דן בורנשטיין | Dan Bornstein

בידור הוא הפתרון הסופי לשאלת הזמן המשמעותי של האדם: מערכת מתועשת להשמדה המונית של שניות, דקות, ושעות שאפשר היה לחיות בהן אלמלא הפחד מכאב החיים ללא חומרי הרדמה. מי שהתמסר תמיד לבידור ושואל את עצמו, בגיל מבוגר, איך כל השנים האלה עברו פתאום, דומה לקשיש גרמני חביב ששכח מזמן את ימיו המלהיבים בתנועת הנוער ההיטלראית ותוהה עכשיו בכנות לאן נעלמו כל היהודים.

Entertainment is the final solution to the question of man's meaningful time: an industrialized system for the mass annihilation of seconds, minutes, and hours that could have been lived in, if it had not been for the fear of the pain of living without anesthetics. One who has always submitted to entertainment and asks himself, at an old age, how come all those years have suddenly passed, is like a kind elderly German who has long since forgotten his thrilling time in the Hitler Youth organization and now sincerely wonders how come all the Jews have disappeared.

בתור אחד שלא נוהג לשתות קפה, אבל נאלץ לאחרונה לעשות את זה כמה פעמים למטרות הישרדותיות — בנסיבות שבהן הייתי עייף מכדי לבצע פעילות הכרחית שאי אפשר היה לדחות למועד אחר — שמתי לב שההשפעה המעוררת של הקפה, שמוצגת תמיד בתור הסיבה לצריכתו הנפוצה כל כך, למעשה אינה ההשפעה היחידה שלו. יחד עם העירנות המלאכותית של הגוף והנפש, קפה גורם גם לעוד משהו מלאכותי: תחושה של השלמה נינוחה עם סדר הדברים הקיים, נכונות מועצמת לתפקד בהרמוניה עם החברה בלי לשאול שאלות קשות ובלי לכעוס על האופן שבו אנשים אחרים מתנהגים ודורשים ממך להתנהג. כששותים קפה הכל נראה פתאום בסדר, ומרגישים באמת ובתמים שככה הכל גם צריך להיות. כלומר, קפה (או כל משקה/מאכל שמכיל מינון קפאין גדול במידה דומה) מעודד תפקוד לא רק בכך שהוא מעורר את המוח והחושים, אלא גם בכך שהוא מרדים בו-זמנית את המנגנונים הביקורתיים שמטילים ספק באופי התפקוד בתוך מסגרת מסוימת ובעצם הצורך בו. הוא הופך את התפקוד לחזות הכל מבחינת השותה, ובכך הוא מהווה לא סתם סם ממריץ, אלא סם משנה-תודעה; וההשפעה הלא מדוברת הזו היא שהופכת אותו למשקה החובה שמתדלק את כל מי שאין לו ברירה אלא להישאר ער במצבים שבהם הגוף והנפש יודעים שהדבר הנכון לעשות הוא למרוד ולשבות.