2023-12-14

לילדים ולטרוריסטים יש חשיבה דומה: הם בודקים תמיד את סף הנכונות של האדם שמולם לקנות לעצמו שקט מדומה תמורת נסיגה מכללי הציוויליזציה, שמוצגת כמקרה חריג וחד פעמי אבל הופכת, במכוון, לתקדים ולאידיאל שממנו קשה מאוד לסגת. "רק הפעם", אומרים בערמומיות גם אלה וגם אלה, ומתכוונים: "הפעם הבאה תהיה גרועה יותר".

*

הבעיה המרכזית בפרפקציוניזם: לא המטרות הבלתי אפשריות שלו, אלא העובדה שהוא מחייב התמקדות בטוב יחסי לעומת טוב מוחלט. הפרפקציוניסט רודף אחרי ה״טוב יותר״, שיכול להיות גם מתוך מבחר של דברים גרועים כשלעצמם – וכך מאבד קשר עין עם ה״טוב״, שמנוגד מיסודו לרע ולגרוע. בדחף שלו לשיפור מתמיד הוא נכנס לוורטיגו: במקום לקבוע כנקודת ייחוס את האפס הרגיל, הוא קובע אותה באפס המוחלט, שנמצא עמוק מאוד בתחום השלילי; וכך הוא עוסק בהכרח במיתון השליליות, במשא ומתן חסר סיכוי איתה, במקום בדחייתה הכוללת.

*

ככל שתרבות מסוימת גרועה והרסנית יותר, כך עולה הערך הפוטנציאלי של האנטיתזה שלה – האאוטסיידר שיוצא מאותה תרבות ומתנגד לה; אבל כך גם גדל הכוח שחייב האאוטסיידר להפעיל כדי להגשים את עצמו. לכן תרבויות כאלה מולידות מעט מאוד אנשים גדולים שמצליחים גם להגיע למשהו גדול, אבל המעטים האלה, והדברים שאליהם הם מגיעים, גדולים באמת.

*

אתאיסטים לא מבינים למה מאמינים מרגישים צורך להמציא את אלוהים; הם לא מבינים שהמאמין, אם הוא אכן ממציא משהו, עושה את זה רק כדי לא להישאר לבד – עם האתאיסטים.