קטגוריות
כללי

2022-05-21

סוף השבוע בקפיטליזם הוא לעתים קרובות דבר הרבה יותר תזזיתי ומייגע מהשבוע עצמו; אולי זה מפני שצריך להנחית על החושים פטיש כבד במיוחד כדי להשכיח מהם את תלאות ימי העבודה, ואולי להפך, זה כדי לגרום לימי העבודה להיראות כמו גן עדן בהשוואה למה שקורה בהפסקה מהם.

Weekend under capitalism is often something far more hectic and exhausting than the week itself; that may be because the senses must be pummeled with an especially heavy hammer to make them forget the hardships of workdays, or, conversely, that may be in order to make workdays look like a paradise compared to what happens during their hiatus.

קטגוריות
כללי

2022-05-20

ההתייחסות לסבל כאל דבר שצריך להימלט ממנו מחייבת בסופו של דבר הימלטות גם ממי שסובל; לכן הגישה הזאת לא מנוגדת לסבל אלא משרתת אותו, בכך שהיא מספקת לו טרף קל כדי להציל את מי שמסוגל לרוץ מספיק מהר.

Thinking of suffering as something to be escaped from also ultimately requires escaping from those who suffer; therefore this attitude is not opposed to suffering but serves it, by providing it with easy prey in order to save those who can run fast enough.

קטגוריות
כללי

2022-05-19

סימן ההיכר של בידור הוא החד-צדדיות שלו: האמירה מונחתת על הנמען בלי לתת לו מקום וזמן לחשוב עליה ולענות לה, אפילו בינו לבין עצמו. חלקים גדולים במה שמכונה אמנות נחשפים, בעזרת העיקרון הזה, כבידוריים במהותם — כלומר, כאלה שבהם יש חשיבות רק לאדם אחד, ולא לאנשים שאליהם הוא מדבר.

The telltale sign of entertainment is its one-sidedness: what is being said is dumped on the addressee without giving him place or time to think about it and answer it, even in the privacy of his mind. Large parts of what is called art are revealed, using this principle, as fundamentally entertainment-oriented — that is, giving importance only to one person, and not to anyone he speaks to.

קטגוריות
כללי

2022-05-18

למה יש כל כך הרבה אמנות גרועה? כי הרבה מאוד אנשים רוצים להיות אמנים, אבל אף אחד לא רוצה לעמוד בתנאי ההכרחי כדי להיות אמן: לסבול, ולא סתם לסבול, אלא לסבול באופן לא-אישי — כזה שנעדר ממנו אפילו הפינוק שבעמדת הקורבן. אמן אמיתי הוא לא אחד שמשתעשע בהבעה עצמית, אלא סוג של גיבור שמתגלה, כמו כל הגיבורים, רק בזמן משבר, כשהוא קם פתאום להילחם בהפגנת אומץ לב שהוא-עצמו לא ידע שיש לו. מי שאינו גיבור, וממשיך בכל זאת ליצור, הוא זה שממלא את העולם באמנות שאינה אמנות, באותו אופן שגיבורי מקלדת ממלאים את העולם במילים ריקות ולא במעשים מעוררי השראה.

Why is there so much bad art? Because many people want to be artists, but nobody wants to meet the necessary condition for being an artist: to suffer, and not merely suffer, but suffer impersonally — without even the comfort of being in the position of a victim. A true artist is not someone who toys with self-expression, but a kind of hero who is revealed, like all heroes, only in a moment of crisis, when he suddenly rises and fights, showing courage that he himself never knew he had. The person who is not a hero, and yet continues to create, is the one who fills the world with art that is not art, in the same way that keyboard warriors fill the world with empty words rather than with inspiring deeds.

קטגוריות
כללי

2022-05-17-2

כשיצירת אמנות לא עומדת במבחן הזמן, זה אומר שהיא היתה לא רלוונטית גם ברגע שבו היא נוצרה: האמן לא הצליח להקשיב לעצמו באופן לא-אישי, מבחוץ, ולכן לא הבין איך הדברים יישמעו וייראו לאחרים שמרוחקים ממנו במרחב ובזמן.

When a work of art ages badly, it means it was also irrelevant at the moment it was created: the artists failed to listen to himself impersonally, from the outside, and therefore could not understand how things would sound and look to others who were distant from him in space and time.

קטגוריות
כללי

2022-05-17

קטגוריות
כללי

2022-05-16

כשמחלה של כמה ימים גורמת להכל להיראות עגום ודפוק מיסודו, יכול להיות שהגועל הוא תוספת סובייקטיבית שהמחלה הביאה איתה, אבל יכול גם להיות שהגועל נמצא שם בחוץ כל הזמן כתכונה של המציאות, ומורגש עכשיו כי המחלה החלישה את היכולת שלנו להתנגד לו.

When a sickness that last a couple of days makes everything feel gloomy and fundamentally fucked up, it may be that the disgust is a subjective addition that the disease brought along with it, but it may also be that the disgust is constantly out there as a feature of reality, and is now felt because the disease has weakened our ability to resist it.

קטגוריות
כללי

2022-05-15

השפה העיצובית של ארגונים בשנים האחרונות — בין אם תאגידים, עסקים קטנים, או גופי ממשלה — מתאפיינת בקלילות מעושה שמעוררת בעיקר אי נוחות, ומקור האי נוחות הוא בניסיון לשוות לחיים האנושיים אסתטיקה שאין ולא היתה להם. הקיום שלנו יוצא דופן בטבע בכך שהוא מגושם וחסר חן; אנחנו היחידים מבין כל היצורים, ואפילו מבין הדברים הדוממים, שהמראה שלהם בפעולה או במנוחה לא מעורר בצופה הרבה התפעלות והערכה לגאונותו של בורא התופעה הנצפית. העיצוב בעבר ידע ליצור יופי מתוך הפגימוּת המתאמצת הזו; העיצוב היום שואף להכחיש אותה, וכך משרת שקר שקל מדי לראות את שקריותו.

The visual design language of organizations in recent years — whether corporations, small businesses, or government bodies — is characterized by a factitious casualness that mostly arouses unease, and the source of this unease is the attempt to give human life an aesthetic it does not have and never had. Our existence is unique in nature in being clumsy and graceless; we we are alone among beings, and even inanimate things, whose appearance in action or at rest does not inspire in the spectator much awe and appreciation for the genius of the one who created the viewed phenomenon. In the past, design knew how to create beauty out of this struggling defectiveness; nowadays design aspires to deny it, and thus serves a falsehood whose untruth is all too easy to see.

קטגוריות
כללי

2022-05-14

הנאות החושים אוחזות בנו בכזאת עוצמה כי אנחנו מפעילים את השכל בעניינן באופן מוטעה: אנחנו חושבים עליהן כשהן אינן, בעוד שהדבר שמחזיר אותן לגודלן הטבעי הוא לחשוב על היעדרן כשהן ישנן.

Sensual pleasures have such a mighty grip on us because we engage them with our brain in the wrong way: we think about them while they are absent, whereas the thing that puts them in proper perspective is to think about their absence while they are present.

קטגוריות
כללי

2022-05-13

מוסד העבודה קיים, בין היתר, בגלל ההכרח המעיק לספק לאנשים את הכסף שאותו הם אמורים להקריב על מזבח הכלכלה הרעבה תמיד. אם היינו יכולים להפריש כסף מגופנו באותו אופן שפרות מפרישות חלב, לא היינו מבלים את שעותינו הטובות ביותר במשרד אלא ברפת; ואם הכסף, כמו נפט, היה יכול להגיע מהאדמה במקום מאנשים, גם אנחנו היינו כנראה נשלחים לבלות את כל זמננו באותה אדמה.

The institution of work exists, among other reasons, because of the troublesome need to provide people with the money that they are expected to sacrifice at the altar of the ever-hungry economy. If we could secrete money from our bodies in the same way that cows secrete milk, we would not spend most of our time in the office but in the cowshed; and if money, like petroleum, could come from the ground instead of from people, we too would probably be sent to spend all of our time in that same ground.