דן בורנשטיין

אם במקרה תגיע ברגע הנכון, בדיוק כשהכוכבים מסתדרים, תוכל רק לקנא באיש הזה.

בסרט מצוי יש עשרים וארבעה פריימים בשנייה, ואם תראה רק את אחד מהם, לא בהכרח תדע מה קורה בשאר העשרים ושלושה.

בוודאי תרצה להתחלף איתו אז, ברגע הממוסגר והיפה ההוא. ואולי אפילו הוא עצמו יחשוב אז שהכל בסדר אצלו, ושהרגע מייצג בנאמנות את מה שקורה בחיים בכלל.

אבל לסיוטים יש מבנה. יש תפאורה ואביזרים ושחקנים שצריכים להתנתק, להתפרק, ולזוז ממקום למקום כדי לאפשר את זרימת העלילה. ורגעי המעבר האלה, הרגעים המתים שבהם הסיוט מאבד אנרגיה באופן מחושב ומתארגן מחדש לקראת המערכה הבאה, הם אלה שבהם מצולמות התמונות האסתטיות מדי. הם אלה שמתועדים ונשארים לתמיד, וממשיכים לרמות כל עובר אורח שלא מתעכב על הפרטים הקטנים.

אם תגיע ברגע הנכון ותעזוב מיד, גם אתה תיפול בפח. אבל אם תחכה באיזו פינה ותשקיף משם על אותו אדם, תוכל לראות את השינוי במו עיניך. תוכל לראות את הרגע המושלם דועך ויורד מגדולתו, ופתאום קורס בבת אחת.

ואפילו אז, חורבותיו של הרגע יהיו יפות כל כך לעומת החשכה הגדולה שתשתלט על הכל מסביבן, שלמרות מה שראית ומה שאתה יודע, עדיין תוכל בקלות לדמיין שאלה שאריות מעוררות השראה שנותרו מאימפריה עצומה של אושר שהשתרעה כאן מאופק לאופק, ולא ממנוחה קצרה של סיוט שבסך הכל יצא לשאוף קצת אוויר.

בכל דור ודור קמה איזו נשמה טובה וכותבת את המדריך העדכני להשמדת העולם.

המדריך סוחף אחריו מאמינים והופך לאידיאולוגיה, והאידיאולוגיה מסתעפת והופכת לתחליף זול וממכר למציאות עצמה.

אלפי תחליפים כאלה נמצאים בשוק, נלחמים אלה באלה, שונאים אלה את אלה, נשבעים להביס ולבער את כל יריביהם.

ובכל זאת העולם עדיין כאן; הדבר היחיד שמציל אותו, ואת כל מה שטוב בו, הוא שאנשים לא מסוגלים לקיים את הפקודות ככתבן וכלשונן. הם תמיד יעשו מה שהם מבינים, מה שהם רוצים, מה שנראה להם עדיף – ולא את מה שהמדריך ציווה עליהם במפורש לעשות.

הם תמיד ינסו לעגל פינות כדי לקצר את הדרך אל יום החורבן האולטימטיבי – וכך, בניגוד לכוונתם, יתקעו לו מקלות בגלגלים וימנעו ממנו להתרחש בכלל.

הכישלון המשמעתי המשפיל הזה ידרבן בהמשך עוד נשמה טובה, שתקום בזעם ותכתוב את מדריך ההשמדה הבא, שגם הוא ייפול קורבן לעוד רשלנות אנושית טיפוסית.

והעולם יהיה איתנו לתמיד, חי וקיים, כל עוד נשמור עליו בשתי ידינו השמאליות.

אחרי הארוחה הגיעה ההפסקה – הרגע הטוב היחיד בלוח הזמנים העמוס שלנו.

הוציאו אותנו לחצר, וכל עוד לא הגענו למקום המסומן היינו מחויכים וזורחים כמו תמיד.

רק כשנעמדנו שם אפשר היה להרגיש איזו התרופפות במשמעת. אבל עדיין אסור היה ללכת עד הסוף.

ההפסקה התחילה רשמית רק כשהסוהר הכניס את המשרוקית לפה והשמיע שריקה ארוכה. ואז נמחקו בבת אחת כל החיוכים המאולצים מכל הפרצופים – אפילו של אנשי הסגל שהשגיחו עלינו.

כל אחד ניגש למישהו והסתכל עליו, וההוא הסתכל עליו חזרה.

פה ושם הופיעה איזו דמעה שכמעט פג תוקפה, אחרי שיציאתה מהעין נדחתה במשך יממה שלמה.

ואז הסוהר שרק שוב, וכולנו התכסינו מיד במסכות השמחה וצעדנו חזרה אל שלל הפעילויות המהנות שחיכו לנו מאחורי הסורגים.

הלהיטות למצוא את הגביע הקדוש לא נובעת מערכו של הגביע עצמו; כולם יודעים בסתר לבם שהוא לא שווה הרבה, והרגע שאחרי השגתו יהיה חלול וזול כמו הרגע שלפניה. הדבר שמחדיר טירוף ושאפתנות כאלה בכל מי שיוצא למסע הזה הוא הפחד ממה שיחשבו ויגידו עליו – אם לא יגיע אל הגביע, או גרוע יותר, אם יודה שהוא בכלל לא צריך אותו.

באחד הכפרים שעברתי בהם היה מקדש גדול, שנראה עתיק בהרבה מהכפר עצמו. בפנים היו מפוזרים בלי סדר הרבה כיסאות ריקים. התיישבתי על אחד מהם והסתכלתי על האיש היחיד שהיה שם מלבדי – זקן מקומי שהתפלל בלי הפסקה מול דלת הזהב שבקצה הפנימי של האולם. בשלב מסוים, בין השתחוות להשתחוות, הוא הבחין בי; ואחרי שנוצר כמה פעמים קשר עין, הרגשתי צורך לקום ולהתקרב אליו. התיישבתי על הרצפה לידו. הוא המשיך להתפלל. לא ידעתי מה להגיד, אז שאלתי לאיזו דת שייך המקדש.

– שום דת, הוא אמר בלי להסתכל עליי. זה המקדש של הכפר.

– במי מאמינים כאן?

הוא לא ענה, אז שאלתי: מה יש מאחורי הדלת הזאת?

– אין שם כלום. זה חדר ריק.

– אז למי אתה מתפלל?

– לדלת.

– לדלת? מה אתה מבקש ממנה?

– שתרחם עלינו ותישאר תמיד סגורה.

לפני משהו כמו שנה החברה שלי התמכרה למשלוחים מחו"ל. זה קרה בפתאומיות, בלי סימנים מקדימים. בוקר אחד, כשהייתי לבד בבית, צלצל בדלת שליח ומסר לי חבילה ענקית. כשפתחתי אותה גיליתי שהיא מלאה בזבל הכי מיותר ומכוער שראיתי מימיי.

זאת היתה רק יריית הפתיחה של המטרד שהשתלט לנו על סדר היום. שליחים באו והלכו בכל שעות היממה, לפעמים אפילו אחרי חצות. התחלנו לחיות כמו חיילים בכוננות לחדירת מחבלים, כי בכל רגע עלול היה להגיע משלוח ולא יכולנו להרשות לעצמנו לעשות שום דבר שדורש ריכוז ליותר מדקה או שתיים. וכמובן שלא בא בחשבון להיכנס למקלחת או לשירותים בלי לוודא מראש שמישהו ישמור במקומך על האינטרקום.

חוץ מזה מצאתי את עצמי עובד במשרה כמעט מלאה בפתיחת ארגזים, שיטוח קרטונים, ומילוי ושינוע שקיות אשפה, וכל אזור דלת הכניסה לדירה הופקע והפך לאתר התארגנות קבוע לירידה לפח. לא שחברה שלי לא יכלה לעשות את זה בעצמה; אבל העניין הוא שבפועל היא לא עשתה כלום. היא סתם שמה את הארגזים עם הזבל בכל פינה פנויה בבית. ואם רציתי שהבית ייראה כמו מקום מחיה אנושי ולא כמו מחסן – מה שבהחלט רציתי – המלחמה בפלישת המשלוחים היתה כולה באחריותי.

ברור שרבנו על זה לא מעט. אני לא הסכמתי להמשיך ככה, והיא לא הסכימה להפסיק. אבל אתם יודעים איך זה במערכות יחסים – שם המשחק הוא לדבר ולהתפשר. אחרי שבוע של שיחות ארוכות הגענו לפריצת דרך והבנו שמה שמרגש אותה זה בעצם הקנייה והמעקב אחרי המשלוח, והזבל שבארגזים לגמרי משני בכל הסיפור. ואני, מה שחשוב מבחינתי זה שהיא תהיה מאושרת בלי שזה יהרוס את מה שנשאר לי מהחיים.

הפתרון היה קל, כמעט מובן מאליו: פשוט שינינו את כתובת המשלוח הרשומה באתר הקניות, ככה שיעד החבילות החדש היה מעכשיו המזבלה העירונית.

האפליקציה הנוצצת ההיא, שתמיד שנאתי כי חברה שלי בילתה בה שעות והתעלמה ממני, הפכה עכשיו לתחביב משותף שלנו. בכל רגע פנוי אנחנו מתכרבלים יחד על הספה ועוקבים עם הטלפון בזמן אמת אחר התקדמות החבילות במסע הארוך מהמפעל בסין אל הר האשפה בישראל.

זה לא פתרון אידיאלי, כמובן. לא חסכנו כלום בדמי המשלוח המופקעים ועמלות המכס השערורייתיות, ומבחינה אקולוגית וכלכלית גם אין שום היגיון בכל האופרציה המסובכת הזאת רק כדי לא לקבל בסוף כלום חוץ מקצת זמן איכות ביחד.

לכן החלטתי שכדאי שנשנה שוב את יעד המשלוח למשהו יותר הגיוני: מזבלה כלשהי בסין, שאליה החבילות יוכלו להגיע במשאית ישר מהמפעל בעלות המגוחכת של משלוח מקומי. אבל עדיין לא הצעתי את זה לחברה שלי, כי אני לא בטוח שהקשר שלנו באמת הגיע לשלב כל כך מתקדם.

לקוח יקר,

אנו שמחים שבחרת להצטרף למסלול yeush lite, המזכה אותך בגישה חופשית לכל השירותים הייחודיים שלנו ללא סיכון של חריגה ממסגרת האומללות שהוגדרה במועד ההצטרפות.

כמנוי במסלול זה תוכל להיות בטוח שלא משנה כמה רע תרגיש ברגעים מסוימים, וכמה קרוב תהיה בתחושתך הפנימית לקצה גבול היכולת לסבול את מה שקורה סביבך – לעולם לא תגיע לנקודת השבירה הסופית, ותמיד תדע בוודאות (בעזרת כלי השיתוף המתקדמים שלנו) שאחרים נמצאים במצב רע בהרבה משלך.

אז שב בנוח, קח נשימה עמוקה, ותן לעצמך לאבד תקווה בלי חשש.

במידה ותהיה מעוניין במועד מאוחר יותר לשדרג למסלול yeush big time, תוכל לעשות זאת בכל עת באמצעות מוקד השירות שלנו. אנו בטוחים שתיהנה להתייאש איתנו, ומתרגשים ללוות אותך כל הדרך למטה.