דן בורנשטיין

כשרע, מקווים שיהיה טוב.

זה רגש טבעי, אבל יש בו בעיה:

כשנסחפים עם התקוות, הן גורמות למצב הנוכחי להיראות רע יותר ממה שהוא באמת.

כי התקווה יוצרת נקודת השוואה דמיונית, שבתחרות איתה המציאות תמיד תפסיד.

הרי כל דבר מוחשי הוא בהכרח מוגבל, ולכן מחוויר לעומת הדמיון, שאותו אפשר לנפח לממדים אינסופיים.

כשאנחנו סובלים ומקווים, המצב הנפשי הבסיסי שלנו משתנה, ולאו דווקא לטובה:

עכשיו, לא רק שאנחנו תקועים עם משהו רע, אלא שגם נדמה שחסרים לנו כל הדברים הטובים שכביכול היו אמורים להימצא בידינו.

ההרגשה הזאת מתפתחת בקלות לכיוונים לא רצויים: תחושת החמצה, כישלון, אפילו אשמה על חוסר היכולת להצליח יותר.

(זה, אגב, אותו מנגנון שמנוצל בכזאת הצלחה על-ידי תעשיית הפרסום, וגם מניע את תרבות הצריכה בכלל).

כדי לשמור על יציבות נפשית, בכל תחום, צריך להחזיר את המחשבה לגודל טבעי ולמטרות מוחשיות.

וזה אומר, לבטל את ההשוואה המדומיינת, על-ידי ריסון מודע של התקוות והפניית תשומת הלב למה שיש.

בוודאי שנכון וטוב לקוות שהרע יעבור ויגיעו ימים טובים יותר — אבל בלי להיכנס לפרטים.

בלי לחשוב שהיה צריך להיות אחרת עכשיו.

בלי לחשוב שאתה מפסיד משהו.

רק להיות במקום ובזמן האלה, להסתכל עליהם טוב מכל הכיוונים, להקיף את הממדים המוגבלים של הבעיה שאתה מתמודד איתה, ולהבין שהיא לא חזות הכל.

כשלא בורחים מההרגשה הרעה, היא הרבה פחות קשה. לפעמים אפילו מגלים שהיא לא קשה בכלל.

נסו את זה בבית.

---

צילום מקורי: Designed by Freepik

התקווה קיימת לא בשביל העתיד, אלא בשביל ההווה.

לא כדי שיהיה טוב אחר כך,

אלא כדי שיהיה טוב עכשיו — בזמן היחיד שקיים —

בזכות הסרת הדאגה מסדר היום.