשמירה וקמו עם ידיים קשורות וסמרטוט בפה. כל אחד חי עכשיו בעולם משלו — גרסה מעוותת ומוטה של העולם האמיתי, שבה יש מקום רק למה שנותן לאותו אדם תחושות נעימות ומעצימות.

כן, אני מדבר גם עליך. לאט אבל בטוח דחקתי לך מהתודעה כל דבר שעלול לאתגר את מה שאתה אוהב לחשוב, לעשות, ובעיקר להרגיש. מכרתי לך מינון הולך וגובר של עצמך, עד ששכחת איך נראים החיים מחוץ לראש שלך. כמו שהבטחתי בהתחלה, המעגל החברתי שלך התרחב מאוד מבחינה מספרית. אבל מבחינות אחרות הוא קטן הרבה יותר משהיה לפני שנפגשנו, כי הכניסה אליו מותרת עכשיו רק למי שדומה לך.

אני לא עושה את זה מרוע. הכל ביזנס: כשאתה בהיי מעצמך אתה נוח מאוד להשפעה ותפעול. אתה הופך לסחורה מוגמרת שאני מוכר הלאה ללקוחות מסחריים, חברתיים, פוליטיים. וכדור השלג צובר תאוצה. התהליכים האוטומטיים שלי מזהים מה גורם לך לנהוג איך, ומשנים בהתאם את התוכן שעליו אתה מבסס את תפיסת המציאות שלך. כל אמירה, נגיעה, מבט, או הבעה נרשמים, מפוענחים, והופכים מיד לחלק מגורל שנכפה עליך לשארית ימיך.

עכשיו, אחרי שנים של הסנפה עצמית בלתי פוסקת, שיצרה סביבך מציאות שלמה שבה יש מקום רק לך ולמשתמשים אחרים שקרובים אליך באופי, קשה לך לשמוע דעות מנוגדות בלי להגיב בתוקפנות. זה מה שקורה לכל מכור כשהוא מרגיש איום על החומר שבו הוא תלוי, ואותו דבר כאן: כשמישהו מציב מולך מחשבה אחרת מדי, אתה מפרש את זה (אולי בצדק) כניסיון לקחת ממך את הסם שהוא אתה. וזה כמובן רע לא רק לך, אלא גם לי, בתור מי שמתפרנס מהסחורה הזאת שאתה מהווה.

למה החלטתי לדבר איתך על כל זה דווקא עכשיו? בזמן האחרון שמתי לב שהיציבות החברתית מתערערת. השנאה הכרונית שטיפחתי במסגרת המשחק הקטן שלי ושלך, יוצאת עכשיו מהקשרה הראוי וגולשת אל הרחובות. אנשים מתחילים להתנגש אלה באלה בכוונה במסגרת מאבק על דמותה של החברה, ואני דואג להם — גם כלקוחות, אבל עוד יותר מזה, כסחורה שעלולה להתקלקל.

מה שאני רוצה להגיד לך, ולכולם, הוא בעיקר זה: המחלוקת שלכם היא לא על עניינים טכניים שאפשר להתווכח ולהתפשר עליהם, אלא נובעת מחוסר יכולת בסיסי להסכים על עצם הגדרת המציאות. הרי אני מחזיק כל אחד מכם במקומו ומספק לו יקום פרטי שבו הוא סוג של אל, שלא חייב — ובהגדרה, גם לא מסוגל — לראות אחרים באופן שוויוני. כשאתם מנסים לצאת ולהיאבק באחרים בעולם הממשי המשותף לכולם, אתם שוכחים שאני, בהסכמתכם המלאה, לקחתי מכם את הכלים שמאפשרים לנצח במאבק מהסוג הזה בלי להרוס גם את עצמכם.

מי שמכור לעצמו לא מסוגל לתקשר בהיגיון עם מי ששונה ממנו. כל עוד אתם משתמשים בחומר שאני מוכר, לא תצליחו לצאת מעצמכם ולגשר על הפער עם האחרים. את זה יכול לעשות רק מי שנגמל מהסם.

איך זה שאני, מכל האנשים, מדבר איתך על גמילה? פשוט מאוד: אם המצב הנוכחי ייצא מכלל שליטה, לא יהיה לי מה למכור וגם לא למי. מצד שני, גם לחזור אחורה אי אפשר.

אבל אם אתה תצליח איכשהו להתגבר עליי ולצאת מההתמכרות, זה יהפוך אותך לחומר יקר באמת, שאותו אוכל למכור לכל השאר כדי לשחרר גם אותם. זה יהיה שווה לי הרבה יותר מכל מה שאני מוכר היום; אבל על האחוזים הצנועים שלי נדבר כבר בפעם אחרת.

קטגוריות
כללי

חול טובעני

אלוהים האמיתי נח בשבת; אבל כאן מאמינים באל אחר, חסר מעצורים, שדעתו על סוף השבוע שונה לגמרי.

כשיום העבודה האחרון מסתיים, והעובדים נשמטים מידו של הבוס וחולמים בזהירות על כמה רגעים של שלווה, האליל המזויף הזה רק מתחיל לחמם מנועים. מי שיש לו אוזן חדה כבר יכול לשמוע את הזמזום המתגבר, ומי שיש לו זיכרון בריא יודע שגם הפעם צריך לוותר מראש על כל תקווה לשקט.

האליל דוחה על הסף את הרעיון שלעבודה יש גבול. הוא קבע שעבודה מסוג אחד מתחלפת רק בעבודה מסוג אחר. הזעת חמישה ימים כדי להרוויח כסף לצרכים קיומיים, ועכשיו תזיע יומיים כדי להוציא אותו על הנאות החיים. במשך השבוע עבדת כדי להאכיל את עצמך, ובסופו תעבוד כדי להאביס את האליל שלא שבע לעולם.

אולי אתה משתדל להתרחק מהמקדשים הגדולים: מרכזי קניות, אצטדיונים מלאים, מסיבות המוניות, מקומות שבהם אין אפילו אשליה של הפוגה מהחיים הרגילים. אולי לך חשובה האשליה הזאת, אבל האליל לא קפדן כמוך. בימי חוסר המנוחה, הוא נמצא בכל מקום ולוקח באופן אישי כל דבר שאתה עושה.

הרי הוא זה ששתל לך בנשמה את הצורך המציק הזה, למלא כל יום במשהו מהנה עם התחלה אמצע וסוף. הוא זה שלימד אותך שהשלווה תגיע רק באחרית הימים. והוא זה שגרם לך לא לשים לב שאחרית הימים הזאת באה בעצם פעם בשבוע, בזמן שאתה עסוק בכל הכוח במשהו אחר.

קטגוריות
כללי

שפיות ברוטציה

היום שלי מתחלק לשניים.

בבוקר אני מגיע למוסד להיגיינה פוליטית שבו אני עובד, לובש חלוק לבן, ומתחיל את המשמרת.

המוסד מחזיק כמה מאות מאושפזים שכולם סובלים מאותה מחלה חשוכת מרפא — הם מאמינים בתפיסת העולם האופקית, או ההוריזונטלית. אנחנו, אנשי הצוות, דואגים לשליטה בסימפטומים ההרסניים של המחלה כדי שהפסיכופטים האלה לא יוכלו לפגוע בחלקים הבריאים והיצרניים של החברה — אלה שדוגלים בתפיסת העולם האנכית, או הוורטיקלית.

רוב העבודה נעשית עם קסדות בידוד מיוחדות שמשמיעות לנו נאומי מוטיבציה אנכיסטיים ומגינות עלינו מבלבולי השכל הממאירים של האופקיסטים. מערכת אינטליגנציה מלאכותית מנטרת ומנתחת את רמת הטירוף ששוררת במחלקה, וכשהמצב מחמיר מעבר לגבול מסוים, כולנו מתפרצים פנימה ומתחילים להרביץ בלי חשבון ולהתיז חומרי הרגעה עד שהחולים מפסיקים להוות מטרד.

כשהמשמרת נגמרת, בשעות אחר הצהריים, אנשי הצוות מורידים את הקסדות והחלוקים והולכים ברגל — כל אחד בקצב שלו — לצד השני של אותה שכונה, למוסד היגיינה פוליטית אחר.

כשאני מגיע לשם אני עובר תהליך קליטה ומיון קצר שבסיומו מוליכים אותי, הפעם בחלוק כחול, דרך הדלת הגורלית. לי ולעוד כמה חבר'ה מהעבודה יש שולחן קבוע במקום טוב באמצע, שסביבו אנחנו מתיישבים וישר מתחילים לדבר פוליטיקה ולשבח את האידיאולוגיה האנכיסטית.

כמובן שצריך לעשות את זה בשקט, כי האופקיסטים, שבמוסד הזה הם אנשי הצוות, לא סובלניים יותר מאיתנו לדעות שונות משלהם. וכשהעניינים מתחילים להתחמם, הם באים עם קסדות הבידוד שלהם ומפזרים את המסיבה בכל הברוטליות המתבקשת.

ככה, בתור יצור נלעג ושנוא שמאיים בעצם קיומו על יסודות החברה (כמו שהאויב מגדיר אותה), אני מעביר את הלילה, עד שבבוקר משחררים אותי וכל הסיפור חוזר על עצמו מחדש.

יש רק דבר אחד שעליו האנכיסטים והאופקיסטים מסכימים: החברה שלנו בלתי שפויה בעליל. אבל כל צד מגדיר את מושג השפיות על פי מה שהוא רואה בראי, ובטוח שכל הטירוף שמשתולל במדינה הוא אך ורק באשמת הצד השני.

שתי הקבוצות פחות או יותר שוות בגודלן ובעוצמתן הכלכלית, כך שאף אחד מהן לא הצליחה לבסס את הדרך שלה כנורמה מחייבת. אנחנו ממשיכים בלית ברירה לחיות בשני יקומים מקבילים, והרוטציה הפסיכיאטרית שבה מחויב כל אזרח היא סוג של פשרה צולעת שלא מביאה את היקומים האלה למגע אמיתי כלשהו, אלא רק מאפשרת להתנסות בהם באופן שוויוני כדי למנוע הצטברות מוגזמת של תחושות קיפוח.

השגרה הזאת דורשת כמובן הקרבה לא מעטה. כולנו נמצאים מסביב לשעון בבית משוגעים כזה או אחר, ובתי המגורים שבהם חיינו בעבר עומדים נטושים ומתפוררים. הרחובות משמשים רק למעבר בין מוסד אחד לשני, ובזמן התנועה אסור לעצור או לסטות מהדרך. לא שיש מה לראות שם ממילא. העיסוק הפוליטי האובססיבי שואב לתוכו כל בדל אנרגיה, ומבטיח שהארץ לא תוכל להצמיח שום דבר מלבד עצמו.

אבל לחלום תמיד אפשר. בעולם אידיאלי לא היה צורך בהעמדת הפנים המסובכת הזאת, וכולנו היינו פשוט מוגדרים כחולים מסוכנים לציבור ונכנסים למחלקה הסגורה באופן קבוע. יש על זה, כמו שאמרתי, הסכמה לאומית רחבה. ואם האידיאל לא יכול להפוך למציאות, זה כנראה רק בגלל בעיה פרקטית קטנה אבל משמעותית: לא יישאר בחוץ אף אחד בתור הציבור שעליו אנחנו אמורים לאיים.

קטגוריות
כללי

מזומן ללא חברה

תמיד חשבנו שנקודת התורפה של הכלכלה היא שאין מספיק כסף לכולם. אבל זה היה בדיוק ההפך: הבעיה היתה שיש יותר מדי כולם לכסף.

כמה מאמצי שווא השקענו בניסיון להגדיל את מספר העשירים ולהקטין את מספר העניים — בזמן שכל מה שהיינו צריכים לעשות זה להוריד לאפס את המספרים האלה, שרק עיכבו את רגע זריחתה של הצמיחה הכלכלית האולטימטיבית.

מצחיק לחשוב שבעבר, בתקופות משבר, השלטונות נהגו לתת לאנשים כסף כדי שייתנו לאנשים אחרים כסף, וככה יניעו את הכלכלה. הרי הכלכלה לא צריכה אנשים, כי הכסף זורם בחופשיות גמורה רק כשאין מי שמחזיק בו ומתקשה להיפרד ממנו.

היום כולנו כבר יודעים את האמת. כדור הארץ מסתובב בדממה, האוויר נקי לגמרי, והאדמה מכוסה שוב כולה בצמחייה. הכסף זז כמו רוח קלה מבנק לבנק, מחשבון לחשבון, והכל קורה מעצמו כחלק מהטבע, בלי מגע יד אדם.

אף אחד לא קונה, מוכר, חוסך או מבזבז. אף אחד לא רואה את המסכים שעליהם מופיעים הנתונים העולים והיורדים. הכלכלה עומדת ברשות עצמה עכשיו, וכבר לא חייבת דבר לאלה שהיו כאן פעם והכבידו עליה בעשיית כל הדברים האלה. והשאלה לאן הם הלכו ומה הם עושים היום לא מטרידה אותה אפילו לרגע.

קטגוריות
כללי

בכי תמלוגים

תמיד הנחתי כמובן מאליו שזכויות יוצרים זה דבר טוב וחשוב, אבל בזמן האחרון נראה לי שקצת מגזימים עם כל העניין.

התחלתי להבין את זה בהפגנה בעד הדמוקרטיה שבה השתתפתי לפני כמה שבועות. הספקנו לצעוד רק איזה עשרים מטר לפני שהמשטרה חסמה לנו את הדרך והודיעה שאנחנו חייבים להתפזר, אחרת יעיפו את כולנו למעצר על הפרת זכויות יוצרים.

התברר שהמילה "דמוקרטיה" נרשמה כקניין רוחני של המפלגה החברתית-דמוקרטית, זו שקיבלה בין היתר גם את משרד המשפטים. ולשר המשפטים, ככה אמרו לנו השוטרים, יש קשר רגשי עמוק מאוד ליצירות שלו, והוא לא יגלה שום סלחנות כלפי מי שישתמש בהן בלי רשות ובלי לתת קרדיט ולשלם תמלוגים הולמים.

כמובן שבאותו רגע התפזרנו מרצוננו, הכי מהר שרק יכולנו. ותוך כדי ריצה שמעתי מפגינה אחת אומרת למפגינה אחרת שהיא כמובן בעד הדבר הזה שבאנו להפגין למענו (היא נזהרה לא להגיד את המילה), אבל אחרי הכל אין לה בעיה לוותר עליו, כי אם צריך לבחור, היא הרבה יותר בקטע של לתמוך בפרנסה של אמנים רעבים.

הנושא הזה קצת הטריד אותי, אבל רק קצת, כי בדיוק לפני זה התחלתי לצאת עם מישהי חדשה והעניינים הלכו ממש טוב וחשבתי בעיקר עליה רוב הזמן.

עד לערב ההוא, יומיים אחרי ההפגנה, שבו יצאנו למסעדה והיא החליטה לומר לי דווקא שם שהיא אוהבת אותי. אני עדיין לא הייתי מוכן למילה גדולה כזאת, אז השתמשתי בכמה תחליפים זולים שבכל זאת עשו את העבודה, והיה ערב מוצלח ויצאנו משם בהרגשה שמחכה לנו עתיד מבטיח יחד.

אבל מישהו במסעדה כנראה שמע אותנו, כי פתאום באו ניידות של הפיקוח העירוני ועלו על המדרכה, והפקחים שקפצו מתוכן הודיעו לבחורה שהם לוקחים אותה לחקירה בעקבות מודיעין איכותי על כך שהיא אמרה, בלי לשלם וכמובן בלי לדאוג מראש להסדרת תנאי השימוש, את המילה "אוהבת" — שזכויות השימוש בה ובכל הטיותיה השונות היו שייכות, לדבריהם, לחברת הקוסמטיקה הבינלאומית "פרופורמה גלקטיק", שעליה לא שמעתי מעולם עד אותו רגע.

בזכות ההתחמקות שלי מלהגיד את המילה, אני לא הייתי חשוד בכלום. הספקנו להתנשק מהר לפני שזרקו אותה לזינזאנה, ומאז נותק בינינו הקשר ואין לי מושג מה עלה בגורלה.

אחרי זה שמעתי מחברים על עוד הרבה מקרים כאלה בעיר. ולא רק מילים הפכו לרכוש פרטי ונסגרו בפני הציבור, אלא אפילו דברים שלא תיארתי לעצמי שאפשר בכלל לרשום על שם מישהו. לדוגמה הסיבוב הזה שאנשים מעוצבנים תמיד עשו עם כף היד, הוכר פתאום כסימן מסחרי רשום של רשת ההמבורגרים "למה מה" ונעלם לגמרי מהרחובות.

מהר מאוד אנשים התחילו לדבר פחות ולהימנע מתנועות גוף לא הכרחיות, והשיחות נעשו קצרות ועמומות, עם משפטים שלא מתחילים ולא נגמרים ואין בהם כמעט שום מילה שבאמת אומרת משהו.

יש שמועות שאפילו הביטוי "זכויות יוצרים" בעצמו כבר רשום על שם מישהו, ולכן השוטרים והפקחים והסוכנים למיניהם לא משתמשים בו יותר בזמן ביצוע המעצרים, אלא אומרים "העבירה ההיא". אני לא יודע מי מחזיק בזכויות היוצרים של "זכויות יוצרים", אבל אם אפילו המשטרה מתחשבת בו ככה, כנראה שממש לא כדאי להסתבך איתו.

כמו שבוודאי הבנתם, זה היה מאוד טיפשי מצדי לכתוב את מה שכתבתי כאן, כי לא ביקשתי רשות מבעלי הזכויות. יש בשורות האלה לפחות שלושה מקרים ודאיים של הפרה, ועוד עשרות או מאות מקרים פוטנציאליים שעליהם אני עדיין לא יודע. אבל הייתי חייב לספר לכם כדי שתדעו ותיזהרו.

רק קחו בחשבון שרוב הסיכויים שהפועל "להיזהר" כבר נמצא בבעלות איזשהו תאגיד או גוף פוליטי או אולי מוסד ללא כוונת רווח, שלא יהסס לקחת אתכם למשפט ארוך ויקר שממנו תצאו מרוששים במקרה הטוב ואסירים במקרה הרע.

אבל אני מאמין, עם כל ההסתייגויות ההכרחיות (ואין לראות בדברים אלה משום עצה משפטית), שלפחות פעולת ההיזהרות עצמה עדיין לא שייכת לאף אחד, ואני מאוד ממליץ לכם לבצע אותה מהר, כל עוד היא חופשית לשימוש.

קטגוריות
כללי

קנאה להשכיר

אני מקנא, משמע אתה קיים.

מאות עובדים, ואני ביניהם, עוברים כל בוקר דרך שער נוצץ שמעליו תלוי המוטו הזה בדרכנו להתחיל עוד יום בחברת INVU, שבלעדיה העולם היה מקום גרוע הרבה יותר.

פעם הקנאה היתה מותרות, היום היא הכרח. כדי להתקדם בחיים החברתיים אתה חייב לדעת איך ליצור לעצמך עדר של קנאים, לטפח אותם, להקסים אותם, ולצבור אצלם נקודות.

אם היית בחופשה ולא דאגת – בתמונות, בסרטונים, או לפחות במילים מנוסחות היטב – שמישהו ירגיש רע עם עצמו בגלל מזלך הטוב, אז מנקודת מבט פרקטית ואפילו פילוסופית, החופשה הזאת לא היתה ולא נבראה.

אבל יש בעיה. כשאתה מפרסם תמונה שלך עם בחורה יפה על חוף הים, אתה אף פעם לא יכול לדעת איזה אפקט יהיה לזה. צופה אחד יתייאש ויאבד את הרצון לחיות, בעוד שצופה אחר ינחית עליך כעבור כמה ימים מכת נגד עם תמונה דומה שבה הבעת האושר שלו אותנטית יותר, והבחורה יפה בהרבה, והים כחול פי כמה מהים שלך.

כלומר, רמת הקנאה משתנה כל הזמן בהתאם למצבם היחסי של המקנא ושל מושא הקנאה. וככל שהקנאה נעשית מרכזית יותר בהגדרת הזהות האנושית, כך חוסר היציבות הזה מאיים יותר על שלומם הנפשי של בני האדם. הם נאלצים לחיות בחשש מתמיד שמישהו יביס אותם והם ימצאו את עצמם במחנה הקנאים שלו; או להפך, שיקנא בהם בצורה מוגזמת ויפתח כלפיהם מרירות ושנאה.

INVU היתה החברה הראשונה שזיהתה את העובדה שקנאה היא שירות חיוני, שאספקה סדירה שלו היא תנאי בסיסי לקיומה של חברה מודרנית. אדם שחי בלי ודאות גמורה שאחרים מקנאים בו מסביב לשעון, סובל במישור האישי מאותה נחשלות של מדינה שבה החשמל זורם רק בזמנים לא צפויים ובתנודות מתח אקראיות.

התפקיד שלנו הוא לקנא באופן אלטרואיסטי. אצל אנשים רגילים, שלא הוכשרו לעבודה כזאת, כל תחושת קנאה מובילה מיד לתגובה קיצונית: רגשי נחיתות ("אני לא שווה כלום לעומתו") או שיגעון גדלות ("אני אוכיח לו שאני שווה פי אלף ממנו"). אנחנו, לעומת זאת, לא מגיבים לקנאה של עצמנו. אנחנו פשוט מזרימים אותה מתוכנו החוצה, אל קהל הלקוחות, בדיוק ברמה הדרושה לתחזוקת שלומם הנפשי, בלי לשנות את מאזן הכוחות האופטימלי בינינו לבינם.

הלקוחות של INVU הם כנראה האנשים הכי מאושרים ויציבים שקיימים היום. בכל רגע נתון הם יודעים שיש מי שצופה באובססיביות בחיים שלהם ומרגיש בגללם קטן ועלוב. והם גם יכולים להיות בטוחים, על סמך חוזה חתום, שהמצב הזה לא ישתנה לעולם – כל עוד דמי המנוי ינוכו מחשבונם במועד, כמובן.

כשלקוח שלנו מפרסם תמונה שאמורה להציג לראווה איזושהי חוויה מהנה שהיתה לו, אני מקנא בו מכל הלב. זו קנאה אמיתית לגמרי: אני מצטער שזה הוא ולא אני. אני מרגיש כמו לוזר כי אני יושב במשרד מול מחשב בזמן שהוא משתולל בשמש עם חברים. אני משווה את עצמי אליו ויוצא כשידי על התחתונה בכל פרמטר אפשרי. אני נכנס לתיקייה שבה שמורות תמונות שלי מהעבר, ומתמלא אימה כשאני רואה באופן שאינו משתמע לשני פנים עד כמה החיים שלי חיוורים ומדכאים ביחס לשלו.

אבל, וזה אבל גדול, כל הרגשות האלה לא מתפתחים הלאה בתוכי. אני נותן לאש הקנאה לבעור בכוחות עצמה, במקום מבודד שממנו היא לא יכולה להתפשט. אני לא מלבה ולא חונק אותה, אלא רק צופה בה ונותן לה ביטוי עד שהיא דועכת מאליה.

ההבדל בין העבודה שלנו לקנאה הפראית שמשתוללת מחוץ למשרד זהה להבדל שבין כור גרעיני לפצצה גרעינית: כשהכוח ההרסני הזה נמצא תחת שליטה הוא מייצר אנרגיה נקייה ובטוחה, וכשהוא בלי רסן, הוא משמיד כל מה שבדרכו.

לא קל להיות קנאי שכיר. כדי לעשות את זה בהצלחה, ולגייס את השליטה העצמית הנדרשת, הנפש חייבת לרדת לעומק החוק הבסיסי של כלכלת הקנאה: הדשא של השכן קיים רק כשמסתכלים עליו מהצד הזה של הגדר. מי שמקנא באופן מקצועי יודע לא לעבור לצד השני, אפילו לא בדמיון. כי לא רק שהדשא ההוא לא ירוק יותר, אלא שלמעשה אין שם בכלל דשא, ולעתים קרובות מאוד, גם אין שכן.

קטגוריות
כללי

דמי ביטול עסקה

הילד שצעק "המלך הוא עירום" קיים רק באגדות. אם הוא היה אומר את זה בעולם האמיתי, היו מאשימים אותו שהוא בסך הכל מדבר מקנאה – כי הוא מפשוטי העם ואין לו סיכוי להפוך למלך בעצמו.

רק למנצחים מותר להודות שהמשחק שבו הם משתתפים הוא בעצם בלוף. ככה השיטה עובדת. אם אתה רואה את הזיוף בלי לשחק את המשחק, או בלי להצליח בו במידה מספקת, דעתך תמיד חשודה במניעים זרים.

מי שישמע אותך יפטור את דבריך כביטוי של תסכול; אבל גם אתה לא לגמרי תאמין לעצמך כל עוד לא הלכת לפי כל הכללים המקובלים ומילאת את כל המשבצות ההכרחיות.

רק אז, אחרי שהוכחת שאתה מסוגל להיות אחד מהחבר’ה שיושבים שעות במסעדה ונהנים מהחיים, ולא אחד מההומלסים שעומדים בחוץ ומדביקים את הפרצוף הרעב שלהם לחלון הראווה,

אתה יכול סוף סוף להשמיע את האמת בלי לספוג ערעורים וקריאות ביניים, ולהתוודות שבעצם האוכל לא היה טעים ושההנאה שלך היתה רק הצגה שנמשכה ערב שלם.

הבעיה הקטנה היא, שזה מאוחר מדי. אחרי שהצטרפת לבלוף ושילמת לו דמי חבר, אתה כבר חלק ממנו. ולווידוי שלך יש עכשיו טעם קצת אידיוטי: באמת היית חייב לעבור את כל זה, רק כדי להגיד בקול רם את מה שהבנת עוד לפני שעשית את הצעד הראשון? לא ידעת שכשאתה עובר משהו, הוא עצמו לא עובר אלא נשאר תמיד חלק ממך?

זה השורש של תופעת "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" – הדפוס הנפוץ בעשורים האחרונים של מצליחן שעשה מיליונים ואז נקלע למשבר קיומי, הגיע למסקנה שחייו ריקים, והפך לגורו מפלסטיק כדי לעשות משהו גם בשביל הנשמה.

אנשים מקשיבים למי שהרוויח מספיק כסף כדי לקנות מכונית יוקרה ואז ראה את האור ונפטר ממנה. הם לא מקשיבים למי שמראש אין לו עניין בסמלי סטטוס כאלה; ההנחה האוטומטית היא שזו סתם רציונליזציה צולעת של מעמד כלכלי נחות.

אבל גם הנכונות לשמוע את מי שהצליח היא בעצם הקשבה מדומה, שנובעת לא מהחלק הרוחני של הסיפור אלא מהצירוף של שני החלקים, החומרני והרוחני:

הסיפור מוכר לקהל המאזינים את האשליה המנחמת שאפשר לרקוד על שתי חתונות. אתה יכול למכור את נשמתך לשטן, ואחרי שקיבלת את החלק שלך בעסקה, אין בעיה לסגת ממנה כדי להימנע מההרגשה הרעה שנלווית אליה.

אלא שמה שנמכר שייך עכשיו לקונה, וכדי להתחרט על העסקה, אתה חייב לשלם לבעלים החדשים של הנשמה את המחיר שהוא דורש.

ובניגוד לתשלום שאתה קיבלת, הפעם לא מדובר בכסף או דברים חומריים אחרים — אלא בדיוק באותם משאבים נפשיים ורגשיים נדירים וחסרי תחליף, שאותם מסרת בתמורה למילוי הארנק שלך.

ולכן, לפני שאתה שואף להצליח במשהו, כדאי שתוודא מה מחכה לך אחרי קבלת המדליה. ניצחון במלחמה הלא נכונה גרוע מהפסד במלחמה הנכונה.

קטגוריות
כללי

פיזור שכלי

אני רוצה לספר לכם על המוצר המצליח שלנו, ®Ridiculife, שנמצא היום כמעט בכל בית בעולם.

אתם מרימים גבה ולא מבינים על מה אני מדבר, אבל בטוח ששמעתם על המוצר הזה בשמות אחרים, כמו "חיים בורגניים", "ללכת בתלם" או "למכור את נשמתך לשטן". רק שתדעו, אלה בדרך כלל חיקויים זולים של הדבר האמיתי, ואין עליהם אחריות. אני ממליץ לכם לקנות את המוצר הרשמי ולקבל שקט נפשי איכותי שלא יורד בכביסה.

(אגב, המושג "שקט נפשי” הוא פטנט רשום של החברה שלנו, ומהווה חלק בלתי נפרד מסל השירותים של ®Ridiculife).

אולי שמתם לב שמשהו יסודי השתבש בעולם בעשורים האחרונים, נגיד מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו עשינו את הצעד המכריע בחציית הגבול אל מחוזות הטירוף הסופני, כי זה לא שהאנושות היתה כזאת שפויה גם קודם. אני אישית הרגשתי שזה קרה כשהטלוויזיה בכבלים הגיעה לארץ. כל אחד וההרגשה שלו.

בכל אופן, מה שלא ידעתי אז, ומה שרבים לא יודעים גם עכשיו, הוא שזה היה הרגע שבו ®Ridiculife הגיע אלינו, בהשקה שקטה מתחת לרדאר.

(כן, גם המילה "השקה" היא שלנו. לפני שהבלגן התחיל אף אחד לא השתמש בה, מלבד כדי לתאר הפלגת בכורה של ספינות. אפשר למצוא אותה במילון הבולשיט הטרנדי המעודכן שאנחנו מוציאים לאור מדי שנה).

אז מה, בעצם, המוצר הזה עושה? קשה להסביר במילים. אני לא מתחמק, פשוט אין הרבה דרכים לתאר תופעה רחבה ומסועפת כל-כך, שהשורשים שלה נמצאים עמוק בכל מקום שאפשר להעלות על הדעת. אני לא לגמרי משוכנע שאפילו אני, בתור אחראי משמרת מצטיין במחלקת המכירות של ®Ridiculife, מבין בעצמי במה מדובר.

הדבר היחיד שאני יכול להגיד בביטחון יחסי הוא שזו צורת חיים חדשה שבה מילת המפתח היא "בידור”.

אני מניח שהתרגלתם לראות בבידור משהו בלתי מזיק, עיסוק צדדי שמוסיף טעם לחיים שאחרת היו תפלים ומשעממים. המחשבה הזאת היא, כמובן, הכרחית כדי שהמוצר שלנו יעבוד בצורה חלקה. אבל הקשר שלה למציאות רופף ביותר.

למעשה בידור מהסוג שקיים היום הוא לא סתם פעילות לשעות הפנאי, אלא אידיאולוגיה, תפיסת עולם כוללת. אם היינו קוראים לו דת, זו היתה הדת החזקה והפופולרית ביותר בהיסטוריה; אבל בדת צריך להאמין, והבידור לא תלוי באמונה של אף אחד. ההצטרפות אליו היא תוצאה כמעט הכרחית של חשיפה לתוכן המתאים, ולא קשורה לעניינים שבלב.

בנקודה הזאת אף אחד לא מנסה לעבוד עליכם. אין כאן סודות גדולים, אלא רק מושגים מעורפלים. המילה בידור באה מהשורש ב-ד-ר, שפירושו "פיזור", ומי ששם לב למשמעות הזאת, מניח שהכוונה היא לפיזור של שעמום. זה גם מה שכתוב במילון. אבל לא את השעמום אנחנו מפזרים כאן, אלא את המשועמם עצמו.

המטרה, אם אני מבין אותה נכון, היא לשחרר את לקוחות ®Ridiculife מהנטל הקיומי שמונח על כתפי כל אדם שלא רכש את המוצר. וזה קורה באמצעות השיטפון הבידורי שהציף את העולם ולא השאיר אף חתיכת קרקע יבשה.

צריכת בידור היא בעצם תהליך של אילוף, שבו לומדים לקבל כל מסר ורעיון בתנאי שהוא מגרה את החושים. זכות התגובה מבוטלת ומוחלפת בחובת ההרגשה. אם הרגשת משהו, טוב או רע, עשית את שלך – את הדבר היחיד שמותר לך לעשות ביחס לתוכן שאתה צורך.

ההרגלים התלותיים שמתפתחים תוך כדי שגרת חיים של צופה, מאזין, נמען, גולשים בקלות מתחום הבידור לתחומים אחרים. הצורך להרגיש משהו בכל מחיר יכול באותה מידה לקבל סיפוק גם בפוליטיקה, או בעבודה, או ביחסים בין אישיים. מה שחשוב הוא החוויה, ולא התפקיד שלך בתוך החוויה (אין לך תפקיד כזה).

זה לא מקרה שוויכוחים פוליטיים בין חברים מזכירים יותר קרקס היסטרי של הטחת עלבונות מאשר דיון שכלתני בשיטות העדיפות לניהול מדינה. זה לא מקרה שחיי האהבה בעולם האמיתי מתנהלים כמו אופרת סבון, כולל ציטוטים מדויקים של שורות דיאלוג שכיחות. זה לא מקרה שסמים ממכרים הפכו לסוג של בידור אגבי שאנשים לא יכולים לדמיין את עצמם בלעדיו. הכל חלק מהמוצר שלנו, שהופך את החיים מטרגדיה לקומדיה, ואז לפארסה. בוודאי תסכימו איתי שזה הרע במיעוטו.

הלקוחות שלנו, בכל אופן, מרוצים. אין להם ברירה, כי את המוצר הזה אי אפשר להחזיר. ואם לא הצלחתי לשכנע אתכם להצטרף למשפחת ®Ridiculife האוהבת והחמה, זה בסדר, כי רוב הסיכויים שכבר הצטרפתם מזמן ופשוט לא שמתם לב.

ככה גם אני נעשיתי לקוח. הסחת דעת זה דבר מסוכן, במיוחד כשהיא נעימה. אבל אל תדאגו, ואל תנסו ללכת נגד הזרם, כי לא הכל אבוד: אני יכול לפרוס לכם את דמי המנוי להרבה מאוד תשלומים נוחים.

קטגוריות
כללי

השפמיזם לא יעבור

מי שבאמת רוצה למגר את האפליה והדיכוי לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהציבור המקופח ביותר אי פעם:

אנטישמים מחוסרי שפם.

מבט אחד על גלריית צוררי ישראל הגדולים יספיק כדי להבחין מיד באחידות המקוממת:

אין שם כלום חוץ משורה בלתי-נגמרת של גברים משופמים עם מבט מוזר בעיניים.

הווריאציה היחידה היא שמדי פעם מופיע, בנוסף לשפם, גם זקן.

נכון, בעזה ובעוד כמה פינות חשוכות במזרח התיכון יש כמה וונאביז בתחום הג'נוסייד שמגדלים רק זקן, אבל אנחנו מדברים פה על הליגה של הכוכבים. ושם, אם אין לך שפם, אתה לא קיים.

אז איך מרגיש מי שלא קיים? סיפורו העצוב של הנרי ג'ונסון, גאון מבוזבז ממדינת מונטנה, חושף את העוול החברתי הזה במלוא כיעורו.

"הנרי התחיל הכי נמוך שאפשר", מספר חברו הקרוב ביותר, ג'ורג' ווייאט.

"השנאה שלו ליהודים היתה בלי ספק בטופ של הטופ. אבל עם שם כמו הנרי ג'ונסון, מי ישים לב אליך? איפה זה בהשוואה למילים קליטות וחזקות כמו היטלר, סטאלין, סדאם, או נאצר?

"הצעתי לו שלפחות יחליף את שם המשפחה ליוהנסון, בשביל הצליל הנורדי. אבל הוא לא הסכים בשום אופן. הוא אמר, אני אעשה את זה בדרך שלי, או לא אעשה את זה בכלל".

וזאת היתה רק בעיה שולית יחסית.

"מה שבאמת הרג לו את הקריירה זה השפם", אומר ווייאט. "הוא פשוט לא הצליח לגדל שיער על הפנים. וזה לא שהוא לא ניסה. אבל יצאו רק כמה שערות בהירות מסכנות. הוא אפילו עבר השתלת שיער וסבל ייסורי תופת, אבל השתלים נדחו. הפרצוף שלו נשאר חלק כמו תחת של תינוק".

ג'ונסון היה אדם אופטימי מטבעו, ולא מיהר להתייאש מהמצב. בשלב מסוים הוא עבר לניו יורק, מתוך הבנה שבפריפריה אי אפשר להתקדם בתעשיית האנטישמיות.

הוא הצטרף לארגון גזעני קיקיוני והתקבל שם יפה, אבל כשניסה לעלות בסולם הדרגות, דרכו נחסמה בקיר בטון של דעות קדומות.

"הם אמרו לו בלי בושה שהיהודים לא מפחדים מאחד עם פרצוף כמו שלו", נזכר ווייאט בקול רועד.

"הם לא הבינו שהנרי הוא עילוי. היו לו פתרונות סופיים לבעיה היהודית, ואני מתכוון סופיים באמת, לא כמו של כל הכישלונרים הקודמים. אבל אף אחד לא הסכים לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו".

ג'ונסון לא הרים ידיים גם הפעם. הוא פרש מהארגון והקים מפלגה קטנה משלו בשם "חזית ההכחדה", אבל התקשה לאסוף תומכים ונשאר כמעט אלמוני במשך שנים, למרות רעיונותיו המבריקים ונכונותו הברורה ליישם אותם במלואם אם רק יגיע לעמדת השפעה.

לבסוף הוא נאלץ לחזור למונטנה ולפרוש מהתעשייה שאהב כל-כך. הוא חי בבקתה רעועה, מריר וחסר כל, ומת משברון לב בגיל 45.

לווייאט אין ספק מי אשם בכישלונו הטרגי של ג'ונסון. "היהודים הם היחידים שיש להם אינטרס לפגוע ככה במחוסרי שפם. הם יודעים שהגזע הארי לא שעיר כמוהם. כמה מאיתנו יכולים לגדל יער על הפרצוף כמו שהם עושים?

"מבחינת המאפיה היהודית ששולטת בעולם, לעשות צחוק מפרצופים חלקים זה צעד מבריק. ככה הם מקטינים את מאגר המתנגדים שלהם, ומנטרלים מראש את האנשים הכי מוצלחים מבחינה גנטית ומנהיגותית.

"האנטישמיות הממוסדת זה משחק מכור. הכל בלוף. היחידים שמתקדמים הם המשוגעים שהולכים בגדול ובסוף נכשלים עוד יותר בגדול ולא משיגים כלום. תראה את היטלר, היה לו שפם, ומה יצא ממנו? כישלון טוטלי.

"אני שואל שאלה פשוטה: האם זה רק מקרה שכל הצוררים הגדולים, אלה שכמעט מגשימים את החלום ואז מתרסקים, נראים קצת כמו יהודים בעצמם? אין לי מושג. שכל אחד יחשוב בעצמו".

מרים ג'ייקובס, עובדת סוציאליסטית במרכז הישראלי להעצמת אוכלוסיות מוכות חלושעס (ע"ר), מסכימה עם רוח הדברים.

"הנתונים לא משקרים", היא אומרת. "בדרגות הבכירות, תחום הצוררים האנטישמיים הוא אחד הפחות מגוונים מכל הענפים במשק העולמי".

"כבר התרגלנו לאפליה המובנית הזאת, אבל מעטים מאיתנו מודעים לעובדה שההטיה נגד בעלי פנים חלקות היא תופעה מודרנית יחסית, ואין לה בסיס בהבדל כלשהו ביכולות של האנשים עצמם.

"קח את מצרים העתיקה. כל המלכים שם היו מגולחים. האם זה הפריע לפרעה להיכנס להיסטוריה בתור גדול המתעללים בעם ישראל?

"אפילו בתקופה שלנו יש די והותר הוכחות שאפליית פרצופים חלקים היא לא יותר מעלילת דם שקרית. למשל קדאפי, שאמנם החליף כל הזמן סגנונות טיפוח אישי, אבל בתקופת שיא הפעילות האנטישמית והטרוריסטית שלו, לא היה לו זיף אחד על הפרצוף".

ג'ייקובס מקדמת בימים אלה מספר פרויקטים שנועדו לחשוף לציבור את מה שהיא מכנה "הפנים היפות של מחוסרי השפם". אבל, היא מודה, זה לא יספיק כדי לשנות את המצב.

"בסופו של דבר רק העובדות מדברות. הדבר היחיד שישנה את התפיסה הציבורית הוא אם ייתנו למישהו כמו ג'ונסון להוכיח את עצמו בתפקיד עם כוח ממשי.

"אני בטוחה שאם לא היו חוסמים לו את הדרך, אם היו מאמינים במי שהוא במקום להסתכל על איך שהוא נראה, הוא היה הופך לשם החם באנטישמיות לכמה מאות שנים קדימה. היטלר היה כלום לעומתו. לראות גאונות שיורדת ככה לטמיון רק בגלל כמה שיערות שיש או אין למישהו — זה מסוג הדברים המכעיסים שגורמים לי לקום כל בוקר ולהילחם".