דן בורנשטיין | Dan Bornstein

הפרעת הקשב שמאפיינת את החיים העכשוויים נובעת גם, ואולי בעיקר, מהפרעת מוקשב: הרשת, שדרכה מתבצעת רוב התקשורת, מפרקת את האדם שאיתו אנחנו מתקשרים לרסיסים שלא מצטברים, ברושם שהם יוצרים, לאישיות שלמה. החשיפה אל האחר היא מקוטעת, בזרם מהיר של חלקיקים חסרי משקל ונטולי הקשר עקבי — כאן תמונה, שם תגובה, פה סרטון, שם השתפכות — שמכל אחד מהם בפני עצמו קל להתעלם. כמו שאם מפרקים קרחון ענק לפירורים קטנים מספיק, שמים אותם בזה אחר זה על המאזניים הביתיים, ומחברים את הסכומים המופיעים על הצג, מתקבלת לכאורה הוכחה מדעית לכך שהקרחון שוקל אפס גרם, ולא מאות אלפי טונות.

The attention disorder that characterizes contemporary life is also, and perhaps primarily, the result of a corresponding disruption in the object of attention: the online environment, which is where most communication now takes place, disassembles the person we communicate with into a myriad particles that never add up, in the impression they leave, to a complete personality. Online exposure to others is fragmentary, in a rapid torrent of weightless particles lacking consistent context — a photo here, a comment there, a video here, an outpouring there — that are by themselves easy to ignore. Just like if you shaved an iceberg into small enough pieces, put them one by one on the scale at home, and added up the results on the display, you would apparently have scientific proof that the iceberg weighs zero grams, rather than hundreds of thousands of tons.

מתחת לגשר של כביש מהיר בשכונה גרועה של העיר עומדים עשרות טיפוסים מפוקפקים ומוכרים את הרעל שלהם לאור יום ובאין מפריע. לכאן מגיעים כל המכורים לפתרונות סופיים — בין אם לזקנה ומוות, או להשמנה, או לעוני, או לכל נושא מטריד ומסובך אחר שאנשים רוצים לחסל במכת חסד אחת פשוטה. כל סוחר מבטיח שהמנה הזאת, שהוא מוכר לך ברגע זה, היא המנה היחידה שאתה צריך, והיא תעשה בכוחות עצמה את העבודה שעידנים ודורות לא הצליחו לעשות יחד. ואמנם, כשצורכים אותה יש כמה שעות של אופוריה ונראה שהבעיה מתחילה להיעלם; אבל במוקדם או במאוחר, המכור רץ חזרה לכאן לעוד רכישה מלאת תקווה. וזרם הקונים, כמו זרם התנועה בכביש שמעל, לא נגמר לעולם.

Under a freeway viaduct in a bad part of town there are dozens of shady characters standing and openly selling their poison in broad daylight. This is the destination of all addicts to final solutions — whether to the problem of aging and death, or overweight, or poverty, or any other disturbing and complicated thing that people want to finish off with a simple coup de grâce. Every dealer promises that this shot, which he is selling you right now, is the only shot you need, and will single-handedly do the work that eons and generations jointly failed to accomplish. And indeed, when it is used, there are a few hours of euphoria and the problem seems to begin to go away; but sooner or later the addict runs back here for another hopeful purchase. And the flow of customers, like the flow of traffic on the road above, never ends.

בעבר, לפני עידן הסטרימינג, היו סרטים שנקראו "ישר לווידאו" — כאלה שנחשבו על ידי המפיקים כלא מספיק טובים, או כבעלי פוטנציאל הכנסות נמוך מדי, להפצה רגילה בבתי קולנוע. בסרטים המנהג הזה כבר לא רלוונטי, אבל הוא עדיין חי וקיים במקום אחר: לפעמים אתה מתעורר בבוקר ומרגיש כבר שם, בהתחלה, שעדיף שהיום הזה ידלג על השלבים הרגילים, ובמקום לצאת יחד איתך אל העולם הרחב, יהפוך ישר ללילה בעודך במיטה.

In the past, before the era of streaming, many movies were "straight-to-video" — ones that were considered by the producers as not good enough, or not having a high enough revenue potential, for ordinary release in theaters. This practice is no longer relevant in film, but survives somewhere else: sometimes you wake up in the morning and feel, right there at the start, that it would be better if this day skipped the usual stages, and instead of going out with you into the wide world, turned directly into night while you were still in bed.

האמן הסובל הוא סטריאוטיפ, אבל זה סטריאוטיפ נכון, שמשקף את האמת: הסבל הוא אכן תנאי הכרחי לקיומו של אמן, להבדיל ממי שסתם עוסק ביצירה, כי אמנות היא במהותה מעשה של מרד נגד הסבל האנושי, לא רק של האמן אלא של כל אדם; והסבל הזה הוא היסוד היחיד שיכול להפוך יצירה לבעלת משמעות לאחרים, להבדיל מסתם חוויה מהנה.

The suffering artist is a stereotype, but it is a correct stereotype, one that reflects the truth: suffering is a necessary condition to the existence of an artist, as opposed to someone who is merely involved in creative work, because art is fundamentally an act of rebellion against human suffering, not only that of the artist but of any person; and that suffering is the only element that can make an artwork meaningful to others, as opposed to merely enjoyable.

הדבר שהופך את הזוגיות לאתגר משמעותי כל כך הוא שנכנסים אליה לפי חוקי הביולוגיה אבל נמצאים בה לפי חוקי הפסיכולוגיה. כללים שונים חלים משני צדי הדלת — כמו בניין שעליו תלוי שלט של מאפייה ובתוכו, אחרי שהאדם הרעב רץ פנימה, מתברר לו שפועלת מכבסה.

What makes a relationship between a man and a woman such a challenge is that you enter it according to the laws of biology but maintain it according to the laws of psychology. Different rules apply on each side of the door — like a building where the sign outside says bakery, but after the hungry person rushes in, it turns out to be a laundry.

העושר לא פוטר את בעליו מהמצב האנושי, אלא רק מצמצם אותו למינימום ההכרחי. הוא אמנם מסנן ביעילות את הבעיות שמקשות על החיים, אבל לא מסוגל לעצור את אלה שמחריבות אותם. במוקדם או במאוחר, במפתיע או באופן צפוי מראש, העשיר מגיע בכרכרה מוזהבת אל אותו מקום שאליו העני מגיע על ברכיו. ואין ספק שטוב יותר להגיע לשם בדרך הנעימה, אבל הרי לא לפרס ניחומים כזה שואף העשיר כשהוא צובר את ממונו, ולא בכך מקנאים העניים כשהם מדמיינים את חסינותו מפני גורלם-שלהם.

Wealth does not exempt its owner from the human condition, only pares it down to the necessary minimum. While it efficiently filters out the problems that make life difficult, it has little effect on those that can reduce life to ruin. Sooner or later, by surprise or predictably, the rich man arrives in a golden carriage to the same place where the poor man arrives on his knees. No doubt it is better to get there in the pleasant way, but after all, such a consolation prize is not what the rich man aspires to when he amasses his fortune, and not what arouses the envy of poor people when they fantasize about his immunity to their own fate.

עבודת אלילים מבוססת על סגידה לחלק אסתטי והכחשת השלם המכוער: הפסל הנוצץ שעל המזבח במקום אישיותו הגסה של האליל; התמונה המלוטשת והמרוטשת ברשת החברתית במקום הביוגרפיה רבת המהמורות של המצולם. אבל לא די בכך שהחלק יהיה יפה למראה. הוא צריך להיות גם סתמי לגמרי, נטול כל מורכבות, עד כדי כך שיהיה קשה להאמין שהוא אמיתי — ודווקא חוסר האמונה הזה מאפשר את הקפיצה הטיפשית לאמונה, כי נוכחותו של דבר חד-ממדי באמצע מציאות תלת-ממדית לא מתקבלת על הדעת, ויוצרת תחושה של נס, משהו מעל לטבע, שמחייב הערצה חד-ממדית בהתאם.

Idolatry is based on the worship of an aesthetic part with a denial of the ugly whole: the shiny statue on the altar rather than the coarse personality of the deity; the polished, retouched photo on social media rather than the potholed biography of the photographed person. But it is not enough that the part be pleasing to look at. It must also be totally plain, lacking any complexity, to such a degree that it is difficult to believe it is real — and it is precisely this disbelief that makes the silly leap to faith possible, because the presence of a one-dimensional thing within a three-dimensional reality is inconceivable to the mind, and creates a sense of miracle, something beyond nature, which demands an equally one-dimensional reverence.