דן בורנשטיין | Dan Bornstein

לעסוקים – ההודעה הדרמטית בגרסת אמ;לק (ארוך מדי; לא קראתי):

ספר הסאטירה המופרע והנערץ "אוטופיית בננות" יצא לאור מחדש במהדורה דיגיטלית — ואפשר למצוא אותו כאן, בחנות הספרים "עברית" (הפרק הראשון זמין במלואו לקריאה חופשית).

לכל השאר – ההודעה הדרמטית בגרסת למא;לילל (לא מספיק ארוך; לא יכולתי להפסיק לקרוא):

הספר הראשון שלי, "אוטופיית בננות", יצא לאור ב-2005 כשהוא מלא עד אפס מקום בטירוף הישראלי שכיכב בהמשך גם בספר הסאטירי השני שלי, "שמשון 2.0".

עם הגעתו לעולם, "אוטופיית בננות" התקבל בין היתר בראיון נרחב איתי ב"מעריב" ובביקורת אוהדת ב"וואלה", ואחרי ההתחלה המבטיחה הזאת הפך מיד לתת-מכר היסטרי וצלל לעומקים המרגיעים והמנחמים של תהום הנשייה –

אבל בהמשך הצליח להפוך גם לתופעת קאלט, ומצא את דרכו לספריות גדולות וקטנות ברחבי הארץ ולמיטלטליהם של תרמילאים ישראלים מהודו עד כוש בואכה גוודלחרה.

את 18 השנים האחרונות הוא בילה בעיקר כפריט אספנים, כי קשה היה להשיג אותו אפילו בחנויות יד שנייה, וגם ההוצאה שבה הוא פורסם הספיקה בינתיים לפגוש את הקארמה שלה ולקרוס.

לכן, למרבה הצער, גדל כאן דור של עמי ארצות שלא קרא את הספר ולא ספג את ההשפעה החינוכית המרשימה שלו, שהיה בכוחה להפוך כל קורא שגרתי ונורמטיבי למתבודד נון-קונפורמיסטי שסובל מהתקפים של צחוק משוגע ומתאפיין בהתאמה אפסית לחיי חברה תקינים.

את המצב המביש הזה אנחנו מביאים עכשיו לסיומו המתבקש.

המהדורה הדיגיטלית עברה רענון כיאה לחזרה המלכותית מהכפור, וכוללת שני פרקי בונוס ועוד הרבה קטעים חסרי מעצורים, שהוצאו להורג באכזריות במהדורת הדפוס ומופיעים עכשיו לראשונה. כך שבעצם, גם מי שכן קרא את הספר המודפס לא זכאי לקבל שחרור מגרסת 2023.

כאן תם טקס יום הפרסום המחודש. הקהל יעבור לנוח, ייכנס לעמוד הספר, ויתחיל לדפדף בקדחתנות.

מפלצת — ככה כולם תמיד קראו לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, אבל הם התכוונו לזה רק כדימוי. אני הייתי היחיד שאמר את זה ברצינות. מדי כמה שנים, במחזוריות סדירה של גאות ושפל, הופרחו לחלל האוויר תוכניות לפנות את התחנה, ואני תמיד הסברתי לאנשים בסבלנות שהיא לעולם לא תפונה. הם חשבו שאני סתם תבוסתן, ושלא ייתכן שמקום נוראי כזה, שלא היה צריך להיבנות מלכתחילה, ימשיך לעמוד על תלו ולחנוק את דרום העיר. הרי בסופו של דבר זו סתם חתיכת נדל"ן, והיא יושבת על קרקע יקרה מאוד. עם קצת רצון טוב פוליטי וכלכלי, הם אמרו, היא תתפנה וזהו. ידעתי שאין טעם להתווכח; לא רציתי להישמע כמו נביא זעם משוגע שצורח דרשות אפוקליפטיות באוטובוס — תופעה שהיתה נפוצה במיוחד, ולא במקרה, בקווים שיעדם הסופי היה התחנה הזו. כל מה שיכולתי לעשות היה לחכות ליום פקודה. בשלב מסוים היה ברור שהיום הזה מתקרב: הכוכבים התיישרו כך שהעירייה והממשלה הסכימו רשמית על פינוי, ואפילו העבירו בכנסת חוק מיוחד שהסדיר את חלוקת השטח והפיצויים לתושבי השכונות סביבו. כשהפעילות התחבורתית בתחנה הושבתה וכל הקווים הועברו למקומות אחרים, ידעתי שכבר אין דרך חזרה. ארזתי מזוודה קטנה — לא היה טעם לקחת יותר מזה — וטסתי לאילת, המקום הכי רחוק בארץ מתל אביב, כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות שלי. הזמנתי סוויטה מפוארת במלון יקר, כי ידעתי שממילא לא אצטרך לשלם עליה. שם התבטלתי משהו כמו שבוע, עד ליום שבו נועד להתקיים הטקס החגיגי שבו כף הדחפור הראשונה תיגע בקיר בניין התחנה, וההריסה תתחיל באופן רשמי. במקור תכננתי לראות את הזוועה בטלוויזיה, אבל בסוף ויתרתי כי לא חשבתי שאוכל לעמוד במחזות כאלה. ובאמת, ממה ששמעתי מאחרים שכן העזו לצפות בשידור, טוב שנמנעתי ממנו. המפלצת, כמו שתמיד ידעתי שיקרה, לא התכוונה לאפשר לאף אחד לפנות אותה. ברגע שהדחפור נגע בה היא התעוררה לחיים, ובהינף יד פינתה את כל המדינה מנהריה עד באר שבע; ולא רק את המדינה אלא גם את הארץ עצמה, שאותה היא עקרה יחד עם קליפת כדור הארץ והותירה במקומה חור בעומק של עשרות קילומטרים. כשהכל נגמר היא חזרה לצורתה המוכרת, ומאז התחנה המרכזית החדשה מרחפת שם בחלל התהום הריק, בלי שום דבר מסביב שיטריד את מנוחתה. מיד כשנודע דבר האסון יצאו תושבי אילת בהמוניהם והתחילו להקריב קורבנות לתחנה המרכזית שלהם, כדי לפייס אותה ולוודא שדבר דומה לא יקרה גם אצלם. ככה, לנגד עיניי, קמה הדת החדשה והאכזרית ששולטת עד היום בפיסת המדבר הנידחת הזו; ואני, מתוך דאגה מובנת לגורלי האישי, שומר כמובן על שתיקה ולא מעז לספר לאף אחד שהתחנה הזאת, בניגוד לזאת שבתל אביב, היא לא באמת מפלצת, אלא רק נראית ככה.