קטגוריות
כללי

קנאה להשכיר

אני מקנא, משמע אתה קיים.

מאות עובדים, ואני ביניהם, עוברים כל בוקר דרך שער נוצץ שמעליו תלוי המוטו הזה בדרכנו להתחיל עוד יום בחברת INVU, שבלעדיה העולם היה מקום גרוע הרבה יותר.

פעם הקנאה היתה מותרות, היום היא הכרח. כדי להתקדם בחיים החברתיים אתה חייב לדעת איך ליצור לעצמך עדר של קנאים, לטפח אותם, להקסים אותם, ולצבור אצלם נקודות.

אם היית בחופשה ולא דאגת – בתמונות, בסרטונים, או לפחות במילים מנוסחות היטב – שמישהו ירגיש רע עם עצמו בגלל מזלך הטוב, אז מנקודת מבט פרקטית ואפילו פילוסופית, החופשה הזאת לא היתה ולא נבראה.

אבל יש בעיה. כשאתה מפרסם תמונה שלך עם בחורה יפה על חוף הים, אתה אף פעם לא יכול לדעת איזה אפקט יהיה לזה. צופה אחד יתייאש ויאבד את הרצון לחיות, בעוד שצופה אחר ינחית עליך כעבור כמה ימים מכת נגד עם תמונה דומה שבה הבעת האושר שלו אותנטית יותר, והבחורה יפה בהרבה, והים כחול פי כמה מהים שלך.

כלומר, רמת הקנאה משתנה כל הזמן בהתאם למצבם היחסי של המקנא ושל מושא הקנאה. וככל שהקנאה נעשית מרכזית יותר בהגדרת הזהות האנושית, כך חוסר היציבות הזה מאיים יותר על שלומם הנפשי של בני האדם. הם נאלצים לחיות בחשש מתמיד שמישהו יביס אותם והם ימצאו את עצמם במחנה הקנאים שלו; או להפך, שיקנא בהם בצורה מוגזמת ויפתח כלפיהם מרירות ושנאה.

INVU היתה החברה הראשונה שזיהתה את העובדה שקנאה היא שירות חיוני, שאספקה סדירה שלו היא תנאי בסיסי לקיומה של חברה מודרנית. אדם שחי בלי ודאות גמורה שאחרים מקנאים בו מסביב לשעון, סובל במישור האישי מאותה נחשלות של מדינה שבה החשמל זורם רק בזמנים לא צפויים ובתנודות מתח אקראיות.

התפקיד שלנו הוא לקנא באופן אלטרואיסטי. אצל אנשים רגילים, שלא הוכשרו לעבודה כזאת, כל תחושת קנאה מובילה מיד לתגובה קיצונית: רגשי נחיתות ("אני לא שווה כלום לעומתו") או שיגעון גדלות ("אני אוכיח לו שאני שווה פי אלף ממנו"). אנחנו, לעומת זאת, לא מגיבים לקנאה של עצמנו. אנחנו פשוט מזרימים אותה מתוכנו החוצה, אל קהל הלקוחות, בדיוק ברמה הדרושה לתחזוקת שלומם הנפשי, בלי לשנות את מאזן הכוחות האופטימלי בינינו לבינם.

הלקוחות של INVU הם כנראה האנשים הכי מאושרים ויציבים שקיימים היום. בכל רגע נתון הם יודעים שיש מי שצופה באובססיביות בחיים שלהם ומרגיש בגללם קטן ועלוב. והם גם יכולים להיות בטוחים, על סמך חוזה חתום, שהמצב הזה לא ישתנה לעולם – כל עוד דמי המנוי ינוכו מחשבונם במועד, כמובן.

כשלקוח שלנו מפרסם תמונה שאמורה להציג לראווה איזושהי חוויה מהנה שהיתה לו, אני מקנא בו מכל הלב. זו קנאה אמיתית לגמרי: אני מצטער שזה הוא ולא אני. אני מרגיש כמו לוזר כי אני יושב במשרד מול מחשב בזמן שהוא משתולל בשמש עם חברים. אני משווה את עצמי אליו ויוצא כשידי על התחתונה בכל פרמטר אפשרי. אני נכנס לתיקייה שבה שמורות תמונות שלי מהעבר, ומתמלא אימה כשאני רואה באופן שאינו משתמע לשני פנים עד כמה החיים שלי חיוורים ומדכאים ביחס לשלו.

אבל, וזה אבל גדול, כל הרגשות האלה לא מתפתחים הלאה בתוכי. אני נותן לאש הקנאה לבעור בכוחות עצמה, במקום מבודד שממנו היא לא יכולה להתפשט. אני לא מלבה ולא חונק אותה, אלא רק צופה בה ונותן לה ביטוי עד שהיא דועכת מאליה.

ההבדל בין העבודה שלנו לקנאה הפראית שמשתוללת מחוץ למשרד זהה להבדל שבין כור גרעיני לפצצה גרעינית: כשהכוח ההרסני הזה נמצא תחת שליטה הוא מייצר אנרגיה נקייה ובטוחה, וכשהוא בלי רסן, הוא משמיד כל מה שבדרכו.

לא קל להיות קנאי שכיר. כדי לעשות את זה בהצלחה, ולגייס את השליטה העצמית הנדרשת, הנפש חייבת לרדת לעומק החוק הבסיסי של כלכלת הקנאה: הדשא של השכן קיים רק כשמסתכלים עליו מהצד הזה של הגדר. מי שמקנא באופן מקצועי יודע לא לעבור לצד השני, אפילו לא בדמיון. כי לא רק שהדשא ההוא לא ירוק יותר, אלא שלמעשה אין שם בכלל דשא, ולעתים קרובות מאוד, גם אין שכן.

קטגוריות
כללי

דמי ביטול עסקה

הילד שצעק "המלך הוא עירום" קיים רק באגדות. אם הוא היה אומר את זה בעולם האמיתי, היו מאשימים אותו שהוא בסך הכל מדבר מקנאה – כי הוא מפשוטי העם ואין לו סיכוי להפוך למלך בעצמו.

רק למנצחים מותר להודות שהמשחק שבו הם משתתפים הוא בעצם בלוף. ככה השיטה עובדת. אם אתה רואה את הזיוף בלי לשחק את המשחק, או בלי להצליח בו במידה מספקת, דעתך תמיד חשודה במניעים זרים.

מי שישמע אותך יפטור את דבריך כביטוי של תסכול; אבל גם אתה לא לגמרי תאמין לעצמך כל עוד לא הלכת לפי כל הכללים המקובלים ומילאת את כל המשבצות ההכרחיות.

רק אז, אחרי שהוכחת שאתה מסוגל להיות אחד מהחבר’ה שיושבים שעות במסעדה ונהנים מהחיים, ולא אחד מההומלסים שעומדים בחוץ ומדביקים את הפרצוף הרעב שלהם לחלון הראווה,

אתה יכול סוף סוף להשמיע את האמת בלי לספוג ערעורים וקריאות ביניים, ולהתוודות שבעצם האוכל לא היה טעים ושההנאה שלך היתה רק הצגה שנמשכה ערב שלם.

הבעיה הקטנה היא, שזה מאוחר מדי. אחרי שהצטרפת לבלוף ושילמת לו דמי חבר, אתה כבר חלק ממנו. ולווידוי שלך יש עכשיו טעם קצת אידיוטי: באמת היית חייב לעבור את כל זה, רק כדי להגיד בקול רם את מה שהבנת עוד לפני שעשית את הצעד הראשון? לא ידעת שכשאתה עובר משהו, הוא עצמו לא עובר אלא נשאר תמיד חלק ממך?

זה השורש של תופעת "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" – הדפוס הנפוץ בעשורים האחרונים של מצליחן שעשה מיליונים ואז נקלע למשבר קיומי, הגיע למסקנה שחייו ריקים, והפך לגורו מפלסטיק כדי לעשות משהו גם בשביל הנשמה.

אנשים מקשיבים למי שהרוויח מספיק כסף כדי לקנות מכונית יוקרה ואז ראה את האור ונפטר ממנה. הם לא מקשיבים למי שמראש אין לו עניין בסמלי סטטוס כאלה; ההנחה האוטומטית היא שזו סתם רציונליזציה צולעת של מעמד כלכלי נחות.

אבל גם הנכונות לשמוע את מי שהצליח היא בעצם הקשבה מדומה, שנובעת לא מהחלק הרוחני של הסיפור אלא מהצירוף של שני החלקים, החומרני והרוחני:

הסיפור מוכר לקהל המאזינים את האשליה המנחמת שאפשר לרקוד על שתי חתונות. אתה יכול למכור את נשמתך לשטן, ואחרי שקיבלת את החלק שלך בעסקה, אין בעיה לסגת ממנה כדי להימנע מההרגשה הרעה שנלווית אליה.

אלא שמה שנמכר שייך עכשיו לקונה, וכדי להתחרט על העסקה, אתה חייב לשלם לבעלים החדשים של הנשמה את המחיר שהוא דורש.

ובניגוד לתשלום שאתה קיבלת, הפעם לא מדובר בכסף או דברים חומריים אחרים — אלא בדיוק באותם משאבים נפשיים ורגשיים נדירים וחסרי תחליף, שאותם מסרת בתמורה למילוי הארנק שלך.

ולכן, לפני שאתה שואף להצליח במשהו, כדאי שתוודא מה מחכה לך אחרי קבלת המדליה. ניצחון במלחמה הלא נכונה גרוע מהפסד במלחמה הנכונה.

קטגוריות
כללי

פיזור שכלי

אני רוצה לספר לכם על המוצר המצליח שלנו, ®Ridiculife, שנמצא היום כמעט בכל בית בעולם.

אתם מרימים גבה ולא מבינים על מה אני מדבר, אבל בטוח ששמעתם על המוצר הזה בשמות אחרים, כמו "חיים בורגניים", "ללכת בתלם" או "למכור את נשמתך לשטן". רק שתדעו, אלה בדרך כלל חיקויים זולים של הדבר האמיתי, ואין עליהם אחריות. אני ממליץ לכם לקנות את המוצר הרשמי ולקבל שקט נפשי איכותי שלא יורד בכביסה.

(אגב, המושג "שקט נפשי” הוא פטנט רשום של החברה שלנו, ומהווה חלק בלתי נפרד מסל השירותים של ®Ridiculife).

אולי שמתם לב שמשהו יסודי השתבש בעולם בעשורים האחרונים, נגיד מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו עשינו את הצעד המכריע בחציית הגבול אל מחוזות הטירוף הסופני, כי זה לא שהאנושות היתה כזאת שפויה גם קודם. אני אישית הרגשתי שזה קרה כשהטלוויזיה בכבלים הגיעה לארץ. כל אחד וההרגשה שלו.

בכל אופן, מה שלא ידעתי אז, ומה שרבים לא יודעים גם עכשיו, הוא שזה היה הרגע שבו ®Ridiculife הגיע אלינו, בהשקה שקטה מתחת לרדאר.

(כן, גם המילה "השקה" היא שלנו. לפני שהבלגן התחיל אף אחד לא השתמש בה, מלבד כדי לתאר הפלגת בכורה של ספינות. אפשר למצוא אותה במילון הבולשיט הטרנדי המעודכן שאנחנו מוציאים לאור מדי שנה).

אז מה, בעצם, המוצר הזה עושה? קשה להסביר במילים. אני לא מתחמק, פשוט אין הרבה דרכים לתאר תופעה רחבה ומסועפת כל-כך, שהשורשים שלה נמצאים עמוק בכל מקום שאפשר להעלות על הדעת. אני לא לגמרי משוכנע שאפילו אני, בתור אחראי משמרת מצטיין במחלקת המכירות של ®Ridiculife, מבין בעצמי במה מדובר.

הדבר היחיד שאני יכול להגיד בביטחון יחסי הוא שזו צורת חיים חדשה שבה מילת המפתח היא "בידור”.

אני מניח שהתרגלתם לראות בבידור משהו בלתי מזיק, עיסוק צדדי שמוסיף טעם לחיים שאחרת היו תפלים ומשעממים. המחשבה הזאת היא, כמובן, הכרחית כדי שהמוצר שלנו יעבוד בצורה חלקה. אבל הקשר שלה למציאות רופף ביותר.

למעשה בידור מהסוג שקיים היום הוא לא סתם פעילות לשעות הפנאי, אלא אידיאולוגיה, תפיסת עולם כוללת. אם היינו קוראים לו דת, זו היתה הדת החזקה והפופולרית ביותר בהיסטוריה; אבל בדת צריך להאמין, והבידור לא תלוי באמונה של אף אחד. ההצטרפות אליו היא תוצאה כמעט הכרחית של חשיפה לתוכן המתאים, ולא קשורה לעניינים שבלב.

בנקודה הזאת אף אחד לא מנסה לעבוד עליכם. אין כאן סודות גדולים, אלא רק מושגים מעורפלים. המילה בידור באה מהשורש ב-ד-ר, שפירושו "פיזור", ומי ששם לב למשמעות הזאת, מניח שהכוונה היא לפיזור של שעמום. זה גם מה שכתוב במילון. אבל לא את השעמום אנחנו מפזרים כאן, אלא את המשועמם עצמו.

המטרה, אם אני מבין אותה נכון, היא לשחרר את לקוחות ®Ridiculife מהנטל הקיומי שמונח על כתפי כל אדם שלא רכש את המוצר. וזה קורה באמצעות השיטפון הבידורי שהציף את העולם ולא השאיר אף חתיכת קרקע יבשה.

צריכת בידור היא בעצם תהליך של אילוף, שבו לומדים לקבל כל מסר ורעיון בתנאי שהוא מגרה את החושים. זכות התגובה מבוטלת ומוחלפת בחובת ההרגשה. אם הרגשת משהו, טוב או רע, עשית את שלך – את הדבר היחיד שמותר לך לעשות ביחס לתוכן שאתה צורך.

ההרגלים התלותיים שמתפתחים תוך כדי שגרת חיים של צופה, מאזין, נמען, גולשים בקלות מתחום הבידור לתחומים אחרים. הצורך להרגיש משהו בכל מחיר יכול באותה מידה לקבל סיפוק גם בפוליטיקה, או בעבודה, או ביחסים בין אישיים. מה שחשוב הוא החוויה, ולא התפקיד שלך בתוך החוויה (אין לך תפקיד כזה).

זה לא מקרה שוויכוחים פוליטיים בין חברים מזכירים יותר קרקס היסטרי של הטחת עלבונות מאשר דיון שכלתני בשיטות העדיפות לניהול מדינה. זה לא מקרה שחיי האהבה בעולם האמיתי מתנהלים כמו אופרת סבון, כולל ציטוטים מדויקים של שורות דיאלוג שכיחות. זה לא מקרה שסמים ממכרים הפכו לסוג של בידור אגבי שאנשים לא יכולים לדמיין את עצמם בלעדיו. הכל חלק מהמוצר שלנו, שהופך את החיים מטרגדיה לקומדיה, ואז לפארסה. בוודאי תסכימו איתי שזה הרע במיעוטו.

הלקוחות שלנו, בכל אופן, מרוצים. אין להם ברירה, כי את המוצר הזה אי אפשר להחזיר. ואם לא הצלחתי לשכנע אתכם להצטרף למשפחת ®Ridiculife האוהבת והחמה, זה בסדר, כי רוב הסיכויים שכבר הצטרפתם מזמן ופשוט לא שמתם לב.

ככה גם אני נעשיתי לקוח. הסחת דעת זה דבר מסוכן, במיוחד כשהיא נעימה. אבל אל תדאגו, ואל תנסו ללכת נגד הזרם, כי לא הכל אבוד: אני יכול לפרוס לכם את דמי המנוי להרבה מאוד תשלומים נוחים.

קטגוריות
כללי

השפמיזם לא יעבור

מי שבאמת רוצה למגר את האפליה והדיכוי לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהציבור המקופח ביותר אי פעם:

אנטישמים מחוסרי שפם.

מבט אחד על גלריית צוררי ישראל הגדולים יספיק כדי להבחין מיד באחידות המקוממת:

אין שם כלום חוץ משורה בלתי-נגמרת של גברים משופמים עם מבט מוזר בעיניים.

הווריאציה היחידה היא שמדי פעם מופיע, בנוסף לשפם, גם זקן.

נכון, בעזה ובעוד כמה פינות חשוכות במזרח התיכון יש כמה וונאביז בתחום הג'נוסייד שמגדלים רק זקן, אבל אנחנו מדברים פה על הליגה של הכוכבים. ושם, אם אין לך שפם, אתה לא קיים.

אז איך מרגיש מי שלא קיים? סיפורו העצוב של הנרי ג'ונסון, גאון מבוזבז ממדינת מונטנה, חושף את העוול החברתי הזה במלוא כיעורו.

"הנרי התחיל הכי נמוך שאפשר", מספר חברו הקרוב ביותר, ג'ורג' ווייאט.

"השנאה שלו ליהודים היתה בלי ספק בטופ של הטופ. אבל עם שם כמו הנרי ג'ונסון, מי ישים לב אליך? איפה זה בהשוואה למילים קליטות וחזקות כמו היטלר, סטאלין, סדאם, או נאצר?

"הצעתי לו שלפחות יחליף את שם המשפחה ליוהנסון, בשביל הצליל הנורדי. אבל הוא לא הסכים בשום אופן. הוא אמר, אני אעשה את זה בדרך שלי, או לא אעשה את זה בכלל".

וזאת היתה רק בעיה שולית יחסית.

"מה שבאמת הרג לו את הקריירה זה השפם", אומר ווייאט. "הוא פשוט לא הצליח לגדל שיער על הפנים. וזה לא שהוא לא ניסה. אבל יצאו רק כמה שערות בהירות מסכנות. הוא אפילו עבר השתלת שיער וסבל ייסורי תופת, אבל השתלים נדחו. הפרצוף שלו נשאר חלק כמו תחת של תינוק".

ג'ונסון היה אדם אופטימי מטבעו, ולא מיהר להתייאש מהמצב. בשלב מסוים הוא עבר לניו יורק, מתוך הבנה שבפריפריה אי אפשר להתקדם בתעשיית האנטישמיות.

הוא הצטרף לארגון גזעני קיקיוני והתקבל שם יפה, אבל כשניסה לעלות בסולם הדרגות, דרכו נחסמה בקיר בטון של דעות קדומות.

"הם אמרו לו בלי בושה שהיהודים לא מפחדים מאחד עם פרצוף כמו שלו", נזכר ווייאט בקול רועד.

"הם לא הבינו שהנרי הוא עילוי. היו לו פתרונות סופיים לבעיה היהודית, ואני מתכוון סופיים באמת, לא כמו של כל הכישלונרים הקודמים. אבל אף אחד לא הסכים לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו".

ג'ונסון לא הרים ידיים גם הפעם. הוא פרש מהארגון והקים מפלגה קטנה משלו בשם "חזית ההכחדה", אבל התקשה לאסוף תומכים ונשאר כמעט אלמוני במשך שנים, למרות רעיונותיו המבריקים ונכונותו הברורה ליישם אותם במלואם אם רק יגיע לעמדת השפעה.

לבסוף הוא נאלץ לחזור למונטנה ולפרוש מהתעשייה שאהב כל-כך. הוא חי בבקתה רעועה, מריר וחסר כל, ומת משברון לב בגיל 45.

לווייאט אין ספק מי אשם בכישלונו הטרגי של ג'ונסון. "היהודים הם היחידים שיש להם אינטרס לפגוע ככה במחוסרי שפם. הם יודעים שהגזע הארי לא שעיר כמוהם. כמה מאיתנו יכולים לגדל יער על הפרצוף כמו שהם עושים?

"מבחינת המאפיה היהודית ששולטת בעולם, לעשות צחוק מפרצופים חלקים זה צעד מבריק. ככה הם מקטינים את מאגר המתנגדים שלהם, ומנטרלים מראש את האנשים הכי מוצלחים מבחינה גנטית ומנהיגותית.

"האנטישמיות הממוסדת זה משחק מכור. הכל בלוף. היחידים שמתקדמים הם המשוגעים שהולכים בגדול ובסוף נכשלים עוד יותר בגדול ולא משיגים כלום. תראה את היטלר, היה לו שפם, ומה יצא ממנו? כישלון טוטלי.

"אני שואל שאלה פשוטה: האם זה רק מקרה שכל הצוררים הגדולים, אלה שכמעט מגשימים את החלום ואז מתרסקים, נראים קצת כמו יהודים בעצמם? אין לי מושג. שכל אחד יחשוב בעצמו".

מרים ג'ייקובס, עובדת סוציאליסטית במרכז הישראלי להעצמת אוכלוסיות מוכות חלושעס (ע"ר), מסכימה עם רוח הדברים.

"הנתונים לא משקרים", היא אומרת. "בדרגות הבכירות, תחום הצוררים האנטישמיים הוא אחד הפחות מגוונים מכל הענפים במשק העולמי".

"כבר התרגלנו לאפליה המובנית הזאת, אבל מעטים מאיתנו מודעים לעובדה שההטיה נגד בעלי פנים חלקות היא תופעה מודרנית יחסית, ואין לה בסיס בהבדל כלשהו ביכולות של האנשים עצמם.

"קח את מצרים העתיקה. כל המלכים שם היו מגולחים. האם זה הפריע לפרעה להיכנס להיסטוריה בתור גדול המתעללים בעם ישראל?

"אפילו בתקופה שלנו יש די והותר הוכחות שאפליית פרצופים חלקים היא לא יותר מעלילת דם שקרית. למשל קדאפי, שאמנם החליף כל הזמן סגנונות טיפוח אישי, אבל בתקופת שיא הפעילות האנטישמית והטרוריסטית שלו, לא היה לו זיף אחד על הפרצוף".

ג'ייקובס מקדמת בימים אלה מספר פרויקטים שנועדו לחשוף לציבור את מה שהיא מכנה "הפנים היפות של מחוסרי השפם". אבל, היא מודה, זה לא יספיק כדי לשנות את המצב.

"בסופו של דבר רק העובדות מדברות. הדבר היחיד שישנה את התפיסה הציבורית הוא אם ייתנו למישהו כמו ג'ונסון להוכיח את עצמו בתפקיד עם כוח ממשי.

"אני בטוחה שאם לא היו חוסמים לו את הדרך, אם היו מאמינים במי שהוא במקום להסתכל על איך שהוא נראה, הוא היה הופך לשם החם באנטישמיות לכמה מאות שנים קדימה. היטלר היה כלום לעומתו. לראות גאונות שיורדת ככה לטמיון רק בגלל כמה שיערות שיש או אין למישהו — זה מסוג הדברים המכעיסים שגורמים לי לקום כל בוקר ולהילחם".

קטגוריות
כללי

האדם שבחיה

הרשת החברתית grrr התחילה בקטן, בתור עוד אפליקציה מיותרת שרק מתלהבים כפייתיים השתמשו בה.

אבל מהר מאוד היא תפסה תאוצה והפכה למגפה אמיתית.

פתאום כולם היו ב-grrr, ושאר הרשתות החברתיות כמעט נעלמו.

וכמובן שאי אפשר היה לנהל שיחה של שתי דקות (זה המקסימום שאנשים דיברו אז) בלי שישאלו אותי למה עדיין לא הצטרפתי.

ההצלחה של grrr לא הפתיעה אף אחד, וגם לא אותי.

רשת שבה אסור לתקשר במילים בעלות משמעות, אלא רק בתמונות ובחיקויים של קולות חייתיים, היתה חייבת להגיע מתישהו ולכבוש את ההמונים.

גם הגלישה של צורת התקשורת הזאת אל החיים הממשיים שמחוץ לרשת היתה רק מתבקשת.

מיום ליום הידלדלו השיחות וההתכתבויות, ואת מקום הביטויים של פעם תפסו רצפי אותיות כמו "אוי", "אוף", או "אאא", וכמובן מילת הבית "גררר", שכל מי שכתב אותה קיבל כוכב נוצץ ועלה כמה מילימטרים בסטטוס שלו ביחס למשתמשים האחרים.

המפגשים החברתיים הפכו ברובם, מלבד בנסיבות רשמיות במיוחד, לגרסה כזאת או אחרת של ההתרחשות הבאה:

כולם יושבים צפוף עם הטלפונים שלהם, מסתכלים על תמונה מגרה כלשהי, ואז מתחרים מי יפציץ יותר מהר בסדרת קולות — מוקלטים או מוקלדים —

שתביע את התלהבותו מהתמונה ותזכה אותו בכוכבים, או בקופונים לקידום עצמי, או בסיכוי אפסי (אבל עדיין קיים מבחינה טכנית) לחופשה זוגית מעוררת קנאה.

בתור מי שעדיין לא הצטרף לרשת, מצאתי את עצמי נדחק במהירות החוצה מכל אינטראקציה אנושית.

עדיין לא ברור לי למה התמדתי ככה בסרבנות הזאת.

זה לא שהיתה לי התנגדות עקרונית להיות חלק מהעניין;

כנראה שפשוט נמאס לי מהקצב המהיר של התחלפות הטרנדים, ולמשך זמן מסוים פשוט קיוויתי שגם הלהיט החדש הזה ייעלם כמו כל הקודמים.

אבל אז, לפני שהספקתי להיכנע, התחילו הדיווחים הראשונים על "התופעות" — מילה מנומסת למה שהיה, בעצם, מבוא לקריסה אכזרית ומלוכלכת של הציוויליזציה.

כשהתופעות גמרו את העבודה, והאנושות הפכה לעדר של זומבים אלימים עם אוצר מילים שהסתכם ב"גררר",

הגעתי למסקנה שאולי, במחשבה שנייה, עשיתי נכון שלא הצטרפתי לרשת המסוימת הזאת.

הבעיה היחידה היתה, כמובן, איך לשרוד.

ובכל זאת, החיים בעולם ההרוס הזה התגלו כמעיקים פחות מאשר בכל תקופה קודמת אחרת.

למה? כי הזומבים, שידעו רק לרדוף עד המוות את כל מי שהעז להיכנס להם לשדה הראייה,

היו עדיפים בדבר אחד חשוב על הגלגול הקודם שלהם בתור אנשים רגילים ומהוגנים, לפני שהכל התמוטט:

הם אף פעם לא ניסו לשכנע אותי להצטרף לחבורה ולהיות אחד משלהם.

קטגוריות
כללי

חיי הסוהַר

קטגוריות
כללי

הדלת אל הכלום

בחיים קורה הרבה שפותחים דלת,

ואז מגלים שאין מאחוריה שום דבר.

לפעמים היא נפתחת אל חדר ריק.

לפעמים החדר מלא, אבל בדיוק באותם דברים שהיו במקום שממנו באנו.

ולפעמים זה רק קיר, אפילו בלי פתח.

יש לזה נטייה לקרות דווקא במקרים של ציפייה מיוחדת, כשנראה שהדלת מובילה למשהו גדול:

חושבים שאחרי שנפתח את הדלת הכל ישתנה וניכנס לעולם חדש,

ואז מגלים שגם אחרי חציית הסף הכל נשאר כשהיה.

ההרגשה היא: סתם בזבזתי זמן ואנרגיה.

סתם הלכתי למקום הלא נכון.

הדבר האמיתי נמצא בכלל במקום אחר, ועכשיו צריך למהר לשם.

אבל בעצם, הדלת שמובילה לשום מקום היא תגלית חשובה עוד יותר מהדלת שמובילה למשהו.

כל דלת כזאת שוברת מיתוס שבנינו לעצמנו,

ומורידה משהו מעוצמת השליטה של הכותרות, התדמיות, הסיפורים שמספרים לנו ואנחנו מאמצים כאילו היו שלנו.

הדלת אל הכלום נראית מבטיחה כשעומדים בחוץ ומדמיינים מה שבפנים,

אבל רק כשפותחים אותה אפשר להשתחרר מהדמיון ולדעת את האמת.

בזכות האמת הזאת,

עכשיו יש חדר אחד פחות שצריך לשאוף להיכנס אליו.

עכשיו אפשר להירגע ולשאוף להיות במסדרון שבין הדלתות,

שהוא גם המקום שאליו חוזרים מי שביקרו בחדרים הריקים,

כדי לספר אחד לשני על כל מה שהם לא ראו שם.

קטגוריות
כללי

ממשלת עשרים מיליון השרים

להיות שר בממשלה זו לא רק זכות — זו גם חובה, שהמשתמט ממנה צפוי לעונשים הקבועים בחוק.

אבל בעבר המצב היה שונה לגמרי.

קשה להאמין, אבל היו ימים שהתפקיד הזה היה שמור לפוליטיקאים בלבד, והם נלחמו בחירוף נפש רק כדי לקבל משרד כלשהו, לא משנה איזה.

מי שלא הצליח להתמנות לשר נחשב לכישלון פוליטי, והפך — מרוב עלבון ורצון לנקום — לאיום אסטרטגי על יציבות השלטון.

המצב היה חמור כל-כך, שמפלגות הקואליציה השונות נאלצו להמציא בכוח משרדי ממשלה שלמים רק כדי למנוע היעלבויות מסוכנות מהסוג הזה.

כך, למשל, נוצר המשרד לקישוט דימונה, שמטרתו היחידה היתה לתת תפקיד שר לתושב העיר, חבר הכנסת שמחה מרום, ולאפשר את העברת תקציב המדינה על חודו של קול.

שיטה אחרת היתה לפצל משרדים קיימים, והדוגמה המפורסמת מכולן היא כנראה המפץ הגדול שהפך את משרד הביטחון לעשרה משרדים שונים שהכריזו מיד על חרם הדדי ביניהם, מה שהוביל בסופו של דבר למלחמת האזרחים הישראלית השלישית.

הכאוס הזה נמשך ללא הפסקה מקום המדינה, ואף אחד לא הצליח למצוא לו פתרון.

עד שהגיע רב אלוף ערן (מוֹצ׳י) קלשון.

לאחר תום כהונתו כרמטכ״ל נסע קלשון, כמקובל בקצונה הגבוהה, לטיול שחרור בתת היבשת ההודית במימון קרן אוולין וריצ׳רד פלסטיין לקידום השלום (The Evelyn and Richard Palestein Foundation for Peaceful Jihad).

הטיול הזה, שנועד להיות רק יציאה שגרתית להתאווררות —

עד שהקרן תסיים את תהליך ההקמה של מפלגת קש חדשה ותריץ את הקצין הבכיר לראשות הממשלה באמצעות פטרודולרים מולבנים —

שינה לתמיד את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

״איך שנחתתי בנפאל חטפתי הלם תרבות״, מספר רא״ל במיל׳ קלשון, כיום מנכ״ל חברת ההשקעות הפרטית Arrhythmia.

״הלימוזינה חיכתה לי מחוץ לטרמינל, בחום אימים. הנהג עמד לידה ונפנף על עצמו בעיתון מקופל. כאן כבר התחלתי לחשוד.

״כשפתחתי את הדלת של הרכב הבנתי שהסיוט שלי התממש: הנהג לא הפעיל את המזגן לפני שהגעתי.

״סגרתי את הדלת בעצבים וישר הרמתי טלפון לריצ׳רד. במיאמי היה אמצע הלילה, והוא ענה בקול ישנוני. אמרתי לו: מיסטר פלסטיין, אני בצבא כבר כמעט ארבעים שנה, ועוד לא נולד הנהג השמוק שיחכה לי בלי להפעיל את המזגן. ללא יוצא מן הכלל, אפילו בג׳יפ פתוח שאין בו חלונות. אני מבין שהם פרימיטיבים פה, אבל פעם אחרונה שזה קורה, קפיש?

״אני מכיר את ריצ׳רד מאז שהוא מימן לי את הבטן-גב בהרווארד. וכמו תמיד, גם הפעם הוא היה מקסים, והבטיח שהנהג יפוטר כבר למחרת. אז סלחתי לו, וגם לנהג. אני אחד שמתעצבן מהר אבל שוכח מזה עוד יותר מהר.

״בקיצור, אני אומר לנהג — קח אותי לאיפה שהתרמילאים הישראלים הולכים, אני רוצה לחוות טיול אותנטי בדיוק כמו כל חייל משוחרר אחר.

״הוא נסע ישר לקטמנדו מטרופוליטן הילס, ושם ביליתי לילה בסוויטה הכי מפנקת שראיתי בחיים שלי. כל-כך התלהבתי שהתקשרתי שוב לריצ׳רד רק כדי להגיד לו שאני אוהב אותו״.

שבועיים אחרי תחילת הטיול הגיע קלשון למנזר בודהיסטי, שם הוא תכנן לשהות בהתבודדות מוחלטת כדי להבין את משמעות הקיום.

״אמרתי להם: דיר באלק אם אני לא מגיע להארה בסוף. אני אחד שמשיג תוצאות, ולא באתי לפה כדי לבזבז לעצמי את הזמן.

״החדר שם היה זוועה. אפילו בלי ג׳קוזי. אבל ידעתי שזה הקורבן שצריך להקריב כדי להתקדם מבחינה רוחנית.

״כל יום הם העירו אותי בחמש בבוקר ואמרו לי לשבת מול מנדלה — ציור ענקי עם המון בודהות — ולהסתכל על זה שעתיים. הנזיר אמר שיש ביקום מספר בלתי-מוגבל של בודהות. מיליונים, מיליארדים, בלי סוף. וכשאני אבין שכל אחד יכול להיות בודהה, וכל אחד הוא בעצם כבר בודהה, אני אגיע להארה.

״זה לא היה קל, אבל סבלתי בשקט כי ידעתי שאחר כך יש לי יום חופשי ואני יכול לראות טלוויזיה כמה שאני רוצה עד הערב.

״ביום העשירי זה קרה. הסתכלתי על הציור ופתאום התחלתי לחשוב על הממשלה. דמיינתי את עצמי יושב ליד השולחן, ומסביבי השרים. אבל לא היו שם רק עשרים שרים, אלא עשרים מיליון. כל עם ישראל היה שם.

״ואז אמרתי לעצמי: אם כל אחד יכול להיות בודהה, והדרך היחידה להשתחרר מסבל הקיום היא להבין את זה, אז כל אחד יכול גם להיות שר. ולא רק יכול. חייב. וככה אנחנו נוציא את המדינה מהבוץ.

״במקום להיות ראש הממשלה, אני אהיה ראש המנדלה. אני אשב באמצע וכל מיליוני הבודהות הקטנים יסתובבו סביבי. כמו עם החיילות בלשכה שלי בקריה, אבל בענק״.

בבחירות שנערכו כמה חודשים מאוחר יותר זכתה מפלגתו של קלשון, ״מלח הארץ״, ברוב קולות המצביעים, ותוך זמן קצר הפך החלום למציאות.

שיטת המשטר שונתה כך שכל אזרחי ישראל הפכו לשרים בממשלה, בהתנדבות בכפייה וללא שכר. באותו רגע נפסקו המאבקים הקטנוניים על מספר כיסאות מוגבל סביב שולחן אחד קטן בירושלים, וכל ישראלי נעשה בעל כורחו שותף מלא בניהול החיים בארץ.

כך הגיעו לסיומם ימי התוהו ובוהו, והמדינה נכנסה לעידן של יציבות חסרת תקדים.

״אני היחיד שהבין שאין מחסור בתפקידים, אלא להפך, יש מספיק לכולם״, מתגאה קלשון.

״כן, צריך שתהיה ממשלה מרכזית לדברים הגדולים, אבל לדברים הקטנים? למה שנתעסק בשטויות האלה? שכל אחד ייקח אחריות על עצמו״.

ההתחלה לא היתה קלה. לאזרח הממוצע לא היה ניסיון בניהול משרד ממשלתי, אפילו אם המשרד הזה טיפל רק בענייניו האישיים.

״זה היה הלם רציני, אבל למדתי תוך כדי תנועה״, נזכר חיים רימוני מגבעתיים, שמכהן כבר שנים רבות כשר החיים רימוני ומחזיק בין היתר גם בתיק איכות הסביבה בבית משפחת רימוני.

״היו לי בהתחלה הרבה מחלוקות עם אשתי, שרת האביבה רימוני, כי היא זו שרצתה להוריד את הזבל. כלומר את המשרד לאיכות הסביבה אצלנו. אני התעקשתי שזה המשרד שלי והיא צריכה לקחת את המשרד לשטיפת כלים. סליחה, המשרד לניהול משאבי חרסינה ומים.

״בכל אופן, הגענו להסכם שנעשה רוטציה, אבל כשהגיע תורי לעשות כלים סירבתי לקיים את ההסכם ונשארנו ככה, כמו שהתחלנו. היא לא שוכחת לי את זה עד היום, אבל מנהיג אמיתי עושה מה שהעם צריך ולא מה שהעם רוצה״.

המינוי לממשלה הוא כמובן אוטומטי לכל אזרח, אבל לא כולם מודעים לגמרי לאופן שבו השיטה עובדת.

ילנה טרטיאקובה, עולה חדשה מבלרוס, למדה את זה בדרך הקשה. מיד אחרי הנחיתה בארץ וקבלת תעודת הזהות הישראלית היא מונתה בטקס קצר לשרת הילנה טרטיאקובה, שרת הקליטה של ילנה טרטיאקובה, ושרת התקשורת של ילנה טרטיאקובה עם בעלה, וניה, שנשאר במינסק עם שני ילדיהם.

״איך אני אנהל שלושה משרדי ממשלה לבד?״ מייבבת ילנה. ״אני לא יודעת עברית. אין לי כסף, אין לי איפה לגור. לא אמרו לי שיעשו ממני שרה ככה על ההתחלה״.

״אל תדאגי, ילנה״, מנחמת אותה רוסלנה ניאזובה, שרת הרוסלנה ניאזובה ונציגת משרד הקליטה הלאומי. ״החיים לא קלים, אבל כולם לומדים מהר ואני בטוחה שתצטייני בתפקידים שלך״.

למרות כל יתרונותיה המוכחים, שיטת המשטר הישראלית החדשה סובלת גם מחיסרון בולט: בניגוד לשרים, ראש ממשלה יש רק אחד.

״גם בבודהות זה ככה״, מתגונן קלשון. ״יש בלי סוף בודהות, אבל רק אחד מהם הביא את הבשורה לאנושות, והוא במרכז. אין מה לעשות, מישהו צריך לנהל את המערכת. אין דבר כזה אוטו עם שני נהגים״.

המשמעות היא, בין היתר, שכמעט כל זמנו של ראש הממשלה מתבזבז על טיפול במשברים שמתפרצים ללא הפסקה בין מיליוני השרים במדינה.

מעטים מסוגלים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם כמו משפחת רימוני, בעזרת תרגילים מסריחים ותקיעת סכינים בגב, והתערבותו האישית של ראש הממשלה נדרשת ברוב המוחלט של המקרים.

״מאז הבוקר אני על הטלפון עם משפחה אחת בבאר שבע״, נאנח ראש הממשלה הנוכחי, רפי טמיר. ״יש שם בלגן אטומי. שר השי רביד ושרת האסתי רביד מאיימים להתגרש ומתווכחים מי יקבל משמורת על השרים הקטנים.

״האישה גם אמרה שהיא רוצה לקחת איתה את השר לביטחון פנים. לקח לי כמה דקות להבין שהיא מתכוונת לכלב. הסברתי לה שחיות מחמד לא חברות בממשלה, אבל היא לא מוכנה לשמוע.

״הם יצאו לי מכל החורים. וככה זה כל יום, כל היום. אני שוקל ברצינות להתפטר ולחזור להיות שר הרפי טמיר במשרה מלאה, החיים היו הרבה יותר פשוטים אז״.

אבל אפילו טמיר המותש לא מתגעגע לימים שלפני הממשלה הטוטלית.

״זאת היתה סתם אנרכיה״, הוא מנופף בידו בזלזול. ״מה שיש לנו היום זה אנרכיה עם ערכים, עם ערבות הדדית. בזכות השיטה הנוכחית, לעולם לא יקרה שוב שאזרח ישראלי ירעב לכיסא״.

קטגוריות
כללי

האמת המזעזעת על הסלוגן הנאצי הידוע לשמצה

המצפון של רודולף בקמן, בן 103 (״בבקשה לרשום 103 שנים, שלושה חודשים, חמישה ימים, ושמונה וחצי שעות״, הוא דורש), מייסר אותו ללא הפסקה מאז תום מלחמת העולם השנייה.

רק עכשיו, כשהרופאים הודיעו לו שנותר לו זמן קצר לחיות, הוא החליט לעשות מעשה ולחשוף את האמת המזעזעת שהוסתרה מהמין האנושי במשך כל העשורים שחלפו.

בקמן מספר:

לפני המלחמה הייתי פקיד בדרג בינוני במחלקת יחסי הציבור של האס-אס.

יום אחד קיבלנו פקודה להמציא סלוגן שיופיע על השער של מחנה הריכוז דכאו.

ההנהלה רצתה משהו תמציתי, עכשווי, שיעביר את הרעיון המרכזי של המקום בלי הרבה רעש וצלצולים.

עשינו הרבה ישיבות על העניין הזה, והיו לא מעט רעיונות. אבל לא הצלחנו להגיע להסכמה בינינו. אנשים הציעו דברים מאוד שטחיים, שנשמעו טוב אבל לא היה בהם תוכן אמיתי. לצערי זה קורה הרבה בענף שלנו. ואני תמיד הייתי חריג — אחד שמקפיד עד הסוף על דיוק במסר, אפילו אם זה בא על חשבון האסתטיקה.

ככה עברו עלינו שבועות בלי החלטה, עד שיום אחד התעוררתי בבוקר והסלוגן פשוט קפץ לי לראש. ישר ידעתי שזה זה, ורשמתי מהר את המשפט על פתק:

העבודה היא רע הכרחי, שהלוואי שהיתה דרך להסתדר בלעדיו, אבל נכון לעכשיו אין דרך כזאת, ולכן אנשים חייבים לעבוד כדי שתהיה להם תהיה איזושהי תחושת ערך מזויפת והרגשה שהם עושים משהו מועיל למען החברה, והם גם לא יחשבו יותר מדי על שאלות קיומיות וייכנסו לדיכאון שאין להם את החוסן הנפשי הדרוש כדי לצאת ממנו.

התלהבתי עד כדי כך שנכנסתי מיד לאוטו ונסעתי למשרד, אפילו בלי לאכול ארוחת בוקר.

כשהגעתי נכנסתי לחדר של המנהל, שטורמבאנפירר פרנק גטלינק, ושמתי לו את הפתק על השולחן.

הוא קרא כמה פעמים, הסתכל עליי ושאל:

״מה זה הדבר הזה?״

״לשלט של דכאו״, אמרתי.

״מה נראה לך, שהשער שם ברוחב קילומטר? תקצר את המשפט״.

״המפקד, אני לא יכול לקצר את המשפט. זאת הדרך הכי קצרה שמצאתי להגיד את האמת. אנחנו נציונל-סוציאליסטים. אנחנו לא יכולים שלא להתייחס לתפקיד הבעייתי שיש לעבודה בחברה האנושית הקיימת ולמצב האוטופי שאליו אנחנו שואפים כמפלגה בעלת עקרונות פרוגרסיביים״.

״טוב, תשאיר את זה כאן. אני אחזור אליך״.

אחרי כמה שעות הוא קרא לי שוב ואמר:

״דיברתי עם הימלר, והוא אהב את הרעיון שלך״.

״באמת?״ התחלתי לרעוד מהתרגשות.

״הוא רק מבקש מאוד, אם אפשר, שבכל זאת נקצר את זה. הוא הציע שנכתוב: העבודה משחררת״.

״מה? אבל זה בכלל לא מה שאמרתי״.

״נכון, רודי, אבל זה מה שהימלר אמר, ומעכשיו זה גם מה שאנחנו נגיד״.

״אולי אני אדבר איתו בעצמי? אני יודע שהוא אדם עסוק, אבל…״

״רודי, הדיון נגמר. תחזור לחדר שלך ותתחיל לעבוד על השלט. העבודה משחררת. לא מילה מעבר לזה, מבין?״

״כן, המפקד״.

הם הכריחו אותי לחתום אישית על הניירות הרשמיים שקבעו את הסלוגן, את המפרט הטכני של השלט, הכל. מעכשיו אני הייתי השם והפרצוף של הסיסמה השקרית הזאת. הרגשתי שחרב עליי עולמי.

אבל כשהשלט הותקן בדכאו הוא קיבל המון תשומת לב. הרבה בכירים במפלגה שמעו עליו, ועליי. מחנות אחרים התחילו להעתיק אותו, ואחרי ששמו אחד כזה בכניסה לאושוויץ, הקריירה שלי נכנסה להילוך גבוה.

הסלוגן שאני חתום עליו הפך אותי לאדם מצליח ועשיר, ונשארתי כזה גם אחרי המלחמה. אבל בתוך תוכי ידעתי תמיד שכל התהילה הזאת לא מגיעה לי, ושאני בעצם חי בשקר. בגדתי במי שאני, בכל מה שחשוב לי בחיים.

היום אין אדם בעולם שלא מכיר את המשפט ״העבודה משחררת״, אבל אני רוצה שיהיה ברור — אני עצמי לא חשבתי ככה אף פעם.

מבחינתי, האמת תמיד היתה ותמיד תהיה:

העבודה היא רע הכרחי, שהלוואי שהיתה דרך להסתדר בלעדיו, אבל נכון לעכשיו אין דרך כזאת, ולכן אנשים חייבים לעבוד כדי שתהיה להם תהיה איזושהי תחושת ערך מזויפת והרגשה שהם עושים משהו מועיל למען החברה, והם גם לא יחשבו יותר מדי על שאלות קיומיות וייכנסו לדיכאון שאין להם את החוסן הנפשי הדרוש כדי לצאת ממנו.

זה השלט שהיה צריך להיות בכניסה לדכאו וכל המקומות האחרים, אבל את ההזדמנות ההיא כבר פספסנו, ואין טעם לחשוב יותר מדי על העבר. עכשיו צריך להסתכל קדימה.

אני, רודולף בקמן, לוקח על עצמי את האשמה והאחריות על הטעיית דורות שלמים עם סיסמה מוטעית ומסולפת. ואני רוצה שלפחות הדור הצעיר ישמע את זה ישירות ממני, במעט הזמן שנשאר לי: העבודה לא משחררת, לא שחררה, ולא תשחרר.

אל תצפו ממנה לשום דבר רוחני; היא בסך הכל פעילות שאמורה להסיח את דעתכם בדיוק במידה הנכונה, ככה שעדיין תישארו מספיק יצרניים כדי לשלם חשבונות ומסים.

אבל אם הבוס שלכם אומר לכם לעשות משהו שאתם לא מאמינים בו, אני מציע שלפחות תלמדו מהניסיון שלי, ותמצאו לעצמכם עבודה אחרת.

קטגוריות
כללי

ההיא מהטלוויזיה