קטגוריות
כללי

כשהחיים מעניינים מדי, יש רק אחד שיכול להציל את המצב:

קטגוריות
כללי

התקווה האחרונה

בתור אחד שכבר התאכזב בחיים שלו מהמון אפוקליפסות מפוספסות, הייתם מצפים ממני לשמור על חשדנות מינימלית ולא להתלהב ישר על ההתחלה מכל מגה-אסון, לא חשוב כמה מבטיח הוא נראה. אבל כשהתחילה מגפת הצַמֶּגֶת אמרתי: זהו. הפעם זה קורה. סוף העולם באמת הגיע.

כמו כל המגפות, גם זאת התחילה בקטן, בכמה דיווחים בשולי החדשות על מקרים בלתי-מוסברים של השמנה קיצונית פתאומית. זה קרה מיד אחרי החגים, והרופאים שיערו שזה קשור לאכילת יתר ונטייה גנטית לא מוצלחת. אני כבר אז שמתי עין על העניין, אבל בסביבה החברתית שלי אף אחד לא היה מודע למה שקורה, וכרגיל, כולם זלזלו בי בכל פעם שניסיתי להעלות את הנושא בשיחות מסדרון אקראיות.

ואז הגיעה ההתפוצצות, עם מאות מיליוני קורבנות בכל פינה בכדור הארץ: אנשים רגילים לגמרי, שקמו בוקר אחד עם צמיגי שומן אדירים בכל הגוף, פרצוף בצורת כרית, ומשקל גוף כפול ומשולש מזה שהיה להם בערב הקודם. דווקא אלה שהקפידו על כושר ותזונה בריאה נפגעו קשה יותר מכולם. בהמשך התברר שווירוס הצמגת מתביית על שרירים מפותחים והופך אותם למאסות דוחות של שומן מרוכז.

ברגע שהחולים הבינו מה קרה להם, הם נכנסו להתקף זעם והתחילו להתפרע, ולא הפסיקו עד שמישהו עצר אותם — בכוח. היו גם המון התאבדויות של אנשים שהקדישו את חייהם לעיצוב הגוף ולסגידה עצמית, ולא יכלו לשאת את המחשבה שהם סבלו כל השנים בחדר הכושר רק כדי לאבד הכל ברגע ולהיראות כמו בתמונות ה״לפני״ הכי איומות שאפשר להעלות על הדעת.

הווירוס היה מדבק עד כדי כך שהמדינה נאלצה להטיל סגר כללי, ושוטרים בחליפות אב״כ ירו בלי אזהרה בכל מי שהסתובב בחוץ ולא נראה להם מספיק אסתטי כדי לככב בבגד ים על שער של מגזין. הכלכלה נחרבה תוך שבוע, והיחידים במשק האזרחי שעדיין עבדו כרגיל היו הנגרים, שרובם ככולם התמקדו בבניית ארונות מתים במידה אקסטרה אקסטרה לארג׳.

עד פרוץ המגפה עבדתי כעוזר בדיקת נתונים במחלקה הסטטיסטית של בנק גדול, ואחרי שנים של סבל מסוגים שבכלל לא תיארתי לעצמי שקיימים, ניצלתי פתאום בזכות ההתמוטטות הכלכלית. גל הפיטורים ההמוני הרים אותי בבת אחת מהמרתף שבו המציאות קברה אותי חי, ומצאתי את עצמי יושב בבית עם המון זמן פנוי ודמי אבטלה נדיבים. אמנם כל הסכום שולם בריבועי נייר טואלט, אבל זה היה מוצר יקר ונדיר באותם ימים, ולא היה אחד בארץ שהעדיף לקבל במקומו שטרות עלובים שאיבדו מזמן את כל ערכם.

מרגע הכרזת הסגר נתקעתי בבית עם החברה שלי, רינה. היא היתה דוגמנית נוער בעברה וחובבת כושר מושבעת בהווה, ולכן נכללה בקבוצת הסיכון העיקרית. כל יום היא שאלה אותי באובססיביות אם היא נראית שמנה יותר מאתמול. כמובן שהיתה רק תשובה אפשרית אחת לשאלה הזאת, והכנתי את עצמי נפשית להמשיך להגיד את הדבר הנכון בלי למצמץ, אפילו אם רינה תקום בבוקר בגודל של הר אדם.

הדבר העיקרי שאיחד אותי ואת רינה — חוץ מהעובדה שהיא נראתה ממש טוב אבל היתה מספיק חסרת ביטחון כדי להיות עם אחד כמוני — היה המרמור הכללי שלנו על עבודה, פוליטיקה, וכל דבר אחר בחיים. שנינו שנאנו בכל הכוח את השגרה: לא רק את השגרה שלנו, אלא את השגרה בכלל, כעיקרון. רוב השיחות שלנו היו הזיות משותפות על חיים אחרים, טובים ומלהיבים יותר, שחיכו לנו איפשהו — תמיד במרחק של כמה מילימטרים מחוץ להישג ידנו.

אבל היה בינינו הבדל אחד חשוב, שנחשף תודות לצמגת: אני התכוונתי למה שאמרתי. כשהמגפה הגיעה וכל הסדר העולמי קרס, אני הרגשתי כאילו זכיתי בלוטו. ורינה? היא מיד התחילה ליילל על איך היא רוצה את החיים הקודמים שלה בחזרה, וכמה שהיא מתגעגעת ליומיום שלה בתור דיילת מכירות לבשמים, וכמה שהיא אוהבת את כל החברות הבוגדניות שלה, שרק כמה ימים קודם היא לא הפסיקה לקלל אותן ולהישבע שהיא לא תתקשר אליהן יותר אף פעם.

״יהיה בסדר״ — זאת היתה התקווה שלה עכשיו. לפעמים היא אמרה את זה כתחזית, בקול מלא ביטחון עצמי. ולפעמים זו היתה רק שאלה, או נדנוד אינסופי. נכון שיהיה בסדר? נכון שיהיה בסדר בסוף? היא שאלה עוד פעם ועוד פעם, בזמן שישבנו ערב אחד וראינו בחדשות את ראש הממשלה מכריז על עוד הפצצה אווירית מסיבית של ריכוזי שמנים משתוללים שיצאו מכלל שליטה.

למה את קוראת יהיה בסדר, שאלתי אותה בסבלנות מזויפת.

שהכל יחזור להיות בדיוק כמו קודם, היא אמרה. אנחנו נחזור לשגרה והכל יהיה בסדר שוב.

מיד הפסקתי אותה: ששש! השתגעת לגמרי? אל תפתחי פה לשטן. אל תהרסי לי את סוף העולם. את שומעת? שלא תעזי להרוס לי את סוף העולם.

ואז היא שוב שאלה אותי אם היא נראית שמנה, וכשהיא הרימה את החולצה, באמת ראיתי איזושהי התחלה של סימן שהיא כבר לא בדיוק מה שהיתה פעם. וזה מילא אותי בהמון אופטימיות זהירה.

קטגוריות
כללי

הכל תחת שליטה

קטגוריות
כללי

איך לעבור תקופות קשות

כשרע, מקווים שיהיה טוב.

זה רגש טבעי, אבל יש בו בעיה:

כשנסחפים עם התקוות, הן גורמות למצב הנוכחי להיראות רע יותר ממה שהוא באמת.

כי התקווה יוצרת נקודת השוואה דמיונית, שבתחרות איתה המציאות תמיד תפסיד.

הרי כל דבר מוחשי הוא בהכרח מוגבל, ולכן מחוויר לעומת הדמיון, שאותו אפשר לנפח לממדים אינסופיים.

כשאנחנו סובלים ומקווים, המצב הנפשי הבסיסי שלנו משתנה, ולאו דווקא לטובה:

עכשיו, לא רק שאנחנו תקועים עם משהו רע, אלא שגם נדמה שחסרים לנו כל הדברים הטובים שכביכול היו אמורים להימצא בידינו.

ההרגשה הזאת מתפתחת בקלות לכיוונים לא רצויים: תחושת החמצה, כישלון, אפילו אשמה על חוסר היכולת להצליח יותר.

(זה, אגב, אותו מנגנון שמנוצל בכזאת הצלחה על-ידי תעשיית הפרסום, וגם מניע את תרבות הצריכה בכלל).

כדי לשמור על יציבות נפשית, בכל תחום, צריך להחזיר את המחשבה לגודל טבעי ולמטרות מוחשיות.

וזה אומר, לבטל את ההשוואה המדומיינת, על-ידי ריסון מודע של התקוות והפניית תשומת הלב למה שיש.

בוודאי שנכון וטוב לקוות שהרע יעבור ויגיעו ימים טובים יותר — אבל בלי להיכנס לפרטים.

בלי לחשוב שהיה צריך להיות אחרת עכשיו.

בלי לחשוב שאתה מפסיד משהו.

רק להיות במקום ובזמן האלה, להסתכל עליהם טוב מכל הכיוונים, להקיף את הממדים המוגבלים של הבעיה שאתה מתמודד איתה, ולהבין שהיא לא חזות הכל.

כשלא בורחים מההרגשה הרעה, היא הרבה פחות קשה. לפעמים אפילו מגלים שהיא לא קשה בכלל.

נסו את זה בבית.

קטגוריות
כללי

בדרך לשמיים

קטגוריות
כללי

כלא פתוח

קטגוריות
כללי

טעם החיים


צילום מקורי: Designed by Freepik

קטגוריות
כללי

מבחר אינסופי

קטגוריות
כללי

עולם ללא מזומן

קטגוריות
כללי

התקווה

התקווה קיימת לא בשביל העתיד, אלא בשביל ההווה.

לא כדי שיהיה טוב אחר כך,

אלא כדי שיהיה טוב עכשיו — בזמן היחיד שקיים —

בזכות הסרת הדאגה מסדר היום.