קטגוריות
כללי

בית מהעבודה

חשבתי שהבוס שוב התבלבל בסדר המילים, כמו שקרה לו לעתים קרובות. אבל לא: הוא באמת התכוון להגיד שמעכשיו נעבור למתכונת של בית מהעבודה. מעכשיו נהיה משפחה באמת, ולא רק כדימוי ציני של מנהלים.

בימים הראשונים עדיין התגעגעתי למשפחה המקורית שלי, לבית ההוא שעזבתי עם המזוודה האחת שהרשו לנו להביא למשרד. אבל זה עבר לי די מהר. לעובדים אחרים היה קשה יותר עם הגמילה, ומדי ערב הבוס הקדיש לכל אחד מהם זמן איכות: הוא התיישב ליד העובד, החזיק לו את היד והקריא לו סיפור תמים ומנחם עד שהעיניים נעצמו ואפשר היה לעבור לעובד הבא בתור.

שגרת החיים הזו הביאה, כמובן, לעלייה משמעותית בכל הפרמטרים החשובים שבהם נמדדה הפעילות שלנו. החיים שבחוץ – כל אותן שעות חצי מתות בין יום עבודה אחד למשנהו, שגם ככה לא שימשו לשום דבר מעבר לצפייה מסוממת בטלוויזיה או השמדה המונית של אנרגיה מוחית באמצעות הטלפון הנייד – הפסיקו סוף סוף להפריע לפרודוקטיביות שלנו. ורק אז הבנו איזו משקולת מיותרת הם היו על צווארנו כל השנים.

ערב אחד, כשאני והבוס עמדנו שנינו וצחצחנו שיניים מול הראי בשירותים, שאלתי אותו פתאום: לאן כל זה מוביל? עד מתי נחיה כאן ככה?

הוא הסתכל עליי דרך הראי במבט סלחני, ואמר בפה מלא קצף: אפילו שם בחוץ אף אחד לא שואל לאן ועד מתי. כולם חיים מיום ליום, משעה לשעה, הולכים תמיד קדימה ולא מסתכלים לאחור. ואם התפוקה עולה, ואיתה גם שווי המניות, אז עשינו את שלנו.

אתה לא מתגעגע למשפחה שלך – שאלתי ברוב טמטומי – לאישה, לילדים?

שום דבר לא מונע מהם להגיש מועמדות לאחת המשרות הפנויות, הוא אמר באותו טון ואותה הבעה. הם ייבחנו כמו כל מועמד אחר. המשפחה הזאת תמיד מתרחבת, לא? אל תטריד את עצמך בזה, תן למחלקת כוח אדם לשבור את הראש. ועכשיו לך לישון; מחר עוד יום ארוך. אני כבר אבוא להעיר אותך.

קטגוריות
כללי

במשחק הזה

במשחק הזה אין מנצחים. רק מפסידים ולא מפסידים – אלה שאיכשהו החמיצו את התבוסה, או שהיא פספסה אותם, או שידעו לזוז מדרכה ברגע האחרון.

במה מפוארת לחלוקת מדליות דווקא יש. אבל מי שעומד עליה מרגיש היטב את הרעידות מתחת לכפות רגליו, את התנודות הקלות והפתאומיות, ותפילתו היחידה היא לרדת משם בשלום, לפני שהבמה תפיל אותו לתהום. ומדי פעם מישהו מבין עניין, נשבר ויורד עוד לפני שהמדליה הונחה על צווארו.

גם סיפורי ניצחון יש, שעליהם כולנו גדלנו ושאורם המסנוור מפריע לנו תמיד לראות נכון את הדרך. הם נוהגים לבוא אליך מקדימה, ישר בעיניים, ומושכים אותך בקסמיהם הלאה והלאה, הרחק מעצמך. רק עוד הצלחה אחת ותוכל לגעת בשלווה, הם אומרים, אבל בקולם המתורגל אפשר לשמוע נימה של חוסר ביטחון. אפילו הם לא טובים בשקרים גדולים כל כך, והאמונה בהם נמצאת כולה בנפשו של השומע.

אל יתהלל חוגר כמפתח, הם אומרים לך כדי שתתמיד במאמציך, ומציגים לך את תמונות הגבורה הרשמיות של החוזרים מהקרב. אבל גם התמונות האלה צולמו מראש ולא לאחר מעשה, כי מראש הוא הזמן היחיד שבו מישהו מנצח כאן. אלה שחזרו הם רק אלה שלא הפסידו, אלה שיודעים תמיד שלא בזכות עצמם הם נמצאים כאן, אלא בחסד כלשהו, אולי מקרי ואולי לא, שהוא השערה הדקה והיחידה שהפרידה בינם לבין סוף אחר לגמרי.

קטגוריות
כללי

שביתת המשביתים

גם בימים ההם, כשהמציאות נעשתה מהירה ומוזרה יותר מרגע לרגע, עדיין נשאר לנו עוגן אחד של יציבות, משענת בטוחה בעולם אכזר ובלתי צפוי: השביתה היומית, כל פעם בשירות חיוני אחר.

זו היתה מסורת — המסורת היחידה שיצרה קשר ברור בין ההווה לעבר והזכירה לנו שאנחנו עדיין חיים, אחרי הכל, באותה מדינה של פעם.

כולם נהגו להתלונן על ההפרעות המייגעות והבלתי נגמרות האלה, שמנעו מאיתנו לפתח שגרה של ממש; אבל לא מעט אנשים התוודו בשקט שהם בעצם מברכים עליהן עמוק בלב, גם אם בלי לדעת בדיוק למה.

התשובה לשאלה הזאת נחתה עלינו בלי התרעה ערב אחד, שבו הופיעו יחד בטלוויזיה כל הפרצופים הנרגנים הקבועים — ההוא מהסתדרות המורים, ההיא מאיגוד האחיות, הקירח מהרכבת, הצעקנית מהאוניברסיטאות, ושאר החבורה — והודיעו שהם לא מסכימים יותר שניקח אותם, ואת השירות החשוב שהם נותנים לנו, כמובן מאליו. הם יניחו את נשקם, ויראו לנו מה עלול לקרות כשהם מפסיקים לרגע את מלחמת הקודש שלהם.

זה נשמע כמו בדיחה, אבל אף אחד לא צחק. כולם הבינו מיד, באינסטינקט חייתי, מה מונח על כף המאזניים; ופאניקה שטפה את הארץ.

הממשלה הגיעה בהרכב מלא למטה ההסתדרות כדי להתחנן לביטול הגזירה, והסכימה מראש לוויתורים תקציביים חסרי תקדים.

אבל הפעם זה לא היה עניין של כסף, אלא של כבוד, והבוסים הגדולים של המשק נשארו נאמנים להחלטתם.

למחרת, אחרי לילה שבו מעטים העזו להירדם, זרחה השמש על היום הראשון מזה שנים, ואולי אי פעם, שבו הכל במדינה פעל כסדרו.

המוסדות הציבוריים נפתחו לקבלת קהל בלי יוצא מן הכלל. אף אחד לא חסם כבישים או הפסיק את זרם החשמל או עצר את מעבר הסחורות בנמלים. בבתי הספר צלצלו הפעמונים. הרכבות הגיעו בזמן, על השנייה. לא נשמעה מילה של רטינה על תנאי שכר או תירוצים על סולידריות.

וככה, פתאום, ראינו ישר לפנינו את האימה הגדולה, המפלצת שתמיד פחדנו ממנה בתת ההכרה בלי לדעת את שמה ואת צורתה: החיים העכשוויים, הממושטרים והממוכנים עד לפרט הקטן ביותר, בכל עוצמתם. בלי תקלות ומעצורים; בלי קריצות, הנחות וקיצורי דרך; ובעיקר, בלי פתח יציאה.

זאת היתה מנת יתר אדירה של תפקוד מזוקק, מושלם, לא אנושי. מה שהיה פעם אוויר מפויח שדווקא איכותו הירודה היא שמאפשרת לנשום אותו איכשהו, תוך כדי שיעול, הפך באותו יום לחמצן טהור שהורס את הריאות ומרעיל את הדם.

מכונת החיים עבדה עכשיו בשיא הכוח, וגם המשביתים הסדרתיים המנוסים, שהבינו בבהלה את גודל הטעות שעשו, לא הצליחו להחזיר את הגלגל לאחור.

הבלמים כבר אבדו, ותוך כמה שעות איבדנו גם את מה שהיה, בחוכמה שבדיעבד, שארית אחרונה של חירות ששרדה רק בזכות חוסר היעילות של המערכת שהוקמה כדי להשמיד אותה.

קטגוריות
כללי

אתאיזם ויראלי

מה גורם לאנשים מסוימים להכחיש את קיומה של מגפה עולמית שמשתוללת סביבם? איך קורה שמתעורר ויכוח ציבורי סוער בשאלה אם הנגיף אמיתי ומסוכן או סתם שעמום שאפשר להתעלם ממנו?

הסיבה לתופעות כאלה היא שהאדם העכשווי מתייחס למדע באותו אופן שאנשים בעבר התייחסו לדת: רובנו לא יודעים באופן בלתי-אמצעי עובדות מדעיות, אלא רק מאמינים בקיומן.

לאדם רגיל, שלא מחזיק בציוד מעבדה ובהבנה ביולוגית מתאימה, אין יכולת לראות נגיף או לקלוט אותו בחושים אחרים. הוא יכול רק להאמין בו, כאילו היה מדובר במלאך או שד.

ההבדל בין אמונה לידיעה הוא במקור שממנו מגיע המידע. המאמין מקבל כבסיס לתפיסת המציאות שלו את דבריהם של אנשים אחרים, בעלי סמכות, בהנחה שהם יודעים בוודאות מוחלטת את מה שהוא לא יכול לדעת אפילו באופן חלקי.

כשכוהן דת מדבר על העולם הבא, האדם המודרני לועג למה שנשמע לו כמו טענה בדיונית שאין לה שום הוכחה; אבל כשאסטרונום מדבר על חור שחור אדיר במרחק מיליארד שנות אור, האדם המודרני פשוט מקבל את הדברים כעובדה שאין עליה ערעור — למרות שמבחינתו יש לחור השחור בדיוק אותה דרגה של חוסר ממשות כמו לעולם הבא. את שניהם הוא לא ראה מימיו ולא יכול לראות. הוא רק סומך על מישהו אחר שאמר את הדברים האלה, שאיתם אין לו הכישורים או אפילו הרצון להתעמת.

כך גם עם הקורונה: הוויכוח נשמע מדעי, אבל הוא בעצם תיאולוגי. הכחשת מגיפות ונגיפים היא ביטוי ליחס בלתי-מדעי למציאות; היא מסגירה את העובדה שבסופו של דבר אנשים רואים גם במדע, כמו בדת, מוסד שתפקידו העיקרי הוא בתחום הרגשי — לספק להם תמיכה נפשית שמאפשרת התמודדות יעילה עם עולם מאיים ובלתי צפוי. וכשהדת המודרנית הזאת לא מסוגלת יותר לנחם את המאמין, הוא מפסיק להאמין בה ומשליך אותה לפח.

במקרה הזה, המאמין מוצא את עצמו בקונפליקט בין מה שהוא מסוגל לתפוס בחושים לבין מה שהמדע אומר לו. החושים, שלא מסוגלים לקלוט נגיפים, אומרים שאין כלום; המדע אומר שיש סכנה ברורה ומיידית. אבל המדע אומר עוד משהו. הוא אומר גם שנדרש שינוי יסודי ומטלטל בשגרת החיים המוכרת כדי להימנע מהסכנה הזאת. החיים מפסיקים להיות נוחים ונעימים והופכים למאבק יומיומי נגד אויב בלתי נראה.

מי שרק מאמין במדע, ולא יודע אותו, נקלע לדיסוננס קוגניטיבי: מבחינתו, הדבר שכביכול קיים רק כדי לתת לו הרגשה של ודאות וסדר בעולם, שומט פתאום מתחתיו את הקרקע הקיומית. התגובה המתבקשת היא להיפטר מהגורם המערער, שהפסיק למלא את תפקידו הרגשי המקורי. (את הדפוס הזה אפשר לראות גם במקרה של מי שהפסיק להאמין באלוהים בגלל השואה).

אם קודם המדע היה זה שניחם, עכשיו הוא מאיים — והמאמינים נוטשים אותו ונוהרים חזרה לעולם המוחשי, אל מה שהם מסוגלים לראות בעיניים. העיניים אומרות שאין נגיף, ולכן הכל בסדר ואפשר להמשיך כרגיל.

לעומתם, אלה שלוקחים את המגפה ברצינות הם המאמינים שנשארו יציבים באמונתם, שמבחינתם הגישה המדעית ממשיכה למלא את תפקידה המקורי, ונותנת יותר ודאות ותקווה מאשר האלטרנטיבה שמציעים הכופרים.

אבל הקורונה היא, בסופו של דבר, לא רק ויכוח תיאולוגי. אפשר גם להידבק בנגיף הזה, שמביא איתו — בין שאר התופעות הקשות — גם את הידיעה הלא נעימה שאין לנו, בסופו של דבר, אפשרות לעשות שופינג של תפיסות מציאות ולבחור בסוף בזו שנראית עלינו הכי טוב ויש לה את המחיר הרגשי הכי נוח.

קטגוריות
כללי

איך להיות אאוטסיידר בצעד אחד פשוט

אם אי פעם התגנב ללבך חשד קל שהאהבה שלך לפייסבוק היא חד צדדית, ופייסבוק לאו דווקא חושבת על טובתך במערכת היחסים ביניכם;

אם מתישהו הרגשת לרגע שרשת חברתית כזאת או אחרת משתלטת לך על החיים ולוקחת מידיך את היכולת לנהל אותם כרצונך;

אם שאלת את עצמך לפעמים למה העולם משתגע יותר ויותר בכל יום שעובר;

אז ג'רון לניר (Jaron Lanier) רוצה להגיד לך כמה דברים.

לניר, מדען מחשבים ואושיית טכנולוגיה שידוע בעיקר כאחד ממייסדי תחום המציאות המדומה, הוא גם קול אנטי ממסדי בולט וחריג בעמק הסיליקון.

הספר שלו מ-2018, "עשר סיבות למחוק את חשבונות המדיה החברתית שלך כבר עכשיו" (Ten Arguments for Deleting Your Social Media Accounts Right Now),

הוא הישג חשוב כבר בעצם הצלחתו לתפוס ולהגדיר בבירור את הבעייתיות של הרשתות החברתיות ואת ההשפעה ההרסנית שלהן על האדם.

הבעיה הזאת קשה במיוחד לאבחון, לא רק כי ההיקף שלה עצום ורב-מימדי, אלא בעיקר כי מהות הבעיה היא בערפל התודעתי שאליו היא מכניסה אותנו. אחרי שנים של התקפה מכוונת ומתוחכמת על היכולת האנושית להסתכל על עצמנו ועל העולם בצורה ברורה, לא פלא שקשה לנו להבין איך הגענו למצב הזה ועוד יותר קשה למצוא דרך לשנות אותו.

אבל לניר הצליח, והפתרון החד משמעי שלו נמצא כבר בשם הספר: החוצה!

כדי לדעת בדיוק למה, כדאי לקרוא את הטיעונים במלואם. אבל הנקודה החשובה היא זאת:

רשת חברתית היא לא סתם אמצעי לתקשורת עם אנשים אחרים, אלא (במילים של לניר) מנגנון שבו "התנהגות המשתמש עוברת מניפולציה והופכת לאימפריה להשכרה".

לנו, בתור הציבור שנעשה תלוי בסוג השירות הזה, יש אי הבנה בסיסית של אופי היחסים שאליהם נקלענו: לא אנחנו משתמשים ברשת, אלא היא משתמשת בנו.

יש רשתות שבהן העיקרון הזה פועל בצורה מלאה (גוגל, פייסבוק) ויש שמדגישות רק חלק מהמאפיינים שלו (כמו ווטסאפ או אמזון). אבל הבסיס המניפולטיבי קיים בכולן בצורה כזאת או אחרת, והוא זה שמגדיר שירות מסוים כרשת חברתית, להבדיל מסתם אתר או אפליקציה עם מרכיב תקשורתי.

האלגוריתמים של הרשת המניפולטיבית לא רק יודעים עליך הכל, אלא גם מנתחים את תגובותיך לתוכן שמוצג לך ומתאימים אותו כדי להשפיע על הרגשות וההתנהגות שלך בעולם האמיתי.

היכולת האפקטיבית והמוכחת לתמרן את המשתמשים היא המוצר היקר, בשווי מאות מיליארדי דולרים, שאותו הרשת מוכרת — לגופים מסחריים, או פוליטיים, שעושים בו שימוש כדי להשפיע עלינו לצורך השגת מטרותיהם השונות.

גם בלי לקוח זדוני שמנצל את הרשת, עצם השימוש בה מעוות בשיטתיות וביעילות חסרת רחמים את תפיסת המציאות של המשתמשים. האופן שבו כמעט כל דיון חברתי או פוליטי (גם מחוץ לאינטרנט) יורד מיד מהפסים אל מחוזות ההיסטריה הרגשנית ונטולת הטיעונים הענייניים הוא רק תוצאה אחת של התהליך הזה.

באחד הקטעים החשובים בספר, לניר מעלה את האפשרות שהרשתות החברתיות מצליחות ללחוץ על מעין כפתור פסיכולוגי שמשנה את אופן ההסתכלות שלנו על המציאות. התיאוריה שלו היא שלבני אדם, כמו לזאבים, יש שתי דרכי קיום אפשריות: כפרט בודד שעומד ברשות עצמו, וכחבר בלהקה שתלוי בסדר החברתי.

אלה שני מצבי תודעה שונים ומנוגדים. הפרט הבודד מתייחס ישירות לעולם, למציאות הממשית שבה הוא צריך להתנהל ולשרוד; חבר הלהקה מתייחס בראש ובראשונה למציאות החברתית, לצורך למצוא חן ולהסתדר עם אחרים.

לניר רואה את הרשת החברתית כסביבה שהתנאים בה מטשטשים ומערערים את מצב התודעה האישי ומשליטים כברירת מחדל את מצב התודעה הקולקטיבי:

כשאתה זאב בודד, אתה נאלץ ליצור מגע ישיר עם המציאות הגדולה שלא מעוניינת במה שחברה מסוימת חושבת. אתה חייב למצוא מים ומחסה, או שתמות. אתה חייב לחפש מזון ולצוד בעצמך. האישיות שלך מקבלת תפנית; אתה מוכרח לפתור בעיות על בסיס ראיות שאתה אוסף בעצמך, ולא באמצעות תשומת לב קבועה לדעת הכלל. אתה מפתח את התכונות האופייניות למדען או אמן.

כשאתה בלהקה, מעמד חברתי ואינטריגות הופכים לקרובים ומיידיים יותר מהמציאות הגדולה. אתה נעשה דומה יותר לעסקן, לפוליטיקאי, לעבד.

מצבים שבהם אתה מופרד ממגע בלתי אמצעי עם המציאות הגדולה, כאלה שבהם אינטראקציות חברתיות מקבלות חשיבות עליונה, יזיזו את הכפתור הפנימי שלך למצב להקה.

עכשיו ברור יותר איך הפכנו לחברה שבה אדם לאדם זאב במובן חדש לגמרי: להקה של אויבים, שנושכים אחד את השני בכל הכוח כדי להבטיח שאף אחד מהם לא יעז להשתחרר ולחיות בנפרד.

השחרור האפשרי היחיד הוא, במקרה הזה, לבטל את הלהקה עצמה — כלומר לצאת מהרשת החברתית ולא לחזור.

ואם בימינו כבר קשה לדמיין את החיים בלי פייסבוק ושות', זאת בדיוק הסיבה שחייבים לדמיין, ולהגשים מחדש, חיים כאלה.

כמו שנאמר בציטוט שמיוחס לאלכסנדר סולז'ניצין (אבל לא באמת משנה מי אמר אותו במקור): "הצעד הפשוט של אדם אמיץ הוא לא להיות חלק מהשקר".

קטגוריות
כללי

דיכוי נעים

החוויה המהנה קיימת רק בהווה.

היא לא נצברת, לא נשארת בידו של הנהנה.

ההנאה של אתמול לא מפחיתה את הרצון ליהנות שוב היום.

מי שכבר נהנה ממשהו נמצא במצב זהה למי שעדיין לא נהנה ממנו: הידיים של שניהם ריקות, ושניהם רוצים להשיג את ההנאה הזאת באותה מידה.

כשרדיפת הנאות הופכת לאידיאל חברתי, היא מנטרלת את היחיד מיכולתו להתפתח רעיונית ורוחנית ולשנות את החברה.

הוא הופך למי שלא לומד מהחוויות שלו ולא מתקדם מהן הלאה, אלא תמיד חוזר אליהן ומבקש אותן מחדש, עוד פעם ועוד פעם מאותו הדבר.

קטגוריות
כללי

מזבלת המהפכות

גם אני רציתי לתקן את האנושות ולהציל את העולם, וגם אני הגעתי אל התחנה האחרונה שבה מסתיימת בהכרח דרכם של כל בעלי היומרה הזאת.

לא חשוב כמה גדול היית, כמה זמן נמשכה תקופת הזוהר שלך, מה היתה עוצמת הדיבוק שהשתלט עליך ועל אלה שנסחפו אחריך. בסוף אתה מגיע בלי משרתים, חנפנים, יועצים, או מאמינים; המלווה היחיד שלך הוא נהג משאית האשפה.

רוב הזמן שקט כאן, בין פסלים מנותצים של אלילים שכשלו ושרידי שיגעונות גדלות שהתרסקו על קרקע המציאות. מדי פעם צוללת ציפור מהלהקות שחגות בשמיים, מנקרת בהריסות, ומדמיינת שמצאה בהן פירור מזין. הציפורים האלה הן המעריצות האחרונות שלנו: הן ממלאות את הבטן רק בחתיכות ברזל ובטון אבל עדיין משוכנעות שיש בנו משהו אמיתי, גם אחרי שאנחנו עצמנו הרמנו ידיים והודינו שהכל היה שקר.

כשתפסתי את מקומי במזבלה הבנתי, באיחור, איפה טעיתי ואיך יכולתי להימנע מלסיים כאן את דרכי.

הכל רשום בקיצור על שלט בכניסה. וכשהנהג עוצר שם לרגע ומחכה שהשער ייפתח, הוא מקריא את השלט בקול רם כך שמי שדחוס במיכל מאחורה יוכל לשמוע:

הדיבור בלשון רבים הוא שמקלקל את האדם.
היחיד יכול לצמוח רק מתוך הסדקים בקבוצה.
מי שמתקן את האנושות קובר מתחתיה את האנשים.
את העולם צריך להציל רק מדבר אחד: ממך.

קטגוריות
כללי

לקוח יקר

מה שלומך? זה אני, סוחר הסמים שלך.

אל תדאג, אני לא מתקשר מאיזושהי סיבה מיוחדת. סתם רציתי לוודא שאתה מרגיש טוב ושהכל אצלך בסדר. באמת, שום דבר מעבר לזה.

אולי דווקא ככה אתה עוד יותר מופתע. אני מתאר לעצמי שלא נתקלת עד היום בסוחר סמים שמתעניין מכל הלב בשלום הלקוחות שלו. אתה רגיל לחשוב עלינו כעל אנשי עסקים מצויים, כאלה שלא רואים מולם בני אדם ועניינים מוסריים אלא רק נתוני רווח והפסד.

אולי זה נכון בדרך כלל, אבל לא במקרה שלי ושלך. כי אני לא סתם סוחר סמים ואתה לא סתם לקוח. הסם שאתה מכור לו, ושאני מספק לך, הוא לא אחר מאשר אתה עצמך.

אתה לא רק קונה ממני את הסחורה; אתה גם הסחורה. וכשאני שואל לשלומך, אני בסך הכל ממלא את חובתו הבסיסית של ספק שמכבד את עצמו — לבדוק באופן שגרתי את מצב המלאי, למנוע חוסרים ותקלות, ולהבטיח אספקה עקבית שבה תלוי המוניטין של כל עסק רציני.

מערכת היחסים שלנו התחילה, אם אתה זוכר, בקטן. באתי אליך אז בהצעה צנועה: בוא תרחיב קצת את החיים המוגבלים שלך. למה שלא תהיה במגע קבוע עם יותר אנשים מאשר אלה שבמעגל המיידי שאתה פוגש ביומיום? אולי תחדש קשר עם כל מיני חברים שנשרו ובנות זוג לשעבר? זה לא רק אפשרי, זה לא רק מרגש, זה גם בחינם.

ואתה הסכמת בהתלהבות. חתמת, בלי לקרוא, על מגילת תנאי השימוש — וישר התחלת לשדר את עצמך בצעקות לכל עבר, כאילו שאתה תחנת הרדיו הממשלתית של איזו רפובליקת בננות עם שיגעון גדלות. כמוך עשו, כמובן, גם אינסוף לקוחות אחרים שלי.

קראתי לזה "לחלוק" דברים. זו היתה הברקה, כי אנשים אוהבים להרגיש שהם נדיבים. אבל אם תחשוב על זה רגע, לחלוק זה דבר הדדי, שעושים רק עם מי שמעוניין לקבל. וכאן אף אחד לא עוסק בקבלה. כל אחד רוצה רק לתת — בכוח — בלי לשאול בכלל את קהל היעד. מה שעשיתי היה, בעצם, להפוך אותך לאימפריאליסט של תשומת לב; אחד שעסוק רוב הזמן בשליחת זרועות לתודעתו של הזולת כדי לספח לעצמו עוד ועוד שטחים ממנה.

מה הזרועות האלה? מה בדיוק החומר שאתה מחלק לאחרים? אותו חומר שאני מוכר לך: אתה. והם, מצדם, מחלקים לך את עצמם, כלומר את החומר שמכרתי להם. כל משתמש (זו לא מילה מקרית) בטוח שהסם שלו משפיע באותה עוצמה גם על האחרים, אבל למעשה לכל אחד יש סם מיוחד שמותאם רק לו ולחולשותיו האישיות.

וזו הסיבה שרוב האנשים נרדמו בשמירה וקמו עם ידיים קשורות וסמרטוט בפה. כל אחד חי עכשיו בעולם משלו — גרסה מעוותת ומוטה של העולם האמיתי, שבה יש מקום רק למה שנותן לאותו אדם תחושות נעימות ומעצימות.

כן, אני מדבר גם עליך. לאט אבל בטוח דחקתי לך מהתודעה כל דבר שעלול לאתגר את מה שאתה אוהב לחשוב, לעשות, ובעיקר להרגיש. מכרתי לך מינון הולך וגובר של עצמך, עד ששכחת איך נראים החיים מחוץ לראש שלך. כמו שהבטחתי בהתחלה, המעגל החברתי שלך התרחב מאוד מבחינה מספרית. אבל מבחינות אחרות הוא קטן הרבה יותר משהיה לפני שנפגשנו, כי הכניסה אליו מותרת עכשיו רק למי שדומה לך.

אני לא עושה את זה מרוע. הכל ביזנס: כשאתה בהיי מעצמך אתה נוח מאוד להשפעה ותפעול. אתה הופך לסחורה מוגמרת שאני מוכר הלאה ללקוחות מסחריים, חברתיים, פוליטיים. וכדור השלג צובר תאוצה. התהליכים האוטומטיים שלי מזהים מה גורם לך לנהוג איך, ומשנים בהתאם את התוכן שעליו אתה מבסס את תפיסת המציאות שלך. כל אמירה, נגיעה, מבט, או הבעה נרשמים, מפוענחים, והופכים מיד לחלק מגורל שנכפה עליך לשארית ימיך.

עכשיו, אחרי שנים של הסנפה עצמית בלתי פוסקת, שיצרה סביבך מציאות שלמה שבה יש מקום רק לך ולמשתמשים אחרים שקרובים אליך באופי, קשה לך לשמוע דעות מנוגדות בלי להגיב בתוקפנות. זה מה שקורה לכל מכור כשהוא מרגיש איום על החומר שבו הוא תלוי, ואותו דבר כאן: כשמישהו מציב מולך מחשבה אחרת מדי, אתה מפרש את זה (אולי בצדק) כניסיון לקחת ממך את הסם שהוא אתה. וזה כמובן רע לא רק לך, אלא גם לי, בתור מי שמתפרנס מהסחורה הזאת שאתה מהווה.

למה החלטתי לדבר איתך על כל זה דווקא עכשיו? בזמן האחרון שמתי לב שהיציבות החברתית מתערערת. השנאה הכרונית שטיפחתי במסגרת המשחק הקטן שלי ושלך, יוצאת עכשיו מהקשרה הראוי וגולשת אל הרחובות. אנשים מתחילים להתנגש אלה באלה בכוונה במסגרת מאבק על דמותה של החברה, ואני דואג להם — גם כלקוחות, אבל עוד יותר מזה, כסחורה שעלולה להתקלקל.

מה שאני רוצה להגיד לך, ולכולם, הוא בעיקר זה: המחלוקת שלכם היא לא על עניינים טכניים שאפשר להתווכח ולהתפשר עליהם, אלא נובעת מחוסר יכולת בסיסי להסכים על עצם הגדרת המציאות. הרי אני מחזיק כל אחד מכם במקומו ומספק לו יקום פרטי שבו הוא סוג של אל, שלא חייב — ובהגדרה, גם לא מסוגל — לראות אחרים באופן שוויוני. כשאתם מנסים לצאת ולהיאבק באחרים בעולם הממשי המשותף לכולם, אתם שוכחים שאני, בהסכמתכם המלאה, לקחתי מכם את הכלים שמאפשרים לנצח במאבק מהסוג הזה בלי להרוס גם את עצמכם.

מי שמכור לעצמו לא מסוגל לתקשר בהיגיון עם מי ששונה ממנו. כל עוד אתם משתמשים בחומר שאני מוכר, לא תצליחו לצאת מעצמכם ולגשר על הפער עם האחרים. את זה יכול לעשות רק מי שנגמל מהסם.

איך זה שאני, מכל האנשים, מדבר איתך על גמילה? פשוט מאוד: אם המצב הנוכחי ייצא מכלל שליטה, לא יהיה לי מה למכור וגם לא למי. מצד שני, גם לחזור אחורה אי אפשר.

אבל אם אתה תצליח איכשהו להתגבר עליי ולצאת מההתמכרות, זה יהפוך אותך לחומר יקר באמת, שאותו אוכל למכור לכל השאר כדי לשחרר גם אותם. זה יהיה שווה לי הרבה יותר מכל מה שאני מוכר היום; אבל על האחוזים הצנועים שלי נדבר כבר בפעם אחרת.

קטגוריות
כללי

חול טובעני

אלוהים האמיתי נח בשבת; אבל כאן מאמינים באל אחר, חסר מעצורים, שדעתו על סוף השבוע שונה לגמרי.

כשיום העבודה האחרון מסתיים, והעובדים נשמטים מידו של הבוס וחולמים בזהירות על כמה רגעים של שלווה, האליל המזויף הזה רק מתחיל לחמם מנועים. מי שיש לו אוזן חדה כבר יכול לשמוע את הזמזום המתגבר, ומי שיש לו זיכרון בריא יודע שגם הפעם צריך לוותר מראש על כל תקווה לשקט.

האליל דוחה על הסף את הרעיון שלעבודה יש גבול. הוא קבע שעבודה מסוג אחד מתחלפת רק בעבודה מסוג אחר. הזעת חמישה ימים כדי להרוויח כסף לצרכים קיומיים, ועכשיו תזיע יומיים כדי להוציא אותו על הנאות החיים. במשך השבוע עבדת כדי להאכיל את עצמך, ובסופו תעבוד כדי להאביס את האליל שלא שבע לעולם.

אולי אתה משתדל להתרחק מהמקדשים הגדולים: מרכזי קניות, אצטדיונים מלאים, מסיבות המוניות, מקומות שבהם אין אפילו אשליה של הפוגה מהחיים הרגילים. אולי לך חשובה האשליה הזאת, אבל האליל לא קפדן כמוך. בימי חוסר המנוחה, הוא נמצא בכל מקום ולוקח באופן אישי כל דבר שאתה עושה.

הרי הוא זה ששתל לך בנשמה את הצורך המציק הזה, למלא כל יום במשהו מהנה עם התחלה אמצע וסוף. הוא זה שלימד אותך שהשלווה תגיע רק באחרית הימים. והוא זה שגרם לך לא לשים לב שאחרית הימים הזאת באה בעצם פעם בשבוע, בזמן שאתה עסוק בכל הכוח במשהו אחר.

קטגוריות
כללי

שפיות ברוטציה

היום שלי מתחלק לשניים.

בבוקר אני מגיע למוסד להיגיינה פוליטית שבו אני עובד, לובש חלוק לבן, ומתחיל את המשמרת.

המוסד מחזיק כמה מאות מאושפזים שכולם סובלים מאותה מחלה חשוכת מרפא — הם מאמינים בתפיסת העולם האופקית, או ההוריזונטלית. אנחנו, אנשי הצוות, דואגים לשליטה בסימפטומים ההרסניים של המחלה כדי שהפסיכופטים האלה לא יוכלו לפגוע בחלקים הבריאים והיצרניים של החברה — אלה שדוגלים בתפיסת העולם האנכית, או הוורטיקלית.

רוב העבודה נעשית עם קסדות בידוד מיוחדות שמשמיעות לנו נאומי מוטיבציה אנכיסטיים ומגינות עלינו מבלבולי השכל הממאירים של האופקיסטים. מערכת אינטליגנציה מלאכותית מנטרת ומנתחת את רמת הטירוף ששוררת במחלקה, וכשהמצב מחמיר מעבר לגבול מסוים, כולנו מתפרצים פנימה ומתחילים להרביץ בלי חשבון ולהתיז חומרי הרגעה עד שהחולים מפסיקים להוות מטרד.

כשהמשמרת נגמרת, בשעות אחר הצהריים, אנשי הצוות מורידים את הקסדות והחלוקים והולכים ברגל — כל אחד בקצב שלו — לצד השני של אותה שכונה, למוסד היגיינה פוליטית אחר.

כשאני מגיע לשם אני עובר תהליך קליטה ומיון קצר שבסיומו מוליכים אותי, הפעם בחלוק כחול, דרך הדלת הגורלית. לי ולעוד כמה חבר'ה מהעבודה יש שולחן קבוע במקום טוב באמצע, שסביבו אנחנו מתיישבים וישר מתחילים לדבר פוליטיקה ולשבח את האידיאולוגיה האנכיסטית.

כמובן שצריך לעשות את זה בשקט, כי האופקיסטים, שבמוסד הזה הם אנשי הצוות, לא סובלניים יותר מאיתנו לדעות שונות משלהם. וכשהעניינים מתחילים להתחמם, הם באים עם קסדות הבידוד שלהם ומפזרים את המסיבה בכל הברוטליות המתבקשת.

ככה, בתור יצור נלעג ושנוא שמאיים בעצם קיומו על יסודות החברה (כמו שהאויב מגדיר אותה), אני מעביר את הלילה, עד שבבוקר משחררים אותי וכל הסיפור חוזר על עצמו מחדש.

יש רק דבר אחד שעליו האנכיסטים והאופקיסטים מסכימים: החברה שלנו בלתי שפויה בעליל. אבל כל צד מגדיר את מושג השפיות על פי מה שהוא רואה בראי, ובטוח שכל הטירוף שמשתולל במדינה הוא אך ורק באשמת הצד השני.

שתי הקבוצות פחות או יותר שוות בגודלן ובעוצמתן הכלכלית, כך שאף אחד מהן לא הצליחה לבסס את הדרך שלה כנורמה מחייבת. אנחנו ממשיכים בלית ברירה לחיות בשני יקומים מקבילים, והרוטציה הפסיכיאטרית שבה מחויב כל אזרח היא סוג של פשרה צולעת שלא מביאה את היקומים האלה למגע אמיתי כלשהו, אלא רק מאפשרת להתנסות בהם באופן שוויוני כדי למנוע הצטברות מוגזמת של תחושות קיפוח.

השגרה הזאת דורשת כמובן הקרבה לא מעטה. כולנו נמצאים מסביב לשעון בבית משוגעים כזה או אחר, ובתי המגורים שבהם חיינו בעבר עומדים נטושים ומתפוררים. הרחובות משמשים רק למעבר בין מוסד אחד לשני, ובזמן התנועה אסור לעצור או לסטות מהדרך. לא שיש מה לראות שם ממילא. העיסוק הפוליטי האובססיבי שואב לתוכו כל בדל אנרגיה, ומבטיח שהארץ לא תוכל להצמיח שום דבר מלבד עצמו.

אבל לחלום תמיד אפשר. בעולם אידיאלי לא היה צורך בהעמדת הפנים המסובכת הזאת, וכולנו היינו פשוט מוגדרים כחולים מסוכנים לציבור ונכנסים למחלקה הסגורה באופן קבוע. יש על זה, כמו שאמרתי, הסכמה לאומית רחבה. ואם האידיאל לא יכול להפוך למציאות, זה כנראה רק בגלל בעיה פרקטית קטנה אבל משמעותית: לא יישאר בחוץ אף אחד בתור הציבור שעליו אנחנו אמורים לאיים.